ג'ון מאייל: סבא בלוז בישראל

עדיין יש לו הריתם-אנד-בלוז

בתוך מבול השמות והכוכבים הגדולים שעומדים להגיע לארצנו בקיץ הקרוב, בתקווה שלא יהיו עוד ביטולים, אני רוצה להפנות תשומת לב להופעה פחות מיוחצנת של אחד המוסיקאים הכי חשובים והכי משפיעים בתולדות הריתם-אנד-בלוז (מה שברי סחרוף כינה "קצב ועצב").

קוראים לו ג'ון מאייל ( John Mayall), בריטי בן 77, ששר ומנגן בפסנתר, אורגן, גיטרה ומפוחית כבר חמישים שנה וממשיך לעשות את זה גם בימינו. הוא לא "כוכב ענק" והקרדיט שלו הוא בעיקר על היותו מנהיג של הרכבים מוסיקליים יותר מאשר זמר סולן, מורה דרך יותר מאשר וירטואוז (אם כי את שליטתו במפוחית אי אפשר לקחת ממנו). בלעדיו ובלי בני דורו, ספק אם המוסיקה של ימינו הייתה נשמעת כפי שהיא. גם אם חס ושלום הוא היה הולך לעולמו או סתם פורש לפני ארבעים שנה, שמו היה נותר חקוק בתולדות הרוק והבלוז הבריטי. הוא פעל בדיוק בנקודת החיבור בין ההשפעות האמריקניות והמסורת הבריטית שהולידה את מוסיקת הרוק. ברור שבגילו הוא כבר לא חדשן ומהפכן כפי שהיה בעבר. אבל הוא עדיין מצויין בהופעות ובהקלטות, עדיין מרגש ואמיתי ומלא נשמה.

ג'ון מאייל מגיע לישראל בשבוע הבא, לפתיחת פסטיבל הג'אז בנמל קיסריה. הוא כבר ביקר בארץ, בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה ב1994, אז ינוקא בן 61 במלוא אונו... נדמה שבשנים שחלפו מאז קיבלה הקריירה שלו תנופה מחודשת גם באלבומים חדשים ובעיקר בהופעות חיות (ובהרבה אלבומים בהופעות) בהן הוא ממשיך לעשות מה עשה תמיד: מקדם את הבלוז לתודעת הדורות הבאים. בגרותו בהחלט לא מביישת את נעוריו.

ב1963, כשמאייל היה בן 30, הוא הגיע ללונדון בעצת מי שנחשב סנדק הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר. מאותו רגע ובמשך כחמש עשרה שנים הוא המציא את הריתם בלוז הבריטי בעזרת כישרונות צעירים שגילה וטיפח, בעיקר במסגרת להקתו המשתנה לעתים קרובות "פורצי הבלוז" (THE BLUESBREAKERS) וגם בהרבה מפגשים מוסיקליים שיזם מחוץ ללהקה. בין המוסיקאים שגדלו אצלו היו אריק קלפטון (אחרי "ציפורי החצר" ולפני "קצפת"), פיטר גרין, ג'ון מקווי ומיק פליטווד (לפני "פליטווד מק") , מיק טיילור (לפני "האבנים המתגלגלות"), ג'ק ברוס, הארווי מנדל, לארי טיילור, אנדי פרייזר ועוד רבים. מאייל היה כמו אבן שנזרקה לאגם המוסיקה הבריטית ואדוותיה המשיכו להתרחב ולהשפיע על מוסיקאים רבים, גם כאלה שלא נפגשו איתו מעולם. למאייל היו רגעי סופרסטאריות מעטים, ביניהם ב1969 כשעבר לתקופה לארה"ב והוציא אלבום הופעה "The Turning Point". האלבום האקוסטי הפך זהב והניב להיט שנחשב מקלסיקות הרוק של התקופה, "Room to Move". ב1982 מאייל הקים מחדש את ה- Bluesbreakers להופעות שתועדו בסרט הופעה בשם Blues Alive. מאז הוא חזר ואיחד את הלהקה פעמים אחדות, לעתים עם הנגנים שעבדו איתו בשנות הששים. הפופולאריות של הופעותיו גדלה מדי שנה ובין האלבומים שהוציא בשנות ה90 היה מועמד לגראמי, "Wake Up Call". בכל אלבומיו, והיו 60 כאלה, הוא נפגש עם אמני בלוז וותיקים ומקפיד להציג גם כוחות חדשים. הוא כל הזמן פעיל ולכן קשה אולי לראות את התמונה הגדולה של עבודתו, להבחין בתרומתו ההיסטורית. בשביל זה אני כאן.

"בלוז ברייקרז" 1966: אריק קלפטון קורא עיתון וג'ון מאייל (משמאל) מביט את העתיד...

אם הבלוז המקורי היה ביטוי אותנטי של השחורים בארה"ב למלחמת הקיום שלהם. הרי שג'ון מאייל וחבריו שבחרו בבלוז בראשית שנות הששים אמנם באו ממעמד חברתי נמוך, אך התעניינו בריתם-אנד-בלוז השחור גם מסיבות אינטלקטואליות. הם אמנם הזדהו עם המאבק המעמדי שבמוסיקה אך לא פחות מכך ראו בה הזדמנות לתקן עוול חברתי. מעין אפליה מתקנת בתוך חברה שהייתה באותן שנים מאד מעמדית בתוכה ומתנשאת עד גזענית כלפי אזרחי הארצות שהיו תחת שלטונה כ"בריטניה הגדולה".
עד אמצע המאה העשרים היה הבלוז כמעט לגמרי נחלתם של השחורים באמריקה, גם יוצרי הבלוז ומבצעיו וגם הקהל היה מורכב כולו מאפרו-אמריקנים. אמנם אלביס פרסלי ושותפיו להמצאת הרוק'נרול אימצו את מקצבי הריתם-אנד-בלוז אך הזמרים והנגנים המקוריים נאלצו להרחיק עד לונדון כדי לזכות בהכרה. למשל מאדי ווטרס, מגדולי הבלוז, הגיע לבריטניה ב1958, כשהיה בן 43 ונחשב במולדתו ארה"ב כמי שנמצא כבר אחרי השיא שלו. דווקא בבריטניה החל הקאמבק שלו בזכות תשומת הלב של המוסיקאים הבריטים הצעירים. "הרולינג סטונז" לקחו את שמם משיר משלו וכל צעירי הריתם-אנד-בלוז הלבנים ציטטו משיריו, מה שהוסיף לקריירה שלו עוד 25 שנים טובות. הוא לא היה היחיד.

אחד הקטעים היותר מרגשים בסדרה על תולדות הבלוז ששודרה לפני שנים אחדות ב"YES" היה בסיום הפרק שסיפר על מהפכת הריתם-אנד-בלוז הבריטית של שנות הששים. בהשתתפות ג'ון מאייל, אריק קלפטון, אריק ברדון, ואן מוריסון, "האבנים המתגלגלות" וכל שאר הצעירים הלבנים שהעריצו בלוז אמריקני ורצו לנגן כמו מוסיקאים אמריקנים שחורים. בסוף אותו פרק פונה גדול גיטריסטי הבלוז השחורים בי. בי. קינג למצלמה ומסכם את הנושא: "תודה לכם על שבזכותכם אנחנו קיימים ומצליחים עד עצם היום הזה...". בי. בי. קינג, מודה לבריטים על שגאלו את הבלוז, והפכו אותו למקובל ואהוב גם בקרב הקהל האמריקני הלבן שהתנכר וזילזל בו עד אז. BB (בלוז בוי, ילד הבלוז) ידע על מה הוא מדבר. בתחילת שנות הששים הוא היה מוסיקאי פעיל כבר בערך עשרים שנה אך כמו חבריו לסגנון ולצבע העור פעל לגמרי בשוליים ולא חלם להיות חלק מהמוסיקה הפופולרית. אבל בסוף אותו עשור זה קרה לו ולרבים מחבריו, הרבה בזכות המהפכה הבריטית. מאז לא רק שהצלחתם הלכה והתעצמה אלא שצאצאיהם המוסיקליים, מאמני הנשמה והFאנק של שנות השבעים ועד האר'נ'בי וההיפ הופ של ימינו, הפכו למוסיקאים המצליחים ביותר בעולם. חמישים שנה אחרי שהלבנים גנבו מהשחורים את הריתם-אנד-בלוז והפכו אותו לרוק-'נ-רול, המוסיקה השחורה ניצחה, והיא שולטת היום בכל גווני המוסיקה הפופולרית, ללא הבדל דת גזע ומין של מי שמבצע אותה.