ב-1996 יצא אלבומו של מאיר אריאל "רישומי פחם". מחזה לאיש אחד, כדבריו, ובו מבט קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע והאלוהים.
עם השירים "חית הברזל", "גרגר לכל תולעת", "שמעתי שאת נמצאת", "שיר המקצוע", "טיפה לכל עלה", "הבן אדם אינו אלא", "כוכב לכל שיבולת", "בס בבלון", "הורה נופלת מהרגליים", "ס'אוחתו אפעס", "זנב הלטאה של שיר המקצוע", "דמוקראסי", "גרעין מאוהב בטיפתו", "שיר התעסוקה" ו"פה גדול". אריאל כתב והלחין (פרט לנעימה על פי "שדות שבעמק" של לוי בן-אמיתי ונעימה על פי "הורה משמרות" של חיים חנוך וטובה דפנה) והקליט כמעט לבדו: הוא שר וניגן בגיטרה וקלידים, ובחלק מהשירים הצטרפו דורון פיקר באקורדיון וקלידים וקרני פוסטל בצ'לו.
שחר אריאל, בנו, הפיק את האלבום עבור "אריאל הוצאות" והאלבום הופץ עצמאית.
מאיר אריאל הופיע לבד בשירי האלבום במקביל להופעתו עם "זרעי קיץ" ומיטב להיטיו.
לקראת הפקה מיוחדת של ביצועים חדשים לשירי "רישומי פחם" שתצא לאור בקרוב,
הנה הראיון שקיימתי בגלי צה"ל עם מאיר אריאל, בשבועות 1995.
בגיל 67 שלמה בר יודע כבר שלא יוכל לשנות את העולם או אפילו את החברה הישראלית. מבלי לשאול אותו אני בטוח שהוא לא מרוצה מהמציאות שבה אנחנו חיים. לא מהפערים החברתיים, לא מקשרי הון ושלטון, לא מיחסינו עם הערבים, לא ממצב התרבות ובמיוחד לא ממה שקורה במוסיקה הישראלית. אבל על כל אלה כמעט ולא תשמעו בשירים החדשים שלו. אלבומו החדש "בסוד תפילת ערער" כולל אמנם שיר מחאה על השימוש בריטלין לטיפול בבני נוער אך בדרך כלל, בשנים האחרונות, שלמה בר אינו מניף פלקטים, לא מקדיש את הופעותיו למחאה ישירה ובוטה כפי שעשה בתחילת דרכו.
ועם זאת הוא לא מוותר. הוא ממשיך לומר את דברו, החברתי, פוליטי ובעיקר אמנותי בקצת פחות כעס, עם מעט יותר הבנה שלעתים הדרך לחדור ללבם של המאזינים, להשפיע על תפישת עולמם, היא עקיפה... כמו ששרה נעמי שמר ז"ל באחד משיריה המאוחרים...
על ראש שמחתי, ענדתי זר זר פרחי שדה, עם קוץ אחד או שניים יצאה שמחתי , לחולל בחוצות ברגל יחפה, בתוך הצהרים תפסוה השומרים, הסובבים בעיר מה את רוקדת ככה, ועל מה יצהל קולך? מוטב שתשירי שירי מחאה זה מה שהולך עכשיו, זה מה שהולך אמרה שמחתי, אני ארקוד וארקוד עם זר פרחי שדה, וקוץ אחד או שניים כי השמחה שלי היא המחאה שלי ברגל יחפה, בתוך הצהרים אמרה שמחתי, אני אשיר וארקוד, עד צאת נשמתי כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי.
כוונת המשוררת הייתה, נדמה לי, לא לשמחה של "עזוב אותך, הכל שטויות, בוא נברח מהצרות" אלא לשמחת המוסיקה הפנימית המעוררת את הנפש, הנותנת כוחות עידוד ואהבת החיים... כך גם שלמה בר (שאולי יקליט יום אחד גרסה משלו לשיר הזה) מתנהל בעולם המוסיקה יותר משלושים שנה. כבר בלהיטו הראשון "ילדים זה שמחה" המסר החברתי הקשה נארז במוסיקה שמחה ומדבקת, מה שהסיט אולי את תשומת הלב מהאמירה הסרקסטית, אך הפך את השיר לקלאסיקה שמנוגנת עד היום. בזכות ההצלחה הזו, נחשפו המאזינים, גם אם מבלי משים, למסר המחאתי ואולי הגיעו בעקבותיו גם לשירים אחרים של "הברירה הטבעית" שהיו הרבה פחות קלים להאזנה.
השירים של שלמה בר בדרך כלל מאד לא שמחים, יש בהם קדרות וכאב וקושי רב, אבל כשהוא שר ומתופף ביחד, וכלי ההקשה הם תמיד חלק מהביטוי המוסיקלי שלו, האנרגיות שלו מעוררות שמחה והתלהבות ואהבה, לעצמך ולעולם סביבך. כמו שנאמר... "והיית אך שמח" (דברים ט"ז"). שמחה מוסיקלית פנימית היא כח מרפא שמשנה את החיים שלך.
"בסוד תפילת ערער", האלבום ה12 של "שלמה בר והברירה הטבעית" (מאז פרישתו של נגן הכינור סמסון קהמקר ז"ל, זו כבר לא "הברירה הטבעית" אלא "שלמה בר ו...") כולל שילוב של ישן וחדש, דתי וחילוני, שירים מקוריים שהלחין בר ("ברכה" של לאה גולדברג, "שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן, "שחר אבקשך" של שלמה אבן גבירול, "אני אתה והוא" שכתב ר' אריה יצחק ז"ל, "וככה אנשקך" של אהוד בן עזר ו"כמו הרוח" ו"גברת ריטה" שכתבה בת זוגו יעל אופנבך. מעניינים גם השירים שהוא בוחר לחדש ולהפוך אותם לגמרי לשלו: "סליחות" (לאה גולדברג בלחן עודד לרר), "הלילה" (ארז הלוי) עם תוספת שירה בהינדית של ליאורה יצחק, "דברים שרציתי לומר" (יעקב רוטבליט ויהודה פוליקר) וגם את "אמא אדמה" (רוטבליט ומיקי גבריאלוב) שבר ביצע לראשונה במופע המחווה לאריק איינשטיין בפארק הירקון בשנה שעברה. דווקא בביצוע המיוחד הזה (בעיבוד משותף עם יהודה עדר) יש סמליות רבה. לפני שלושים ומשהו שנים, כשבר התחיל את דרכו המוקלטת, נראו אריק איינשטיין ו"הברירה הטבעית" כמו שני עולמות רחוקים ושונים זה מזה במוסיקה הישראלית. מאז כידוע, העולמות האלה מזמן נפגשו, והצליל הישראלי המרכזי הוא הרבה יותר פתוח ומגוון, גם בזכות ההתעקשות של שלמה בר וחבריו.
וכך, אם מביטים על השנה האחרונה לפעילותו ולחגיגות 30 השנה ללהקת "הברירה הטבעית" (למען הדיוק מדובר ב30 שנה לאלבום הראשון, "אלי שורשים", ולא לתחילת פעילות הלהקה שהייתה שנתיים קודם לכן, שלא לדבר על שירי הלהקה שעבר בוצעו על ידי בר במופע המחאה "קריזה" ב1976) רואים שהמוזיקאי שהמציא את הצליל הישראלי-אתני עוד לפני שבעולם קראו לזה "מוסיקת-עולם" ממשיך גם שלושים שנה אחרי להתחדש ולהתגוון מבחינה סגנונית. הוא הופיע במחווה לשירי אריק איינשטיין, במופע הצדעה לג'ו עמר ולשלמה קרליבך, ליהושע סובול ולאורי צבי גרינברג, בסדרת הופעות עם התזמורת האנדלוסית וגם עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מאיר בנאי, מוש בן ארי, קובי אפללו, מירי מסיקה, שלומי שבת , להקת גאיה, גליקריה, "בלקן ביט בוקס" ואפילו להקת הFאנק- ג'אז "התפוחים". בכל המפגשים האלה שלמה בר הוא אותו זמר, שר עם כל הנשמה וההתכוונות, מחוספס ושרשי ופראי כמו עץ השדה, כמו צמח בר.
צילומים: אריאל ואן סטרטן
ביום חמישי הקרוב תופיע הלהקה במופע מיוחד להשקת האלבום החדש ב"זאפה אמפי שוני", בנימינה. אורחים: ברי סחרוף, קובי אפללו, חברי "התפוחים" וליאורה יצחק.
לקראת המופע הופיעה הלהקה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו"
בשידור חי ממועדון "שבלול ג'אז"17.6.2010
צילום דני זודקביץ'. סאונד: אייל שינדלר
שלמה בר בשירה וכלי הקשה, מנשה ששון בסנטור, ניר סרוסי בכינור, אילן בן עמי בגיטרה עוד ושירה, יעל אופנבך בכלי הקשה, אילן אביב בבס, ליאורה יצחק בשירה (בשני השירים הראשונים).
השירים בתכנית: הלילה, גברת ריטה, זמר נוגה, ברכה, עננים נמוכים, פתיחה + ילדים זה שמחה
הודעה קטנה במייל מבטיחה למאוכזבי "הפיקסיז" מהשבוע שעבר שאם יגיעו עם כרטיס ההופעה שבוטלה, יקבלו הנחה משמעותית לבכורה של "רוקפור" ואלבומה החדש "העולם המופלא" במועדון "בארבי" בתל אביב... וזו בעצם תמצית הרעיון שאני מנסה לומר כאן. אפשר לכעוס ואפילו להיעלב מגל ביטולי ההופעות של השבועות האחרונים, ואפשר גם להביט על המציאות המעצבנת הזאת ולנסות להפיק ממנה משהו חיובי.
קודם כל, זוהי הזדמנות לשים לב למה שקורה במוסיקה הישראלית העכשווית. עוברת עלינו תקופה די מבלבלת. אם נשים לרגע בצד את ההורדות הסלולריות למיניהן (ולא רק הרינגטונים) הרי שמבחינה כלכלית – מסחרית, שוק המוסיקה נמצא במשבר מתמשך וטרם נמצא הפורמט הכלכלי שיחליף את הדיסקים זצ"ל. אך באותו זמן, מהצד היצירתי, המוסיקה הישראלית דווקא יודעת תקופת פריחה חסרת תקדים. עשרות זמרות, זמרים ולהקות בכל הסגנונות והטעמים מקליטים כמות מטורפת של חומרים חדשים (לרדיו מגיעים מידי שבוע כ100 שירים חדשים ועוד כחמישה עד עשרה אלבומים, ובאינטרנט הכמות גדולה פי כמה וכמה). ישנה גם גאות מדהימה בכמות ההופעות שמתקיימות ברחבי הארץ כמעט מידי יום ולא רק בימים הקלאסיים להופעות של סוף השבוע. אפשרויות הבחירה שיש לחובב מוסיקה ביום נתון יוצרות תחושה שאנחנו נמצאים לפחות בניו יורק אם לא בלונדון... עשרות אופציות שמתוכן יכול כל אחד למצוא משהו שיידבר אליו, אולי לא מפורסם ומצליח כמו האורחים שמגיעים (או לא מגיעים) מחו"ל, אבל בהחלט ברמה גבוהה של יצירה וביצוע. בקיצור, אין לנו מה להתבייש בתוצרת המקומית, ועכשיו כשגם ברור שלקהל הישראלי יש כסף שאותו הוא מוכן להקדיש למוסיקה, כדאי להבין שההופעות החיות הן ממש צורך קיומי מבחינת רוב האמנים. במיוחד עכשיו, כשמכירות הדיסקים כמעט לא מאפשרות פרנסה בסיסית. כרטיס זוגי לאלביס קוסטלו (1300 שקל שילמתי, אני יודע...) יכול להספיק לעשר הופעות של מוסיקה ישראלית, במיוחד כזו שמגיעה מתקיימת במקומות הקטנים. צריך לתת צ'אנס ליצירה המקומית ולאמנים שלנו, ולא מתוך פילנטרופיה אלא פשוט כי זה טוב וראוי.
ועוד משהו. במצב כזה של חרם תרבותי יש כאלה שממש אוכלים אותה מבחינה כספית. אני מתכוון כמובן למפיקים שלוקחים צ'אנס כבד בניסיונותיהם ליצור אשליה שאנחנו ארץ מערבית נורמאלית וממשיכים להביא ארצה אמנים. ברור שהם עושים את זה (גם) למטרות רווח, אבל הסיבות לביטולים והנזק הנוסף שהם גורמים לתדמיתה של ישראל בעולם היא כבר לא עניין פרטי של המפיקים אלא של המדינה. נדמה לי שחייבים לתת להם רוח גבית, איזשהו ביטוח מפני "טרור תרבותי" כפי שהגדיר זאת שוקי ווויס, הנפגע העיקרי מהביטולים האחרונים של "הקלקסונס" ו"הפיקסיז" אי אפשר להשאיר אותם במערכה הזו לבדם.
בחזרה ל"רוקפור" והנה "העולם המופלא" של "רוקפור". לא, הם לא חושבים שהעולם של ימינו אכן מופלא, אלא מתייחסים למשחק שאהבו בילדותם. אבל האלבום שלהם הוא בהחלט מופלא. יצירת מופת מפתיעה, כמו אלבומם הקלאסי, השני, "האיש שראה הכל" מ1995. שוב בעברית, לראשונה מזה 14 שנה ("בחזרה לשבלול" ב1996 ולא כולל אלבום הופעה שהוציאו ב1999) ואחרי חמישה אלבומים באנגלית, הם מצליחים לחבר בצורה מושלמת בין המוסיקה הפסיכדלית של סוף שנות הששים וההוויה הישראלית של ימינו, כשבדרך הם מתגברים על לא מעט מכשולים. קודם כל, פרישתו של אלי לו לאי, סולנם מתחילת הדרך ב1988 ועד 2004 ושנית, החזרה אל העברית ואל מקום משמעותי בסצינת המוסיקה הישראלית של ימינו שהיא הרבה פחות פתוחה וקשובה לניסיוניות מוסיקלית מזו שהכירו בשנות התשעים.
כמו כל להקה שנפרדת מהקול המוביל שלה (ו"פינק פלויד" הנערצים על "רוקפור" הם הדוגמא המובהקת לכך) גם "רוקפור" הייתה זקוקה ללא מעט זמן התאוששות והתארגנות. למצוא מחדש את הקו שלהם ולהוכיח "מי הרוקפור האמיתי" (ולא נכנס לשאלה הזו שמזכירה מצבים מביכים שקורים כשחברים שלך מתגרשים). וכך, מאז פרישתו של לו לאי הם חיפשו את עצמם בכיוונים שונים, תחילה בעלי אפיל בינלאומי. הם הוציאו עוד אלבום אחד באנגלית, זכו בתחרות בחסות "פינק פלויד" עם חידוש לשיר של הלהקה, השתתפו באלבום צדקה למען נפגעי הוריקן קטרינה ועוד. ואז, החלו חוזרים ארצה, לא רק פיזית אלא גם בראש. הם היו אחראים על ההפקה והנגינה באלבום השני של נינט, השתתפו במופע "שרים בפארק" משירי אריק איינשטיין, הופיעו במופע מיוחד עם כל שירי "האיש שראה הכל" ואפילו הקליטו שיר במסגרת פרוייקט גל"צ משירי חיילים שנפלו במערכות ישראל, "עוד מעט נהפוך לשיר". במבט לאחור היו כל אלה הכנות ליצירת המופת החדשה "העולם המופלא". אלבום מורכב, רב שכבתי, עמוס רעיונות מוסיקליים שמצריכים הרבה יותר מהאזנה חטופה, קונספט מרגש ועשיר ו...לגמרי בעברית. ואני מתעקש על הנקודה הזו כיוון שלהקות כאלה באנגלית יש בעולם לא מעט. בעברית הם היחידים.
"רוקפור" בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" בשידור חי ממועדון שבלול ג'אז 3.6.2010 "רוקפור": ברוך בן יצחק בשירה וגיטרה, מרק לזר בבס ושירה, איסר טננבאום בתופים וקולות, יקי גני בקלידים וגיטרה. השירים בתכנית: העולם המופלא מכונת הזמן אין לך אלוהים כל כיוון סרט זר סוף הדרך
חלק א
חלק ב
בונוס "רוקפור" בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" 4.3.2010 לכבוד המופע "האיש שראה הכל"
השירים בתכנית: מכונת הזמן האיש שראה הכל העולם המופלא כל כיוון חור בלבנה
"כיס אויר", אלבום הבכורה של רוני אלטר (שיוצא בעוד שבועיים), הוא חוויה מוסיקלית קסומה, מענגת, מרגשת בעדינות שלה שחודרת אליך לאט לאט וכובשת אותך. היא שרה נורא יפה, בלי להתאמץ. מלנכוליה מתוקה, נוגעת ללב. השילוב המיוחד של רוק-רך ודאנס בעיבודים תזמורתיים יפהפיים (של עופר מאירי, אלון לוטרינגר ורוני אלטר) עוטף באריזה "קלאסית" שירים מצויינים אחד אחד שצריך לשמוע עוד כמה פעמים כדי להתאהב... ורד קלפטר כתבה והלחינה את להיט האלבום (בינתיים) "נמרים", קורין אלאל הלחינה את "חמש אבנים" של מירי פייגנבאום ואת "נשימה" של אגי משעול, הפתעת האלבום אלון לוטרינגר הלחין את "עירומה" של עינב ג'קסון כהן, "כמה דקות קרובות" שכתבו נתן סלור ויסמין אבן, "לא לתפוס הרבה מקום" ו"למות קצת" של רוני אלטר. ביחד עם אבישי כהן הלחין לוטרינגר שיר נוסף שכתבה רוני "איש בודד". מלחניו של אביה, נפתלי אלטר שרה רוני את "נגועה" שכתב עלי מוהר ואת "הבכי" של נתן אלתרמן ששר במקור, לפני 35 שנה, אושיק לוי. בשיר הזה האב מצטרף בשירה לבתו ומזכיר לנו כמה הוא חסר בשנים האחרונות במוסיקה הישראלית (תזכורת לפועלו המוסיקלי בסוף הכתבה...).
צילום: עמית ישראלי
ואם נדמה לכך שרוני אלטר הגיע ככה פתאום משום מקום, מתברר שלמרות גילה הצעיר יש לה כבר היסטוריה מכובדת.היא בת 28 וגדלה בבית מאד אמנותי. אמא היא השחקנית אירית אלטר (שבשנים האחרונות עוסקת בהדרכת נשים ללידה) ואביה הוא נפתלי אלטר, במאי, מפיק, תסריטאי וגם מוסיקאי. שלא כמו אחיה, אורי אלטר, שבחר במשחק, לרוני היו נגיעות בודדות בתחום (ב2005 היא שיחקה בסרטה של ג'ולי שלז "מוכרחים להיות שמח" וב2006 הייתה מנהלת תסריט בסרטו של דני סירקין "למראית עין") אך מגיל צעיר היה ברור לה שהדרך שלה היא במוסיקה. כילדה שרה במקהלת המוסיקה הקלאסית "לירון", אחר כך גילתה את הג'אז ב"תלמה ילין" (שם למדה נגינה בסקסופון) היא גם חיה זמן מה בניו יורק עם בן זוגה אז נגן הסקסופון אלי דג'יברי (ששר לה את השיר "שר לך רוני"באלבומו של אלון אולארצ'יק, "ג'אז") ובצבא שרתה בלהקה צבאית (כמפקדת להקת חיל מודיעין).
בגיל 20 פתחה את הקריירה בדואט עם הגדול מכולם, אריק איינשטיין. זה קרה כשאבא שלה, נפתלי אלטר, שלח לאיינשטיין סקיצה לשיר "חיוורון" שהלחין למילים של נתן אלתרמן. איינשטיין שמע את רוני שרה בסקיצה והחליט מיד להזמין אותה להקלטה "האמיתית" לאלבומו "שמש רטובה". שנתיים לאחר מכן הזמין אותה איינשטיין לשיר איתו דואט נוסף, חידוש ל"פרידת המלח" של בני ברמן. עם פתיחה כזו היו הציפיות מרוני מאד גבוהות ולכן כנראה היא עבדה בקצב שלה (כלומר לאט) על איסוף חומרים לאלבומה הראשונה ובינתיים השתתפה בהפקות שונות. בין השאר באלבום הצדעה לאושיק לוי היא שרה איתו את "לילות שרב", עם אורי ביילין בהקלטות אלבומו השני, ובשני אלבומי להקת "מטרופולין" של עופר מאירי. בראשון היא שרה עם דנה ברגר את "לישון בלי לחלום", ובשני היתה סולנית ב"עוטף", "נפילות קטנות" ו"האמת העירומה". בשני האחרונים היא גם השתתפה בכתיבת המילים. במשך שנים אחדות היא היתה הזמרת של הרכב הרוק באנגלית "16 פולי" (שאף הוציא ב2006 מיני אלבום), עם דודו טסה היא שרה את "מעליות", שרה את שיר הפתיחה של הטלנובלה "בובות" ואת השיר של "לאהוב את אנה" וגם, בעילום שם, השתתפה בשיר GOING ALL THE WAY שהקליט פרויקט SDIA למען המלחמה באיידס. עכשיו היא סוף סוף לגמרי במרכז הבמה באלבום שהוא כולו היא. נורא נורא עצוב. מאד מאד יפה. לא מתייחס בכלל למוסיקה הישראלית המצליחה של ימינו. כמו פעם.
צילום: דני זודקביץ'
שני משפטים על נפתלי אלטר. לצד פעילותו בתחום הקולנוע כבמאי, מפיק, תסריטאי, מנהל תוכן ומה לא, נפתלי הוא גם מוסיקאי מאד מיוחד שהלחין, במיוחד בשנות השבעים, כמה מהרגעים היותר יפים במוסיקה הישראלית. מידי פעם ישנן שמועות על כוונתו לחזור לתחום, כולל דיבור על הקלטת אלבום משותף עם רוני אלטר. הנה עשר סיבות למה זה צריך לקרות. חלק מלחניו היותר מפורסמים: "עוד חוזר הניגון" (כן ההוא ששרה פפעם נירה גל וחידש ברי סחרוף), "יונתן סע הביתה", "איפה טעינו", "במקום הזה", "זיכרון יעקב", "גשם הקשב לנשים", "לא הכרתי אותך", "ניגון עתיק", "טוליק" וגם, בשביל הרייטינג, "תן לשים ת'ראש על דיונה".
רוני אלטר בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" שידור חי ממועדון שבלול ג'אז 10.6.2010
השבוע מתקיים מופע מיוחד לכבוד יום ההולדת ה70 של ג'וזי כץ... כן, כן, קשה להאמין אבל גם היא, אחד מסמלי הנעורים של המוסיקה הישראלית, כבר לא ילדה. מבחינת גודלו, האירוע מרכז עינב בתל אביב צנוע, לא בומבסטי, כיאה לג'וזי. אך מבחינת משתתפיו... תראו איזו רשימה מפוארת: שלום חנוך (עם משה לוי) וישראל גוריון שעבדו איתה בשנות השבעים ובעיקר הדורות הבאים, כאלה שגדלו על המוסיקה שהיא היתה חלק ממנה ורוצים להצדיע לה ולהגיד לה שאוהבים אותה... שלומי שבן, חמי רודנר, אפרת גוש, מרינה מקסימיליאן בלומין, גלעד שגב, אסף אמדורסקי, מיקה קרני ומיקי שביב. עם כל אלה ינגנו רמי הראל בקלידים ועיבוד מוסיקלי, ניצן עין הבר בכלי נשיפה, עמוס הדני בגיטרה, זיו הרפז בבס ואיתן איצקוביץ' בתופים. יהודה עדר הוא המנהל האמנותי והחתום מעלה הוא העורך והמנחה... ואל חשש, אני לא דוחף כאן שום דבר שיש לי בו רווח אישי כספי... הכל מאהבה. שלי ושל שאר המשתתפים, כולל יוזמת הפרויקט איסי וינטר אבוקסיס. תאריך היומולדת העגול הוא סתם תירוץ לחגוג, חלק ממסורת חדשה במרכז עינב של הפניית תשומת לב למוסיקאים גדולים שאינם בכותרות כרגע.
ג'וזי כץ הייתה כנראה הבייב העברית הראשונה. אי שם בתקופה המעצבת של סוף שנות הששים - תחילת השבעים כשהמדינה הסופר-שמרנית שלנו קצת נפתחה למוסיקה חדשה ולאפנה חדשה, לתחושה שאנחנו חלק מהעולם ולא רק מדינה קטנה במצור, מוקפת אוייבים ומפחדת מכל דבר שהריח "אמריקה"... היא הייתה הפצצה האולטימטיבית. כבר אז היו בארץ לא מעט זמרות מצליחות וכוכבות קולנוע מפורסמות ואפילו כמה מועמדות לתואר "דיוות" אבל נדמה שלא הייתה אף אחת שעשתה את זה כמו ג'וזי כץ. במין פשטות, כמעט ביישנות, בלי "להשוויץ", ללא נפנוף בסקסיות שלה... רוקדת נהדר, שרה נורא יפה ועם עברית של עולה חדשה במבטא אמריקני... ממש התגלמות החלום האמריקני בנערה אחת והיא שלנו!!! ממש כאן!!! השכנה נקסט דור!!!
קחו למשל את שלישית "החלונות הגבוהים" בה שרה עם אריק איינשטיין ועם בעלה אז שמוליק קראוס. שניהם זמרים נפלאים וכוכבי ענק, אריק עוד לפני השלישייה וקראוס בעיקר אחריה... ובכל זאת, בלי ג'וזי כץ, זה לא היה זה. הקול שלה, הדמות שלה, האנרגיה הנשית המאזנת שהיא הביאה להרכב... הם שעשו את "החלונות הגבוהים" למה שהם היו: הרכב מהפכני בקנה מידה מקומי, שלישיה שהוציאה את אלבום הפופ הישראלי הראשון, כזה שלא רק זכה בהצלחה עצומה בזמן אמת (1967-1968) אלא המשיך והשפיע על המוסיקה הישראלית עוד שנים רבות. ג'וזי הייתה היהלום שבכתר...
וגם אחר כך, בימי מהפכת "שבלול" ותכניות "לול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך... ג'וזי בדרך כלל לא כתבה בעצמה (פרט לשיר "מה אתי" בו הייתה שותפה בכתיבה והלחנה עם שלום חנוך, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס ויעקב רוטבליט) אבל הנוכחות שלה באולפן ועל הסט היתה מדהימה גם כשלא השתתפה בשירה. היא הייתה יפהפייה, סקסית, רוקדת כמו שאף אחת אחרת לא רקדה אז... מי שראה את הקטעים האירוטיים שלה ב"שבלול" לא ישכח... היא הייתה אלילת הגברים ואהובת הנשים... נדמה שכולם היו דלוקים עליה.
מאז תחילת שנות השבעים ידעה הקריירה של ג'וזי כץ, כמו חייה, לא מעטו תהפוכות, עליות ומורדות. נדמה שאף פעם היא לא הגשימה את מלוא הפוטנציאל שלה. לאלבומה המלא הראשון כסולנית (אלבום של אוסף להיטיה) הגיעה רק שלושים שנה אחרי תחילת דרכה. ובכל זאת היא קיימת כל השנים בתרבות הישראלית.
תקציר ההיסטוריה. ג'וזפין מרסיה כץ, ילידת ארה"ב 1940, הגיעה ארצה בגיל 19 כמתנדבת לקיבוץ שער הזיו. ב1963 היא הייתה רקדנית במחזמר "גבירתי הנאווה", ואז פגשה את הזמר והמלחין שמוליק קראוס והפכה לזוגתו בחיים ועל הבמה. בהשפעתו ויתרה על ריקוד ומשחק ופיתחה את יכולתה כזמרת. היא שרה באנגלית וקראוס ליווה אותה בקולות וגיטרה. ב1964 הוקלטה ג'וזי לראשונה כזמרת, שרה בעברית את השיר האידישאי "דונה דונה". בשנים הבאות היא הופיעה בצמד עם קראוס עד שב1967 חברו השניים לאריק איינשטיין ל"חלונות הגבוהים". בניסיון קצר המועד של השלישייה לפעול בבריטניה, הייתה ג'וזי הסולנית העיקרית של ההרכב ובשירים שהוקלטו באנגלית הגברים מלווים אותה...
אחרי התפרקות "החלונות הגבוהים" ושהייה קצרה בחו"ל, הייתה כץ שותפה בסרט "שבלול" (ואף שרה בו שיר מקורי באנגלית), באלבום "פלסטלינה" של אריק איינשטיין ושלום חנוך (שם שרה בשואט עם איינשטיין את "מה אתי") ואחר כך בלהקת "כיף התקווה הטובה" (עם אלי מגן, זהר לוי, חנן יובל ושלמה מזרחי) בה שרה בין השאר את "בלדה לעוזב קיבוץ". המשך שנות השבעים היו תקופה קשה במיוחד לזוג כץ-קראוס, אך היא בכל זאת השתתפה, איתו ובלעדיו, בלא מעט הפקות מצליחות, שיחקה בסרטים ובעיקר שרה. עם "הדודאים" בני אמדורסקי וישראל גוריון השתתפה בשלישית "הטוב הרע והנערה" שזכתה במקום הראשון בפסטיבל הזמר ב1972 (בשיר "טוב לי לשיר") והעלתה מופע מצליח של גרסאות בעברית לשירי סרטים ומחזות זמר אמריקאיים. ב1973 הצטרפה לשמוליק קראוס ואלי מגן לחידוש "החלונות הגבוהים" ("אצלי הכל בסדר" , "אלישבע מה נחמדת"), שרה בתוכנית טלוויזיה "הצועני השורק" ועוד.
ב1975, חודשים אחדים לאחר שנולד בנם הבכור הופיעו כץ וקראוס במופע משירי הילדים של מרים ילן-שטקליס, "לבד ביחד ולבד לבד" (שיצא גם באלבום). עד סוף העשור הקליטה כץ שירים עם ובלי קראוס, ביניהם "שוב" (חזרת פתאום ...), "ימי ראשית הקיץ", "תני לי להחליט" ועוד. ב1978 היא אפילו התקבלה ללהקת "גזוז" של דני סנדרסון וגידי גוב והחלה לעבוד על מה שהיה אמור להיות אלבום הסולו הראשון שלה. אך הסערה המשפחתית מנעה ממנה להשתתף בלהקה וגם לא להשלים את אלבום הסולו שלה. בראשית שנות השמונים היא התייאשה מיכולתה להצליח כאן ועזבה עם שני ילדיה את הארץ. בארצות הברית נישאה מחדש, אך לאחר כשנתיים בעלה נהרג בתאונת דרכים.
רק ב1997, אחרי יותר מ15 שנים בהם לא הייתה בארץ ולא עסקה בזמרה, חזרה כץ לישראל, כשנתן כהן הזמין אותה להשתתף באלבומו "תחנת דרכים". מאז היא שוב כאן, פועלת על אש קטנה. בין השאר במופע עם חנן יובל ועוזי חיטמן ז"ל וכאורחת במופעים שונים, ביניהם עם טל גורדון ורונה קינן וגם עם שלום חנוך. בשנת 2000 יצא אלבום אוסף משיריה, "התשמע קולי" ובו לצד מיטב להיטיה גם שני שירים חדשים בעיבוד חמי רודנר: "אני סולחת" (שכתב והלחין גלעד שגב) ו"מישהו" ( אביב גפן). היא גם יצאה למופע משותף ביחד עם גלעד שגב, הצדעה ל"חלונות הגבוהים" ולשיריה כסולנית. ב2005 הופק סרט תיעודי על חייה, "אצלי הכל בסדר". כותרת שמסכמת בדרך מושלמת את ג'וזי כץ: למרות הקשיים והמאבקים, איכשהו היא מצליחה להישאר אופטימית.
ג'וזי כץ וגלעד שגב בהופעה בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ממועדון שבלול ג'אז 1.8.08 ג'וזי כץ בשירה, גלעד שגב בשירה וגיטרה, יעל צבי בשירה, נעמן טל בגיטרות, אביב כהן בתופים, אבי חזות בבס, עמרי בר בקלידים.
השירים בתכנית: יחזקאל, ילדה קטנה, אהבה ראשונה, אז מה, הבובה זהבה, אני סולחת, שוב.
וכך, אם מביטים על השנה האחרונה לפעילותו ולחגיגות 30 השנה ללהקת "הברירה הטבעית" (למען הדיוק מדובר ב30 שנה לאלבום הראשון, "אלי שורשים", ולא לתחילת פעילות הלהקה שהייתה שנתיים קודם לכן, שלא לדבר על שירי הלהקה שעבר בוצעו על ידי בר במופע המחאה "קריזה" ב1976) רואים שהמוזיקאי שהמציא את הצליל הישראלי-אתני עוד לפני שבעולם קראו לזה "מוסיקת-עולם" ממשיך גם שלושים שנה אחרי להתחדש ולהתגוון מבחינה סגנונית. הוא הופיע במחווה לשירי אריק איינשטיין, במופע הצדעה לג'ו עמר ולשלמה קרליבך, ליהושע סובול ולאורי צבי גרינברג, בסדרת הופעות עם התזמורת האנדלוסית וגם עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מאיר בנאי, מוש בן ארי, קובי אפללו, מירי מסיקה, שלומי שבת , להקת גאיה, גליקריה, "בלקן ביט בוקס" ואפילו להקת הFאנק- ג'אז "התפוחים". בכל המפגשים האלה שלמה בר הוא אותו זמר, שר עם כל הנשמה וההתכוונות, מחוספס ושרשי ופראי כמו עץ השדה, כמו צמח בר.
צילום דני זודקביץ'. סאונד: אייל שינדלר
צילום: עמית ישראלי
צילום: דני זודקביץ'
