זן ואמנות אחזקת המשינה
"אחד הגורמים המרכזיים לסבל האנושי הוא ההצמדות לעבר..." אמר לי חכם הזן בודהיזם כשהלכתי אליו (בדמיוני) לשאול מה דעתו על "יהלומים בשמיים", האלבום החדש של "משינה". אמר והוסיף: "הדרך לשחרור היא בראיית הדברים כמות שהם...".
אז הנה אני מנסה להקשיב כך לאלבום הזה, כמות שהוא, ללא ציפיות וללא דעות קדומות. וזה לא קל. העבר כל הזמן קופץ עליך ומנסה לגרום לך להשוות בין מה שהיה פעם ומה שהיה צריך להיות בהווה... עד כדי כך שקשה להקשיב לדברים כפשוטם בלי לעשות כל הזמן חשבונות והשוואות למה שהם היו ולמה הייתי אני.
מחכה לחילוץ, הרגשה משונה
אפשר ללכת לעזוב את המכונה
לדשדש ברגליים בשם שמיים
בסוף נגיע לאן נגיע
(מתוך "הייתי")
ויש אלבומים כאלה שלוקח זמן להיכנס אליהם, להתרגל, להזדהות, להתאהב. בדרך כלל אלה האלבומים היותר טובים, אלה שנשארים איתך לאורך זמן. לא אוסף להיטים איזי קם –איזי גו אלא יצירה שגדלה עליך בעוד ועוד האזנות. "יהלומים בשמיים" הוא אלבום כזה, שלא בא לך בקלות אלא מצריך קצת יותר תשומת לב. מבחינה זו "יהלומים בשמיים" אינו המשך של "משינה" הקלאסית אלא של "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים. כשהאלבום ההוא יצא לפני ארבע וחצי שנים "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. ציפו מהם להיות נקיים מפרסומות ועדיף שיהיו עניים מאשר "ממוסחרים". מה שמותר ל"רולינג סטונז" אסור כנראה לחבר'ה שלנו. כל זה היה אולי נכון אם השיווק הסלקומי היה פוגע ביצירה עצמה אך לא זה היה כך "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, מה גם שהוא נוצר עוד לפני שיתוף הפעולה עם "סלקום", אלא היה אחד האלבומים הכי טובים שיצרה "משינה". לא הייתה בו התפרצות הכיף הראשונית של אלבום הבכורה, ולא את הטירוף הנפלא של אלבומם הטוב ביותר "מפלצות התהילה", אבל "רומנטיקה עתידנית" היה בהחלט ברמת "להתראות נעורים שלום אהבה", האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. ככה הם נשמעו אז, בני ארבעים, עם משפחות ואהבות וותיקות וחוכמת חיים והומור ובגרות מחממת לב. עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים שהולכים וגדלים עליך בכל ההאזנה והם עשו זאת ברמת ביצוע מעוררת קנאה במיוחד לאור העובדה שעשר שנים לא עבדו ביחד. אמנותית הם היו הכי טובים שהיו יכולים להיות.
הולך בין הצללים
אנשים לפעמים לא רואים אותי
ליד עיר פועלים
מחכה שאלוהים יראה אותי
יבין את הכאב שלי
ישמע על הצרות שלי
יפתח את העיניים
ודמעה תרד מהשמיים
(מתוך "בין הצללים")
עכשיו הם ממשיכים באותה גישה. "יהלומים בשמיים" אינו נצמד לעבר. אינו משחזר את מה שהיה. הוא מנסה ומצליח להיות כאן ועכשיו. במילים שלו זהו בעצם אלבום סולו של יובל בנאי, כותב כל השירים. אלבום מבוגר שמסכם תקופה לא קלה בחייו ממות אביו ועד פרידה מאשתו, יש פה הרבה כאב ועצב שמתרוממים בזכות האנרגיות החיוביות של המוסיקה. עם כל העיסוק בקושי זהו אינו אלבום קודר ומיואש אלא כזה שמשלים עם המציאות ואך מגלה סימני אופטימיות. יש ב"יהלומים בשמיים" הומור, אך אין פה צחוקים ושטותיות נונסנסית משינאית קלאסית (אולי בגלל ששלומי ברכה לא כתב אף מילה). "יהלומים בשמיים" כולל הרבה טכסטים אמיתיים, כתובים היטב (יובל בנאי ממוקד מתמיד) עטופים במוסיקה חכמה שיצר שלומי ברכה, והיא, כרגיל, רבת שכבות ומלאת רעיונות מדליקים, כולל התייחסויות להיסטוריה הפרטית של "משינה" ושל עולם הריתם-אנד-בלוז בכלל ו"הרולינג סטוז" בפרט. הנגינה מושלמת, כרגיל, כשאל הלהקה הבסיסית, יובל בנאי בשירה, שלומי ברכה בגיטרות, מייקל בנסון בגיטרה ובס, איגי דיין בתופים וקולות ואבנר חודורוב בקלידים וקולות מצטרף גם נאור דיין בגיטרות. אחלה אלבום, כמו שהיו אומרים פעם, בשנות התשעים. קלאסיקה עתידנית.
אז הנה אני מנסה להקשיב כך לאלבום הזה, כמות שהוא, ללא ציפיות וללא דעות קדומות. וזה לא קל. העבר כל הזמן קופץ עליך ומנסה לגרום לך להשוות בין מה שהיה פעם ומה שהיה צריך להיות בהווה... עד כדי כך שקשה להקשיב לדברים כפשוטם בלי לעשות כל הזמן חשבונות והשוואות למה שהם היו ולמה הייתי אני.
מחכה לחילוץ, הרגשה משונה
אפשר ללכת לעזוב את המכונה
לדשדש ברגליים בשם שמיים
בסוף נגיע לאן נגיע
(מתוך "הייתי")
ויש אלבומים כאלה שלוקח זמן להיכנס אליהם, להתרגל, להזדהות, להתאהב. בדרך כלל אלה האלבומים היותר טובים, אלה שנשארים איתך לאורך זמן. לא אוסף להיטים איזי קם –איזי גו אלא יצירה שגדלה עליך בעוד ועוד האזנות. "יהלומים בשמיים" הוא אלבום כזה, שלא בא לך בקלות אלא מצריך קצת יותר תשומת לב. מבחינה זו "יהלומים בשמיים" אינו המשך של "משינה" הקלאסית אלא של "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים. כשהאלבום ההוא יצא לפני ארבע וחצי שנים "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. ציפו מהם להיות נקיים מפרסומות ועדיף שיהיו עניים מאשר "ממוסחרים". מה שמותר ל"רולינג סטונז" אסור כנראה לחבר'ה שלנו. כל זה היה אולי נכון אם השיווק הסלקומי היה פוגע ביצירה עצמה אך לא זה היה כך "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, מה גם שהוא נוצר עוד לפני שיתוף הפעולה עם "סלקום", אלא היה אחד האלבומים הכי טובים שיצרה "משינה". לא הייתה בו התפרצות הכיף הראשונית של אלבום הבכורה, ולא את הטירוף הנפלא של אלבומם הטוב ביותר "מפלצות התהילה", אבל "רומנטיקה עתידנית" היה בהחלט ברמת "להתראות נעורים שלום אהבה", האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. ככה הם נשמעו אז, בני ארבעים, עם משפחות ואהבות וותיקות וחוכמת חיים והומור ובגרות מחממת לב. עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים שהולכים וגדלים עליך בכל ההאזנה והם עשו זאת ברמת ביצוע מעוררת קנאה במיוחד לאור העובדה שעשר שנים לא עבדו ביחד. אמנותית הם היו הכי טובים שהיו יכולים להיות.
הולך בין הצללים
אנשים לפעמים לא רואים אותי
ליד עיר פועלים
מחכה שאלוהים יראה אותי
יבין את הכאב שלי
ישמע על הצרות שלי
יפתח את העיניים
ודמעה תרד מהשמיים
(מתוך "בין הצללים")
עכשיו הם ממשיכים באותה גישה. "יהלומים בשמיים" אינו נצמד לעבר. אינו משחזר את מה שהיה. הוא מנסה ומצליח להיות כאן ועכשיו. במילים שלו זהו בעצם אלבום סולו של יובל בנאי, כותב כל השירים. אלבום מבוגר שמסכם תקופה לא קלה בחייו ממות אביו ועד פרידה מאשתו, יש פה הרבה כאב ועצב שמתרוממים בזכות האנרגיות החיוביות של המוסיקה. עם כל העיסוק בקושי זהו אינו אלבום קודר ומיואש אלא כזה שמשלים עם המציאות ואך מגלה סימני אופטימיות. יש ב"יהלומים בשמיים" הומור, אך אין פה צחוקים ושטותיות נונסנסית משינאית קלאסית (אולי בגלל ששלומי ברכה לא כתב אף מילה). "יהלומים בשמיים" כולל הרבה טכסטים אמיתיים, כתובים היטב (יובל בנאי ממוקד מתמיד) עטופים במוסיקה חכמה שיצר שלומי ברכה, והיא, כרגיל, רבת שכבות ומלאת רעיונות מדליקים, כולל התייחסויות להיסטוריה הפרטית של "משינה" ושל עולם הריתם-אנד-בלוז בכלל ו"הרולינג סטוז" בפרט. הנגינה מושלמת, כרגיל, כשאל הלהקה הבסיסית, יובל בנאי בשירה, שלומי ברכה בגיטרות, מייקל בנסון בגיטרה ובס, איגי דיין בתופים וקולות ואבנר חודורוב בקלידים וקולות מצטרף גם נאור דיין בגיטרות. אחלה אלבום, כמו שהיו אומרים פעם, בשנות התשעים. קלאסיקה עתידנית.
"משינה" טרם הגיעה להופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו". אני מקווה שהם עוד יספיקו בטרם מסתיימת התכנית (בסוף יוני).
בינתיים, הנה שתי הופעות בתכנית של חברי הלהקה... בלי שום קשר לאלבום החדש.
יובל בנאי ועמיר לב בהופעה בתכנית 8.4.08 חלק א
יובל בנאי בשירה וגיטרה, עמיר לב בשירה וגיטרה. השירים בתכנית: מעבר להרים, ברחובות שלנו/פריז, ג'וליה, הדממה, YMCA בדרך לכנרת וזמן ללכת
יובל בנאי ועמיר לב בהופעה בתכנית 8.4.08 חלק ב
"לימוזינה" – בהופעה בתכנית ממועדון שבלול ג'אז 31.12.09
"לימוזינה" הופיעה בתכנית האחרונה לשנת 2009 של האיש הקטן מהרדיו ממועדון שבלול ג'אז. בגלל תקלה בקו השידור נשמעו רעשים בהקלטה. בכל זאת העלתי חלקים מההופעה כדי להתרשם מהראש...
"לימוזינה" הם מייקל בנסון בשירה ובס, אבנר חודורוב בקלידים, מחשבים ואקורדיאון, איריס בנסון בכלי הקשה, שי ברוך בתופים, אסף אלמוג תכנותים. הקטעים בתכנית היו: BACK TO HEAVEN, לילה לבן, הכל עוד אפשרי (משינה), ריקדי (ישי לוי).
אכן מהאלבומים שגדלים עלינו עם הזמן,
השבמחקוהיום שהכול אינסטנט מהיר ואם אפשר שהשיר יהיה
להיט לא מחר לא היום, אלא לאתמול!
טוב שנשמיע ונשמע חומרים כאלו לאיזון.
פיסקת הפתיחה עם ציטוטי הזן כה יפה ונכונה:
למוזיקה ולחיים.
דרך אגב, אשמח לקבל את הטלפון הנייד של חכם הזן (הדמיוני) הזה...
peace
מספר הטלפון של חכם הזן (הדמיוני) הוא:
השבמחק0