שמוליק קראוס בן 75

רואה רחוק
אחד הרגעים היותר מרגשים במופע ההצדעה לג'וזי כץ שהתקיים לפני שבועיים היה לקראת סופו, כשג'וזי עלתה לבמה להודות לכל האמנים והמאזינים שהתכנסו לכבודה. בסוף רשימת התודות הארוכה פנתה ג'וזי לשותף המרכזי ביצירת רוב השירים שבוצעו במהלך הערב, ולא נוכח בו פיזית, שמוליק קראוס. ג'וזי פנתה למי שהיה אהבת חייה, ואבי ילדיה, מלחין רוב השירים ששרה בארבעים וחמש שנות הקריירה שלה וגם הגורם העיקרי לכך שחצי מהזמן הזה התקשתה לפרוח עצמאית... והודתה בפשטות "לשמוליק, על כל השירים היפים". כץ, שדקות אחדות לפני הושמע שיר הקאמבק שלה מהגלות שנכפתה עליה בארה"ב, "אני סולחת", בעצם הזכירה לכולם את המורכבות שבאישיותו של קראוס, את השניות שבהתייחסות אל פועלו האמנותי דווקא בגלל הפער בין האדם ויצירתו. מצד אחד יוצר מוכשר של מנגינות נפלאות ושירים עדינים ומלאי רגש ומצד שני אדם שלא קל לחיות איתו או לעבוד איתו או סתם להיתקל בו ברגע לא מתאים, אמן גדול שבחייו ידע לא מעט תקופות של טירוף ואלימות. הטוב, הרע עם ובלי הנערה.

כך היה גם לפני חמש שנים, כששמוליק קראוס זכה בפרס מפעל חיים בטכס עמ"י של ערוץ המוסיקה. חלק גדול מהתגובות להחלטה להעניק לו את הפרס התרעמו על כך שהבחירה הייתה בטיפוס בעייתי כמוהו... אף אחד לא יצא נגד ההחלטה מבחינה אמנותית. את השירים של קראוס כולם אוהבים, המנגינות שלו מעשירות את חיינו כבר עשרות שנים ולא נשכח גם שלחנו ל"זמר נוגה" של רחל (התשמע קולי רחוקי שלי) נבחר לשיר הישראלי האהוב ביותר ב60 שנות המדינה.
לקראת אותו טכס עמ"י נפגשתי לשיחה עם קראוס. הוא ישב שבור גוף בכסא גלגלים, התקשה בדיבורו, ליתר דיוק קשה היה להבין את דבריו, אך למרבה ההפתעה היה אופטימי וחיובי. סיפר על אלבום חדש שהוא מתכנן להקליט, על המוסיקה הצעירה והחדשה שהוא מקשיב לה ועל התחושה שלו שאין מה למהר... שאצלו הכל בסדר.
כששאלתי אותו על קצב העבודה האיטי שלו הוא סיכם את הקריירה שלו כך:
"אני לא בן אדם שקם בבוקר, לוקח את הגיטרה, לוקח טקסט ומתחיל לעבוד. אלא איך שזה בא... כשאני יושב, אני מוציא דברים חדשים. פעם הייתי מקליט כל מה שהייתי עושה בקסטה. היום אני לא. אם אזכור, אזכור. אם לא אזכור, לא נורא". - למה? "ככה. למה לא. אני יכול להרשות לעצמי". - אם היית עושה את זה באופן מסודר, עכשיו היו לך 30 אלבומים ולא רק ששה."אני לא צריך 30 אלבומים. אני צריך אלבום אחד טוב. יש לי. "החלונות הגבוהים" ועוד כמה דברים שעשיתי אחר כך. הכל נעשה אחר כך. אבל אני עשיתי הכל באהבה, עבדתי קשה. לשבת באולפן שעות להקליט ולכתוב זה עבודה קשה. אנשים חושבים שמוזיקה זו עבודה קלה, זה לא. זו עבודה שמעייפת אותך מאוד, ואני כל כמה שנים מוציא דיסק. אני לא רץ כמו החבר'ה הצעירים... אני לא ככה. אני עובד לאט ובסדר, הולך על בטוח.

הנה קטע מתוך השיחה עם קראוס, ששודר בראשית 2005 בטכס פרס עמ"י

בחמש שנים שעברו מאז אותו ראיון הורע מצבו הגופני של קראוס והאלבום המובטח טרם הוקלט. עם זאת, לשירים הישנים שלו ישנה עדנה. גם לשירי "החלונות הגבוהים" שיצאו במהדורה חדשה, אלבומו הנועז והמהפכני ביותר "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" יצא בדיסק חצי יובל אחרי שהוקלט ורבים משיריו האחרים הפכו כבר מזמן לקלסיקה ישראלית.
כמו הדמות הטראגית שגילם בסרטו של יקי יושע "סוס עץ", סיפור חייו של קראוס מלא החמצות ופספוסים, רגעים רבים של עמידה על סף ההצלחה הגדולה ואי יכולת להתמודד איתה. האיש שנפגע יותר מכל מהאישיות הבעייתית שלו הוא כמובן הוא בעצמו.

ועם זאת, ולמרות זאת, תרומתו האמנותית לתרבות הישראלית היא גדולה. עם "החלונות הגבוהים", באלבום אחד עם ג'וזי כץ ובששה אלבומי סולו הוא הביא משב רוח רענן וטרי ומקורי לישראל של סוף שנות הששים, והמשיך ליצור שירים מצויינים גם עשר, עשרים ושמוליק שנה אחרי. עכשיו, לקראת יומולדתו ה75 (ממש בשבוע הבא) אפשר להתרשם מחלק ממנה באלבום אוסף משולש חדש "שמוליק קראוס: המיטב" ובו 38 שירים בביצועו (כולל עם החלונות הגבוהים, עם ג'וזי כץ ועם אחרים) ועוד עשרים שירים שמבצעים זמרים אחרים. ביניהם "אינך יכולה", "זמר נוגה", "בובה זהבה", "אלישבע מה נחמדת", "לוח וגיר", "שוב", "ספרי לי", "איך הגלגל מסתובב", "גיטרה", "איך עושים תקליט", "אחרי עשרים שנה", "רואים רחוק רואים שקוף", "יום רודף יום", "כשאת בוכה את לא יפה", "סוס עץ", "ימי ראשית הקיץ", "בית הערבה", "זה קורה" ועוד.

הצילום מהכתבה ב:ישראל היום". צלם מאיר פרטוש

יענקלה רוטבליט, חברו ושותפו ליצירה של קראוס כותב בחוברת הדיסק:
שמוליק קראוס בן שבעים וחמש ועד מאה ועשרים כבר לא נשנה אותו, כנראה הגיע הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואת המוסיקה שלו כמו שהיא. כי אולי מפני שהוא כמו שהוא המוסיקה שלו היא כמו שהיא. תמיד הרמונית, פשוטה וקולחת, זורמת, בחדווה או בעצב, במנגינות מלאות יופי אמיתי, פשוט ונוגע, ללא תחכום. מה שבא מן הלב ונכנס אל הלב ונשאר בו...
... לאן היו חייו של שמוליק מוליכים אותו אלמלא כפתה עליו האמנות את עצמה? הביוגרפיה הסוערת, ההתנגשויות עם הסדר החברתי והחוק. המעצרים, האישפוזים... המחלה. לאן היה לוקח כל הכאוס הזה שמתוכו נולדת ההרמוניה?
... הגבר הזה הבנוי לתפארת, היום כבר בן 75 שהחיים חבטו בגופו לא מעט, אבל רוח הפרא שלו אינה נשברת. הוא לא יוותר לעולם... זה הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואפילו להכיר לו תודה.

ספשל שמוליק קראוס - גלי צה"ל 26.6.2010 חלק א

ספשל שמוליק קראוס - גלי צה"ל 26.6.2010 חלק ב



והנה עוד משהו מימים אחרים... 1993 פסטיבל ערד, הצדעה לשמוליק קראוס
עם ברי סחרוף, נקמת הטרקטור, ירונה כספי, עמי רודנר, טל גורדון ועוד...