יואב קוטנר

יום שני, 12 באפריל 2010

מתי כספי שוב מצויין






נדמה שלא פשוט להיות מתי כספי בשנת 2010. מה שלא תעשה וכמה טוב, מקורי ומעניין שתהיה, תמיד ישוו את יצירתך החדשה לעבר המפואר שלך. ומה לעשות... לכספי יש 40 שנות עבר מאד מאד מפואר, מאות שירים שהלחין ועיבד והפיק לעצמו ולאחרים במגוון של סגנונות מוסיקליים, המצאות הפקה, סאונד וביצוע שהציבו סטנדרט חדש במוסיקה הישראלית, שיתופי פעולה מרתקים עם מוסיקאים אחרים... נדמה לי שאין אף מוסיקאי ישראלי אחר שעשה כל כך הרבה, בכמות ובאיכות, בעשר-חמש עשרה השנים הראשונות לפעילותו, אך בהחלט גם בשנים הבאות ועד היום. מתי כספי הוא אחד המוסיקאים הישראלים הגדולים בדורנו... אבל באווירת האח הגדול שהשתלטה על חיינו תמיד תעדיף התקשורת להתעסק בשולי, ברכילויות הישנות או בפרסומת החדשה ולא ביצירה עצמה. והיא, יאמר מיד, מצוינת.



"נפש תאומה" הוא קלאסיקה שמזכירה את ימיו הטובים של כספי (הנה גם אני נופל בפח ההשוואה לעבר) ואין זה הישג של מה בכך. מאז חזר מארה"ב באמצע שנות התשעים הקליט כספי רק מעט שירים חדשים. אלבומיו "הופעה חיה בערד" (1997) ו"דואטים" (2000) כללו עיבודים חדשים למיטב להיטיו, שיתוף הפעולה "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך החזירה את השניים בעיקר אל שנות השבעים ורוב הדיסקים שיצאו לו בעשור האחרון היו אוספי להיטים. רק פעמיים, ב"עולם אחר" (1998) וב"את האשה שלי" (2005) הציע כספי חומרים חדשים. בשני האלבומים היו לכספי לא מעט שירים מושלמים (וגם השאר היו טובים....), אך נדמה שעכשיו, ב"נפש תאומה", קרה לו משהו טוב במיוחד מבחינה יצירתית והוא אמנם נשמע "כמו פעם" אך גם חדש וטרי באנרגיות, בהתכוונות, בדיוק הביצוע.



ואי אפשר להתייחס ל"נפש תאומה" רק כאל "האלבום החדש של מתי כספי". חמש שנים אחרי מותו של מנור (ב12 באפריל 2005) האלבום הזה הוא גם "החדש של אהוד מנור". פרט לשני שירים מפעם ("נרקוד" וחידוש ל"סמבה בשניים") כל השירים באלבום הולחנו בשנים האחרונות על ידי כספי למילים מעיזבונו של אהוד מנור ז"ל. הוא לא "מלחין" אותם אלא ממש מפיח בהם חיים. הפתיחה המצמררת של האלבום, בשיר "קירבת אלוהים" שכתב אהוד מנור (בעקבות פרק ע"ג בתהילים), כביכול אחרי מותו, היא תמצית הנס האמנותי שהתרחש כל כך הרבה פעמים במפגש בין שתי הנשמות התאומות (ביטוי של אהוד מנור):

אני רואה אתכם
בבית ברחוב
שומע את קולכם
ממשיך אותי לכאוב –
ואני, קירבת אלוהים לי טוב.

אם תזכרו אותי
לעד לא אעזוב
וגם אחרי מותי
יש דרך לאהוב
ואני, קירבת אלוהים לי טוב.


מה לי בשמיים?

מה לי בעפר?

אני איתכם מתחת ומעל ההר

מה לי בשמיים?

מה לי באין-קץ?

אני יורד בגשם

ועולה בעץ.

השיר הזה, שאהוד מנור כתב עשרה ימים לפני מותו, כבר בוצע בעבר בלחנו של מיכאל קלמנוביץ (תלמידו של מנור בבי"ס רימון) והושר בפי ערן טלמור. הגרסה שלהם מאד יפה, אך כשמתי כספי מלחין ושר את הטכסט, אהוד מנור ממש חי בתוך הלחן. כאילו המוסיקה של כספי התנגנה למנור בראש עוד בשלב היצירה, וגם בכיוון השני, כספי מוצא במנור את המילים שיתאימו למוסיקה שלו. בעבודתם המאד פורה היו לכל אחד מהשניים עוד שותפים ליצירה, אך נדמה שהחיבור המיוחד ביניהם נותן להם חופש ומרחב יצירתיים בלתי רגילים. במשך השנים הם יצרו ביחד שירים "חשובים", בעיקר בלדות מינוריות, עצובות, קורעות לב אך תמיד הרשו לעצמם תמיד ליצור גם שירים קלילים, לעתים פחות "רציניים" מבחינת המסר, שמאפשרים לכספי לבטא צדדים נוספים באישיותו המוסיקלית, שמחים ופרועים והרבה יותר ניסיוניים. כספי לא עושה באלבום הזה מהפכות גדולות, אך הוא ממשיך להיות מלחין מעניין, מלודיסט מדהים, מעבד מגוון ומבצע יוצא מהכלל. "נפש תאומה" היא מתי כספי המוכר אך והיא גם עושר של טעמים ומקצבים, מסמבה ועד רוק, ממוסיקה מרוקנית ועד בלדות, משירים שמתאימים ליום הזיכרון ועד שירי מסיבה. כאן מפוחית בלוזית סטייל טוטס טילמנס (שמנגן מתי כספי), שם גיטרה בסגנון סנטנה (שמנגן יאיר מיכאל), לעתים כספי לגמרי לבדו ולפעמים בשילוב קולות עם יהודית רביץ, סימה שושן, שירי מימון, עידן רייכל, חיים אוליאל, סויאן כספי וחן עמר. אהוד היה אוהב את זה.

,

תגובה 1: