ג'ון מאייל: סבא בלוז בישראל

עדיין יש לו הריתם-אנד-בלוז

בתוך מבול השמות והכוכבים הגדולים שעומדים להגיע לארצנו בקיץ הקרוב, בתקווה שלא יהיו עוד ביטולים, אני רוצה להפנות תשומת לב להופעה פחות מיוחצנת של אחד המוסיקאים הכי חשובים והכי משפיעים בתולדות הריתם-אנד-בלוז (מה שברי סחרוף כינה "קצב ועצב").

קוראים לו ג'ון מאייל ( John Mayall), בריטי בן 77, ששר ומנגן בפסנתר, אורגן, גיטרה ומפוחית כבר חמישים שנה וממשיך לעשות את זה גם בימינו. הוא לא "כוכב ענק" והקרדיט שלו הוא בעיקר על היותו מנהיג של הרכבים מוסיקליים יותר מאשר זמר סולן, מורה דרך יותר מאשר וירטואוז (אם כי את שליטתו במפוחית אי אפשר לקחת ממנו). בלעדיו ובלי בני דורו, ספק אם המוסיקה של ימינו הייתה נשמעת כפי שהיא. גם אם חס ושלום הוא היה הולך לעולמו או סתם פורש לפני ארבעים שנה, שמו היה נותר חקוק בתולדות הרוק והבלוז הבריטי. הוא פעל בדיוק בנקודת החיבור בין ההשפעות האמריקניות והמסורת הבריטית שהולידה את מוסיקת הרוק. ברור שבגילו הוא כבר לא חדשן ומהפכן כפי שהיה בעבר. אבל הוא עדיין מצויין בהופעות ובהקלטות, עדיין מרגש ואמיתי ומלא נשמה.

ג'ון מאייל מגיע לישראל בשבוע הבא, לפתיחת פסטיבל הג'אז בנמל קיסריה. הוא כבר ביקר בארץ, בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה ב1994, אז ינוקא בן 61 במלוא אונו... נדמה שבשנים שחלפו מאז קיבלה הקריירה שלו תנופה מחודשת גם באלבומים חדשים ובעיקר בהופעות חיות (ובהרבה אלבומים בהופעות) בהן הוא ממשיך לעשות מה עשה תמיד: מקדם את הבלוז לתודעת הדורות הבאים. בגרותו בהחלט לא מביישת את נעוריו.

ב1963, כשמאייל היה בן 30, הוא הגיע ללונדון בעצת מי שנחשב סנדק הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר. מאותו רגע ובמשך כחמש עשרה שנים הוא המציא את הריתם בלוז הבריטי בעזרת כישרונות צעירים שגילה וטיפח, בעיקר במסגרת להקתו המשתנה לעתים קרובות "פורצי הבלוז" (THE BLUESBREAKERS) וגם בהרבה מפגשים מוסיקליים שיזם מחוץ ללהקה. בין המוסיקאים שגדלו אצלו היו אריק קלפטון (אחרי "ציפורי החצר" ולפני "קצפת"), פיטר גרין, ג'ון מקווי ומיק פליטווד (לפני "פליטווד מק") , מיק טיילור (לפני "האבנים המתגלגלות"), ג'ק ברוס, הארווי מנדל, לארי טיילור, אנדי פרייזר ועוד רבים. מאייל היה כמו אבן שנזרקה לאגם המוסיקה הבריטית ואדוותיה המשיכו להתרחב ולהשפיע על מוסיקאים רבים, גם כאלה שלא נפגשו איתו מעולם. למאייל היו רגעי סופרסטאריות מעטים, ביניהם ב1969 כשעבר לתקופה לארה"ב והוציא אלבום הופעה "The Turning Point". האלבום האקוסטי הפך זהב והניב להיט שנחשב מקלסיקות הרוק של התקופה, "Room to Move". ב1982 מאייל הקים מחדש את ה- Bluesbreakers להופעות שתועדו בסרט הופעה בשם Blues Alive. מאז הוא חזר ואיחד את הלהקה פעמים אחדות, לעתים עם הנגנים שעבדו איתו בשנות הששים. הפופולאריות של הופעותיו גדלה מדי שנה ובין האלבומים שהוציא בשנות ה90 היה מועמד לגראמי, "Wake Up Call". בכל אלבומיו, והיו 60 כאלה, הוא נפגש עם אמני בלוז וותיקים ומקפיד להציג גם כוחות חדשים. הוא כל הזמן פעיל ולכן קשה אולי לראות את התמונה הגדולה של עבודתו, להבחין בתרומתו ההיסטורית. בשביל זה אני כאן.

"בלוז ברייקרז" 1966: אריק קלפטון קורא עיתון וג'ון מאייל (משמאל) מביט את העתיד...

אם הבלוז המקורי היה ביטוי אותנטי של השחורים בארה"ב למלחמת הקיום שלהם. הרי שג'ון מאייל וחבריו שבחרו בבלוז בראשית שנות הששים אמנם באו ממעמד חברתי נמוך, אך התעניינו בריתם-אנד-בלוז השחור גם מסיבות אינטלקטואליות. הם אמנם הזדהו עם המאבק המעמדי שבמוסיקה אך לא פחות מכך ראו בה הזדמנות לתקן עוול חברתי. מעין אפליה מתקנת בתוך חברה שהייתה באותן שנים מאד מעמדית בתוכה ומתנשאת עד גזענית כלפי אזרחי הארצות שהיו תחת שלטונה כ"בריטניה הגדולה".
עד אמצע המאה העשרים היה הבלוז כמעט לגמרי נחלתם של השחורים באמריקה, גם יוצרי הבלוז ומבצעיו וגם הקהל היה מורכב כולו מאפרו-אמריקנים. אמנם אלביס פרסלי ושותפיו להמצאת הרוק'נרול אימצו את מקצבי הריתם-אנד-בלוז אך הזמרים והנגנים המקוריים נאלצו להרחיק עד לונדון כדי לזכות בהכרה. למשל מאדי ווטרס, מגדולי הבלוז, הגיע לבריטניה ב1958, כשהיה בן 43 ונחשב במולדתו ארה"ב כמי שנמצא כבר אחרי השיא שלו. דווקא בבריטניה החל הקאמבק שלו בזכות תשומת הלב של המוסיקאים הבריטים הצעירים. "הרולינג סטונז" לקחו את שמם משיר משלו וכל צעירי הריתם-אנד-בלוז הלבנים ציטטו משיריו, מה שהוסיף לקריירה שלו עוד 25 שנים טובות. הוא לא היה היחיד.

אחד הקטעים היותר מרגשים בסדרה על תולדות הבלוז ששודרה לפני שנים אחדות ב"YES" היה בסיום הפרק שסיפר על מהפכת הריתם-אנד-בלוז הבריטית של שנות הששים. בהשתתפות ג'ון מאייל, אריק קלפטון, אריק ברדון, ואן מוריסון, "האבנים המתגלגלות" וכל שאר הצעירים הלבנים שהעריצו בלוז אמריקני ורצו לנגן כמו מוסיקאים אמריקנים שחורים. בסוף אותו פרק פונה גדול גיטריסטי הבלוז השחורים בי. בי. קינג למצלמה ומסכם את הנושא: "תודה לכם על שבזכותכם אנחנו קיימים ומצליחים עד עצם היום הזה...". בי. בי. קינג, מודה לבריטים על שגאלו את הבלוז, והפכו אותו למקובל ואהוב גם בקרב הקהל האמריקני הלבן שהתנכר וזילזל בו עד אז. BB (בלוז בוי, ילד הבלוז) ידע על מה הוא מדבר. בתחילת שנות הששים הוא היה מוסיקאי פעיל כבר בערך עשרים שנה אך כמו חבריו לסגנון ולצבע העור פעל לגמרי בשוליים ולא חלם להיות חלק מהמוסיקה הפופולרית. אבל בסוף אותו עשור זה קרה לו ולרבים מחבריו, הרבה בזכות המהפכה הבריטית. מאז לא רק שהצלחתם הלכה והתעצמה אלא שצאצאיהם המוסיקליים, מאמני הנשמה והFאנק של שנות השבעים ועד האר'נ'בי וההיפ הופ של ימינו, הפכו למוסיקאים המצליחים ביותר בעולם. חמישים שנה אחרי שהלבנים גנבו מהשחורים את הריתם-אנד-בלוז והפכו אותו לרוק-'נ-רול, המוסיקה השחורה ניצחה, והיא שולטת היום בכל גווני המוסיקה הפופולרית, ללא הבדל דת גזע ומין של מי שמבצע אותה.

ארז לב ארי השני

היום ב"ישראל היום" מתפרסם ראיון עם ארז לב ארי. כאן מופיע הגרסה הפחות-ערוכה שלי.
הצילומים הם של דני זודקביץ', מההופעה של ארז בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" המצורפת בסוף.

נולד מחדש

למאזיני הרדיו התגלה ארז לב ארי פני כשנתיים וחצי, באלבום בכורה מרגש ומפתיע "שמחת הפרטים הקטנים" ובו שורה של שירי נשמה נפלאים: "צדק", "לבבתני", "זכה את עמי", "מה אעשה" ושיר שנוצר אחרי האלבום (וצורף אליו בהמשך), "אנה אפנה" לסדרת הטלוויזיה "סרוגים". פתאום בבת אחת התגלה יוצר חדש ומקורי שמשלב ניגון יהודי ורוחניות חילונית. נגיעות אתניות מזרחיות-צועניות-דתיות עם רוק ושירי פרידה וכאב אישיים לגמרי וגיטרות סטייל ניל יאנג... עם השפעות של ברי סחרוף ואהוד בנאי, מיכה שטרית וארקדי דוכין, יצא לב ארי צליל חדש משלו, אמירה אינדיבידואלית לגמרי, מפתיעה במיוחד באלבום בכורה...

מי ששם לב לפרטים הקטנים ידעו שארז היה אז כבר בן 37 ולא ממש בתחילת דרכו המוסיקלית. תחת שמו המקורי, ארז אזרזר, הוא ניגן גיטרה בלהקות "עקבה" (של יוצאי "בנזין"), "כשניקו תתחיל לדבר", "הנגרים" ובהופעות והקלטות של דוד ד'אור, מני בגר, לאה שבת, אתי אנקרי, האחים אריאל, מאיר בנאי, גיל עקביוב, דני אמיר, רפאל היצירה ועוד אחרים. לפני כשמונה שנים הוא שינה את שמו ללב ארי, התקרב לדת, הקים משפחה והחל להקליט שירים שיצר בעצמו. עכשיו הוא חוזר באלבום שני, "ארגמן" מתוכו יצאו לרדיו "בוקר טוב" ו"בסוף היום" והם מהווים רק חלק קטן מהעושר המוסיקלי שגודש את האלבום הזה. שירי כאב ותפילה, נחמה ותקווה עטופים במוסיקה מלאת עוצמה, גיטרות רוק ואתניות ישראלית. הרבה שאלות ותהיות, וחיפוש משמעות. ובסופו של דבר מסקנה אחת:

בסוף היום זה רק אני
וזה רק את והילדים ואלוהים,
וכל השאר הבל הבלים

ארז לב ארי נשוי (להדס) ואב לשלושה ילדים קטנים (נהוראי, אבינועם והלל) תיכף בן ארבעים, אך מרגיש שנולד רק לפני עשר שנים. באותה תקופה החל להשתחרר מכבלי טראומת ילדות קשה שחווה בגיל ארבע, כשהתייתם מאמו, נותק מאביו וגדל לבדו בביתה של סבתו. למרות שהמוסיקה הייתה שם תמיד, כמפלט ומקור עידוד, רק כשהיה בן 30 העז ארז להתחיל לבטא את עצמו גם ביצירה ובשירה ולא להסתפק בנגינת גיטרה.

ארז: עד אז חלק בי כבר ויתר. לא על המוסיקה כמובן, המוסיקה היא כל החיים... אבל על להיות סולן ולשיר שירים שלי. הייתי בן 30 והרגשתי שאם זה לא קרה עד היום אז כנראה שזה כבר לא יקרה. ניסיתי כמה פעמים, ביני לבין עצמי, אבל לא הוצאתי שירים החוצה. רק בגיל שלושים התחילו לבוא שירים שאני יותר שלם איתם. זו היתה תקופת ההכרות שלי עם הדס וההתקרבות לדת... גרנו בחצר גדולה בנווה צדק, עם עוד חברים, עושים שבתות ביחד, לומדים וכותבים...אז התחילו לנבוע השירים. חיים שלמים יצאו שם והכל התנהל לאט מאד. היה לי הרבה זמן ולא ידעתי אם יקרה עם זה משהו, זה לא היה מכוון להוצאה...

יואב: נדמה לי שעדיין הרבה יותר קל לך לבטא את הכאב והתשוקה בגיטרה, הצרחה נמצאת בנגינה...
ארז: אני לא מרגיש כמו זמר. למרות ששרתי כל הזמן, להיות סולן ולעמוד במרכז זה משהו חדש לי. אני מסתתר מאחורי הגיטרה... אתמול למשל התארחתי בהופעה של חבר שלי, אייל קופמן, והוא אמר לי שאני לא צריך לנגן אלא רק לשיר, ויש שם פסנתר וצ'לו... הסברתי לו שאין מצב שאני עומד על במה בלי גיטרה. חשוף. זה לא בא לי טבעי... אני גיטריסט ששר. היום זה יותר קל לי כי בכל זאת אני מתרגל את זה כבר שלוש שנים... בהתחלה היה לי מאד קשה, מלווה בפחדים, היו הופעות שכמעט לא הצלחתי לשיר, כמעט לא יצא לי קול מרוב פחד. עם הגיטרה אני מרגיש בסדר, לא גיטריסט-על אבל יודע מה לעשות עם זה. אבל לשיר ולתקשר עם קהל ולזרוק מילה פה ושם... זה לא פשוט. היום אני יותר משוחרר אבל עדיין לא חיית במה.

יואב: ועכשיו, כשכבר ברור לך שאתה לא "רק גיטריסט" אלא "זמר ויוצרי", אתה עובד בצורה מסודרת? קם כל בוקר והולך לעבוד על שירים חדשים?
ארז: זהו שלא. גם כשאני מנסה לעבוד מסודר לא קורה כלום. בדרך לאלבום השני ניסיתי לקום בבוקר ולכתוב כל יום, אבל היה לי בלוק... חבר שלי, ניסים טהר, שכותב שירים נהדרים, הזמין אותי אליו למדבר לעזור לי לכתוב. הייתי אצלו יומיים שלושה, הנוף מהחלון היה נפלא והיו לנו שיחות מצויינות, ולא קרה שום דבר... בדרך חזרה, בתחנה המרכזית במעלה אדומים מצאתי ספר של דויד אבידן עם שירים נהדרים שאחד מהם הגיע לאלבום הזה... מה שאני מנסה להגיד הוא שבחיפוש, גם אם לא מצאת כלום, יש ערך... לחנים יש לי המון. אבל אני כמעט ולא יכול להמציא שיר בדמיון. החיים יוצרים את השירים שלי. זה לא אחד לאחד, כי בכל זאת זהו שיר... אבל זה קשור לחוויות בחיים שלי. למשל לפני שש שנים, קצת אחרי החתונה עם הדס היו לנו ריבים רציניים, חודש של קרבות...אחרי לילה של ריב התעוררתי בבית ריק ואז כתבתי "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר". זה באמת היה ככה.

יואב: עד כמה הילדות שלך עדיין קיימת ביצירה שלך, בחיים שלך?
ארז: סיפור החיים לא מופיע בשירים אחד לאחד, אלא הרגש של הדברים נמצא שם. לא בצורה ישירה. אני לא אוהב להיות מדוייק בשירים כדי שמאזין יוכל לקחת מהם מה שהוא רוצה. למשל בשיר (באלבום הראשון) "מה אעשה" אני אומר "שמור לי עליה, אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה, שמור לי עליה ותשמור גם עליי" זה יכול להיות על בת זוג או על אמא או סבתא או בת, וזה יכול להיות על השפיות...
לצערי לא איבדתי את הזיכרון, אבל זה הילדות פחות מניעה אותי מאשר לפני כמה שנים. בעיקר כי הזמן עובר ועכשיו אני בעצמי נשוי ואבא ויש לי ילדים... יש פה סיבוב חדש שזה בעצם הכי משמעותי, וגם לא קל... לבוא מסיפור כמו שלי לסיטואציה שיש לך ילדים זה לא היה מעבר טבעי בשבילי... הייתי בן יחיד ומגיל ארבע לא היו לי הורים... לא היה לי שום רפרנס למה זה משפחה, איך צריך להתנהג כהורה... יש בזה גם משהו טוב כי אתה בא לזה נקי, בלי שריטות...לא חוזר על טעויות ההורים...

יואב: בחלק גדול מהשירים אתה מתבסס על מילים של אחרים, או על התנ"ך. האם זה לא הופך את האמירה לפחות אישית?
ארז: אני לא מרגיש ככה. השיר שפותח את האלבום, לדוגמא, הוא משפט מתהילים, אבל זה אישי מאד. שורה אחת שאומרת הכל: "ביום אקרא מהר ענני". אני צריך אותך כל הזמן, אבל ביום בו ממש אצטרך אותך, ברגע שאצטרך תשובה מיידית, אז אני מתפלל שהיא תגיע מיד.

יואב: אני שומע תפילה גם בשירים הלא דתיים שלך, ומצד שני האלבום שלך אינו חלק מהגל הדתי ששוטף את המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות.
ארז: עוד כילד היו לי שיחות עם אלוהים. הבית של סבתא שלי היה בית שיש בו אלוהים, שיש בו רגש דתי. חוץ מתקופה קצרה בצבא, כשהייתי צנחן ונתנו לי להרגיש שאני מאד חשוב ורציני וחזק ויודע הכל... תמיד הייתי כזה. פשוט לקחתי את זה עוד צעד קדימה, ולא בצורה קיצונית. שמירת שבת למשל זהו משהו שנורא טוב לי שכופה עלי לא להתעסק בכל הדברים שאני עושה כל השבוע...יום שלם שאני לא מעשן בו, יום של חשבון נפש ומשפחה, יותר התכנסות פנימה, לימוד, ספרים. זו מתנה בעיני. זה לא עול.


יואב: עד כמה אתה באמת שבלול שמתכנס בתוך עצמו, כמו הצילום על העטיפה, ואיך אתה רואה את תפקיד האמן לדבר גם על דברים לא אישיים... מאלימות במשפחה דרך חברה ועד פוליטיקה...
ארז: בשלב שאני נמצא בו ביצירה אני מרגיש שהעניין האישי עוד לא מיצא את עצמו. אני עדיין בשלב של הפריקה של מה שהצטבר בתוכי. אז יש דברים שאני עושה, כמו להופיע עכשיו בעצרת נגד גירוש ילדי עובדים זרים. אבל בשירים עצמם זה מופיע רק בין השורות. יש אמירות אישיות שאפשר להבין מהם גם דברים כללים, דעה או מחאה עדינה... אני חושב שחשוב שיביעו דעות אבל להגיד לך שאני כזה נאיבי לחשוב שזה ישנה באמת משהו... אולי זה יביא למודעות שזה כבר חשוב אבל לא הרבה יותר מזה... אני עוד לא שם. יש לי סוגיות שאני צריך לפתור עם עצמי לפני שאני הולך לתקן את העולם. המון דרך לעבור לפני שאני מתקן את האחר. אני מאמין שדרך הניסיון שלי לתקן את עצמי אולי אגיע גם אל מישהו אחר. בסופו של דבר התיקון הגדול הוא לא במסות של אלפי אנשים והפגנות גדולות אלא אם אתה עושה מעשה טוב ומישהו רואה אותך... אני לא מאמין במפצים גדולים. אם במשהו שכתבתי הצלחתי להגיע לבנאדם אחד... נראה לי שזה מספק אותי.




ארז לב ארי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו"
ממועדון שבלול ג'אז 20.5.2010
ארז לב ארי בשירה וגיטרה, תומר צור בכינור, גיטרה וקולות,
אריאל אביזוב בגיטרה, עמוס פרידמן בבס, יהודה מונסונגו בתופים.
בסוף היום
צדק
בוקר טוב
אנה אפנה
לבבתיני (לא בשידור)

ג'ון ארמטריידינג בישראל

האשה המקסימה הזו

פעם, בשנות השמונים, היתה ג'ון ארמטריידינג אחת הזמרות-יוצרות הכי חמות ברדיו הישראלי. רוקרית שחורה עם גיטרות נורא מיוחדות שיודעות ללטף ויודעות לילל, וקול עמוק ומלא עוצמה שנע בקלילות מעדינות ורכות לפראות תוקפנית. היא הייתה שונה מכל השאר, ובאותם ימים זו הייתה סיבה מיוחדת לאהוב אותה. פחות נמשכנו ליצרני להיטים אוטומטיים והעדפנו את המקורי והחדשן והאחר... היא היתה לגמרי אחרת.

ילידת 1950, באי סיינט קיטס שבקריבים, הגיעה לבירמינגהם בריטניה בגיל 7 והחלה קריירה מוסיקלית כפסנתרנית וגיטריסטית בגיל 14. כשהיתה בת 22 הוציאה אלבום ראשון, עם המשוררת פם נסטור, "מה שיש לנו" שלא זכה בהצלחה. שנתיים לאחר מכן, באלבומה "בחזרה ללילה" התחילה התקופה הטובה שלה, בתשעה אלבומים מצליחים עם המון להיטים שהיא כתבה והלחינה ולעתים קרובות גם הפיקה. ביניהם "למטה לאפס", "אהבה וחיבה", "תראה קצת רגש", "אהבה חמה", "אני עצמי אנוכי", "כל הדרך מאמריקה", "אני ברת מזל", "החולשה שבי", "אני אוהבת שאת קוראת לי בשמות", "השלך את הטייס", "מילים אדיבות", "רוזי", "אני באמת חייבת ללכת" ועוד. אלבומים מצויינים שהשפיעו על דורות של מוסיקאים בכל העולם, ובהחלט לא רק נשים שחיפשו איך לעשות את זה בעולם הקשוח של הגברים.

בסוף אותו עשור סיימה ארמטריידינג את חמש עשרה השנים הטובות שלה, וקצת נדחקה הצידה לצד מבול היוצרות והזמרות החדשות. אך מתברר שכל השנים האלה היא המשיכה להיות פעילה חברתית ואמנותית, להופיע בכל העולם והקליט חומרים חדשים. ההבדל היחיד היה השינוי בתספורת, מאפרו לקארה... כל השאר היה כשנשאר. חזק, אמיתי, מלא כאב אך גם מעורר תקווה. 20 אלבומים יצאו לה מאז תחילת דרכה ב1973, האחרון בהם, "החיים המקסימים האלה" (THIS CHARMING LIFE) ממש לפני שבועות אחדים.

בשנים האחרונות היא נמצאת פחות בכותרות, אך הקריירה שלה פורחת אמנותית. ב2007 היתה ארמטריידינג הזמרת הבריטית הראשונה אי פעם שהגיע לראש מצעד הבלוז ב"בילבורד" האמריקני, הבריטית השחורה הראשונה שהיתה מועמדת לפרס "גראמי" בקטגוריית הבלוז. עוד בשנים האחרונות היא היתה מועמדת פעמיים לפרסי "בריטס" וזכתה גם בפרס "אייבור נובלו" היוקרתי על כתיבתה. היא גם עוטרה על ידי המלכה באות מסדר האבירות של האימפריה הבריטית (MBE) ולמרות שנדמה שהיא פחות מצליחה בשנים האחרונות, סדר היום שלה עמוס וגדוש גם בגלל במוסיקה וגם בשל פעילויות חברתיות רבות בהן היא נוטלת חלק. בימים אלה, למשל, היא מסיימת חמש שנות נשיאות טקס הענקת פרסי "אשת השנה" הבריטי שמוענק לנשים שתרמו תרומה מיוחדת לקהילה ולחברה.

כמעט בת 60, עם קריירה של כמעט 40 שנה, היא מצליחה להשאר צנועה וכמעט אלמונית. בראיונות המעטים איתה היא מוצגת כאשה ביישנית, ללא טיפת יוהרה או רצון להרשים. בורחת מכל פרסום שמריח רכילות או שערוריה, מציבה גבולות ברורים בכל הנוגע לחדירה לחייה הפרטיים. עושה את עבודתה בריכוז רב, בצניעות. חמה ולבבית, בעלת חיוך רחב וצחוק מתגלגל, שותה רק מים מינרלים. לא נוגעת באלכוהול או קפה. נראית צעירה בהרבה מגילה. היא לא מדברת על מה שאינו עבודתה, לא על העדפותיה המיניות, לא על בחירתה לא להוליד ילדים, אפילו לא על פעילותה החברתית ההתנדבותית. "צניעות פתולוגית" קראה לכך המראיינת של "הגרדיאן" הלונדוני. "כזו היא, וכזו תמיד היתה. מרכינה את ראשה ומתרכזת לגמרי במה שבאמת היא צריכה לעשות. לכתוב ולהקליט כשבא לה, להופיע ולעשות עבודות צדקה. אבל בשקט. תמיד בשקט..."

בסוף השבוע הבא, אלא אם כן יקרה פתאום ביטול בלתי צפוי, תגיע ג'ון ארמטריידינג לשתי הופעות בישראל, ב4 וב5 ביוני. היא כבר הופיעה בישראל, פעמיים, ב1985 וב1988, בשנים בהן הייתה בשיא הצלחתה המסחרית. את מופעי הפארק הענקיים של השנים ההן יחליפו הפעם הופעות קטנות יותר, במבצר שוני בבנימינה ובהיכל התרבות בתל אביב. כביכול, שינוי לרעה במעמד שלה, אך למען האמת דווקא שיפור משמעותי לטובת המאזינים. הרבה יותר מתאים לה ולמוסיקה שלה, להיפגש עם הקהל שלה במקומות קצת יותר אינטימיים. טוב לראות ולשמוע אותה שוב.

משינה בהופעה אקוסטית

"משינה" בצילום של דני זודקביץ'. ואתם ילדים, צריכים לגלות היכן איגי...

מה שיש לי לומר על "יהלומים בשמיים", האלבום החדש של "משינה" תוכלו לקרוא בבלוג זה לפני שלושה שבועות (רק דברים טובים...) כאן נתרכז במוסיקה.

הנה הלהקה בהופעה אקוסטית מיוחדת בתכנית "האיש הקטן מהרדיו", ממועדון "שבלול ג'אז" 20.5.2010

יובל בנאי בצילום של דרור נחום

יובל בנאי בשירה וגיטרה, שלומי ברכה בגיטרות וקולות, מייקל בנסון בבס וקולות, אבנר חודורוב בפסנתר וקולות, איגי דיין בתופים וקולות
חנה'לה התבלבלה (קטע)
למה לי פוליטיקה עכשיו
יהלומים בשמיים
אבל אין + WAR
את לא כמו כולם
לנדסמן ופולנסקי
הכוכבים דולקים על אש קטנה

חלק א

חלק ב

אז הנה איגי דיין בצילום דני זודקביץ' וגם אבנר חודורוב וגם מייקל בנסון

שלומי שבן

למה כן כל יום שבן
לפני שבועיים השתתף שלומי שבן ב"פסטיבל הביטלס" ב"מרכז שטיינברג" בחולון, במופע שהוקדש לשיריו של ג'ון לנון ז"ל. שלומי שר שלושה שירים של המנוח, אחד מימי הביטלס ("האושר הוא נשק חם") ושניים מקריירת הסולו של לנון ("אני מאבד אותך" ו"מותה של אמי"). את שלושת השירים הפך שבן, כהרגלו, לגמרי לשלו. לבדו עם הפסנתר (ובשיר האבל על אמו של ג'ון בליווי תיבת נגינה) הוא חי את השירים כאילו הוא כתב אותם בעצמו, הפליא לנגן בפסנתר אינטרפטציה אישית למנגינות המוכרות, ושר בקול מרוסק ומלא כאב... כמו לא חלפו שנות דור מאז לנון יצר את השירים. זה היה נפלא, ובלט לטובה במופע שכולו היה פרשנויות אישיות מאד מרגשות לקלאסיקות של אחד היוצרים הגדולים במאה העשרים.

אף אחד בקהל לא יכול היה לנחש, כמובן, ששלושה ימים לפני המופע, הליינאפ של שלומי היה קצת אחר. הוא התקשר לעורך המופע (שבמקרה הוא אני) וביקש לשנות את אחד השירים, בטענה שאין לו זמן להתכונן לביצוע כמו שצריך. לתגובה הנרגזת שלי הוא ענה שהוא מצטער אבל יש לו שבוע מטורף עם המון דברים להכין... חשבתי שאולי הוא מגזים וסתם ממציא תירוצים כדי להתחמק מעוד קצת עבודה ויצאתי לבדוק, מאחורי גבו ובלי לגלות לו, היש דברים בגו. ומה אני אגיד לכם... מה שגיליתי שם הפתיע אותי בכל קנה מידה נורמאלי, "שבוע מטורף" זה האנדרסטייטמנט של התקופה... בשבועיים שלפני ואחרי הפסטיבל השתתף שלומי כאמן מרכזי או כאורח בלא פחות מ20 הופעות, נשבע לכם, ספרתי. ולא מדובר רק במופע הפסנתר "הרגיל" שלו או בקידום אלבומו האחרון "מגדל הפזמון", אלא באירועים מוסיקליים מיוחדים וחד פעמיים שמצריכים אותו להתכונן באופן נקודתי, לעבד עיבודים חדשים, ללמוד שירים שאף פעם לא ביצע בעבר ולעשות חזרות... כאן במופע לגמרי קלאסי, פה בשיריו המקוריים ובגרסאות שלו לשירים של אחרים ושם בג'אז מאולתר... תוך חודש אחד הוא ניגן עם יוני רכטר, קרן אן, רמי פורטיס, אפרת גוש, אסף תלמודי, שלמה גרוניך, חן צימבליסטה, ברכה קול, אלי דג'יברי, ועוד ועוד... בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים הוא אפילו ליווה באילתורי פסנתר סופרים מקריאים מיצירותיהם, ביניהם פול אוסטר, דויד גרוסמן, אתגר קרת, גדי טאוב ואחרים. ותיכף יבוא מופע יום ההולדת של ג'וזי כץ במרכז עינב, והמופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל, וקונצרט מיוחד שמפיקים גל"ץ משירי נתן אלתרמן... בכל אחד מהמופעים האלה הוא לגמרי שם, במלוא האכפתיות והמחויבות. ואיך אני יודע? שהרי לא הייתי בכולם (למי יש כח...) ובכל זאת אני יודע, כי ראיתי אותו מופיע כבר כמה וכמה פעמים במופעים מיוחדים ("שירי אריק איינשטיין בפארק", "ערב מאיר אריאל", "ביטלס בחולון" ועוד ועוד). כי אני מכיר ואוהב אותו ועוקב אחריו כבר עשר שנים, ויודע שהוא אמן טוטאלי.

תאמרו... מה אתה מתרגש, הבנאדם נמצא בתקופה מצליחה ומכה על הברזל בעוד חם, יענו עושה המון כסף... אז זהו. שלא. ברור שכל אדם רוצה תמורה לעבודתו אבל לא נראה לי שזהו המניע העיקרי של שלומי שבן (מה גם שידוע לי שלפחות חלק מההופעות האלה נעשו בהתנדבות או בשכר סמלי למען כל מיני מטרות חברתיות חשובות) אלא מדובר במין ריצת אמוק של אמן שרוצה לטרוף את החיים האלה כאן ועכשיו, לנצל כל שנייה שיש לו, בהתלהבות של ילד שמגלה את היופי האינסופי של האמנות. כאילו אי שם בירכתי מוחו ישנה הידיעה שהכל זמני ושאוטוטו כל רגע הכל יכול להסתיים. ולא, הוא לא חולה חס ושלום באיזושהיא מחלה סופנית או מתכנן פרישה קרובה... הוא עושה את זה מתוך תשוקה אמיתית לעניין, מתוך רצון להמשיך ללמוד ולהתפתח ולגלות עולמות שלא הכיר, מתוך אי יכולת לומר לא לאתגרים מוסיקליים חדשים וגם אולי בגלל תחושה שעכשיו הוא מכפר על שבע שנים שבהם פעל, לפחות בכל הנוגע למה שנראה בתקשורת, אחד שלוקח את הזמן, שעובד על אש קטנה, שלא מממש את ההבטחה הגדולה שהיה כשהתגלה בלפני עשר שנים.

שלומי שבן עם רמי פורטיס ב"שעת כדור הארץ", 22.4.2010 כיכר רבין, ת"א. צילום דני זודקביץ'

ההתחלה שלו הייתה מדהימה. אחרי שנים של לימוד ונגינת מוסיקה קלאסית (כולל סיום בהצטיינות של "הרוייאל קולג'" בלונדון, הקלטת רסיטלים לרדיו ונגינה עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה) החליט שלומי, בגיל 24, לעבור לתחום הפופ-רוק.

בשנת 2000 הוא הוציא אלבום בכורה שהציג אותו כגאון החדש של הדור הצעיר. למרות שהיה שונה מכל מה שנשמע מסביבו זכה בהצלחה גדולה (עם להיטים כמו "אריק", "שרמוטה פוריטנית", "כולם אומרים" ושיר בשם "עמוק" בו הקדים תרופה למכת מבקריו: "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני"). בדרך כלל ההתלהבות ממנו היתה עצומה, הוא זכה בפרסים ותארים ונבחר למשל לקרן למצויינות בתרבות. למרות קבלת הפנים החמה הוא עשה מאז, יחסית, רק מעט. ב2002 יצא דיוידי "מקרה פסנתר" של הופעה שלו עם רמי פורטיס בעיבודים לשירי פורטיס. ב2003 עבד עם אסף אמדורסקי על פסקול הסרט "האסונות של נינה" ולא הוציא אלבום חדש אלא העדיף לשתף פעולה בהקלטות והופעות עם מגוון של מוסיקאים, ביניהם ערן צור, אפרת בן צור, הדרה לוין ארדי, שלומי שבת, להקת בת שבע, יגאל בשן, אפרת גוש, עמיר לב, המג'יקל מיסטרי טור, נעם רותם, יצחק קלפטר, רונה קינן, יהלי סובול, אנסמבל ציפורלה, בני בשן, דני סנדרסון, פורטיסחרוף, ג'וני הקטן, הדרה לוין ארדי, אסף אבידן והמוג'וז, יהונתן גפן,הפייטן ר´ דוד מנחם, נינט טייב, החצוצרן אבישי כהן ועוד רבים.

הציפיה לאלבומו השני הייתה כה גדולה, עד שב2006 הוצפה תל אביב בסטיקרים "פסנתר, אתה חסר". רק ב2007 יצא אלבומו השני "עיר" (עם "מוכן לאהבה" ו"אינטואיציה") ומאז הוא באטרף... המופע "ספר השירים שלי" שהתרכז בפרשנות שלו לשירים של אחרים היה בסיס לאלבומו השלישי, "מגדל הפזמון" ב2009 ומאז הוא ממשיך ללא מנוחה. זה הזמן שלו.

צילום: עמית ישראלי

בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול ג'אז 31.12.09

שלומי שבן בשירה ופסנתר הופיע בשידור חי בתכנית האחרונה לשנת 2009. תקלה בקו השידור גרמה להפרעות אחדות בסאונד. למרות זאת, בגלל שההופעה היתה מצויינת, החלטתי להעלות אותה לכאן. שלומי שר בהופעה את: החיים שלי טובים (של רנדי ניומן), קחי עוד ואלס (לאונרד כהן), ככה סתם (התרנגולים), מותק את אצלי בראש (בוב דילן), כולם אומרים (שלומי שבן) אל תלכי עכשיו (ז'ק ברל).

חלק א

חלק ב

בונוס: הופעה באולפן בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 1.4.2008

שלומי שבן בשירה, פסנתר חשמלי, פסנתר צעצוע, סכין ותוף מרים.

השירים בתכנית: מותק את אצלי בראש, החיים שלי טובים, בחצרות בחושך ועברנו לצפון.

שני השירים הראשונים ערוכים מתוך התכנית. בהמשך מופיעה גם השיחה עם שלומי.

הארווי ברוקס ורוני פיטרסון

ריספקט! RESPECT

לפני חודשים אחדים הגיע לארץ אחד מנגני הבאס הכי מצליחים ורבי ההשפעה במאה העשרים, הרווי ברוקס. ולא סתם הגיע, אלא בגיל 65 התחבר לשרשיו היהודים (שמו המקורי הוא הרווי גולדשטיין) והחליט לעשות עלייה. מאז הוא נפגש עם כל מיני מוסיקאים ישראלים, ביניהם יהודה עדר מבי"ס "רימון" ובשבוע הבא הוא פותח סיבוב הופעות בישראל עם הגיטריסט רוני פיטרסון והרכב שכולל את משה לוי בפסנתר ואשר פדי בתופים. כולם ביחד ינגנו (ההתחלה בזאפה הרצליה ב26.5) קלסיקות רוק ובלוז וגם שירים מקוריים של ברוקס ופיטרסון.

אז קודם כל אנחנו אומרים לברוקס WELCOME TO ISRAEL ולמי שלא קורא את האותיות הקטנות בדיסקים, שתי מילים על הבאסיסט שקשה להגזים בתרומתו לעיצוב הסאונד של המוסיקה האמריקנית בתקופה הכי מהפכנית שלה, החצי השני של שנות הששים, כשהבחור בן העשרים וקצת המציא עם הבאס שלו צליל חדש ששילב רוק, בלוז, פולק והשפעות של ג'אז. אחת ההקלטות הראשונות והכי מפורסמות בהן השתתף ברוקס היתה ב1965 בשיר "LIKE A ROLLING STONE" מתוך האלבום של בוב דילן ששינה לעד את המוסיקה האמריקנית HIGHWAY 61 REVISITED. דילן והמפיק האגדי טום וילסון בחרו אותו כיוון שרצו מישהו שיהיה יותר כסאח מכל הבסיסטים שעבדו בניו יורק באותם ימים וברוקס, ביחד עם הקלידם אל קופר והגיטריסט מייק בלומפילד יצרו את המהפכה.

זו היתה תקופה שבה ברוקס שבא מוסיקת הפולק (סיימון וגרפונקל, ריצי' הייבנס) ניגן עם המון מוסיקאים שפרצו את גבולות המוסיקה הקיימת. גם ברוק-בלוז, למשל באחד האלבומים החשובים ביותר בתחום, "סופר סשן" של מייק בלומפילד, אל קופר וסטיב סטילס, וגם באלבומים בהם נולד הג'אז-רוק, כמו BITCHES BREW של מיילס דייויס. הוא אפילו ניגן עם ג'ימי הנדריקס ועם הלהקה חסרת-נגן-הבאס הכי מפורסמת בתודלות הרוק, THE DOORS, שנעזרה בו כשבכל זאת לא הסתפקה בבאס מן הקלידים. הוא גם היה חברת בלהקת הבלוז-רוק-ג'אז-פרוג ELECTRIC FLAG וניגן בעשרות אלבומים ומופעים חשובים, ביניהם עם קרוסבי סטילס ונש, ג'ון מרטין, סילס וקרופטס, ג'ון סבסטיאן, לאודון וויינרייט השלישי, ג'ון קייל, דונלד פייגן ועוד ועוד. הוא גם מקליט בהרכבים משלו, בלוז ורוק, ויש לו לייבל עצמאי.

ב2009 הוא עלה לארץ עם אשתו... ומאז הוא כאן.

ברוקס ופיטרסון (וגם אשר פדי) בצילום דני זודקביץ 20.5.2010 מועדון שבלול ג'אז

מארחו של ברוקס במפגש המוסיקלי המשמעותי הראשון שלו בארץ הוא מוסיקאי הבלוז הבולט בישראל, רוני פיטרסון, כנראה הבנאדם הכי מתאים לתפקיד. פיטרסון, גיטריסט וזמר בן 57, יליד גרמניה שנשמע לגמרי אמריקני, חי ופועל בישראל כבר יותר מעשרים שנה בהנחלת הבלוז לעם היושב בציון. הוא היה ילד פלא שהתעניין במוסיקה שחורה בגיל צעיר מאד, גיטריסט מקצועי בגיל 11 ונגן בלהקת הבלוז של בני לאטימור בגיל 17. עם להקתו של לאטימור הוא השתתף בהקלטות וניגן עם ענקי בלוז כמו אלברט קינג, באדי גאיי, בי בי קינג ואחרים. בשנת 1987 הצטרף ללהקת הליווי של שלום חנוך במופע "רק בן אדם" ומאז 1991 הוא לגמרי ישראלי. הוא מנהל קריירה מוסיקלית בשני מסלולים מקבילים. הראשונה היא כגיטריסט בהפקות מוסיקה ישראלית. בעיקר עם שלום חנוך אך גם עם רמי קלינשטיין, רפי אדר, ריטה, יזהר אשדות, מזי כהן, דפנה ארמוני, קובי רכט, יושי שדה, ריקי גל, דני רובס, מאיר אריאל, ירדנה ארזי, נתי לוי, יובל בנאי ואיל גולן. הוא גם הוציא ב1996 אלבום של מפגשים עם מוסיקאים ישראלים, ביניהם זאב נחמה, אביב גפן, אחינועם ניני, מיכה שטרית, רונית שחר וארקדי דוכין. המסלול השני הוא של מוסיקאי בלוז ורוק באנגלית. הוא הוציא כבר ארבעה אלבומים של שירים מקוריים ושל קלסיקות בלוז וממשיך כל השנים להתייחס למסורת של הבלוז והרוק גם מחוץ לאלבומיו, במופעי הצדעה לגדולי הגיטריסטים כג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון וכמארח של אנשי בלוז מחו"ל. ביניהם הופיעו איתו בלטו היירם בולוק, לוני שילדס, ג'ון פריס, סוויט בטי, קרמיין רוהס, שירלי ג'ונסון, אדי קינג, טאד רובינסון ועוד. פיטרסון גם זכה בהצלחה בינלאומית כשכתב עם שותף אמריקני בשם סטיב וולף, שיר לוויל יאנג, הזוכה הראשון של כוכב נולד באנגליה. השיר הפך ללהיט גדול בבריטניה ואף הושמע בטקס האזכרה לנסיכה דיאנה. עכשיו הוא פוגש, שוב, מוסיקאי ענק מחו"ל. כבוד.

הרווי ברוקס, אשר פדי, רוני פיטרסון ומשה לוי בצילום דני זודקביץ'

הארווי ברוקס ורוני פיטרסון עם משה לוי ואשר פדי בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו"
בשידור חי ממועדון "שבלול ג'אז". יום חמישי 20.5.2010

רוני פיטרסון בשירה וגיטרה,
הארווי ברוקס בבס,
משה לוי בפסנתר והאמונד,
אשר פדי בתופים.
השירים בתכנית:
HIGHWAY 61 REVISITED
HEY JOE
KEY TO THE HIGHWAY

אור ברנע מYNET בראיון מצויין עם ברוק ופיטרסון, מאחורי הקלעים ב"שבלול ג'אז"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3892974,00.html

הנה רוני פיטרסון ולהקתו בפעם הקודמת בתכנית 11.2.08 בהצדעה לאריק קלפטון.
רוני פיטרסון (גיטרה ושירה), ריי פיטרסון (בס ושירה), גדי אלטמן (שירה) ועודד כפרי (תופים).


השירים בתכנית:

For Your Love
Sunshine of your Love
Lay Down Sally
Had to Cry Today
Bell Bottom Blues
I Shot the Sheriff

חלק א

חלק ב

פיטר רוט זוכר את שמוליק צ'יזיק

רוצי פיטר קורא לך

"שר צ'יזיק", הפרויקט המוסיקלי החדש של פיטר רוט, שיושק מחר במועדון "זאפה" (האלבום יצא בסוף החודש) עם אורחים מיוחדים, יזהר אשדות, מוש בן ארי ומאור כהן, מוקדש לשירי היוצר המנוח שמוליק צ'יזיק.

ואם עולה בראשך השאלה מה פתאום ולמה מחליט רוט לעצור את רצף הפעילות הרגילה שלו ולהקדיש אלבום שלם לשיריו יוצר שהלך לעולמו לפני 23 שנים, נביא דברים בשם אומרם, כפי שצורפו לשיר הראשון שיצא מהאלבום:

"בשנת 84 כשהייתי בן 10, היה שיר אחד שתפס אותי חזק, זה היה "אף אחד לא מזיל דמעה". לא ידעתי מי שר , כתב, או הלחין אותו, אבל משהו בהגשה ובקול הממש לא מהוקצע ריגש אותי גם בתור ילד.
22 שנה מאוחר יותר הקלטתי את השיר מחדש באלבום משותף לאריק איינשטיין ולי... אז התחלתי להתעניין בצ'יזיק... המסע אליו יצאתי הוליד מפגשים מרתקים עם אהובות ישנות וחברים קרובים של צ'יזיק, שפתחו את ליבם בפני ואף העניקו לי טקסטים שמעולם לא נחשפו או הולחנו. למרות שהייתי עמוק בתהליך של הקלטת אלבום סולו שני שלי, קול פנימי חזק הניע אותי להפסיק הכול ולהקליט אלבום משירי צ'יזיק..."

שמוליק צ'יזיק היה דמות טרגית. שיריו מלאי שמחת חיים וחיוניות (גם כשנושאיהם היו עצובים), ודמותו בשירים, נראתה קלילה וכיפית. אך בחייו היה יוצר רגיש ומופנם, מבולבל ונוטה לדיכאון, בעל כישרון לכתיבת להיטים, אך רחוק מלהיות כוכב או מצליחן.
צ'יזיק, יליד 1945 תל אביב הכיר בילדותו את אריאל זילבר (שהיה מבוגר ממנו בשנתיים) והשניים כתבו ביחד שירים ראשונים. צ'יזיק שהה רוב שנות ילדותו ונערותו בחו"ל, בעיקר בלוס אנג'לס, וכשחזר ארצה באמצע שנות ה60 כתב שירים באנגלית אך לא פרסם דבר.
ב1974 כתב צ'יזיק ל"פסטיבל הילדים" שיר ראשון בעברית, "ג'וליה". השיר לא התקבל לתחרות וצ'יזיק חיכה שנתיים ללהיט הגדול הראשון שלו: "רוצי שמוליק". אריאל זילבר הציע את השיר ללהקתו "תמוז" וכשנדחה הקליט אותו לבדו וזכה ללהיט היסטרי שפתח את קריירת הסולו שלו עם מכירות של 70000 עותקים. זילבר הקליט עוד שירים שצ'יזיק כתב והלחין, "איך עפות המחשבות", "בחברה להגנת הטבע" ושירים שהשניים יצרו ביחד: "תני לי מחסה", "שיר הזרוק" ו"דמעות זולגות (על חלוני)". יגאל בשן הלחין באותה תקופה שירים שכתב עם צ'יזיק באנגלית, "She May Be Yours" ו"My Suzanne" שהיו נותרים באלבומיו של בשן בחו"ל, לולי השני בהם לא הפך אח"כ בעברית ללהיט הענק "סיוון".

למרות הצלחת השירים האלה צ'יזיק חש רוב ימיו תסכול, גם בגלל שירים שכתב או הלחין ואשר זכו בפחות תשומת לב. ביניהם שירי ילדים של לאה לופנפלד "סיבה למסיבה" (ששר אלי גורנשטיין) ו"זפתא מהסבתא" (אברהם מור), "פה ושם" (אבי חביב), "השמש עוד זורחת" (נירה גל), "כוכב נודד בערבה" (רן אלירן), "שוק הכרמל" ו"איש בודד איש נודד" (ירדנה ארזי), "לה ולי" (שלישית "אדמה") ו"תני לי את ידך" (אורי פיינמן).

ב1984 הקליט צ'יזיק לראשונה כזמר, כשחברת התקליטים "סי-בי-אס" החליטה לחדש את שוק התקליטונים בארץ. צ'יזיק, שלא היה זמר, נבחר להיות האמן הראשון בפרויקט והקליט שני שירים שכתב והלחין, בעיבוד והפקה מוסיקלית של יהודה עדר: "אף אחד לא מזיל דמעה" ו"מישהו אוהב אותך". השירים הושמעו ברדיו רק מעט, התקליטון כמעט שלא נמכר, ומצבו הנפשי של צ'יזיק הלך והידרדר. גם הצלחת שיריו בפי אחרים, ביניהם אריאל זילבר עם "יש לי חלום" ולהקת הנח"ל עם "שרית הספרית" לא שיפרו את תחושותיו.

ב1987 הוא נפטר, בגיל 42, בודד וערירי למרות פרסומו וחבריו הרבים. אחרי מותו המשיכו אחדים להקליט משיריו. ביניהם שמוליק קראוס את "מונה", אריאל זילבר את "סיפור אהבה", "הלוואי ויכולתי", "לעולם", "שוב לבד" ו"בוא אלי" ויזהר אשדות את "מה תאמרי" ו"רות (כמו תות)". פיטר רוט הוא הראשון המקדיש לו אלבום שלם.

פיטר רוט, יליד 1974, אחד המוסיקאים העסוקים במוסיקה הישראלית מראשית שנות התשעים ככותב, מלחין, מעבד ומפיק מוסיקלי וכמולטי אינסטרומנטליסט (הוא שולט בגיטרות, בס, פסנתר, קלידים ותופים). הוא מזוהה בעיקר עם להקת "מוניקה סקס" אך היה שותף בהרבה מאד הפקות ברמות מעורבות שונות. ביניהן בלהקות נוער כ"ועד הבית", "הבן של השכן", "פידבק" ובהרכבים קצת יותר מפורסמים כמו "זקני צפת", "הזבובים", "מלכת הפלקט" ועוד. הוא ניגן עם זמרים רבים, לחלקם אף הפיק מוסיקלית אלבומים, ביניהם אריק אינשטיין, מאור כהן, קובי רכט, יגאל בשן, אביתר בנאי, טל שגב, שלום חנוך, שלמה ארצי, דן תורן, יזהר אשדות . בשנת 2005 הוציא אלבום בכורה "פיטר רוט" שזיכה אותו בפרס אקו"ם כתגלית השנה. עכשיו הוא חוזר באלבום שכולו צ'יזיק, עם שירים מוכרים ווגם עם לחנים חדשים, והוא עושה את זה עם קבוצת חברים מוסיקאים שהשתתפו בעיבודים: בפסנתר ואורגן המונד משה לוי (שניגן בתקליטון "אף אחד לא מזיל דמעה"), בתופים רע מוכיח (שגם עיבד לכלי נשיפה), בגיטרה עמית יצחק ובהפקה המוסיקלית יזהר אשדות. הכל נעשהב עם המון אהבה ותשומת לב לפרטים... כמו שמגיע לצ'יזיק, לפחות עכשיו.

פיטר רוט בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול ג'אז 6.5.2010
פיטר רוט בשירה וגיטרה, אופיר קנר בפסנתר, ברק קרם בתופים

שיר הזרוק + שוב לבד + סאן חוזה (מוניקה סקס) + רוצי שמוליק + סיפור אהבה

משינה כאן ועכשיו

זן ואמנות אחזקת המשינה

"אחד הגורמים המרכזיים לסבל האנושי הוא ההצמדות לעבר..." אמר לי חכם הזן בודהיזם כשהלכתי אליו (בדמיוני) לשאול מה דעתו על "יהלומים בשמיים", האלבום החדש של "משינה". אמר והוסיף: "הדרך לשחרור היא בראיית הדברים כמות שהם...".
אז הנה אני מנסה להקשיב כך לאלבום הזה, כמות שהוא, ללא ציפיות וללא דעות קדומות. וזה לא קל. העבר כל הזמן קופץ עליך ומנסה לגרום לך להשוות בין מה שהיה פעם ומה שהיה צריך להיות בהווה... עד כדי כך שקשה להקשיב לדברים כפשוטם בלי לעשות כל הזמן חשבונות והשוואות למה שהם היו ולמה הייתי אני.

מחכה לחילוץ, הרגשה משונה
אפשר ללכת לעזוב את המכונה
לדשדש ברגליים בשם שמיים
בסוף נגיע לאן נגיע
(מתוך "הייתי")

ויש אלבומים כאלה שלוקח זמן להיכנס אליהם, להתרגל, להזדהות, להתאהב. בדרך כלל אלה האלבומים היותר טובים, אלה שנשארים איתך לאורך זמן. לא אוסף להיטים איזי קם –איזי גו אלא יצירה שגדלה עליך בעוד ועוד האזנות. "יהלומים בשמיים" הוא אלבום כזה, שלא בא לך בקלות אלא מצריך קצת יותר תשומת לב. מבחינה זו "יהלומים בשמיים" אינו המשך של "משינה" הקלאסית אלא של "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים. כשהאלבום ההוא יצא לפני ארבע וחצי שנים "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. ציפו מהם להיות נקיים מפרסומות ועדיף שיהיו עניים מאשר "ממוסחרים". מה שמותר ל"רולינג סטונז" אסור כנראה לחבר'ה שלנו. כל זה היה אולי נכון אם השיווק הסלקומי היה פוגע ביצירה עצמה אך לא זה היה כך "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, מה גם שהוא נוצר עוד לפני שיתוף הפעולה עם "סלקום", אלא היה אחד האלבומים הכי טובים שיצרה "משינה". לא הייתה בו התפרצות הכיף הראשונית של אלבום הבכורה, ולא את הטירוף הנפלא של אלבומם הטוב ביותר "מפלצות התהילה", אבל "רומנטיקה עתידנית" היה בהחלט ברמת "להתראות נעורים שלום אהבה", האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. ככה הם נשמעו אז, בני ארבעים, עם משפחות ואהבות וותיקות וחוכמת חיים והומור ובגרות מחממת לב. עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים שהולכים וגדלים עליך בכל ההאזנה והם עשו זאת ברמת ביצוע מעוררת קנאה במיוחד לאור העובדה שעשר שנים לא עבדו ביחד. אמנותית הם היו הכי טובים שהיו יכולים להיות.

הולך בין הצללים
אנשים לפעמים לא רואים אותי
ליד עיר פועלים
מחכה שאלוהים יראה אותי
יבין את הכאב שלי
ישמע על הצרות שלי
יפתח את העיניים
ודמעה תרד מהשמיים
(מתוך "בין הצללים")

עכשיו הם ממשיכים באותה גישה. "יהלומים בשמיים" אינו נצמד לעבר. אינו משחזר את מה שהיה. הוא מנסה ומצליח להיות כאן ועכשיו. במילים שלו זהו בעצם אלבום סולו של יובל בנאי, כותב כל השירים. אלבום מבוגר שמסכם תקופה לא קלה בחייו ממות אביו ועד פרידה מאשתו, יש פה הרבה כאב ועצב שמתרוממים בזכות האנרגיות החיוביות של המוסיקה. עם כל העיסוק בקושי זהו אינו אלבום קודר ומיואש אלא כזה שמשלים עם המציאות ואך מגלה סימני אופטימיות. יש ב"יהלומים בשמיים" הומור, אך אין פה צחוקים ושטותיות נונסנסית משינאית קלאסית (אולי בגלל ששלומי ברכה לא כתב אף מילה). "יהלומים בשמיים" כולל הרבה טכסטים אמיתיים, כתובים היטב (יובל בנאי ממוקד מתמיד) עטופים במוסיקה חכמה שיצר שלומי ברכה, והיא, כרגיל, רבת שכבות ומלאת רעיונות מדליקים, כולל התייחסויות להיסטוריה הפרטית של "משינה" ושל עולם הריתם-אנד-בלוז בכלל ו"הרולינג סטוז" בפרט. הנגינה מושלמת, כרגיל, כשאל הלהקה הבסיסית, יובל בנאי בשירה, שלומי ברכה בגיטרות, מייקל בנסון בגיטרה ובס, איגי דיין בתופים וקולות ואבנר חודורוב בקלידים וקולות מצטרף גם נאור דיין בגיטרות. אחלה אלבום, כמו שהיו אומרים פעם, בשנות התשעים. קלאסיקה עתידנית.

"משינה" טרם הגיעה להופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו". אני מקווה שהם עוד יספיקו בטרם מסתיימת התכנית (בסוף יוני).

בינתיים, הנה שתי הופעות בתכנית של חברי הלהקה... בלי שום קשר לאלבום החדש.

יובל בנאי ועמיר לב בהופעה בתכנית 8.4.08 חלק א

יובל בנאי בשירה וגיטרה, עמיר לב בשירה וגיטרה. השירים בתכנית: מעבר להרים, ברחובות שלנו/פריז, ג'וליה, הדממה, YMCA בדרך לכנרת וזמן ללכת

יובל בנאי ועמיר לב בהופעה בתכנית 8.4.08 חלק ב

"לימוזינה" – בהופעה בתכנית ממועדון שבלול ג'אז 31.12.09
"לימוזינה" הופיעה בתכנית האחרונה לשנת 2009 של האיש הקטן מהרדיו ממועדון שבלול ג'אז. בגלל תקלה בקו השידור נשמעו רעשים בהקלטה. בכל זאת העלתי חלקים מההופעה כדי להתרשם מהראש...
"לימוזינה" הם מייקל בנסון בשירה ובס, אבנר חודורוב בקלידים, מחשבים ואקורדיאון, איריס בנסון בכלי הקשה, שי ברוך בתופים, אסף אלמוג תכנותים. הקטעים בתכנית היו: BACK TO HEAVEN, לילה לבן, הכל עוד אפשרי (משינה), ריקדי (ישי לוי).

גליה ירון ורונית רולנד

שרות מהלב

יש משהו משותף לאלבומים החדשים של גליה ירון ורונית רולנד, ולא רק בגלל ששניהם מאד יפים, וגם לא בגלל הדמיון בקולותיהן של שתי הזמרות... אלא מכיוון שבשניהם יש תחושה של חופש. אולי אני ממציא משהו שלא היה ולא נברא, אבל נדמה לי כשאני מאזין להן היא כאילו גליה ורונית אמרו לעצמן, או למפיקים שעובדים איתן, משהו כמו: "הרי אנחנו יודעות שבאווירת המוסיקה ששולטת כיום בארצנו אין לנו סיכוי להפוך ללהיטי ענק, אז נסתפק בכמה שירים שיושמעו ברדיו ויביאו אותנו לקהל, ובעיקר נעשה את המוסיקה שלנו בלי שום שיקול מסחרי או רייטינגי, בדיוק כפי שבא לנו...". יענו, כדברי המשורר, חופש הוא מילה אחרת לכך שלא נותר לך מה להפסיד... ואם להיות פחות דרמטי, שתיהן מין הסתם רוצות להצליח, אבל כנראה לא בכל מחיר. העיקר מבחינתן הוא ליצור משהו טוב. שתיהן עמדו במשימה. שני האלבומים כוללים אמנם כמה וכמה שירים שהיו יכולים להיות להיטי ענק ברדיו נורמאלי, אך הם קודם כל אלבומים מוצלחים, כמו שעשו פעם...

גליה ירון

בצליל האלבום "אף מילה" של גליה ירון יש משהו מטעה. ברגע שזמרת (וכמובן גם זמר) בוחרים ללכת על סאונד אר'נ'בי-פופ-דאנס אולי נדמה כאילו הם "פחות רציניים" במסרים שלהם, פחות אישיים ואמיתיים, שהעיקר בשבילם הוא הסאונד וההפקה המוסיקלית... אז זהו, שלא. לפחות לא במקרה הזה. הסאונד אמנם רקיד ומשובח בתחומו. ברוב השירים בעיבוד וההפקה של ילד הפלא הגאון ג'וני גולדשטיין, ביניהם להיט האלבום "סוף העולם". שני שירים פחות דאנסיים הם "שחור לבן" בעיבוד והפקה של דודוש קלמס, ו"כוכב כבוי" בעיבוד אבי לייבוביץ'. הסופר-מהוקצעות של ההפקה לא באה על חשבון הנשמה. גליה ירון, שכתבה והלחינה את כל השירים אינה זמרת שצורחת את הכאבים או את השמחה שלה. היא עושה את זה בדרך מאופקת, שקטה, כמעט מרומזת... כמו לא להפריע לשלום הציבור (או לפחות לא להעיר את התינוקת החדשה שנולדה לה לא מזמן). היא שרה בצורה מעודנת, אינטימית, מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית... ואת הפרטיות המלנכולית שלה עוטפת הפקה מוסיקה כיפית ונעימה שעושה מעניין באוזן. "סוף העולם" ו"שחור לבן" כבר הפכו להיטי רדיו (לא מספיק אבל בכל זאת), "ישר בלב", "לי לא אכפת" יכולים להיות גם הם כאלה ואת השאר יגלה מי שיאזין לאלבום השלם... כי "אף מילה" הוא אלבום ולא אוסף שירים.



גליה ירון, בת 35, בוגרת להקת צופי גבעתיים, להקת "חיל חינוך" ובית הספר "רימון" היא בת זוגו של דודוש קלמס, קלידן "הדג נחש". היא השתתפה בשירה באלבומי "הדג נחש" (בין השאר בשירים "זה לא אני", "מה נעשה" ו"גן התות"). בשנת 2003 התפרסם שיר ראשון שלה כסולנית, לחנה לשיר "השחר" באלבום "שרות לאה גולדברג". ב2006 יצא אלבום הבכורה שלה "חדרי המתנה" בהפקת דודוש קלמס, ובו "החולשה החדשה" ו"מעל התהום". עכשיו היא פותחת סיבוב נוסף, במה שנשמע כמו תקופת ביניים בחייה. התפרצות הרגש תבוא כנראה בפעם הבאה.

גליה ירון בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול ג'אז 13.5.2010

גליה ירון בשירה וגיטרה, דודוש קלמס בבס, גיא אדריאן בבס,
אוריאל סוורדין בתופים, אסף גובר בגיטרה.

השירים בתכנית:
לא עובר בדלת
סוף העולם
ישר ללב
שחר לבן
מעל התהום

חלק א

חלק ב

רונית רולנד

גם רונית רולנד באלבומה החדש "הערות שוליים" באה בעדינות, עם הרבה כאב מתוק ("אין כאב מתוק יותר מאהבה" כדבריה). אצלה ההפקה המוסיקלית לא-מנסה-להרקיד אלא הולכת על רוק רך, וכך המילים מקבלות מקום של כבוד והרבה תשומת לב, כשהתפרצויות הגיטרות הנפלאות פה ושם או עיבוד המיתרים וכלי הנשיפה המצמררים מחזקים את האמירה. היא שרה מילים שכתבה בעצמה ובעיקר כאלה שכתבו, לעתים בשותפות איתה, אשכול נבו, אסף מדמוני, צרויה שלו, גלית וולף ונעמה לנדאו. רונית רולנד הלחינה את כל השירים, פרט לאחד שהלחינה תמר אייזנמן ואחד שרונית הלחינה עם אסף מדמוני. בכל השירים היא נשמעת מאד אישית ופרטית, עצובה אך בכל זאת אופטימית, גם בזכות ההפקה המוסיקלית המאד רגישה של מוטי ביקובסקי , הפקת השירה הנינוחה של רפי פרסקי, העיבודים של מוטי ורונית, כשעל עיבוד המיתרים אחראי יאיר סלוצקי והנגנים המצויינים יצרו ביחד אלבום מעורר ומרגש מוסיקלית, דווקא בגלל שאין בו דרמה מוסיקלית גדולה. בפראפרזה על השיר ששרה רוברטה פלאק: KILLING ME SOFTLY WITH HER SONG...




רונית רולנד, בת 40, החלה את הקריירה שלה כבר בגיל 5 ב"פסטיבל הילדים". מאז היא התעסקה במוסיקה כל חייה, כמלווה של אחרים (בין השאר עם נורית גלרון ולאה שבת) וכיוצרת עצמאית, למדה ואחר כך לימדה בבית ספר "רימון", הדריכה חבורות זמר, הלחינה מוסיקה לטלוויזיה ולתיאטרון, עיבדה והפיקה אלבומים לאחרים (ביניהם לגלי שגיא) הופיעה עם אחרים (בין השאר עם נעמי שמר במופע משיריה) וגם לבדה (במופע "דברים מהים הכללי וטיפה משלי"). ב2001, אחרי יותר מ25 שנות פעילות יצא אלבומה הראשון "עד סוף הזמן", ב2005 האלבום "כל אחד והקטעים שלו", וב2007 האלבום "חוטים" וגם פסקול הסרט "סטפן בראון". עכשיו, ב"הערות שוליים" היא נמצאת בשיא כושרה.

רונית רולנד בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון "שבלול ג'אז" 6.5.2010
רונית רולנד בשירה וגיטרה, גיל לואיס בבס, קרן טפרברג בתופים.

השירים בתכנית:
כתר
וידוי אהבה – עם מוטי ביקובסקי בגיטרה ושירה
הסיפור
הנה אני בא (הדג נחש)