קילר שוב לוהטת

נפתח בוידוי אישי: בזמן אמת (כלומר שנות השמונים) לא סבלתי את להקתו של יורם מארק רייך "קילר הלוהטת". לא בגלל שלא-אהבתי-פנק, להיפך, בגלל שאהבתי את הפנק והגל החדש הפראי והשם-זין-על-כל העולם שהגיע מבריטניה וגם מארה"ב, ואילו החבר'ה האלה מחיפה נראו לי די מזוייפים, עסוקים יותר מידי בפרובוקציות מטופשות, ביחסי ציבור עצמיים ובהומור ילדותי ודבילי, מנסים למצב את עצמם כסמלי סקס ואלילי נוער בלי שום כיסוי... היו להם, ואת זה חשבתי כבר אז, כמה שירים נחמדים, אבל "נחמדות" זה לא משהו שחיפשתי במוסיקה, ובטח לא ברוק'נרול הצעיר והבועט שעל גבול הפנק. ואנחנו, למי שעוד לא הבין, מדברים על PUNK הבוטה והבועט ולא על הFUNKY השחור גרובי קופצני שהגיע מארה"ב.

הפנק הבריטי של 1976-1977, מ"הסקס פיסטולז" ועד "קלאש", עם השירים המהירים ומלאי הכעס, עם האנרגיות המטורפות והאנטי ממסדיות המובנית... כל אלה כמעט ולא הגיע ארצה בימים ההם. רק קצת אחרי, עם "הגל החדש" הבריטי שצמח מתוך הפנק הייתה קצת יותר השפעה על המוסיקה הישראלית של ראשית שנות השמונים, בעיקר על סצנת המועדונים התל אביבית שאימצה את הסגנון והאופנה ועשתה את זה כמעט רק באנגלית. מעטים, ביניהם רמי פורטיס ב1978 ו"הקליק" שנתיים לאחר מכן, יצאו מתוך הפנק והגל החדש לאמירה אישית מקורית ומעניינת. "קילר הלוהטת", חשבתי אז, חבורה של ילדים טובים מחיפה, הייתה קרובה לכך בעיקר בפוזה החיצונית. פחות בתוכן.

"קילר הלוהטת" עם הבסיסטית מוניקה סקס...

חלפו להם מיליוני שנים, ונדמה שכל מה שנשאר מ"קילר הלוהטת" הוא שמה של נגנית הבס שלהם, מוניקה סקס שהתגלגל בשנות התשעים אתם יודעים לאיפה. והנה פתאום, 25 שנים אחרי, "קילר הלוהטת" חוזרת. בהוצאה מחודשת של אלבומה היחיד "דופקים את הלבנים", בתוספת עוד אלבום בונוסים כולל קטעים שאף פעם לא ראו אור וגם הקלטות חדשות עם "יוסלס איי די" ובהרכב חדש שהולך להקליט אלבום חדש... ומה אני אגיד לכם... עכשיו זה נשמע COOL. גם בגלל כל הדברים שעיצבנו אז... השטותניקיות, המחאתיות בשני גרוש וחצי, ההומור הדבילי, הגסויות והשובניזם ועודף האהבה העצמית... כיף לשמוע את זה, במיוחד בגלל שבמרחק הזמן נשכח המאמץ להיות מיוחדים... עכשיו נשארה המוסיקה ו"קילר הלוהטת" נשמעת טוב בתור הרכב רוק גיטרות בסיסי שנשמע מאד שונה מהמקובל ברוק הישראלי של שנות השבעים-שמונים-תשעים, שהתייחס לעצמו ברצינות רבה. זה לא PUNK כמו שהם הגדירו את עצמם, אבל הם לפחות ניסו... אחלה אנרגיות, נגינה טובה ולא מעט שירים מדליקים...אם לצטט את "הרולינג סטונז" זה רק רוק'נרול ואני אוהב את זה.

שורשיה של הלהקה היו בתיכון בחיפה באמצע שנות השבעים כשיורם מרק רייך וירון דקל הקימו להקה ראשונה בשם "קילר". רק אחרי השחרור מהצבא (ילדים טובים, כבר אמרנו), בראשית שנות השמונים הם הפכו ל"קילר הלוהטת" והוציאו באמצע 1981 שיר ראשון לרדיו: "אני רוצה להיות ראש הממשלה!" בתקופה שלפני הבחירות לכנסת זכה השיר בתשומת לב נאה, הרבה יותר משיריהם הבאים. מארק רייך ניסה לעקוף את חוסר הפירגון של הרדיו והוציא את השיר "יורדים עליך כסאח" תחת השם "להקת וונוס". בחיפה והקריות הלך וגדל חוג מעריצי הלהקה. הם נורא רצו להיות פרובוקטיביים ואכן שיריהם "עיר של בתולות" ו"רוצים לרקוד עם מירי" עוררו תשומת לב, לפחות של המפיק רוני בראון שהקים אז את חברת "הליקון" והחליט להחתים את הלהקה. ב1985 יצא אלבומם "דופקים את הלבנים" שעל עטיפתו ישבן לבנבן והמשפט "לכל הבחורות שהזדיינו איתנו לאורך כל הדרך". כל זה הרבה לפני הסרט "ספיינל טאפ". מארק רייך כתב והלחין את כל השירים באלבום, אילן וירצברג סייע בעיבודים ורשימת המשתתפים כלל את חברי הלהקה לדורותיה (ביניהם דני שלוסברג, ירון דקל, אסף מרוז, פיני בן נון, גדי הרשוביץ, גיל אלון ומוניקה סקס) וגם מוסיקאים מקצועיים שהשתתפו בהקלטות: אלון הלל בתופים, מיקי שביב בבס, אילן וירצברג בגיטרות, אבנר קנר בקלידים ומרגלית אנקורי בשירה.

אחרי הוצאת האלבום הגיע סוף פרק בתודות הלהקה. המתופף אסף מרוז עזב והצטרף ל"אבטיפוס" ואח"כ ל"איפה הילד". הגיטריסט גיל אלון פרש והצטרף אחר כך ל"אתניקס" ומארק רייך התרכז יותר בתפקידו ככתב בעיתון החיפני "כל בו". מידי פעם הוא היה מקליט בהרכבים שונים תחת השם "קילר הלוהטת" עד שבשנת 1993 הלהקה התפרקה סופית, כשחלק קטן משיריה המוקלטים מופיע בכל מיני אוספים. עכשיו קילר חוזרת.

"קילר הלוהטת" היום. ראשון משמאל - יורם מרק רייך. צילום צביקה יצחקי.

הדג נחש בהופעה

קודם כל, לחימום, צילומים מההופעה המצויינת אתמול בצהרים ב"זאפה".
צילמה יעל אלין - קוטנר

יאיא, שאנן וגיא... שלושה מתוך עשרה שהיו על הבמה

המפיק יוסי פיין והעילוי החדש, הגיטריסט יוסי מזרחי (וגם קצת יאיר סלוצקי מאחור)

"הדג נחש" בהופעה בתכנית האיש הקטן מהרדיו

מועדון "שבלול ג'אז" 22.4.2010

חלק א'


שאנן סטריט שירה וראפ, גיא מר בפטיפונים, מחשב שירה וראפ, דודו קלמס בקלידים, משה אסרף בתופים, יאיא כהן אהרונוב בבס, שלומי אלון בסקסופון, חליל, אי ווי ושירה, יאיר סלוצקי בטרומבון, יוסי מזרחי בגיטרה, מתן גוב ארי בחצוצרה.

השירים בתכנית: אני מאמין + בסלון של סלומון + שיר נחמה + הכאפה המצלצלת + חליפות + MANY LIGHTS + לא מספיק + שירת הסטיקר

חלק ב'

והנה משהו קטן שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" 5.3.2010

קודם כל תופסת אותך המוסיקה. "שש", האלבום החדש של "הדג נחש" הוא סיכום מדליק של המון השפעות שעליהן גדלו הלהקה הזו והמפיק המוסיקלי שלה יוסי פיין. מגוון של גרוב לדורותיו ממוסיקת נשמה אמריקנית משנות הששים סטייל "מוטאון" ו"סטאקס" ועד הFאנק של ימינו, נגיעות ריתם אנד בלוז וג'אז, רוק, רגאיי, אתני, דאנס ואלקטרוניקה וגם מוסיקה מזרחית ישראלית (בלהיט מתוך האלבום "שיר נחמה" עם הגיטריסט יהודה קיסר) וערבית (כן, יש כאן שיר נסתר בשם "ערבי 16" שמושר בערבית)... לקרוא לכל העושר המוסיקלי הזה רק "היפ הופ" זה אנדרסטייטמנט בערך כמו לומר ש"אבטאר" הוא סרט די ארוך...
ובכל זאת "הדג נחש" יש הרבה מה לומר ו"שש" עמוס וגדוש במסרים, המון המון מילים, בראפ ושירה, כולל ארבעה שירים באנגלית ואחד, הכי טוב באלבום, שמשלב עברית ואנגלית בשם MANY LIGHTS. במוסיקה שבו "שש" הוא הרבה אורות, צבעים, שמחה וכיף.
אך זוהי לא המטרה הסופית אצל "הדג נחש" אלא רק המצע לאמירות שהן הרבה פחות משמחות ואופטימיות... כפי ששאנן סטריט ניסח את המוטו ב"לזוז" לפני שמונה שנים:

כי זה כל העניין בעצם
ואני לא הייתי כאן בעצם
אם לא הייתה לי הפלטפורמה לדבר על הדברים
לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים
ממשיך מורשת ארוכה, מלא באמונה
שמתוך שלא לשמה תבואו לשמה...

וכך, מתוך האמונה הזו שלא נחלשה גם לאחר 14 שנות פעילות, "הדג נחש" אינה רק להקה של כיף אלא אוסף של אנשים חושבים שיש להם הרבה מה לומר. "שש", כמו כל אלבומי הלהקה, הוא צילום מצב של ישראל היום (לא העיתון, אלא המקום והזמן) ושל מצבם האישי של חברי הלהקה בתוך המציאות שלנו.
"יש לו פה גדול, חרא מדינה וטונה עצבים, אז אני כל הזמן צריך מקום לשפוך ת'חרוזים, אבל החיים קצרים מדי ורק פעם אחת אני חי, אז תעביר גם תספליף גם ת'מיקרופון אליי... ("בסלון של סלומון")
תחת הכותרת "שירי מחאה" יכולים להיכנס כל סוגים שונים של אמירות בכל מיני רמות. די קל לשיר שיר כמו "עוד אח אחד", עם הטכסט המעט-ילדותי של פישי הגדול, שהרי מי יכול להתנגד לקריאה נגד אלימות ומי לא מזדהה עם בכי של אם... אז גם אם בשיר הוא שואל "כמה זמן נוכל כך להמשיך לחיות, והאם המלחמה שבגבולות מנותקת מהאלימות שאת חיינו משתקת" הרי אין כאן נקיטת עמדה אמיתית. צריך לעומת זאת לא מעט אומץ לשיר טכסט כזה, בשיר "אני מאמין" שפותח את האלבום:

אני מאמין שנכון להיום
חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות
מחלקן של כל המדינות השכנות
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור
תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור...

אז מילא אם השיר כזה מבוצע על ידי הרכב שוליים שמופיע ב"גדה השמאלית" או ב"צוותא" בתל אביב, כשאתה קטן אין לך בעיה לומר כל מה שמתחשק לך ולהביע עמדות קיצוניות בהרבה. אבל כשהמבצעת היא "להקת העשור" שפונה לכל העם, מקיבוצניקים שמאלניים ועד אוהדי בית"ר ירושלים ימניים (ששאנן סטריט מדגיש תמיד את אהבתו ההיסטורית לקבוצה), יש באמירות כאלה לקיחת צ'אנס אמיתי. "הדג נחש" מתעסקים בהמשך "שש" גם במשכורות הבכירים, בגזענות, בעובדים זרים, במלחמת ששים השנה עם הפלשתינאים, בחלוקת המשאבים הלאומית ובעוד נושאים פחות מעוררי מחלקות (אך בהחלט ראויים לתשומת לב) תוך ידיעה ש"זה לא מזיז לאף אחד ת'תחת..." ("אני מאמין") וגם התחושה ש"השיר הזה נחמד אבל זה לא מספיק" ("לא מספיק").

אז למה בכל זאת לעשות את זה? אם בין כה וכה זה לא באמת מזיז לאף אחד? ובמיוחד עכשיו כשהם כבר לא ילדים וצריכים לחשוב על עתידם ופרנסתם והמחשבות הקיומיות אינן רק שעשוע אמנותי, מה שמגביר עוד יותר את התחושה שהגיע הזמן לקחת את עצמם ברצינות... למה? כי זה מה שהם. זה מה שהם יודעים ואוהבים לעשות וזה מה שהם יעשו כל עוד הכימיה ביניהם עובדת. דבר לא מובן מאליו בהרכב שפועל ביחד כל כך הרבה זמן. בארבע השנים שעברו מאז אלבום האולפן הקודם שלהם, "בעזרת הג'אם" הם עברו שינויים אישיים (לחמישה מחברי הלהקה נולדו בנות חדשות) ומקצועיים (שאנן סטריט, יאיא כהן וגיא מר הוציאו אלבומי סולו וגם שלומי אלון ודודוש קלמס היו מעורבים בהפקות מחוץ ללהקה) וברקע התרבות הישראלית הולכת ומשתנה עם כוחות חדשים והתייחסות שונה למוסיקה... ובתוך כל זה מצליחים חברי "הדג נחש" להביא אותה בעוד אלבום מצויין. ריספקט.

בונוס!!!!
"הדג נחש" בהופעה באולפן "האיש הקטן מהרדיו" 1.4.2008

חלק א

חלק ב כולל קטע אילתור חד פעמי... רדיו וים

ג'וני שועלי

רעש שקט
יש משהו מטעה בקול ובצורת השירה של ג'וני שועלי. משהו ילדותי ותמים שגורם לך להרגיש שהוא מין ילד מזדקן (או זקן מתיילד) שמרחף לו בעולם משלו שאינו קשור למציאות העכשווית... אבל ג'וני (שנקרא כך משום שהוריו העריצו את לנון) כבר בן 43, בעל משפחה ואחרי שני צינתורים בשנים האחרונות, כבר לא ילד.
בשיר הנושא של אלבומו החדש "צעיר חופשי ואנוכי" (וגם קצת בשירים נוספים) אפשר לשמוע אולי געגוע לימי הנעורים חסרי האחריות, אך ברוב שירי האלבום המבט הוא דווקא מבוגר ומפוכח ועם זאת אופטימי וחיובי. הוא מבקש מאהבתו (הגשמית או הרוחנית) שתרפד אותו בזיכרונות ורוצה להעביר מסר לדורות הבאים, האהבה מנצחת.

אני ואת כמו זוג יונים
איך אנחנו יחד מזדקנים
מכירים שנים ושינויים
אז איך זה שאנחנו עדיין רבים ומתפייסים
שילמדו הצעירים שככה זה בחיים
שילמדו הצעירים ככה מצליחים בחיים
(מתוך השיר "זוג יונים")

באחד הראיונות איתו הסביר ג'וני שהכוונה בשיר יכולה להיות גם לזוגיות בין אדם לשכינה, שכן ג'וני חוזר בתשובה כמעט מאז שהכרנו אותו לראשונה, בראשית שנות התשעים. אך בניגוד לחלק מחבריו למגמה, הביטוי להתחזקות הדתית בשיריו מרומז בלבד. בלי לחץ. זה המוטו של ג'וני שועלי, לפחות ביצירה שלו. כך הוא כותב ומלחין את השירים שלו (13 כאלה באלבום החדש), מלודי, חם ומאד יפה. וכך, בעיבודים הרגישים וחכמים של רע מוכיח, הוא נשמע. אמיתי, בלי פוזה, שלם עם עצמו בתוך הצלילים שעוטפים אותו. אפילו לא מתרגש מהחברים הטובים שמשתתפים איתו: רע מוכיח, אדם שפלן, יובל ליבליך,אסף אמדורסקי, אייל קליין, ברי סחרוף, אמיר קרטס, שחר בלומנטל, חן שנהר ויועד ניר. חלק גדול מהשמות האלה שלטו ברוק הישראלי החדש של שנות התשעים, מה שמזכיר לנו מהיכן ג'וני שועלי מגיע אל אלבום הסולו השלישי שלו.
בראשית שנות התשעים הקים שועלי, זמר ונגן בס, את להקת "רעש" עם עודד פרח (תופים), אמיר קרטס (פסנתר) ורע מוכיח (גיטרה). אחרי אלבום כסאח שנגנז הוציאה הלהקה ב1993 אלבום בכורה בשם "רעש רק רעש ק" ובו בלטו דווקא שיריו היותר מלודיים של שועלי: "חנן", "נוסע לבד" והלהיט הגדול מכולם, "לעיתים" (מה את מבינה) שהפך לאחד מהבולטים בשירי התקופה. אפילו שלמה ארצי חשב כך וחידש אותו ל"עבודה עברית".

עוד לפני הוצאת האלבום של "רעש" החל לעבוד על אלבום סולו , תחילה בהפקת אסף אמדורסקי ובהמשך בהפקת עודד פרח ובשותפות חברי "רעש" בנגינה. האלבום, "האלף ואחד" שיצא בראשית 1995, כלל שירים שכתב והלחין שועלי, חלקם עם ידידו ארל'ה (שלא מזדהה בשם משפחתו), ביניהם "עכשיו", "אלף ניגונים", "זוג צפוף", "אתן לך פרח" וגרסה ל"נוסע לבד". בהופעות המעטות של להקת "רעש" באותה תקופה שולבו גם להיטיו של שועלי כסולן, והוא הופיע גם ללא הלהקה, בהופעות אקוסטיות עם ידידו הזמר-החוזר-בתשובה עדי רן. "רעש" שינתה את הרכבה כשאת רע מוכיח מחליף חיים לרוז, והוציאה עוד שני אלבומים "תמימות" ב1996 ו"אני זה לא אתה" בשנת 2000. אך פעילותה לא הייתה סדירה, וכל חבריה היו עסוקים יותר במוסיקה מחוץ ללהקה. כך גם שועלי שהפך למוסיקאי מאד מבוקש בקרב "דור רוקסן" והשתתף בשנות התשעים בכמה מההפקות היותר מעניינות ומהפכניות מבחינה מוסיקלית. אם כנגן במגוון כלים (בס, גיטרה, תופים, מחשבים, סמפלרים) או כמעבד ומפיק מוסיקלי. הוא עבד בין השאר עם ברי סחרוף באלבום "סימנים של חולשה", פסקול הסרט "לנגד עיניים מערביות" "נגיעות", עם אסף אמדורסקי באלבום הבכורה שלו, עם דנה ברגר באלבום הבכורה שלה, עם קרני פוסטל וחיים לרוז בשני אלבומי הצמד "ביקיני". ב1997 הוא הפיק ליעל לוי את אלבומה "שוך הסערה" והלחין חלק משיריו ולעדי רן הפיק את "האחרון שבעם". באותה תקופה התעמקה חזרתו בתשובה, הוא הפסיק להופיע בשבתות ואף הוסיף לעצמו שם עברי. אמור מעתה: ג'וני אסף שועלי.

ב2002 התאחדה "רעש" חד פעמית לחגיגת הברמצווה לתקליטי "נענע דיסק". שנה לאחר מכן הוציא שועלי את אלבומו השני "האיש של המסיבות" שברובו עובד, הופק ונוגן על ידי ג'וני לבדו. שועלי ליווה את הוצאת האלבום בהופעות תחת השם "שוב אני מופיע".בשנת 2004 הצטרף שועלי כנגן קלידים להופעות איחוד להקת "תערובת אסקוט" והמשיך להופיע מעט, בין השאר בלהקה עם אמיר קרטס בגיטרות, בס וקלידים, יובל ליבליך בגיטרות ושלומי טוויג בתופים.


אנחנו מנגנים על אותה במה
אני לכם לליווי ואתם לי להקה
אנחנו מנגנים נפלא
משתוללים בסערה
שילמדו הצעירים שככה זה בחיים
שילמדו הצעירים ככה מצליחים בחיים
(מתוך השיר "זוג יונים")





ג'וני שועלי בהופעה 2010, משמאל יובל ליבליך

הופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון "שבלול ג'אז" 22.4.2010

ג'וני שועלי בשירה, בס וגיטרה, יובל ליבליך בגיטרה, אמיר פרי בתופים
זוג יונים
צעיר חופשי ואנוכי
עכשיו
דמעות בודדות
לעתים

עוד מעט פסטיבל הביטלס השלישי בחולון

לקראת הפסטיבל אני מתארח מחר בפורוס ביטלס ב"תפוז" אם יש למישהו שאלות...
ותראו מה מצאתי שם בפורום, ראיון אצל רפי רשף בתחילת ימי ערוץ 2. מי שישאר עד הסוף יראה גם את גונן שגב

פוסט S&V: שפי ישי בהופעה 15.4.2010

שפי ישי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" בשידור חי ממועדון "שבלול ג'אז" 15.4.2010

שפי ישי בשירה וגיטרה, יהודית תמיר בשירה והקשה, עודד גולדשמיט בקונטרבס,
אדם מדר בכינור ומנדולינה, ג'וני קורן בפסנתר, יהודה דרי בגיטרה.

השירים בתכנית:
אהבה ושנאה,
שיר מאוחר מדי,
פרחים אדומים - סולו יהודית תמיר הציפור,
ואז בא לנו.

סאונד: אייל שינדלר
צילומים: דני זודקביץ

מה שהיה לי לומר על האלבום של שפי ישי (רק דברים טובים...) בבלוג זה בחודש מרץ 2010

גבריאל בלחסן

קורע

ההאזנה ל"עתיד", האלבום החדש של גבריאל בלחסן היא חוויה מטלטלת, מזעזעת, קורעת לב.רצף של שירים קשים, חזקים, עמוסים ודחוסים שלא מרפים ממך גם זמן רב שאחרי שנגמרו... כמו חלום בלהה שמלווה אותך שעות אחרי שהתעוררת.

בלי תכניות לטווח הרחוק.

בלי תכניות למחר.
בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות...
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים. טלויזיה ושינה.

10 שנות לימוד. פרופיל 21. בי-פולר 32.
שנה של חיים שנראים כמו 400
(מתוך השיר "עתיד")

בלחסן, בן 34 , ממקימי להקת "אלג'יר" (ביחד עם אביב גדג'), חשף בראיונות עימו ובשלושת אלבומי הסולו הקודמים שלו את העובדה שהוא סובל ממחלת נפש קשה. חייו רצופי אשפוזים, התמכרויות, ניסיונות התאבדות ומאבק יום יומי ברצון לוותר ולעזוב את הכל... לפני שבועות אחדים הוענק לבלחסן פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה (גם כבוד וגם 13 אלף שקלים) ונראה כאילו עכשיו הוא בתקופה מצויינת בחייו. יחסית. מה שאומר שעל הקרובים לו לשמור עליו עכשיו במשנה זהירות. אחרי המופע של שיא הרגש תמיד באה הנפילה, גם אם אינך חולה במאניה דיפרסיה.

אבל בלילה געגוע ליד חמלתית. לשקט. לסדר. להגיון.

בתוך מערבולות של זבל דביק שלא אשאר ככה בלי כלום.

עם קצבה וקופסת כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד.

וכולם יגדלו וייגדלו שפמים וישלחו לי קצת כסף בשביל שלא אמות ברעב.

(מתוך השיר "עתיד")

האלבום הנפלא הזה מעורר הרהורים בקשר שבין יצירתיות ואי-שפיות, ברומנטיזציה של הטירוף, "שיגעון" כמקביל ל"גאונות", כבר לפני אלפי שנים אמרו הפילוסופים היוונים שהשירה נוצרת על ידי "משוגע בעל השראה" (אפלטון) וש"האנשים הבולטים בפילוסופיה, שירה, ואמנות הם דיכאוניים" (אריסטו), ומאז, 2300 שנה בערך, עוד הרבה לפני שוואן גוך חתך את האוזן, התפישה הזו נמצאת כל הזמן איכשהו ברקע. שכן, לאנשים "הנורמלים" בכל דור ודור נדמה שבשיגעון יש חופש לומר הכל, לבטא את האמת הפרטית, בלי חשבון ובלי גבולות. ליוצר המקורי ישנה נקודת מבט שונה-מהמקובל ולא צפויה על החיים, אם כולם היו "נורמלים", באמנות כמו במדע, לא היינו מתקדמים מילימטר מימי קדם ועד היום... איך שאל מאיר אריאל... "מה... אני לא נורמלי להיות נורמלי?".

והרי לא על האי-נורמליות הנורמלית אנחנו מדברים כאן, לא על הפריצה המבורכת מהגבולות, אלא, וזה מבלבל לעתים, על מחלת נפש של ממש. בעולם המוסיקה של חמישים השנים האחרונות, הפכו לא מעט "יוצרים משוגעים" לסמלי סטטוס של "הדבר האמיתי" ולא רק בגלל יצירתם המשובחת. בראיין ווילסון, ("נערי החוף"), סיד בארט ("פינק פלויד"), קורט קוביין ("נירוואנה") ועוד רבים... ייסורי הנפש שלהם, הדיכאון והחרדות, שהביאו אותם לשימוש מוגזם באלכוהול ובסמים סופניים, שגרמו להם להרוג את עצמם רוחנית ולעתים גם פיזית, הם שהפכו אותם ל"מיתולוגיים" לא פחות מהיצירה שלהם. הקהל... אנחנו... צמאי דם. אוהבים גלדיאטורים בזירה. אנחנו רוצים את האמנים שלנו נשרפים מבפנים, נקרעים, מתייסרים, מתים על מזבח היצירה. כאילו יצירה של שיכורים ומסוממים עולה באמת הפנימית שלה על זו של יוצרים שבעים, בורגנים, עשירים ובריאים...
אבל, מחלת נפש היא קודם כל, ובעיקר, מחלה קשה. כואבת ומייסרת את החולה ואת הקרובים לו. הרסניותה של המחלה עולה בהרבה על היתרונות שהיא מעניקה ליוצר.
כשהנך בשיא שפל הדיכאון איך לך כוח ורצון לעשות שום דבר, לא לטפל בצרכים הקיומיים הבסיסיים שלך ובוודאי לא ליצור. אפילו לא להתאבד. בעיצומו של התקף חרדה, כשהמחשבות בתוך ראשך הם כמו זיקוק שמתפוצץ לאלפי זיקוקים של דאגות ובהלות ופחדים וחששות... בקושי אפשר לנשום... בוודאי אי אפשר לכתוב שיר חדש או לצייר...

"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול.

ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך.

"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים

עם מוח קרוש ורצון עז למות".
(מתוך השיר "עתיד")

גבריאל בלחסן היה שם, הצליח איכשהו להחלץ, שרד כדי לדווח. ברור שברגע שהוא כותב הוא כבר לא לגמרי בתוך הסיוט... קצת יצא מזה.... העובדה היא שהוא הצליח להתנסח במילים שנכנסים לאיזושהיא מסגרת של "שיר". של ביטוי אמנותי. הוא הצליח לאסוף את עצמו ואת הנגנים שאיתו ולעטוף את תיעוד החוויות הקשות במוסיקה, שתמיד יש בה משהו אופטימי, גם כשהיא הכי עצובה וקשה בעולם. "עתיד", עוד יותר מאלבומיו הקודמים, לא נשמע כמו שיחזור מוחלש של החוויות הקשות שעברו עליו, אלא תיעוד אותנטי של התקף חרדה, זעם וטירוף, זרם תודעה בלתי נפסק של בכי וזעקות, חשיפה מוחלטת וחסרת גבולות שהוא מקיא מתוכו באלפי מילים וכאבים שבועטים לך בבטן ולא מרפים. עוד ועוד ועוד כמעט בלי הפסקה וללא מנוחה. הוא הנציח את רגע הטירוף עצמו. 65 דקות של ריאליטי אמיתי. לא הבולשיט הטלווזיוני המעושה. על כך אני רוצה לחבק אותו. להודות לו. ואם תשאל השאלה למה בכלל להקשיב לזה? למה לסבול אם אפשר לברוח למוסיקה נחמדה? התשובה שלי ברורה: כי זו אמנות אמיתית. יצירה נורא חזקה ואמיתית ומרגשת. התיעוד הכי אותנטי לסיוט נפשי שמצליח למצוא, בתוך כל החרא, יופי בזכות המוסיקה. יותר מכל האלבום הזה נותן לך פרופורציות על החיים שלך. כמה טוב לך בעצם.

מתי כספי שוב מצויין

נדמה שלא פשוט להיות מתי כספי בשנת 2010. מה שלא תעשה וכמה טוב, מקורי ומעניין שתהיה, תמיד ישוו את יצירתך החדשה לעבר המפואר שלך. ומה לעשות... לכספי יש 40 שנות עבר מאד מאד מפואר, מאות שירים שהלחין ועיבד והפיק לעצמו ולאחרים במגוון של סגנונות מוסיקליים, המצאות הפקה, סאונד וביצוע שהציבו סטנדרט חדש במוסיקה הישראלית, שיתופי פעולה מרתקים עם מוסיקאים אחרים... נדמה לי שאין אף מוסיקאי ישראלי אחר שעשה כל כך הרבה, בכמות ובאיכות, בעשר-חמש עשרה השנים הראשונות לפעילותו, אך בהחלט גם בשנים הבאות ועד היום. מתי כספי הוא אחד המוסיקאים הישראלים הגדולים בדורנו... אבל באווירת האח הגדול שהשתלטה על חיינו תמיד תעדיף התקשורת להתעסק בשולי, ברכילויות הישנות או בפרסומת החדשה ולא ביצירה עצמה. והיא, יאמר מיד, מצוינת.

"נפש תאומה" הוא קלאסיקה שמזכירה את ימיו הטובים של כספי (הנה גם אני נופל בפח ההשוואה לעבר) ואין זה הישג של מה בכך. מאז חזר מארה"ב באמצע שנות התשעים הקליט כספי רק מעט שירים חדשים. אלבומיו "הופעה חיה בערד" (1997) ו"דואטים" (2000) כללו עיבודים חדשים למיטב להיטיו, שיתוף הפעולה "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך החזירה את השניים בעיקר אל שנות השבעים ורוב הדיסקים שיצאו לו בעשור האחרון היו אוספי להיטים. רק פעמיים, ב"עולם אחר" (1998) וב"את האשה שלי" (2005) הציע כספי חומרים חדשים. בשני האלבומים היו לכספי לא מעט שירים מושלמים (וגם השאר היו טובים....), אך נדמה שעכשיו, ב"נפש תאומה", קרה לו משהו טוב במיוחד מבחינה יצירתית והוא אמנם נשמע "כמו פעם" אך גם חדש וטרי באנרגיות, בהתכוונות, בדיוק הביצוע.

ואי אפשר להתייחס ל"נפש תאומה" רק כאל "האלבום החדש של מתי כספי". חמש שנים אחרי מותו של מנור (ב12 באפריל 2005) האלבום הזה הוא גם "החדש של אהוד מנור". פרט לשני שירים מפעם ("נרקוד" וחידוש ל"סמבה בשניים") כל השירים באלבום הולחנו בשנים האחרונות על ידי כספי למילים מעיזבונו של אהוד מנור ז"ל. הוא לא "מלחין" אותם אלא ממש מפיח בהם חיים. הפתיחה המצמררת של האלבום, בשיר "קירבת אלוהים" שכתב אהוד מנור (בעקבות פרק ע"ג בתהילים), כביכול אחרי מותו, היא תמצית הנס האמנותי שהתרחש כל כך הרבה פעמים במפגש בין שתי הנשמות התאומות (ביטוי של אהוד מנור):

אני רואה אתכם
בבית ברחוב
שומע את קולכם
ממשיך אותי לכאוב –
ואני, קירבת אלוהים לי טוב.

אם תזכרו אותי
לעד לא אעזוב
וגם אחרי מותי
יש דרך לאהוב
ואני, קירבת אלוהים לי טוב.

מה לי בשמיים?

מה לי בעפר?

אני איתכם מתחת ומעל ההר

מה לי בשמיים?

מה לי באין-קץ?

אני יורד בגשם

ועולה בעץ.

השיר הזה, שאהוד מנור כתב עשרה ימים לפני מותו, כבר בוצע בעבר בלחנו של מיכאל קלמנוביץ (תלמידו של מנור בבי"ס רימון) והושר בפי ערן טלמור. הגרסה שלהם מאד יפה, אך כשמתי כספי מלחין ושר את הטכסט, אהוד מנור ממש חי בתוך הלחן. כאילו המוסיקה של כספי התנגנה למנור בראש עוד בשלב היצירה, וגם בכיוון השני, כספי מוצא במנור את המילים שיתאימו למוסיקה שלו. בעבודתם המאד פורה היו לכל אחד מהשניים עוד שותפים ליצירה, אך נדמה שהחיבור המיוחד ביניהם נותן להם חופש ומרחב יצירתיים בלתי רגילים. במשך השנים הם יצרו ביחד שירים "חשובים", בעיקר בלדות מינוריות, עצובות, קורעות לב אך תמיד הרשו לעצמם תמיד ליצור גם שירים קלילים, לעתים פחות "רציניים" מבחינת המסר, שמאפשרים לכספי לבטא צדדים נוספים באישיותו המוסיקלית, שמחים ופרועים והרבה יותר ניסיוניים. כספי לא עושה באלבום הזה מהפכות גדולות, אך הוא ממשיך להיות מלחין מעניין, מלודיסט מדהים, מעבד מגוון ומבצע יוצא מהכלל. "נפש תאומה" היא מתי כספי המוכר אך והיא גם עושר של טעמים ומקצבים, מסמבה ועד רוק, ממוסיקה מרוקנית ועד בלדות, משירים שמתאימים ליום הזיכרון ועד שירי מסיבה. כאן מפוחית בלוזית סטייל טוטס טילמנס (שמנגן מתי כספי), שם גיטרה בסגנון סנטנה (שמנגן יאיר מיכאל), לעתים כספי לגמרי לבדו ולפעמים בשילוב קולות עם יהודית רביץ, סימה שושן, שירי מימון, עידן רייכל, חיים אוליאל, סויאן כספי וחן עמר. אהוד היה אוהב את זה.

,

יום השואה 2010

לא רק אפר ואבק
"אפר ואבק", אלבום מופת של יעקב גלעד ויהודה פוליקר הוא, כידוע היצירה החשובה ביותר במוסיקה "הקלה" הישראלית, שעוסק בדור שגדל בהשפעת טראומת השואה: מזיכרונות ההורים מהמלחמה ההיא, דרך התקוות החדשות בישראל של שנות ה-50, התבגרות בשנות ה-60 ומצוקה נפשית קשה ומלאת כאב, כשברקע אי היכולת להינתק מהזוועות שחוו ההורים והשפעתם על בני הדור השני. אך לפני, ובעיקר אחרי "אפר ואבק" העזו עוד מעטים לגעת בנושא השואה. אמנם לא באלבום קונספט שלם אלא בשירים אחדים, פה ושם ובהשפעה גדולה על היצירה. ביניהם שלמה ארצי, ערן צור, מתי כספי, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, אילן וירצברג, דוראלקס סדלקס, סיילם, יונתן זיו, קורין אלאל, סאבלימינל ומירי בן ארי... השואה נמצאת ברקע היצירה הישראלית, גם במוסיקה, כל הזמן.

אחותי
בשנות חייה האחרונות
אזרה אמא אומץ
וסיפרה לי
איך נחשף הבונקר
שבו היא החביאה את אחותי
היא נתנה לי תמונה מתפוררת
ובה ילדה – אחותי
עומדת בתוך לול.
מרוב שהנחתי את התמונה במקומות מיסתור שונים
היא אבדה לי ואין אני מוצא אותה עוד.
אני כנראה הצלחתי להחביא את אחותי.

השיר "אחותי" לקוח מתוך האלבום "זיכרון קצר" שהוציא זאב טנא בשנת 2001. מאז תחילת דרכו כאמן יוצר חוזר זאב טנא אל זיכרונותיו כבן הדור השני, שלא שוכח ולא סולח... לעתים הוא מטפל בנושא בעדינות ורוך ובמקרים אחרים בכעס כשהוא צורח "אני שונא גרמנים".

אברמק
"כשאגדל ואהיה בן עשרים
אצא לראות את עולמנו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אעוף, אשוט ואתנשא
מעל עולם רחוק ויפה.
אחלוף מעל נהרות וימים,
אל השמיים אתרומם ואפרח
עננה אחות לי והרוח אח".
את השיר הזה כתב נער בשם אברהם "אברמק" קופלוביץ. הוא לא הגיע לגיל עשרים אלא נרצח כשהיה בן 14 במחנה ההשמדה אושוויץ. אברמק הנער גדל בעיר לודג' בפולין, בן יחיד למנדל וגיטל. ב1939 כונסו יהודי לודג' בגטו שהיה השני בגודלו בפולין. אברמק בן התשע הפסיק ללמוד בבית ספר והחל לעבוד כשוליית סנדלר בבית מלאכה בגטו. תוך כדי שיגרת החיים הקשה בגטו הצליח אברמק למצוא כוחות ליצירה. הוא צייר וכתב שירים ומחזות קצרים. בשנת 1944, כשחוסל הגטו, הגיע אברמק עם הוריו לאושוויץ. אמו נשלחה מיד לתאי הגזים ואילו אברמק ואביו, מנדל קופלוביץ, נשלחו לעבודת כפייה. באחד הימים החליט האב להחביא את בנו כדי לחסוך ממנו את הסבל והעינויים. כששב בערב גילה שבנו איננו עוד. האב ניצל מהתופת ולאחר המלחמה חזר ללודג' ומצא בעליית הגג בביתו את אחד הציורים של בנו ואת מחברת השירים שלו. ארבעים שנה לאחר מכן, עם מותו של האב, נמצאה המחברת, תורגמה לעברית על ידי עירית עמיאל ויצאה בספר בהוצאת "יד ושם".
לפני כארבע שנים מצא אורי מייזלמן, המתופף לשעבר של להקת "קרח תשע" את ספר שיריו של אברמק בחנות ספרים ישנים בתל אביב. מייזלמן, העוסק בהדרכת בני נוער במסעות לפולין במסגרת "הנוער העובד והלומד" החליט שהשירים חייבים להגיע לאוזני הדור הצעיר. הוא פנה לאוהד קוסקי ורועי הדס (שהיו פעם יחד איתו ב"קרח תשע" ועכשיו הם להקת "הקוסקים") והם הלחינו יחדיו שמונה משיריו של אברמק והקליטו אותם עם חברים נוספים (עידו קגן, אייל תלמודי, ליאור שלגי, שרון ענבר ודיוויד סטברו). התוצאה היא אלבום מיוחד ומרגש בשם "אברמק" שהוקלט בסיוע תנועת "הנוער העבוד והלומד" וחברת ההדרכה "המעורר" (המרכז להדרכה ולימודים חלופיים בקיבוץ רביד). שלא כצפוי בהקשר זה, השירים אינם עצובים או מפחידים (שהרי אברמק לא ידע כשכתב אותם מהו גורלו הטראגי) אלא מתארים, קצת בציניות קצת בהומור, את חייו וחלומותיו של ילד אחד שחי ועבד ויצר פעם, לפני ששים ושש שנים, בפולין הכבושה על ידי הנאצים. "הקוסקים" (שגם הוציאו בלי קשר אלבום ראשון ומצויין) הצליחו להיכנס בעדינות וברגישות לראש של אברמק ולתרגם את שיריו של הנער מלודג' אל שפת הנוער של ימינו. הדיסק "אברמק" יצא בהפצת "התו השמיני" וכל הרווחים ממכירתו יועברו לקרן מלגות שתממן יציאת בני נוער מעוטי יכולת למסעות לפולין.

אבא
אני כותב על אברמק וחושב (גם) על אבא שלי. מנחם קוטנר ז"ל. הוא נולד, ממש כמו אברמק, בשנת 1930. שלא כמו אברמק, הוא נולד בתל אביב והגיע לפולין ממש במקרה. כשהיה בן 9 לקחה אותו רבקה, אמו, לבקר את סבתו שגרה בוורשה... הילד הישראלי שלא ידע מילה בפולנית בילה כשנתיים וחצי בגטו וורשה, ללא אמו (שנשלחה לכלא בברלין) וחווה את אימת מלחמת העולם מזווית הראייה של ילד קטן. שלא כמו אברמק הוא ניצל: בהחלפת שבויים בין גרמניה ופלסטינה הוא ואמו הוחזרו ארצה בסוף 1941. כמו אברמק גם אבא שלי כתב שירים וסיפורים עד סוף ימיו, לפני שש שנים. שלא כמו אברמק הוא נשאר בחיים והמשיך לשאת את כאב השנים ההן בתוככי נפשו. שלא כמו אברמק שיריו לא הולחנו (חוץ מנסיונות בודדים שלו להלחין חלק משיריו). את ספר השירים היחיד שלו, "בין פעימות" הוא הוציא לפני ארבעים ושתיים שנים ואני זוכר בעל פה רק שורה אחת שלו: "איני יכול לשאת דברי אמת מבלי להפגע".

בצילום: אבא שלי, מנחם קוטנר (הילד שעומד ששי מימין) וסבתא שלי, רבקה(מעליו, מימין) בנסיעה חזרה ארצה מטיול שורשים לפולין, בסוף 1941.

פרופסור מקס: ההקלטה!!!

מה נשמקס?

לכל הספקנים שפיקפקו בקיומו של פרופסור מקס, אחד ממשתתפי התכנית "מה יש" של ארז טל ואברי גלעד בשנות השמונים בגלי צה"ל... ולמחרחרי קונספירציות שרמזו על כך שמדובר בעצם בדמות פיקטיבית... הנה הוכחה מצולמת ששלח אלי (מעניין למה דווקא אלי?) מאזין ואספן תקליטים ישנים בשם אילן ביבר (תודה רבה אילן). זוהי תווית של תקליט עתיק, במהירות 78 סל"ד...

ואם כבר אנחנו בהתקף נוסטלגיה קצרצר... הנה עוד משהו משנות השמונים שמצאתי ברשת. השנה היא1982 ואני מציג ב"זהו זה" את ההמצאה החדשה: תקליט הקומפקט. מי שמציג אותי, אגב, הוא דן תורן.

http://www.hometheater.co.il/vt110282.%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%A0%D7%A8-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%92-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9D

GE SMITH בישראל

דויד ברוזה מארח את ג'י אי סמית בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו", מועדון שבלול ג'אז, 8.4.2010

הפעם אנחנו בענייני SOUND AND VISION ופחות בדיבור...

ג'י. אי. סמית, יליד 1952, מנגן בגיטרה מגיל 4 ומתפרנס מנגינה מגיל 10. ביותר מארבעים שנות הקריירה שלו הוא הקליט שירים והוציא אלבומים כסולן וכחבר בלהקות שונות אך את עיקר פרסומו קנה כשניגן וניהל להקות ליווי לעשרות אמנים ולהקות בארה"ב, כשהבולטים במיוחד בהם דן הרטמן והצמד הול ואוטס (בשנות השמונים) ובוב דילן (מסוף שנות השמונים לתחילת התשעים) ובעיקר כשניהל מוסיקלית את להקת הבית בתכנית "סטרדיי נייט לייב" בשנים 1985-1995 ושוב בשנים 1999-2000. שם הוא ניגן עם שורה מטורפת של זמרים ושחקנים, כך גם כמנהל המוסיקלי של מופעי ענק עמוסי כוכבים, ביניהם החלק האמריקני של "LIVE AID", "30 שנה לבוב דילן" ועוד.

עכשיו ג'י.אי. סמית נמצא בביקור בישראל, כאורחו של דויד ברוזה. ג'י (כך, ולא בשמו המלא ג'ורג', הוא רוצה שיקראו לו) הפיק עם ברוזה את אלבומו האחרון "NIGHT DAWN" המוקדש לשירי המשורר והמוסיקאי האמריקני טאונס ואן זנדט. על האלבום המצויין של ברוזה נדבר בהזדמנות... עכשיו נסתפק רק באיזכורו. ביום חמישי הופיעו השניים בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" בשידור חי ממועדון "שבלול ג'אז", וביצעו שלושה משירי האלבום ושיר נוסף של ואן זאנדט שג'י אי גם שר (וגם שירים של ברוזה בעברית). חבל להחמיץ... ובשבוע הבא ההופעה בבארבי. אז הנה היא וגם צילומים של דני זודקביץ שהוא צלם הבית וגם האחראי על הפייס בוק של התכנית: http://www.facebook.com/group.php?gid=21027897680

דויד ברוזה בשירה וגיטרה, אי.ג'י סמית בגיטרה ושירה. השירים בתכנית: SOUL TO SOUL, דניאלה, NIGHT DAWN, בצהרי היום, PANCHO & LEFTY, CAROLINA.

חוה אלברשטיין

בשלה

"יש דברים רבים בחלד
שהזמן מיטיב איתם
ואני רק מייחלת
להיות ביניהם
להיות כמותם"

כך פותחת חוה אלברשטיין את אלבומה החדש שההאזנה לו מוכיחה שהדבר לו ייחלה אכן מתגשם: היא זמרת ויוצרת שבאמת משתבחת עם הזמן. אחרי 45 שנים של פעילות ללא עצירה, למעלה מ60 אלבומים ואלפי הופעות היא לא רק שורדת אלא שוב מתחדשת, עדיין מעניינת ואפילו משתפרת. אפשר גם ללמוד עוד משהו מהשיר הזה: השימוש במילים כמו "חלד" ו"מייחלת". מילים כל כך לא "עכשוויות", כל כך לא "אפנתיות"... ובכל זאת כשחוה אלברשטיין משתמשת בהן (היא כתבה והלחינה את רוב שירי האלבום) הן נשמעות טבעיות בפיה, מתאימות לאווירה העל-זמנית של יצירתה. היא לא שייכת לשום אפנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה. באלבומיה יצרה ז'אנר משלה, מין פולק ישראלי מקורי, עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית, השפעות רוק מצד אחד ויידיש מצד שני. היא... חוה אלברשטיין.

"ברוך הבא", האלבום החדש, הוא קודם "אלבום". לא אוסף שירים מקרי שהורדת באינטרנט, אלא יצירה שלמה שיש בה נושא והתחלה ואמצע וסוף. מבט על מעגל החיים נכון לעכשיו, בגישה מאד זן-בודהיסטית. היא מדווחת על מה שהיא רואה בגישה של השלמה עם המציאות. היא לא כועסת ולא צועקת ובעיקר לא מרירה. במין חיוך קטן, לעתים סרקסטי, היא מביטה על כאן ועכשיו וגם על מה שהיה. ספק אם היא מאמינה שיש לשיריה השפעה מעשית, נדמה שהיא מסתפקת בכך שתוכל להמשיך ולומר את דבריה. המסרים שלה נאמרים בעדינות, לעתים ברמז. בשיר הנושא, לדוגמא, משתתפת בשירה מקהלת המרכז היהודי ערבי ביפו. וכך בשיר שמברך "ברוך הבא" לתינוק חדש יש גם אמירה על שוויון בין בני אדם ודו קיום יהודי ערבי... היא לומדת משיחות עם נמלים ועם ציפורים, שואלת שאלות ומציעה תשובות, רגישה לסבל אנושי כללי ופרטי, מביטה בחמלה לעבר ויודעת שהעתיד לא ידוע... את רוב שירי האלבום כתבה אלברשטיין, ויש בו גם שירים שכתבו שאנן סטריט, יענקל'ה רוטבליט, אריאל הורוביץ, סבינה מסג ושלמה טנאי. שיר אחד, "קו פרשת המים", נכתב על ידי בעלה המנוח נדב לויתן ז"ל שנפטר לפני חודשים אחדים. השיר הופיע בלחן שונה באלבומה הקודם של אלברשטיין "טבע האדם":
על קו פרשת המים של חיי
אני שוכחת מה למדתי מהוריי
ומתחילה ללמוד מילדי.
עכשיו אנחנו משלימים זה את זה,
אני מספקת מידע על העבר,
הם על העתיד.
רק ההווה חידה נשאר

גם את רוב הלחנים באלבום חוה אלברשטיין הלחינה בעצמה, למעט שיר אחד שהלחינה יהודית רביץ ואחד שהלחין יוסי חורי. המוסיקה נורא יפה. היא קודם כל זמרת נפלאה. הקול שלה אינו מסגיר את גילה ונשמע היום בדיוק כמו לפני עשר, עשרים או שלושים שנה. צלול ויפה כשהיה. יותר מכך, השירה אפילו נפתחה עוד יותר באלבומיה האחרונים לנואנסים נוספים של הבעת רגש. היא חופשיה יותר מבעבר וכך גם המוסיקה שלה בשנים האחרונות, משוחררת ופתוחה ונותנת הרבה יותר אפשרויות ביטוי לנגנים שאיתה (בדרך כלל צוות קבוע שכולל את המעבד ומפיק המוסיקה עובד אפרת בבס וגיטרות, ערן ויץ בגיטרות, בוזוקי, סיטאר ויוקללה. אבי אגבבה בכלי הקשה ועדי רנרט בפסנתר וקלידים).

הקריירה של חוה אלברשטיין היא תופעה ייחודית. אין כמעט מוסיקאים שעושים את זה כבר יותר מארבעים שנה ועדיין מצליחים לשרוד, להתחדש, להוסיף לנסות למצוא דרכי ביטוי מקוריות ובכל זאת גם לזכות בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית.

קשה להאמין שהיא התחילה להקליט ולהופיע כשהביטלס עוד הופיעו, כשבוב דילן רק חישמל את הגיטרה שלו... היא מאד מאד פוריה. ב45 שנות פעילותה הקליטה מאות שירים שהפכו קלאסיקה של הזמר העברי, שירי עמים ושירי ילדים, נגיעות בפולק והשפעות של רוק וג'אז ובוסה נובה... הכל לתוך צליל פרטי שהפך עם השנים לצליל הישראלי. לכן, משונה אולי להגדיר את דרכה של אלברשטיין כ"מהפכנית". בסופו של דבר, היא הרי הקונסנזוס, גם אם היו תקופות בהן מקומה המרכזי פחות בולט.

ובכל זאת, מבט על דרכה מוכיח שהיא הלכה תמיד בדרך עצמאית ולא מתחשבת באופנות, מאד מודעת למה שקורה מסביבה אך עומדת על שלה. גם כשהיא מגיבה על סגנונות חדשים ו"עכשוויים" היא עושה זאת בדרכה, לעיתים זה בצורה ברורה, כשהיא עובדת עם מוסיקאים חדשים או מחדשת שירים, ולעיתים במין תגובה הפוכה, כשאל מול מה שנראה אופנתי היא בוחרת להקליט משהו שונה לגמרי ברוחו. למשל, בתחילת דרכה בסוף שנות הששים (ושוב בשנות התשעים המאוחרות) כשבחרה לשיר באידיש בעולם שכולו סקס סמים ורוק'נרול וסגידה לנעורים...לחזור אז לשורשים היידישאים שלה היה מעשה נועז ומפתיע, לקיחת סיכון תדמיתי ומסחרי. כך גם בהמשך דרכה, אלברשטיין לקחה לא מעט סיכונים גם בבחירותיה האמנותיות, במוסיקאים שהיא עובדת איתם, בשירים שהיא כותבת וגם באומץ להביע דעות פוליטיות והחברתיות.

אלברשטיין החלה ליצור בעצמה בשלב מאוחר בקריירה שלה, קודם מילים ואחר כך גם לחנים. עם זאת, במידה רבה היא הייתה זמרת-יוצרת גם הרבה לפני כן: גם בעצם בחירת השירים שביצעה וגם בדרך העיבוד שלהם ובצורה שהיא שרה שהייתה תמיד מקורית, עצמאית ומאוד יצירתית. בשיחה איתה בסדרה "סוף עונת התפוזים", אמרה אלברשטיין שכשהתחילה לכתוב מילים לשיריה בעצמה דווקא הפכה פחות אישית, כיוון שלא הייתה לה ההגנה של "מישהו אחר כתב לה". מאז היא כבר מרשה לעצמה להיות לגמרי אישית גם בשירים שהיא כותבת, ובשנים האחרונות, אחרי תקופה לא קלה, גם הקהל שלה מקבל את "חוה החדשה" לא פחות מאת זו המוכרת של הקלסיקות. בראשית 2007 יצאה אלברשטיין למה שהיה אמור להיות סיבוב הופעות קצרצר והפך ליותר משנה וחצי של עשרות הופעות בהן צפו כמאה אלף איש. עכשיו היא מתחילה סיבוב נוסף. ברוכה הבאה.

צח דרורי

יצירת מופת

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל כך התרגשתי לשמוע אלבום בכורה של אמן חדש שלא הכרתי בעבר, כלומר, קצת כן שמעתי עליו קודם לכן (פירוט בהמשך...), אבל שום דבר לא הכין אותי להפתעה הזו: "כיוון הרוח", אלבום הבכורה של צח דרורי הוא יצירת מופת. אוסף נפלא של שירים מדהימים, כתובים ומולחנים מצויין, מעובדים ומופקים נהדר, מבוצעים בצורה מושלמת... ורגע לפני שנגמר מלאי הסופרלטיבים במחסן נסכם שהם גם מתחברים יחדיו ליצירה אחת שלמה באלבום כפול... ממש מאסטרפיס שאסור לפספס. דווקא ובמיוחד בימים קשים אלו. את רוב שירי האלבום בטח לא תשמעו הרבה ברדיו, זו לא המוסיקה המקובלת בשידורים של ימינו, וגם אין לצח דרורי מה לבנות על קידום מסיבי בערוץ 24 (למרות שלשיר "שדה חיטה", הראשון שיצא מתוך האלבום, יצר דרורי בעצמו קליפ אנימציה יפהפה). וזה אולי חבל, בעיקר למאזינים המפסידים, אבל גם די הגיוני. הוא לא קשור למה שהולך בימינו. בדרך כלל, למעט חריגים, השירים שלו עדינים, שקטים, מופנמים, משלבים עיבודים קלאסיים ואלקטרוניקה כשבבסיס הוא שר (בקול שמזכיר לעתים את אביתר בנאי) בלי להשוויץ. מין אנטיתזה לשירה המוחצנת של רבים מכוכבי המוסיקה הפופולרית של ימינו וזה עובד. יש כח בשקט, יש עוצמה בצניעות, וגם בקטעים שהוא פורץ מתוכם אל קצת יותר כסאח וכמעט בומבסטיות בליווי, בשירה שלו הוא נשאר קרוב קרוב לאוזן. קרוב ללב. כך גם הזמרות הנפלאות ששרות איתו או במקומו חצי משירי האלבום, יעל קראוס, דניאלה ספקטור, רות דולורס וייס וגל פרנקל. הדרך הנכונה לחוות את היופי במוסיקה של צח דרורי היא בהאזנה רצופה ליצירה השלמה. 15 שירים ב70 ומשהו דקות. לא "להיטים" (אם כי יש כאן כמה שהיו יכולים להיות...) אלא מסע מוסיקלי – רוחני שלם של פסנתרן, מלחין, מתכנת שגם שר. קחו את הדיסק לאוטו וצאו לשיר-טיול, רצוי למדבר ותבינו שלא עושים דברים כאלה בימינו ...

הוצאת האלבום הכפול היא לדרורי גם דילוג מעל משוכת "משבר האלבום השני". כשהוא מצרף לאלבום הבכורה "כיוון הרוח" כבר את האלבום השני, "הנחל והסלע". בראיונות איתו הוא מבדיל בין האלבומים כ"אלבום ראשון שהוא סטנדרטי מבחינת הנושאים ומתאפיינת בו ילדותיות, תמימות ותקווה שהדברים יסתדרו בצורה מסוימת. ואלבום השני שהוא יותר מפוקח וריאליסטי, זה כמו לפני ואחרי בר מצווה...". לא יודע מה קרה לו בבר מצווה... ואת שלי אני לא זוכר, אבל לי נשמע האלבום הראשון יותר "יפה" והשני יותר "ניסיוני". שני האלבומים שונים אך גם משלימים זה את זה לכדי יצירה שלמה אחת. מאסטרפיס... כבר אמרתי.

צח דרורי, בן 32, יליד באר שבע, בא מהמוסיקה הקלאסית. הוא למד מוסיקה קלאסית בקונסרבטוריון בירושלים והלחנה אצל אנדרה היידו ומיכאל וולפה. יצירות שהלחין נוגנו על ידי התזמורת הקאמרית תל-אביב (בסדרת קונצרטים לנוער), התזמורת הסימפונית חיפה והסימפונייטה באר-שבע ואפילו על ידי הפילהרמונית של ניו-ברנדנבורג בגרמניה.
לפני 14 שנה החל לעבוד עם חבר ילדותו אביתר בנאי ומאז הוא משלב בין יצירה "קלאסית" והשפעות של מוסיקה "קלאסית" על מוסיקה "קלה". הוא עבד בין השאר עם נגן המרימבה וכלי ההקשה זיו איתן שהופיע ביצירתו של דרורי: "בדרך למאדים" לצ'לו וכלי נקישה (1998-1997) אך התפרסם בעיקר כשיצר עיבודי מיתרים ותכנותים לאביתר בנאי, איתו הוא משתף פעולה מתחילת דרכו של בנאי ועד היום, לעתים במעורבות מלאה בעיבוד והפקה ולעתים רק בנגיעות עיבוד או נגינה. הוא עבד גם עם אסף אמדורסקי, ערן צור, סיון שביט, בעז בנאי, פרויקט "שלושים" (להם יצר קליפ לשיר "יבשה לים"), בעז בנאי, אלי רוזן, איה כורם, משפחת וואך (מוסיקה יהודית דתית), דניאלה ספקטור ועוד היד נטויה...

אני זוכר פגישה איתו ב2005 כשהביא לערוץ המוסיקה שני קליפים באנימציה שיצר עם דדי כהן בצמד בשם SOULECTRO MUSIC. הקטעים, חלק מפרוייקט בשם ETERNAL TRANQUILITY, היו נורא יפים אבל צח, שהגיע לרמת החיל במיוחד מביתו במצפה רמון, דיבר כמו מוסיקאי שיודע שהוא אאוטסיידר לא רק בגלל המרחק הפיזי מתל אביב. עכשיו, באלבום שנפתח במשפט "אני חוזר מגלות מדבר" הוא כנראה מרגיש שהגיע הזמן שלו להגיע מהמוסיקה הניסיונית והקלאסית, מהמדבר והבדידות והדרום הרחוק, אל מרכז הארץ. הוא כנראה לא יהיה כוכב גדול, אבל הוא, וזה מה שחשוב באמת, כבר מוסיקאי ענק.

אביב גדג'

אביב חדש מפציע
נפתח בשורה התחתונה. לאביב גדג' יש אלבום בכורה מדהים. מטלטל. קורע לב. כדי להבין את גודל הציפייה לקראת האלבום הזה חייבים לספר על הלהקה שהוא הוביל במשך כמעט 15 שנה, "אלג'יר" ובמיוחד על אלבומה השני, "מנועים קדימה" שיצא ב2004.
נתחיל בתבנית נוף מולדתו ממנה הוא אמנם הצליח להשתחרר כבר מזמן, אך היא שבה ומהדהדת בחייו ויצירתו... אביב גדג', אחיו הצעיר של שלום גד (מלהקת "פונץ'" ואחר כך "היהלומים") גדל במושב דתי-ברובו של עולים מאלג'יר בשם "תלמי אליהו" שנמצא קצת אחרי סוף העולם, אי שם בנגב בין אופקים לרצועת עזה. בתיכון אביב שר וניגן בפסנתר ולקראת סיום הלימודים, ב1992, הקים עם חבריו למושב גבריאל בלחסן בגיטרות ודביר לביא בתופים את להקת "אלג'יר". האח שלום גד, עזר בנגינת בס והקליט ללהקה קסטה שהביאה את הלהקה ב1995 להופעות ראשונות בתל אביב. באחת ההופעות נכח חיים שמש,מפיק ומגלה הכשרונות של "הד ארצי" שהחתים את הלהקה על חוזה לשלושה אלבומים...
כמעט שנתיים של עבודה בהפקתו המוסיקלית של אסף שריג (איש "איפה הילד") הביאו ליצירת אלבום הבכורה של הלהקה "נאמנות ותשוקה" שיצא בסוף 1995. היה באלבום שיר אחד, "שלי", שקצת הושמע ברדיו (ואף נוצר לו קליפ מוצלח) אך בעיקר היה זה אוסף של "יצירות רוק" מורכבות שהצהירו בגדול "לא מעניין אותנו להצליח, חשוב לנו לעשות את העניין שלנו". ואכן, עם תקליט שדרים ראשון בשם "צרפת" ושיר נוסף, "קח את הזעם" שנמשכו של אחד למעלה מ7 דקות, ועם שיר הנושא "נאמנות ותשוקה" שהגיע לכמעט 10 דקות, "אלג'יר" כמעט ולא הושמעו ברדיו, לא הצליחו מסחרית, אך בהחלט עשו מה שבא להם: שילוב מקורי של רוק והשפעות מזרחיות ודתיות, עם כל הכאב והזעם והתשוקה שבוטאו אז בדרך בוסרית מעט, אך השתכללו מאד בשנים הבאות. השמועות סיפרו שרק 600 עותקים של האלבום הודפסו בזמן אמת וכמעט ולא נמכרו, אך במשך השנים הפכו לפריטי אספנות מבוקשים.
השנים שאחרי אלבום הבכורה היו מאד לא פשוטות לחברי הלהקה שנעלמו מעין הציבור, אך המשיכו ליצור ובעיקר לנסות ולשרוד. גבריאל בלחסן הוציא ב1999 אלבום בשם "רכבות" בו תאר בין השאר את אשפוזו במוסד לחולי נפש... בשנת 2002 הוא הוציא אלבום שני "השנים היפות של גבריאל" בו המשיך לחפש את דרכו בחיים. בלחסן וגדג' למדו תקופה קצרה בישיבה בירושלים, עברו לתל אביב ועבר תקופה של משבר נפשי שכללה ניסיון התאבדות בקפיצה מגשר מעל נתיבי איילון (גדג') ואישפוז בבית החולים לחולי נפש אברבנאל (שניהם)... ותוך כדי, בין השנים 1998 ל2003, נוצרו והוקלטו שירים שהפכו את התחושות הכואבות של התקופה לאלבום המופת של הלהקה, "מנועים קדימה" שכלל בעיקר שירים שאביב גדג' כתב והלחין, ביניהם "האדמה תיפתח", "דם על הים", "דבר אלי", "קיטש", "הביאו את הנגנים", "מנועים קדימה" ועוד...בלחסן השתתף ביצירת חלק מהשירים, ביניהם "מתנה" ו"בתוך הצינורות". ושניהם ביחד הפכו "חומרים מהחיים" (דיכאון, חרדות, הזיות, אלימות, אונס, סקס, אהבה וחיפוש משמעות) לרצף מהפנט של שירי נשמה מלאי עוצמה, שילוב קסום של רוק גיטרות ומוסיקה מזרחית, אקסטזה דתית עם ריתם אנד בלוז חילוני... אחד האלבומים הישראלים המושלמים של המאה העשרים ואחת...
על עטיפת האלבום "אלג'יר" היתה רביעיה: אביב גדג' בשירה, קלידים, פסנתר וגיטרות, גבריאל בלחסן בגיטרות ושירה, גיל פדידה בבס וכינור ואביב ברק (איש "נקמת הטרקטור") בתופים. בהקלטות שהתפרשו על שש שנים השתתפו גם נגנים אורחים רבים, ביניהם דביר לביא (המתופף המקורי של "אלג'יר"), שלום גד בבס, אולי מיילס ("טיפקס") בכלי נשיפה, גולן זוסקוביץ' בבס, רון בונקר בגיטרות, דנה בן דוד בצ'לו, עידן רייכל בקלידים. לקראת צאת האלבום, חזרה הלהקה להופעות, ללא בלחסן (שבריאותו הנפשית מנעה ממנו לעלות על הבמה) ובחיזוק הגיטריסט עופר קורן והקלידן עמי רייס (שהיה גם אחראי לעיבודים התזמורתיים באלבום). "מנועים קדימה" יצא באמצע 2004 בחברת התקליטים העצמאית של מועדון ה"בארבי" בתל אביב. שאול מזרחי, מנהל המועדון, הפך לספונסר העיקרי של הלהקה ותמך בה בכל כובד משקלו, עד שהביא את האלבום לכדי סיום ולהפצה ב"הד ארצי". "מנועים קדימה", שהתקבל בהתלהבות רבה של מבקרי מוסיקה, הפך להצלחה גדולה (יחסית) בקרב הקהל בעיקר בזכות הופעות הלהקה הרבות, אליהן הצטרף מידי פעם גם בלחסן ועם משתתפים כברי סחרוף, רביעיית כלי מיתר, שלום גד והרכב שהוקם במיוחד להופעות הלהקה, "התזמורת האנדרלמוסית". הופעה מיוחדת של "אלג'יר" התקיימה בקיבוץ "משמרות" במופע לזכרו של מאיר אריאל ז"ל ב2004, בה שרה הלהקה גרסה פנטסטית לשירו של אריאל "מודה אני". ההתמודדות עם ההצלחה (ומכירות של יותר מ10,000 עותקים ל"מנועים קדימה") היתה כנראה לא פשוטה לחברים ובאמצע 2005 הודיעה הלהקה כי היא לוקחת פסק זמן. גדג' חזר לכתוב שירים לקראת האלבום הבא, ברק נסע לחו"ל, ובלחסן החל לעבוד על מופע סולו שלו והקליט אלבום שלישי. בתחילת 2006 הודיעה "אלג'יר" על פירוקה. אביב גדג' יצא שוב למסע חיפוש ונסע לתקופה ארוכה של התבודדות בסיני. כשחזר לתל אביב עבד כפועל במה בתיאטרון הקאמרי והחל ליצור את השירים לאלבום הסולו שלו. ביולי 2007 החלו נחשפים השירים החדשים בהופעות של גדג' עם הרכב חדש-ישן שכלל את רון בונקר בגיטרות, אביב ברק בתופים, יהוא ירון בבס וקונטרבס ובוריס מרצינובסקי באקורדיאון. במהלך 2008 הקליט גדג' את אלבומו החדש, כשחברי ההרכב משתתפים בעיבודים ובהפקה המוסיקלית ומטעינים אותו באנרגיות יצירתיות שסייעו לו לסיים את האלבום במהירות יחסית. התוצאה מדהימה... האלבום "תפילה ליחיד" לוקח את הכח הפנימי והתחושה המיסטית של "אלג'יר" וממשיך אותה בשירים החדשים שכתב גדג' וזה, קשה להאמין, נשמע עוד יותר טוב ועוד יותר חזק. מרגש עד דמעות. "עיר בלי זיכרון" הוא רק ההתחלה.

(כתבה מ"ישראל היום" 8.2009)

אביב גדג' בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 9.9.09 חלק א



אביב גדג' בגיטרה ושירה עם יהוא ירון בבס, רון בונקר בגיטרה, אביב ברק בתופים ובוריס מרצינובסקי באקורדיון. השירים בתכנית: בלוז ראש חודש, עיר בלי זיכרון, דם על הים, ילדה, יוון.


אביב גדג' בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 9.9.09 חלק ב

שלמה גרוניך

גאון
עם אלבום אוסף חדש ("המיטב") וסדרת הופעות עם להקת ליווי חדשה ואורחים (אהוד בנאי, מתי כספי, אורית שחף מ"היהודים", שלומי שבן ומארינה מקסימיליאן בלומין) שלמה גרוניך מסכם את ארבעים השנים הראשונות לקריירה שלו.

גרוניך 2010. צילום: אילן בשור

אם לתמצת אסאמאסית את מה שיש לי לומר על שלמה גרוניך במילה אחת: "גאון". נכון, להרבה מאד אנשים הוא לפעמים יותר מדי... כבר שנים שאני שומע שהוא יותר מדי משונה, קשה לעיכול, מתוחכם, מתחכם, מעצבן, עושה דווקא...ומה זה השיער הארוך הזה בגילו? ולמה הוא שר בקול של אשה? ומה זה הכל כך כך עצוב? ומדוע אין לו להיטים?

אבל אני מקשיב לאוסף "המיטב" החדש שלו (71 קטעים שמחולקים לשלושה דיסקים: "אלבומי הסולו", "שיתופי פעולה ופרויקטים" ו"הקלטות נדירות") וכמה שהוא יותר משונה ולא מתפשר עם "מה שצריך" אני יותר אוהב אותו. מעריך את האומץ שלו ללכת בדרכו בלי פשרות. מתפעם מגודש היצירה, מעומס הרעיונות, משפע היופי, מהכאב הבלתי נגמר שהופך לצלילים מלאי אהבה. אני נדהם מכמות הסגנונות והטעמים המוסיקליים, מהמגוון הבלתי אפשרי ומהחוסר המוחלט של גבולות ומגבלות. רגע אחד הוא פסנתרן קלסי שמנגן בך ושר בקול פלצט, ברגע שני הוא רוקר קודר ששר בקול נמוך, כאן הוא מלווה בעיבוד סווינג קופצני ושם בוכה בקינה דתית עם שופר, פה עם מקהלה אתיופית ושם עם מתי כספי, לעתים הוא אבנגרד מתקדם ושנייה אחר כך בלדיסט מלודי... איך לומר את זה בקיצור: גאון!

ואני לא חושב ככה מהיום. פעם, לפני מיליון שנה (ליתר דיוק באפריל 1983) ראיינתי את גרוניך לכתבה בעיתון הרוק קצר החיים "ווליום" (ששרד ששה גליונות בסך הכל). בפתיחה השתפכתי: " שלמה גרוניך הוא לדעתי אחד היוצרים המקוריים והמעניינים ביותר. על מעט מוסיקאים צעירים ישראליים אפשר לומר שהם גאונים. נראה לי שלשלמה מגיע התואר הזה... בעבר הוא היה קשור במספר ניסיונות מוסיקליים, מהמרתקים שנעשו ב"מוסיקה המתקדמת" של הפופ הישראלי: "מאחורי הצלילים" עם מתי כספי, "קצת אחרת" עם שלמה יידוב ושם טוב לוי, אלבום סולו ראשון נועז ושונה "למה לא סיפרת לי" ועוד. הבעיה בסיכום דרכו היא שעודף הסופרלטיבים נשמע כמו הגזמה. אסתפק בכך שאומר שגרוניך הוא אחד היחידים אצלנו שהולכים עד הסוף עם כל מה שהם עושים. וגרוניך עושה הרבה, במגוון של סגנונות מוסיקליים. פסקולים לסרטים ולהצגות, מוסיקה לתיאטרון המחול "ענבל" (עיבודים קלסיים למנגינות מזרחיות), עיבודים לתזמורת הקאמרית הישראלית, הלחנה לטריו קאמרטה, שירי ילדים לסדרת "החבובות" בעברית, עיבודים לזמרים שונים (ביניהם המפתיע ביותר לג'קי אלקיים) וכמובן בעבודתו לבד ועכשיו עם שם טוב לוי...
כל זה נכתב על שלמה גרוניך בן ה-34, שחזר שלוש שנים קודם לכן משהייה בת שש שנים בחו"ל, בהן הספיק להפיק שני אלבומי סולו ("בהופעה" ו "צמר גפן מתוק") ולהשתתף, כפי שקראתם, בהמון הפקות נוספות, ביניהם במופע ואלבום חדש שלו, "אלבום משפחתי" עם שם טוב לוי.
אמצע שנות השלושים הוא פחות או יותר הגיל שבו מסתיימת ההיפרקאקטיביות היצירתית אצל רוב המוסיקאים "הנורמליים". רבים מהם מוותרים ואלה שממשיכים ליצור עושים את זה בדרך כלל על אש קטנה יותר. די מדהים לראות ששלמה גרוניך המשיך מאז באותו מרץ ובאותה אנרגיית נעורים בלתי נגמרת, עם מבט מטורף בעיניים ואש בקרביים. 71 הקטעים באוסף החדש הם רק חלק קטן מהתמונה... מטורף או גאון? אני זוכר שאדם ברוך ז"ל, כתב באותם ימים ביקורת על "ווליום" וקצת ירד עלי על השימוש המוגזם במחמאות. שבועות אחדים לאחר מכן, כנראה אחרי ששמע ביתר התעמקות את תקליטיו של גרוניך, טרח אדם ברוך להתקשר אלי ולומר שהוא חוזר בו ואכן יש דברים בגו. מילא אני שהייתי אז עורך מוסיקלי צעיר ומתלהב... אבל אדם ברוך, מבקר התרבות החשוב בארץ, חשב ששלמה גרוניך גאון. כבר אז.

ה"אלבום משפחתי" (שלמה גרוניך היה נשוי לאחותה של אשתו של שם טוב לוי...)לכבודו נפגשנו אז, כלל את השיר שמתמצת את הדילמה של הקריירה הגרוניכית: "שירים פשוטים" השיר נכתב לאחר שגרוניך המתוסכל מאי שידור שירי המחאה שלו בגלי צה"ל טילפן לגידי אביבי, אחד העורכים הבכירים בתחנה, שאמר לו שהוא אמנם אוהב את שיריו, אבל מדיניות התחנה גורסת ש"העם" מעדיף להאזין לשירים פשוטים. שיר התגובה של גרוניך זכה אמנם בהצלחה לא קטנה, אך גם מאז בדרך כלל זוכה גרוניך להמון מחמאות וביקורות מפרגנות ורק למעט "להיטי ענק". "אני כנראה לא מתאים לגלים שמשדרים בארץ, וגם לא לציבור הרחב" אמר לי שלמה בראיון ההוא, "יש קהל של שלמה גרוניך, שהוא מצומצם והוא תמיד יישאר באיזה מקום בשוליים. קהל קטן ונאמן להם אני יכול לעשות הכל והם מקבלים אותי... אני כבר לא כועס שלא משדרים אותי ברדיו. אני פשוט מבין שאני לא מתאים...".
ואת זה הוא אמר מזמן מזמן, ובכל זאת, עם כל השינויים (לרעה) שעברה הסובלנות וההאזנה למוסיקה שאינה פופ-מיינסטרים, נדמה לי שה"מיטב" מוכיח שיש מקום גם למוסיקאים כמוהו. בגיל 60 מגיע לגרוניך לקצור את הפירות להשקעה יצירתית רבת שנים.

שלמה גרוניך בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 20.1.2010 חלק א

שלמה גרוניך בשירה קלידים ומלודיקה, עמרי אגמון בגיטרה, אייל מזיג בבס, רון אלמוג בתופים, דויד אפשטיין בניהול אמנותי. השירים בתכנית: נואבה, שומקום, רוזה מרציפן, שרון, יש לי סימפטיה.

שלמה גרוניך בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 20.1.2010 חלק ב

שלמה גרוניך בהופעה סולו (שירה, פסנתר ושופר) בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 16.2.08 חלק א


שלמה גרוניך בהופעה סולו (שירה, פסנתר ושופר) בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 16.2.08 חלק ב

דניאלה ספקטור חיה

לפעמים מספיק שיר אחד כדי להתאהב. לדניאלה ספקטור זה קרה בזכות "הכוכב הזה מת", אחד מלהיטי החורף הכי מחממים של הזמן האחרון, שיר קסום וחלומי שצובט בלב כמו אהבה ישנה...
הכוכב הזה מת, אבל רואים אותו כאן
הוא כבר לא באמת, אבל האור שלו לא נעלם
הוא בדרך אליי, רק לוקח לו זמן
השיר הזה אינו בודד. לדניאלה ספקטור יש אלבום שלם שחודר אליך, סליחה על הקלישאה, כמו מים שקטים. בעדינות ועם קול מלא עצב היא מציירת בצבעי מים רכים ציורים מוסיקליים מקסימים. בין ההשפעות עליה היא מציינת את זמר הפולק סופיאן סטיבנס, את סולן "רדיו הד" תום יורק וגם את ברייט אייז, סיגור רוס, אביתר בנאי והשירים של לאה גולדברג... וזה מה שמיוחד באלבום הזה, השילוב בין טכסטים מקוריים, מעט הזויים ודמיוניים אך כתובים בעברית ומנגינות שנשמעות לא מכאן אלא מארה"ב ועד יפן, מרוסיה ועד בריטניה. עם קבוצה מוסיקאים מעולים, חלקם גם שותף בעיבודים, יצרה ספקטור את אחת ההפתעות המרעננות של השנה.


היא נראית כאילו הגיעה משום מקום אבל למעשה, בגיל 28, היא הספיקה לא מעט.
דניאלה פפיש למדה בגיל צעיר לנגן בגיטרה ופסנתר וגיטרה אך רק בגיל 21, לאחר שירותה הצבאי וחזרה משהות ארוכה בחו"ל, החלה המוסיקה להיות העניין המרכזי בחייה והיא החלה להופיע עם שירים שכתבה. בחלק מההופעות לבדה עם פסנתר או גיטרה, באחרות, כמו למשל ב"פריצת דיסק: בתיאטרון תמונע בינואר 2005, עם הרכב "אלקטרו אקוסטי" כהגדרתה שבו שרה בליווי בן ספקטור בסינטיסייזר וסמפלר, רועי קרפמן בקלידים ואקורדיאון, דן קרפמן בבס וקולות, אורי אבני בגיטרה ואסף דגן בתופים. החברים האלה ממשיכים ללוות את דרכה עד היום והם גם הקליטו ביחד EP ובו ששה שירים שכתבה (שניים מהם, "על הים" ו"גני גנים" הגיעו בסופו של דבר לאלבום).
לצד פעילותה עם שיריה דניאלה גם שרה וניגנה בהרכב בשם TWO DROPS עם בן ספקטור בקלידים ושירלי קונס בשירה. ההרכב שר בעיקר שירים באנגלית שכתב בן ספקטור. היא גם הלחינה מוסיקה למופעי מחול ("כל החלונות פתוחים" של נדר רוסנו, "תשוקת ההומלסים" של רובי אדלמן), להצגות תיאטרון וסרטים קצרים (למשל לסרט "כלא" של עדי הראל).
לפני כשלוש שנים החליטה דניאלה לצמצם את פעילותה בהרכבים השונים ולהתרכז ביצירת אלבום הבכורה שלה. היא החלה לעבוד על החומרים שלה בבית, כשהיא כותבת, מלחינה ומעבדת בעצמה את שיריה ונעזרת בצדדים הטכניים של ההפקה וההקלטה בבן ספקטור שאיתו התחתנה לפני כשנה. עכשיו היא דניאלה ספקטור ויש לה אלבום בכורה מצויין. מזל טוב.

דניאלה ספקטור בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול 18.3.2010

מוקי ויוסלס איי די עושים רוק'נרול

רוק'נרול


עוד יבואו ימים טובים יותר
שקט גדול אחרי ים סוער
וגם אם הכאב לא באמת עובר
הכל יהיה אחר
את תראי

הוא בא מההיפ הופ, הם מהPאנק , וביחד הם יוצרים אלבום מפגש שהוא קודם כל כיף גדול. התפרצות שמחה של מוסיקה מעוררת, מלאת אנרגיה, צעירה בהגדרה. מוקי די. ויוסלס איידי (או בקיצור מוקלס די) מצליחים לרענן את הפלייליסט עם שירי אהבה, עידוד וגם מחאה, באריזה רעננה ומרגשת.
שני הצדדים מגיעים למפגש מהסיבות הנכונות: רצון להשתנות, להתחדש, לא לחזור על התבנית המוכרת וגם להגיע לקהלים שלא הכירו קודם. יוסלס איידי מקליטים לראשונה אלבום שלם בעברית וגם, וזה לא דבר פשוט ללהקה חייה וקיימת, מעבירים את תפקיד כתיבת המילים והשירה לזמר שאינו אחד מהם, ועוד כוכב ידוע בפני עצמו... מוקי, מצידו, חוזר אל הרוק שלפני שב"ק ס, ואף מקצין את הגישה הרוקיות שלו, אחרי לא מעט ניצנים גם בשב"ק ס ובתקליטי הסולו שלו. הוא עובד עם הרכב חדש שבחיים לא ניגן איתו, עם מלחין חדש מבחינתו... גם לו זה לגמרי לא פשוט.

ההתלהבות מהאלבום המשותף נובעת גם מהתזמון של הוצאתו. דווקא עכשיו, כשהפופ-הישראלי-מזרחי שולט בתקשורת ונדמה כאילו השיקול היחיד להוצאת מוסיקה (או השמעתה) הוא המסחריות שלה, צריך אומץ מיוחד לעשות משהו כל כך שונה. כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על מלחמה. מלחמת תרבות. לא בגלל שהרוק טוב יותר מהמזרחי, לא מתוך כוונה להחזיר את המצב לקדמותו אלא מתוך מחשבה שיש מקום לעוד גוונים, לעוד טעמים, לעוד סוגי מוסיקה. המלחמה היא על מקום בתשומת הלב שלך.

אלבום כזה הוא די חריג באווירה של ימינו, כשבמוסיקה הישראלית כולם נורא נחמדים. הזקנים והצעירים, המזרחיים והמערביים... כששומעים את המוסיקה הפופולרית במדינה הזו נדמה כאילו, בסך הכל, הכל בסדר. יש אמנם פה ושם, בעיקר בשוליים ומחוץ לשידורי הרדיו והטלוויזיה, מעט הרכבים כועסים ובועטים, אבל באווירת כל השבוע רגוע שהשתלטה עלינו אין כמעט מקום להתרסה מוסיקלית, שלא לדבר על מסרים חתרניים בטכסטים.

אנחנו כאן אבל לא נמצאים
מחוברים לעולם אבל לא מתחברים
קניונים, מגדלים, בנינים וקומות,
אנשים אנשים, בטורים ושורות
להשיג את הבלתי ניתן להשגה
לשבור את השיא, לכבוש את הפיסגה
תמיד בשאיפה, בתנועה, למגע
להגיע, להגיע...

מוקי, הלא הוא דני ניב, הוא כוכב המפגש. הקול המוביל ב"שבק ס'" מראשית שנות התשעים, מאלבומה הראשון ב1995 ועד התפרקותה בשנת 2000 ואלבומה השלישי "כנען 2000". מאז הוציא מוקי שלושה אלבומים כסולן: ב2002 את "שמע ישראל" עם הלהיטים "כולם מדברים על שלום", "ילדה סוכר" ו"לא רואה ממטר". ב2005 את "עוקף מלמעלה" בו בלטו שיר הנושא ו""אלוהים". ב2008 יצא "באמת ומקרוב" שכלל מעט שירים חדשים ובעיקר גרסות אקוסטיות למבחר משיריו. בשלושת האלבומים, כמו ב"שבק ס", שותפו של מוקי הוא הגיטריסט דני קרק, "פילוני", שמלחין, מעבד ומפיק. מוקי ופילוני ניהלו ביחד את הלייבל "שב"ק מיוזיק" ובו הפיקו גם אמנים נוספים, והיו אחראים למספר איחודים של "שבק ס'", ביניהם אחד מוצלח במיוחד ב2008 שהניב אלבום בשם "בום קרנבל".
מוקי של השנים האחרונות מתבטא כזמר גם בכל מיני תחומים מוסיקליים מחוץ לתחום ההיפ הופ. בערבי השנה לזכרו של מאיר אריאל הוא שר את "חיית המתכת", "שיר כאב" (עם שלומי שבן) ו"מודה אני", בהצדעה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך הוא חידש את "שיר דרך", עם ברי סחרוף את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, השתתף עם פורטיסחרוף באלבום "על המשמרת", שר עם "תיסלם" את "מעשנים ביחד", עם מוש בן ארי ו"שוטי הנבואה" את "אלוהים/ג'ה" ועם שלמה ארצי את "החיים"...
מצד שני "יוסלס איי די", יותם בן חורין בבס, גיטרה אקוסטית וקולות (בדרך כלל הוא גם הזמר של הלהקה), ישי ברגר וגיא כרמל בגיטרות וקולות, יונתן חרפק בתופים. הלהקה שהוקמה בחיפה בשנת 1994 ופועלת בהרכב זה משנת 2004 היא אחת המצליחות ביותר במוסיקה הישראלית המיוצאת לחו"ל, ומפוצצים הופעות בארצות הברית, קנדה, באירופה (כולל מזרח אירופה) וביפן. אחרי שני אלבומים שהוציאו עצמאית, הוחתמה הלהקה בשנת 2000 בחברת התקליטים האמריקנית "קונג פו", והוציאה כבר שבעה אלבומים שכבשו להם מקום של כבר בפאנק-רוק העולמי. בשנים האחרונות מנסים חברי הלהקה להשתלב גם בתעשייה הישראלית. לפני כחמש שנים התחוללה שערוריה כשהם כמעט הנחו את תכנית הנוער "אקסיט" אך הושעו בשל התבטאויות פרובוקטיביות בראיון עיתונאי. בכל זאת, ובמקביל להצלחתם בחו"ל, הם הגיחו מידי פעם, בקטנה, למוסיקה הישראלית בעברית. למשל כהתארחו בשלושה שירים באלבום "משיג גבול" של דן תורן, או כשהקליטו עם אהד פישוף תחת השם "דאדא" את "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" לפסקול הסרט "שנת אפס", עם ג'וני הקטן הקליטו את "את לא אוהבת" ובפרויקט עבודה חידשו את "לו הייתי פיראט".
סולן הלהקה, יותם בן חורין שר עכשיו בעברית באלבום האחרון ובהופעות של דני סנדרסון... ועכשיו הם לראשונה לגמרי בעברית.
את המילים באלבום החדש כתב מוקי, למעט "תאונה בסלואו מושן" שכתב עם גלעד כהנא
ו"מה לך נפשי" שבו עיבד את השיר "אהבה" שכתב יצחק לאור. כל הלחנים הם של יותם בן חורין והאחראי על העיבודים וההפקה המוסיקלית הוא יוסי פיין (שעשה את זה, בין השאר, עם שב"ק ס). קרן פלס מתארחת באחד השירים החזקים באלבום, "הנה עיר", ומזכירה שכשהיא משוחררת מכבלי הנחמדות היא זמרת רוק משובחת.

יהיה מי שיקרה לזה "פנק" (PUNK), ולא יתכוון למהפכת הפנק של שנות השבעים (1976-1979), עם הראמונז (בארה"ב) ה"סקס פיסטולז" ו"קלאש" (בבריטניה) ושאר החברה. אלא לפנק-רוק האמריקני שזוכה להצלחות גדולות מראשית שנות התשעים (OFFSPRING, GREEN DAY) וזהו בעצם רוק'נרול משובח. שירים קצרים, מהירים, אנרגיה. אין כמעט מקום לסולואים, ולהפגנות אגו של הנגנים, שהם בדרך כלל מצויינים אחד אחד.

זהו רק רוקנ'רול ואני אוהב את זה.

מוקי ויוסלס איי די בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 16.9.2009 חלק א



מוקי בשירה, גיא כרמל וישי ברגר בגיטרות, יותם בן חורין בס ושירה, יונתן חרפק בתופים. השירים בתכנית: עוד יבואו ימים טובים יותר, מה לך נפשי, עוקף מלמעלה, טעם של חופש, לא רוצה להתבגר, עוד יבואו ימים טובים יותר, תאונה.

מוקי ויוסלס איי די בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 16.9.2009 חלק ב



"יוסלס איידי" בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 17.8.09 חלק א


ישי ברגר בגיטרה ושירה, גיא כרמל בגיטרה ושירה, יותם בן חורין בבס ושירה, יונתן חרפק בתופים. השירים בתכנית:

ISOLATE ME
IT’S ALRIGHT
BLOOD PRESURE
PINK STARS & MAGAZINES
KILLING A GHOST
NIGHT STALKER

"יוסלס איידי" בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 17.8.09 חלק ב