שלומי שבן

למה כן כל יום שבן
לפני שבועיים השתתף שלומי שבן ב"פסטיבל הביטלס" ב"מרכז שטיינברג" בחולון, במופע שהוקדש לשיריו של ג'ון לנון ז"ל. שלומי שר שלושה שירים של המנוח, אחד מימי הביטלס ("האושר הוא נשק חם") ושניים מקריירת הסולו של לנון ("אני מאבד אותך" ו"מותה של אמי"). את שלושת השירים הפך שבן, כהרגלו, לגמרי לשלו. לבדו עם הפסנתר (ובשיר האבל על אמו של ג'ון בליווי תיבת נגינה) הוא חי את השירים כאילו הוא כתב אותם בעצמו, הפליא לנגן בפסנתר אינטרפטציה אישית למנגינות המוכרות, ושר בקול מרוסק ומלא כאב... כמו לא חלפו שנות דור מאז לנון יצר את השירים. זה היה נפלא, ובלט לטובה במופע שכולו היה פרשנויות אישיות מאד מרגשות לקלאסיקות של אחד היוצרים הגדולים במאה העשרים.

אף אחד בקהל לא יכול היה לנחש, כמובן, ששלושה ימים לפני המופע, הליינאפ של שלומי היה קצת אחר. הוא התקשר לעורך המופע (שבמקרה הוא אני) וביקש לשנות את אחד השירים, בטענה שאין לו זמן להתכונן לביצוע כמו שצריך. לתגובה הנרגזת שלי הוא ענה שהוא מצטער אבל יש לו שבוע מטורף עם המון דברים להכין... חשבתי שאולי הוא מגזים וסתם ממציא תירוצים כדי להתחמק מעוד קצת עבודה ויצאתי לבדוק, מאחורי גבו ובלי לגלות לו, היש דברים בגו. ומה אני אגיד לכם... מה שגיליתי שם הפתיע אותי בכל קנה מידה נורמאלי, "שבוע מטורף" זה האנדרסטייטמנט של התקופה... בשבועיים שלפני ואחרי הפסטיבל השתתף שלומי כאמן מרכזי או כאורח בלא פחות מ20 הופעות, נשבע לכם, ספרתי. ולא מדובר רק במופע הפסנתר "הרגיל" שלו או בקידום אלבומו האחרון "מגדל הפזמון", אלא באירועים מוסיקליים מיוחדים וחד פעמיים שמצריכים אותו להתכונן באופן נקודתי, לעבד עיבודים חדשים, ללמוד שירים שאף פעם לא ביצע בעבר ולעשות חזרות... כאן במופע לגמרי קלאסי, פה בשיריו המקוריים ובגרסאות שלו לשירים של אחרים ושם בג'אז מאולתר... תוך חודש אחד הוא ניגן עם יוני רכטר, קרן אן, רמי פורטיס, אפרת גוש, אסף תלמודי, שלמה גרוניך, חן צימבליסטה, ברכה קול, אלי דג'יברי, ועוד ועוד... בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים הוא אפילו ליווה באילתורי פסנתר סופרים מקריאים מיצירותיהם, ביניהם פול אוסטר, דויד גרוסמן, אתגר קרת, גדי טאוב ואחרים. ותיכף יבוא מופע יום ההולדת של ג'וזי כץ במרכז עינב, והמופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל, וקונצרט מיוחד שמפיקים גל"ץ משירי נתן אלתרמן... בכל אחד מהמופעים האלה הוא לגמרי שם, במלוא האכפתיות והמחויבות. ואיך אני יודע? שהרי לא הייתי בכולם (למי יש כח...) ובכל זאת אני יודע, כי ראיתי אותו מופיע כבר כמה וכמה פעמים במופעים מיוחדים ("שירי אריק איינשטיין בפארק", "ערב מאיר אריאל", "ביטלס בחולון" ועוד ועוד). כי אני מכיר ואוהב אותו ועוקב אחריו כבר עשר שנים, ויודע שהוא אמן טוטאלי.

תאמרו... מה אתה מתרגש, הבנאדם נמצא בתקופה מצליחה ומכה על הברזל בעוד חם, יענו עושה המון כסף... אז זהו. שלא. ברור שכל אדם רוצה תמורה לעבודתו אבל לא נראה לי שזהו המניע העיקרי של שלומי שבן (מה גם שידוע לי שלפחות חלק מההופעות האלה נעשו בהתנדבות או בשכר סמלי למען כל מיני מטרות חברתיות חשובות) אלא מדובר במין ריצת אמוק של אמן שרוצה לטרוף את החיים האלה כאן ועכשיו, לנצל כל שנייה שיש לו, בהתלהבות של ילד שמגלה את היופי האינסופי של האמנות. כאילו אי שם בירכתי מוחו ישנה הידיעה שהכל זמני ושאוטוטו כל רגע הכל יכול להסתיים. ולא, הוא לא חולה חס ושלום באיזושהיא מחלה סופנית או מתכנן פרישה קרובה... הוא עושה את זה מתוך תשוקה אמיתית לעניין, מתוך רצון להמשיך ללמוד ולהתפתח ולגלות עולמות שלא הכיר, מתוך אי יכולת לומר לא לאתגרים מוסיקליים חדשים וגם אולי בגלל תחושה שעכשיו הוא מכפר על שבע שנים שבהם פעל, לפחות בכל הנוגע למה שנראה בתקשורת, אחד שלוקח את הזמן, שעובד על אש קטנה, שלא מממש את ההבטחה הגדולה שהיה כשהתגלה בלפני עשר שנים.

שלומי שבן עם רמי פורטיס ב"שעת כדור הארץ", 22.4.2010 כיכר רבין, ת"א. צילום דני זודקביץ'

ההתחלה שלו הייתה מדהימה. אחרי שנים של לימוד ונגינת מוסיקה קלאסית (כולל סיום בהצטיינות של "הרוייאל קולג'" בלונדון, הקלטת רסיטלים לרדיו ונגינה עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה) החליט שלומי, בגיל 24, לעבור לתחום הפופ-רוק.

בשנת 2000 הוא הוציא אלבום בכורה שהציג אותו כגאון החדש של הדור הצעיר. למרות שהיה שונה מכל מה שנשמע מסביבו זכה בהצלחה גדולה (עם להיטים כמו "אריק", "שרמוטה פוריטנית", "כולם אומרים" ושיר בשם "עמוק" בו הקדים תרופה למכת מבקריו: "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני"). בדרך כלל ההתלהבות ממנו היתה עצומה, הוא זכה בפרסים ותארים ונבחר למשל לקרן למצויינות בתרבות. למרות קבלת הפנים החמה הוא עשה מאז, יחסית, רק מעט. ב2002 יצא דיוידי "מקרה פסנתר" של הופעה שלו עם רמי פורטיס בעיבודים לשירי פורטיס. ב2003 עבד עם אסף אמדורסקי על פסקול הסרט "האסונות של נינה" ולא הוציא אלבום חדש אלא העדיף לשתף פעולה בהקלטות והופעות עם מגוון של מוסיקאים, ביניהם ערן צור, אפרת בן צור, הדרה לוין ארדי, שלומי שבת, להקת בת שבע, יגאל בשן, אפרת גוש, עמיר לב, המג'יקל מיסטרי טור, נעם רותם, יצחק קלפטר, רונה קינן, יהלי סובול, אנסמבל ציפורלה, בני בשן, דני סנדרסון, פורטיסחרוף, ג'וני הקטן, הדרה לוין ארדי, אסף אבידן והמוג'וז, יהונתן גפן,הפייטן ר´ דוד מנחם, נינט טייב, החצוצרן אבישי כהן ועוד רבים.

הציפיה לאלבומו השני הייתה כה גדולה, עד שב2006 הוצפה תל אביב בסטיקרים "פסנתר, אתה חסר". רק ב2007 יצא אלבומו השני "עיר" (עם "מוכן לאהבה" ו"אינטואיציה") ומאז הוא באטרף... המופע "ספר השירים שלי" שהתרכז בפרשנות שלו לשירים של אחרים היה בסיס לאלבומו השלישי, "מגדל הפזמון" ב2009 ומאז הוא ממשיך ללא מנוחה. זה הזמן שלו.

צילום: עמית ישראלי

בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול ג'אז 31.12.09

שלומי שבן בשירה ופסנתר הופיע בשידור חי בתכנית האחרונה לשנת 2009. תקלה בקו השידור גרמה להפרעות אחדות בסאונד. למרות זאת, בגלל שההופעה היתה מצויינת, החלטתי להעלות אותה לכאן. שלומי שר בהופעה את: החיים שלי טובים (של רנדי ניומן), קחי עוד ואלס (לאונרד כהן), ככה סתם (התרנגולים), מותק את אצלי בראש (בוב דילן), כולם אומרים (שלומי שבן) אל תלכי עכשיו (ז'ק ברל).

חלק א

חלק ב

בונוס: הופעה באולפן בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 1.4.2008

שלומי שבן בשירה, פסנתר חשמלי, פסנתר צעצוע, סכין ותוף מרים.

השירים בתכנית: מותק את אצלי בראש, החיים שלי טובים, בחצרות בחושך ועברנו לצפון.

שני השירים הראשונים ערוכים מתוך התכנית. בהמשך מופיעה גם השיחה עם שלומי.