קובי אוז מורה נבוכים

קובי אוז

בשיר "אלוהי" באלבום "מזמורי נבוכים" מארח קובי אוז את סבא שלו, רבי ניסים מסיקה ז"ל לדואט בין העבר הרחוק וההווה, בין העולם הבא והעולם הזה...
קולו המוקלט של הסבא נשמע בפיוט דתי מסורתי:
"אתה אל אלוהי אתה אל אלוהי,
אתה אל קבץ נדחי ישראל אלוהי,
קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ
ושלח משיחנו מלכנו דוד בן פרץ"
והנכד, בין השורות המוקלטות, פונה לאלוהים כאן ועכשיו בגישה פחות דתית:
"יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך ואתה הרי יודע הכל...
יש לי המון תודות עומדות מול דלתך אבל תודות יוצאות לי קיטש...
יש לי מלא בקשות לבקש ממך למרות שאצלי בסך-הכל הכל בסדר
אוהו אוהוהוהו
אלוהי אם אתה שומע תפילתי אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי
תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל
התחלפה בקנאות, קיצוניות
אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח
תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח
ורוצים בסך להיות ביחד בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל "

הקטע הזה, המרגש במיוחד בגלל השימוש החכם בקולו של הסבא, מתמצת את רוח הפרויקט החדש של קובי אוז, "מזמורי נבוכים", באלבום ועוד יותר מכך בהופעה (שהיא ארוכה ומלאה מהאלבום) אוז משלב בין עבר והווה, בין מסורת ומעודכנות, בין מזרח ומערב, בין נושאים אישיים לכאלה שנוגעים בכולנו. הוא מתעסק בנושאים האלה בעדינות, בנחמדות, עם הרבה הומור. קצת תפילה דתית והרבה תפילה חילונית. לא פנאטי. לא יודע את התשובות. אדם מחפש משמעות.

"מזמורי נבוכים" הוא הדרך שלי לשוחח עם חכמים וגדולים ולהביא רעיונות נשגבים למקום פשוט ויום יומי. הוא שוטח את משנתו בקומוניקט המצורף לאלבום: "מזמורי נבוכים" מצטרף ללא מעט אלבומי פיוטים וחזרה בתשובה שמפארים את ספריית המוסיקה החדשה שלנו אולם הוא שונה מהם... לא יהיה נכון לקטלג את "מזמורי נבוכים" בסוגת ה"מתחזקים המזמרים", אינני "מתחזק" ככל שאני לומד יותר כך אני מרגיש דווקא "מתחלש", ככל שאני חולש על יותר שכיות חמדה תרבותיות כך אני מבין כמה מעט אני יודע. תמיד הייתי מסורתי אך בלתי משתייך לזרם כלשהו ונשארתי כך. אני מאמין שכל אדם נמצא בתהליך של שיפור מוסרי ולא כל אחד חייב "תשובה" כדי להיות טוב יותר.

ואני לגמרי מאמין לו, דווקא בגלל שהוא לא לוחץ, לא מכריח להסכים עם דרכו. משתף בהתלבטות. והעיקר: הכל עטוף במוסיקה מצויינת, מגוונת ונעימה. שום דבר לא קשה לעיכול. נגיעה ספרדית לצד רוק רך, פופ מזרחי עם הרמוניות מערביות, פה טיפה מוסיקה קלאסית ושם נגיעות אתניות. הכל בעזרת חבורת מוסיקאים מצויינים שעצם הבחירה בהם כשותפים בעיבודים היא הצהרה אמנותית וקונספטואלית: נעם שלמה, מנהל להקת הנוער של שדרות, בגיטרה ושירה, ג'וני קורן, מוסיקאי בעל רקע קלסי, בפסנתר ואקורדיון ואדם מדר, שניגן בין השאר עם מאיר אריאל ז"ל בגיטרות, כינור, חלילית וקולות שונים ומשונים. ביחד איתם יצר אוז אוסף שירים על נושא שאפשר להגדיר כ"יהודה וישראל" כשמו של מועדון הנוער שנפתח בתל אביב בשנה שעברה. שילוב של יהדות וישראליות עם חזרה אל תחנות שמכיר כל ישראלי יהודי שגדל כאן, אך יותר מאשר נוסטלגיה יש בפרויקט הזה געגוע למשהו אמיתי שהיה ואבד לעד. "געגועים לגעגועים" קורא לזה אוז. ובתוך מוצר שכמעט עבר זמנו (הדיסק) הוא, באופו סמלי, מתעקש על גישה "עכשווית" של אינטראקטיביות למאזין. בחוברת הדיסק, לצד השיר "אלוהי" וצילום ילדות של יעקב אוזן הקטן והסבא שלו בבית הכנסת, ישנה הפניה לכתובת אתר בה אפשר לשמוע עוד פיוטים של סבא ניסים. בדף אחר, עם השיר "שוועת עניים" וצילום של נשים עניות, מופיע מספר טלפון של ארגון "לתת" למי שחפץ לתרום והערה בסוגריים: "תרומה לצדקה אינה מחליפה מאבק לצדק חברתי". וככה, בעדינות ובנחמדות, בלי שהרגשת, אוז מכניס לך סוס טרויאני קטן שמתחיל לשחרר לך בתוך הראש מחשבות חדשות. נשבע לכם שבדרך הביתה היום, כשאני מאזין לדיסק בפעם העשירית ושומע במקרה ליד הרמזור את "שוועת עניים", פתחתי את החלון ונתתי כמה שקלים לקבצן שהתעלמתי ממנו בשבועות האחרונים...


וזה מזכיר לי שגם בגלגול הקודם, עם "טיפקס" נקט אוז באותה טקטיקה של כיבוש התודעה שלנו. לא בטוח שזה היה מתוכנן כך מראש אבל במבט לאחור ברור שככה זה עבד. כש"טיפקס" החלה את דרכה בראשית שנות ה-90 היא נראתה מין קריקטורה: פרודיה על להקת רוק, על מחאה חברתית, על שילוב של מוסיקה מזרחית, חסידית ופופ. אולי כדי לא להפחיד. לאוז היה מה לומר בענייני קיפוח, תרבותי וחברתי, אך הוא העדיף להציג את עצמו כבדרן מוסיקלי ואפילו כפרודיה על כוכב רוק כסמל מין. רק בהמשך, כשהלהקה תקעה יתד בהוויה הישראלית (בין השאר בזכות הלהיט "רבי ג'ו כפרה" שאוז חוזר אליו עכשיו מזווית שונה לגמרי) היא הפכה לאחת המשמעותיות ביותר בהרחבת תחומי הצליל של המוסיקה הישראלית, כשהיא מגיעה לשיא בתחום זה ב1995, באלבום "החיים שלך בלאפה". אלבום שהציע ישראליות חדשה על פי אוז. לא פרודיה על מוסיקה ים תיכונית, לא העתקת מוסיקה יוונית או תורכית וגם לא רוק בהשפעה מזרחית, אלא מוסיקה ישראלית, מזרחית עממית, עם השפעות מערביות בכלי הנגינה. טיפקס הלכה לשורשים שלה וחזרה עם מוסיקה מקורית ומקומית, שאולי נשמעת אתנית, ערבית או מזרחית לאוזניים מערביות, אך ליוצריה ולקהל מאזיניה היא ישראלית לגמרי. טיפקס הצליחה במשימה הרבה יותר מרוב יוצרי המוסיקה המזרחית, ובכך הייתה שותפה ליצירת הצליל הישראלי החדש של שנות ה90. השיר (והקליפ שביים עמנואל הלפרין) "התחנה הישנה" המחישו יפה את הכל-ישראליות והעממיות של הלהקה, ולא במקרה גם אליו חוזר אוז במופע החדש. הוא לא מתייחס לחומרים הישנים מזווית נוסטלגית אלא כסגירת מעגל עם העבר שלו ויציאה לדרך חדשה. זוהי רק ההתחלה

קובי אוז בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון "שבלול ג'אז" 25.3.2010