ג'ירפות בחוף תל אביב

איך עושה ג'ירפה?*

כמו האינקוויציה הספרדית ב"מונטי פייטון" (או כפי שצוטט בסרט "דלתות מסתובבות"), כך גם להקת "ג'ירפות" תמיד תתקוף אותך בצורה בלתי צפויה, תפתיע אותך בזמן ובמקום וגם, מתברר, במה שיש לה לומר לך... "אין כניסה לפילים", האלבום החדש שלה הוא קודם כל לא מה שחשבת. במיוחד לא אם הכרת את האלבום הקודם "גג" שיצא לפני חמש שנים ובמיוחד למי שעדיין זוכר אותם מימי האלבום הראשון " משוחח עם כסא" שיצא לפני יותר מעשר שנים.

"ג'ירפות" כיום הם הרבה פחות נונסנס, פחות "משונים" וחייזריים והרבה יותר אישיים ואנושיים. כמו בעבודת הסולו של גלעד כהנא, זמרם וכותב כל המילים שלהם (וגם מלחין, לעתים עם יאיר קז ועם ארז רוסו) ההתבגרות היצירתית שלהם מתבטאת בעידון ובפתיחות מוסיקלית וגם ביתר רגישות לסביבה שבה הם פועלים. בספר שהוציא בשנה שעברה גלעד כהנא, הוא משוטט ברחובות תל אביב וכך גם כאן "ג'ירפות" מטיילים בתל אביב (וגם קופצים לרגע להודו) כדי להביא תמונות קטנות של אנשים ומצבים יומיומיים. "יש בנו יותר חמלה" אומר כהנא בשיחה איתו בין השירים בג'אם בגלי צה"ל (המצורפת כאן למטה...) וזזוהי תמצית השינוי.

.

זה מתחיל בשיר הפתיחה "לא יודע למה זה קורה לי" שנוצר בעקבות מסע של הלהקה להודו (וכולל מוסיקאים הודיים) ומסתיים בWHAT IS KARMA שגם הוא הגיע משם. שני הקצוות האלה נשמעים שונים לגמרי מ"ג'ירפות" שהכרנו בעבר, הודו נכנסת גם בשיר הנושא על אחת שחזרה מהודו והפסיקה לאכול בשר... "אל הבית הזה אין כניסה לפילים".
אך האלבום כולו אינו "אלבום הודי" או אתני, אלא ישראלי לגמרי וכאמור, מאד מאד תל אביבי. השפעת הטיול להודו מתבטאת, אם בכלל, באווירה הכמעט אקוסטית, מהורהרת, המאפשרת לחברים לעשות את זה בנינוחות.  אחרי נסיונות שונים בסגנונות מוסיקלים מגוונים, חוזרים גלעד כהנא, יאיר קז, ארז רוסו ואסי ששון הביתה. הדף הפנימי בחוברת (למי שלא מסתפק בהורדות...) הוא ציור חוף ים תל אביב נפלא, עם כל החול והחום, היונים, הזקנים והבחורות...

מימין: גלעד כהנא, אסי ששון, יאיר קז,ארז רוסו

תזכורת קצרה מהיכן הם באו. בראשית שנות התשעים הופיע כהנא וקנז במופע סטנדאפ נונסנס בשם "בוב קורדרוי מת". כשהקימו להקה קראו לה "בנות יפתח" ולאחר מכן "ג'ירפות". גלעד כהנא בשירה, כלי הקשה ומלודיקה, יאיר קז בבס מחשב, פסנתר, כלי הקשה, חליל וקולות, רותם דרור בפסנתר, מלודיקה וקולות ודידי ארז בתופים, גיטרות וקולות.

ב1999 יצא אלבומם "משוחח עם כסא" בהפקת אמיר צורף עם "וואו" ("אותו מקרר וגישה כל כך שונה"), "יש לו בחורות כמו מים", "זזה בדאווין" ו"רמי מואשם בהחזקת סמים קלים". למרות הבאז סביב הלהקה היא התפרקה וכהנא הוציא בשנת 2000 אלבום סולו אישי ואינטימי בשם "שכחתי איך לאכול" כולל הלהיט "על מה הוא מדבר". האלבום לא זכה בהצלחה משמעותית וכך גם פרוייקטי הסולו של קז.

השניים הקימו מחדש את "ג'ירפות" כשבמקום דידי ארז מנגנים אסי ששון בתופים וגיטרות וארז רוסו בגיטרות וקולות. הפעילות שלהם התקיימה על אש קטנה ובינתיים הוציא כהנא ספר של סיפורים קצרים, "תכנון להתאוששות מאסון" ושני אלבומים נוספים: "THE PROMISE LANDING" שהיה כולו באנגלית ואלבום אמביאנט אינסטרומנטלי בשם "360".

ב2006 חזרה "ג'ירפות" באלבומה השני "גג". שהתקבל בהתלהבות רבה וזכה להצלחה עצומה עם להיטים וקליפים כ"גג", "לכת", "חייב לשכב", "מהר מדי" ו"קשה לי"...

הופעות הלהקה הרבות אחרי הוצאת האלבום, שהיו שילוב של מוסיקה וסטנד אפ מטורף בראשות כהנא הצליחו מאד וכהנא המשיך להשתלב בזרם המרכזי של המוסיקה הישראלית כשכתב שירים גם לזמרים אחרים, ביניהם ארקדי דוכין, יוני בלוך ואביתר בנאי. הוא הקליט עם חיים לרוז שיר מחאה נגד ראש הממשלה דאז (אהוד אולמרט) בשם "גוג", ועם "ג'ירפות" הקליט את "מונוגמיה" ו"I'M BURNING UP" (שלא הגיעו לאלבום החדש).

הוא גם הוציא ספר שירים (במובן של POETRY) בשם "מנוף מצביע אל הים" ואלבום סולו נוסף, באנגלית,

THE WALKING MAN. שלא כמו באלבומי הסולו הקודמים שלו, כהנא הקליט את האלבום עם קבוצה גדולה של נגנים (שאינם "ג'ירפות") ויצר את היצירה הכי אישית ואינטימית שלו. עכשיו הוא עושה את זה שוב, עם "ג'ירפות".

* לג'ירפה אין קול, בגלל אורך צווארה אין לה מיתרי קול פעילים.

לקראת הופעה חגיגית בהרכב מורחב, בזאפה אמפי שוני ב21.9.2010

התארחה הלהקה בגלי צה"ל בתכנית "מוזיקה היום" ב29.8.2010
 
גלעד כהנא בשירה, הקשה, גיטרה. יאיר קז בבס, קולות, גיטרה, חליל. ארז רוסו בגיטרות וקולות. לוי בן ברוך בקלידים וקולות. תומר מוקד בגיטרות, מנדולינה, כינור וקולות, אסי ששון בתופים, גיטרה.
השירים בתכנית היו:
לא יודע למה זה קורה לי
חתולים
מוזס
גג
אין כניסה לפילים
רע לה עם הקיץ
מונוגמיה
לכת

עם הסאונד המשובח של אסף סיטון ומני ציפל ככה זה נשמע:

 

ירמי קפלן מלא חשק

ירמי קפלן זה קודם כל כיף. אנרגיות טובות ומלאות אהבת חיים, גם בשירים הכואבים והעצובים שלו
ובטח בUPרים והשמחים יותר.
כשרואים אותו על הבמה או כששומעים את האלבומים שלו הוא נשמע כל כך טרי ורענן ורעב עד שקל לשכוח שהבחור עוד שנייה בן 49 ונמצא בשואו-ביזנס הישראלי יותר מעשרים שנה...
עם כל השינויים והתהפוכות במוסיקה הישראלית הפופולרית בעיניי ירמי קפלן הוא תו תקן של איכות ללא פשרות, והוא גם סמל: אחד השורדים היותר מוצלחים של "דור רוקסן" שממשיך לעשות את הדבר שלו במלוא הרצינות וההתכוונות, גם כשקיסריה לא באופק וקשה אולי למלא אולמות קטנים בהרבה מאותו סמל בלתי מובן...
הוא בשלו, הולך בדרכו, ולא מוותר. ממשיך, כמו בכל אלבומיו, לתעד את חייו האישיים בתוך כל התוהו ובבוהו שמסביב, מדווח על אהבה, נישואין, פרידה ובנייה מחודשת... הוא אפילו נותן לגרושתו רוויטל להוביל כסולנית את אחד מהשירים היותר יפים האלבום... ככה הוא. לא עושה חשבון אלא נותן לשירים מה שנדמה לו שהכי מתאים להם (והיא, אגב, שרה את גרסתה הנשית לשיר שלו "עוד יהיה לך" בצורה מושלמת).
הוא אמיתי, לא מנסה למצוא חן, לא מתחנף. אמנם ירמי קפלן לא לבד בעניין הזה, ל"דור רוקסן" יש עוד לא מעט נציגים פעילים ומוצלחים, אבל עכשיו, לרגע, הפוקוס כולו עליו. הזמר-יוצר-גיטריסט ובעיקר המתופף (גם בקטעים שבהם רן שמעוני יושב ליד מערכת התופים) הכי אנרגטי ברוק הישראלי.

יש לירמי קפלן אלבום חדש, "חשק", שאולי אינו מהפכני מבחינת הסאונד וההפקה כמו אלבומו הקודם "הזמן האבוד" (שיצא ב2003) אבל נשמע נהדר מבחינת איך שהוא מנוגן, מופק ומעובד, והעיקר: יש בו המון שירים מצויינים.
לא פשוט לאמן יוצר להמשיך ולהוציא מתוך עצמו שירים חדשים שיעמדו בציפיות של אלבומיו הקודמים, במיוחד אם אלה היו מוצלחים. ירמי קפלן חיכה נצח בקנה המידה המקובל של ימינו, שבע שנים זה המון המון זמן, ומתברר שזה היה שווה.
לא סתם הוא קורא לאלבום הזה "חשק". החשק כולו שם במלוא העוצמה. התאווה, והחיות והתשוקה או במילה אחת, אם יורשה לי באנגלית: PASSION. וכנראה שיורשה לי כי בואו לא נשכח שירמי הוא בכלל אמריקני מלידה וכילד בשנות השבעים הוא לימד אותנו אנגלית בטלוויזיה החינוכית....
כן, כמעט בן 49, אבא לשני ילדים וגרוש טרי, יש לו PASSION שיכול להספיק להרבה מהצעירים, ולא משנה באיזו סגנון מוסיקלי, שמתחילים לגלות את המקצוע עכשיו. וזה לא פשוט ולא מובן מאליו. להיות עצמך עד הסוף בתחום הזה עשוי להיות מסוכן. כל אחד יכול להיאבד בשיגעון... או ביתר פירוט, כמו ששר ירמי, כל אחד יכול:

שד אוחז בך זה זמן / לא מותיר לך ברירה
הם אומרים שזה גורל / אולי רק חוסר של מזל
קל ליפול למלכודות / כשיש סמים שהם תרופות
לא יכול לישון כמו פעם / מנסה להזכר בטעם
עוצם את העיניים /וחולם, רק לא נרדם עדיין
לה לה לה...

כל אחד יכול להיאבד בשיגעון / שבא מבפנים

נפש של אדם נמלט / מחפשת לה מקלט

דלת שנפתחת אל הקרב / היא שוב אותך לוקחת

לה לה לה...

כל אחד יכול להיאבד בשיגעון

כשזה בא מבפנים

בעצם תמיד היה לו סטאר קווליטי, ולמרות שהתחיל את הקריירה המוסיקלית בגיל מאוחר יחסית, הוא היה כוכב עוד הרבה לפני כן.

ירמי עלה לארץ מארה"ב בגיל 8, וכבנו של הבמאי ארוו קפלן, הוא השתתף בראשית שנות ה70 בתוכניות לימוד אנגלית בטלוויזיה החינוכית, ביניהן ב"Neighbours", וגם שיחק בסרטי קולנוע, למשל ב"מבצע אנטבה" של מנחם גולן.

בתיכון הוא תופף בלהקת "ליקוי חמה" של רמי קלינשטיין, אך בצבא לא התקבל ללהקה צבאית וניגן בעיקר בשעות הפנאי. הוא אפילו היה מועמד להחליף את מתופף "תיסלם" סמי אברדזל ששקל פרישה מהלהקה.

אחרי הצבא למד קפלן באוניברסיטה, נסע לחו"ל לשנתיים וכמעט ויתר על המוסיקה.
ב1986 החזיר אותו חבר ילדותו קלינשטיין לעניינים כששתף אותו באלבומו הראשון והפגיש אותו עם רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון" שהוציאה לו שני שירים שכתב והלחין, "מחפשת" ו"תפוס אותו". אך השירים הושמעו רק מעט, האלבום עם "הליקון" לא הושלם, וקפלן התייאש ונסע לשנים אחדות לארה"ב.

עטיפת הסינגל

ב1989 הוא חזר ארצה והשתלב במהירותה בסצנת הרוק המקומית שהתחילה בתקופת הפריחה הגדולה שלה. הוא ניגן עם "תופעת דופלר", "איפה הילד", "הפיצוץ" ובאחד ההרכבים המשמעותיים של התקופה, "תערובת אסקוט" עם אסף אמדורסקי ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו. למרות שהיו לו לא מעט שירים משלו, באלבום הלהקה (שיצא ב1991) ירמי בעיקר תופף ושר קולות רקע והיה סולן רק בשיר אחד, שאותו כתב והלחין: "אני לא מוכנה לצאת מכאן".

רק ב1993, שנה אחרי פירוק "תערובת אסקוט", כשהיה בן 32, החל ירמי קפלן את קריירת הסולו האמיתית שלו, תחילה עם להקת "הפרחים" ואחר כך לגמרי לבדו.
הוא המשיך לעבוד עם מוסיקאים רבים אחרים (בין השאר הפיק את אלבום הבכורה של "מוניקה סקס") אבל הקדיש את עיקר מרצו למוסיקה שלו. בהופעות חיות שהיו תמיד מדהימות ובחמשת האלבומים שהקליט כללו שירי נשמה/רוק מיוחדים שלא נשמעו כמו שום דבר אחר במוסיקה הישראלית.
בדרך כלל שירי כאב, בעיקר בנושא יחסים שבינו לבינה, לא תמיד קלים לעיכול מבחינה מוסיקלית ובכל זאת, בעזרת ההופעות החיות שלו והקליפים המשובחים שנוצרו לרבים משיריו (ביניהם על ידי אחיו אהרון קפלן) הפכו רבים משיריו למוכרים. אחד מהם, "כבר עכשיו", שהיה שיר הנושא לסדרת הטלויזיה "הפוך", הפך ללהיט ענק ובין השאר בלטו "מודדת", "מחטט", "לשקר ולברוח", "מדוע לא באת", "הדפוק הזה", "במוקדם או במאוחר", "מחפשת", "קולה וברה", "לרע ולטוב", "אני אשתנה", "כמה נדבר" ושיר שכותרתו נשמעת כמו תמצית דרכו של קפלן, בכל סיבוב וסיבוב... "תתחיל מאפס".

בתחילת יולי התארח ירמי קפלן בהופעה חיה באולפן גלי צה"ל,
בתכניתי "מוזיקה היום" (שמשודרת בגלי צה"ל בימי ראשון בשעה 15:00).

ביחד עם ירמי קפלן בשירה, גיטרות וכלי הקשה. ניגנו עופר קורן בגיטרה וקולות. אלעד קרן בבס.אריה בן קנז בקלידים וקולות. רן שמעוני בתופים.

אורחים: אפרוחי גל"ץ יונתן נוכבאום ואלמוג עינב בכלי הקשה, קוטנר בתוף (בשיר 8).
לכבוד העובדה שזו היתה התכנית הראשונה של "מוזיקה היום" מאז שחזרתי לגל"צ ירמי פתח באלתור על COME TOGETHER של "הביטלס" והמשיך בשירים שלו:

חשק

מחפשת

כל אחד יכול

לשקר ולשכוח

כמה את צודקת

תתחיל מאפס

אני אשתנה

סאונד "מוזיקה היום" גראם ג'קסון ודני אור
הפקה: יובל ברוסילובסקי

צילומים בגל"צ: דני זודקביץ'
ככה זה נשמע:

וקטע אחד (אני אשתנה) אפשר לראות גם בוידאו, ב"מוזיקה היום" בYNET (ממש פה למעלה מימין).


והנה עוד משהו מיוחד. ביוני 2009 הציג ירמי קפלן שניים משיריו החדשים בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ברדיו תל אביב.
ביחד עם ירמי מנגן רן שמעוני ומצטרפת מנהלת ההופעה שלו ליטל גיברוביץ'.

עלמה זהר וגבע אלון בהופעה ב"קוטנר בתשע" 22.8.2010

"קוטנר בתשע" הוא שמה של התכנית הסודית שלי שמשודרת בגלי צה"ל בימים א-ד בשעה 21:00.

(השבוע דווקא לא בימים ב' וג' בגלל שידור מפסטיבל בריזה ושידור משחק כדורגל) ובדרך כלל אני לא מתייחס אליה כאן (אלא רק בלינק מצד ימין, "קוטנר בגל"צ" שבו אפשר לשמוע את כל התכניות). אבל אתמול, כמו שקורה לפעמים, היתה תכנית מאד מיוחדת שהתחילה בכך שעלמה זהר וגבע אלון הגיעו לאולפן מצויידים בגיטרות אקוסטיות כדי להשמיע שיר חדש אחד ("אניות" מתוך האלבום החדש של עלמה, שגבע הלחין למילותיה) ונשארו בסוף לעוד חמישה שירים. הכל היה מאולתר וספונטני, בלי באלאנס והכנות, ויצא לדעתי נורא כיף...

אז הנה רשימת השירים בתכנית:

GEORGE HARRISON: BEWARE OF DARKNESS

GEORGE HARRISON:I'D HAVE YOU ANYTIME

עלמה זהר וגבע אלון: התרגשתי לכבודך

עלמה זהר וגבע אלון: אניות

עלמה זהר וגבע אלון: I CAN SEE THE STARS

BOB DYLAN & GEORGE HARRISON: YEATERDAY

BOB DYLAN & GEORGE HARRISON: I THREW IT ALL AWAY

עלמה זהר וגבע אלון: עם הגב

עלמה זהר וגבע אלון: WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS

עלמה זהר וגבע אלון: ממצרים

GEORGE HARRISON: RISING SUN

והנה ההקלטה:

צילומי טלפון: קארין רות

תמר אייזנמן / אריאל הורוביץ בהופעה חיה באולפן "מוזיקה היום" גלי צה"ל 22.8.2010

תמר אייזנמן בהופעה אקוסטית קצרה, בשירה וגיטרה.

בשיר השני הצטרף אליה מיקי ורשאי בבס, ובשיר השלישי הצטרפו אל שניהם, באופן ספונטני לגמרי, בלי ששמעו את השיר קודם, אריאל הורוביץ בקלידים, יניב דדון בגיטרה ושחר חזיזה בתופים.

השירים בתכנית היו:

HIT ME

HIGH NOW

TIME FOR CREATION

הכל גם שודר בשידור חי בYNET... אולי מישהו הקליט מהרשת?

אריאל הורוביץ בשירה, קלידים וקיטאר, יניב דדון בגיטרה וקולות,

מיקי ורשאי בבס וקולות, שחר חזיזה בתופים.

השירים בתכנית היו: 

לגמור כמו ברנר

רקפות בין הסלעים

אמריקה

רנה

האהבה מתה

מטפסת

סאונד: גראם ג'קסון ודני אור

                                                    

צילומים: דני זודקביץ'

יום שני האחרון של אוקטובר

באמת יופי

בתוך ים הלהקות והאמנים, הזמרות והזמרים, שאפשר לקטלג מחוסר ברירה תחת הכותרת "אינדי ישראלי" ישנם כמובן גם לא מעט הרכבים שבתזמון אחר היו יכולים בהחלט להיות חלק ממיינסטרים-השוליים המקומי.
כן זה ביטוי שמצריך הסבר: אין הכוונה לכך שהיצירה שלהם היא מיינסטרים (חס ושלום!!!), אלא לכך שבסך הכל המוסיקה שלהם אינה קיצונית מדי, הנגינה והשירה אינם חובבניים וההפקה ברמה גבוהה ומידת החשיפה שהייתה מגיעה להם באווירה תקשורתית קצת פחות רדופת רייטינג הייתה גורמת להם להיות מוכרים הרבה יותר.

כלומר, אם נניח שהם היו פועלים לפני עשרים שנה עם אותם שירים בדיוק, הם לא היו הופכים ללהיט ענק שכל העם מזמזם אבל בהחלט מוציאים אלבומים בתדירות של פעם בשנתיים, מופיעים מידי פעם במועדון "רוקסן" או ב"לוגוס" ומגיעים לטלוויזיה לתכניות המוסיקה האלטרנטיביות "קול הפופ" או "הקופסא"... וייתכן שהיינו מזכירים אותם היום כחלק מחבורת "איפה הילד" ו"מופע הארנבות של קספר", "נושאי המגבעת" ו"זקני צפת" ושאר החלוצים ההם...

אבל בהיסטוריה, כידוע, אין דבר כזה מה-היה-קורה-אילו והמציאות היא, כנראה, האופציה היחידה שקיימת... וכך, לא מעט מבין מאות (!) הלהקות הפועלות כיום בארצנו, נזרקות לאיזו מיכל ענקי (שלא לומר פחזבל) שעליו מודבקת התווית "אינדי" (פעם קראו לזה "מוסיקת שוליים") רק מפני שככה קל יותר לכלי התקשורת המיינסטרימיים ועמוסי הכמות המטורפת של חומרים חדשים מידי יום, להתמודד (או ליתר דיוק לא להתמודד) איתם. יש רבים מאלה שההתעלמות הגורפת הזו, שנובעת כמעט מחוסר ברירה, שוברת אותם וגורמת להם לוותר על חלומות ההצלחה ופרוש. אחרים מנסים למצוא דרכים עוקפות אל המאזינים (בעידן האינטרנט יש הרבה מאד אפשרויות כאלה) , מקטינים ציפיות (בימים בהם "קיסריה" היא קנה המידה להצלחה בין כה וכה הציפיות חייבות להשתנות כשאתה עושה מוסיקה שאינה פופ/מזרחי) ויוצאים לדרך הארוכה והמפותלת של מלחמת הקיום האמנותית שלהם.

קחו למשל את "יום שני האחרון של אוקטובר". להקה ירושלמית מצויינת שיוצרת משהו מיוחד ומקורי כבר חמש שנים ומוציאה עכשיו אלבום בכורה בשם "יופי". נדמה לי שהם אפילו לא חולמים לכבוש את הפלייליסטים בתחנות הרדיו ומצעדי ההשמעות ב"מדיה פורסט", והופעה מפוצצת ב"בארבי" נראית הרבה יותר הגיונית בשבילם מסגירת היכל נוקיה... וזה בסדר גמור. זאת הפרופורציה הנכונה בשבילם... ורק נזכיר להם שגם את "איפה הילד" או את "נושאי המגבעת" השמיעו בתחילת דרכם רק מעט מאד ברדיו... ו"פלונטר" של פורטיס הפך לסמל של איכות מהפכנית רק לאחר הרבה שנים של הליכה עיקשת בדרכו...

ובכל זאת, אם כבר מדברים על "יום שני האחרון של אוקטובר" (השם הכי פחות נוח מאז "ישראלים /פעולה/ סקס" אם כבר הזכרנו את "זקני צפת"...) אז אולי עוד עשרים שנה הם יהיו "מיתולוגיים" אבל הם פועלים בהווה, ומגיע להם מלוא תשומת הלב שלכם עוד בימינו...
אז תרשו לי להמליץ עליהם כאן ועכשיו. ישי גרוס בשירה וגיטרה כתיבת והלחנת כל השירים, יפעה נאור בגיטרה, אייל לויט בבס ואודי שמש בתופים. בחלק מהשירים בסיוע חוליית הקצב של "איזבו": ניר מנצור בתופים ויונתן לוי בבס) הם יוצרים רוק גיטרות אנרגטי, חכם, מלא רגש וכועס כמו שצריך... בעיבודים והפקה מוסיקלית מפתיעים באיכותם (של גרוס וחבריו ללהקה) הם יצרו צליל שנשמע מאד עכשווי וטרי וחי, ועם זאת מחובר למסורת מ"פינק פלויד" וניל יאנג של שנות השבעים דרך "הפיקסיז" ו"נירוואנה" ו"רדיוהד" ועד ימינו... מי עושה רוק בימינו???

יש בנגינה המצויינת שלהם, בשירה מהבטן, בדרך שבה הם מוציאים את המוסיקה שלהם החוצה המון אנרגיה וחיוניות ומחויבות שסוחפת וכובשת אותך וגורמת לך להתאהב בהם מיד. ויש להם המון שירים מצויינים, לא "נחמדים" אבל בהחלט נגישים, שבעולם אלטרנטיבי היו הופכים ללהיט רדיו גדולים. לא שזה משנה להם, הם הוציאו להופעות (ולא לרדיו) מה שהם מכנים אנטי-סינגל בשם "הנאום" ובו אחד השירים הפחות-תקשורתיים שלהם, ואת האלבום המלא, שיצא בחברת "נענע", הם הפיצו תחילה רק בהופעות. מדובר בקונספט: הם מעדיפים להגיע לקהל פחות דרך התקשורת ויותר במגע ישיר עם המאזינים. וכך הם עושים את שלהם כבר כמה חודשים, מסתובבים ברחבי הארץ (כלומר בעיקר בין תל אביב לירושלים, אך גם בכפר סבא וחיפה...) בהופעות קטנות, מהירות וקצרות ולעתים מבליחים גם באירועים קצת יותר גדולים, כמו למשל בפסטיבל "אינדי נגב" בו קצרו שבחים על הופעתם המצויינת. בקיצור. למה לבלבל את המוח. ככה צריכה להישמע להקת רוק צעירה. תקשיבו להם כבר עכשיו, עוד לפני יום ראשון הראשון של ספטמבר. באמת יופי.

DARK NIGHT OF THE SOUL

הלילה השחור של הנשמה
או: חושך של מישהו אחד הוא אור של מישהו אחר

הנה משהו שדור האמפישלוש כמעט לא מכיר: אלבומי קונספט. מידי פעם, בימים הרחוקים שבהם המוסיקה היתה הרבה יותר פיזית, היה יוצא איזשהו אלבום אוסף שירים מיוחד שיצר אמן מרכזי אחד עם כל מיני אורחים חד פעמיים או תקליט שהיה בו מפגש אמנותי של כמה מוסיקאים בנושא משותף... הצדעה למוסיקאי אחד (למשל "שירי לאונרד כהן") או לסגנון אחד ("הבלוז של שנות הששים") או לתחושה כללית של "רוח התקופה" (וותיקי שנות השמונים זוכרים בוודאי את האלבום הכי עצוב ומתוק וקורע לב שזכה אז בהצלחה מטורפת, THIS MORTAL COIL עם חברי "קוקטו טווינז" ועוד להקות ניו ווייב אנגליות). לעתים קרובות אלבומי הקונספט האלה הרבה יותר מעניינים ושלמים מהיצירות "הרגילות" של האמנים המשתתפים. אולי בכלל החד פעמיות של היצירה שמוציאה אותם מהמסלול השגרתי ואולי בגלל המפגש עם השותפים האחרים שדוחף אותם להתעלות על עצמם...רבים מאלבומי הקונספט האלה הם הכי יפים בעולם באותו רגע.

                                               מימין: ספרקלהורס, דיינג'רמאוס, דיוויד לינץ'

והנה דוגמא ממש אקטואלית לגמרי. אלבום בשם "DARK NIGHT OF THE SOUL" שהוא נורא נורא יפה וכואב ועצוב כמו שצריך. מעודכני האינטרנט הנ"ל יכלו לשמוע את שירי הפרויקט כבר לפני כשנה, כשדלף לרשת, אבל אני מתעקש, ולא אכפת לי להיחשב זקן טרחן בנושא הזה, אין כמו הדבר האמיתי: כלומר הדיסק שאפשר להחזיק ביד, לעלעל בחוברת עם הצילומים של דיוויד לינץ', ולהאזין למוסיקה כיצירה שלמה אחת שיש בעצם צירוף השירים בה, בהחלטה המודעת על הסדר שלהם (קוראים לזה עריכה מוסיקלית) אמירה אמנותית.

DARK NIGHT OF THE SOUL הוא פרוייקט משותף של שני מוסיקאים מאד שונים זה מזה שהמפגש ביניהם הוציא מהם את המיטב ויצר אלבום שיש בו מין תמונת מצב מעניינת של הרוק האלטרנטיבי העכשווי.

"ספארקלהורס" (סוס ניצנוץ?) הוא כינויו של הזמר-כותב-מלחין מרק לינקוס. אמריקני שהיה בשנות השמונים חבר בהרכבי אינדי שלא זכו בהצלחה (בביוגרפיה שלו מודגש הפרק בחייו שבו עסק בניקוי ארובות וצביעת בתים). ב1995 הוא הקים הרכב בשם "ספרקלהורס" , שכלל בעיקר אותו, והוציא אלבום בכורה נפלא, עדין ולואו פיי, תחת אחד השמות הארוכים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה של הפופ:
Vivadixiesubmarinetransmissionplot

בראשית 1996, אחרי הופעה בלונדון, לינקוס כמעט מת מנסיון התאבדות שכלל לקיחת תערובת של תרופות פסיכיאטריות שונות, והוא חזר לפעילות רק לאחר שנתיים של ניתוחים ושיקום. המשיך להוציא אלבומים מוצלחים תחת השם "ספרקלהורס", שיתף פעולה עם אמנים שונים ביניהם פיג'יי הארווי, נינה פרסון וטום ווייטס, כתב מוסיקה לסרטים ונראה כאילו חייו חזרו למסלולם ואפילו האירו לו. ב2008 הוא החל לעבוד על פרויקט מולטימדיה שאפתני ביחד עם הבמאי דייויד לינץ' והמפיק "דיינג'ר מאוס". הוצאת הפרויקט, שכלל שירים של ספרקלהורס עם אורחים רבים וספר צילומים בן מה עמודים התעכבה בגלל מחלוקת משפטית בן חברת התקליטים והמפיק דיינג'ר מאוס. מחוסר ברירה החל ספרקלהורס לעבוד על פרוייקטים חדשים, ביניהם עם אמן הלפ-טופ קריסטיין פנז וגם על אלבום סולו חדש שלו. בחודש מרץ השנה, בגיל 47 הוא התאבד ביריה בחזהו. עכשיו, חצי שנה אחר, יוצא אלבום שיתוף הפעולה שלו עם דיויד לינץ' ודיינג'ר מאוס.
המפיק והמוסיקאי בן ה33 בראיין ג'וזף ברטון, הפך לDANGER MOUSE (כשם סדרת אנימציה בריטית) כשהתחיל להיות די ג'יי באמצע שנות התשעים, אך הוא לגמרי איש שנות האלפיים. בראשית העשור הוא חי בלונדון, והפריצה הגדולה שלו לתודעה הייתה ב2004 כשיצר מין שילוב בלתי אפשרי (ולא חוקי) בין "האלבום השחור" של ג'יי זי ו"האלבום הלבן" של "הביטלס". למרות שיצר את "האלבום האפור" לא מתוך כוונה מסחרית, הפך האלבום עם דליפתו לרשת לאחת ההצלחות ההיסטריות בתחום, נבחר על ידי "הרולינג סטון" ל"אלבום המיקסים הטוב ביותר אי פעם" ופתח לDM דלת לשורת הפקות מרתקות ששילבו מוסיקת נשמה עם אלקטרוניקה חדשנית. הוא עבד עם "הגורילז", בק, "ספרקלהורס", "זירו 7", "בלאק קיז" וגם בצמד שהקים "גנארלז בארקלי".

באלבום DARK SIDE OF THE SOUL מארחים ספרקלהורס ודיינג'ר מאוס שורה של מוסיקאים נפלאים. ביניהם להקת FLAMING LIPS, גראף ריס מ"סופר פארי אנימלז", ג'ייסון ליטל מ"גראנדדי", ג'וליאן קזבלנקס מ"הסטרוקס", בלק פרנסיס מ"פיקסיז", נינה פירסון מ"קרדיגנז", ג'יימס מרסר מ"שינז", איגי פופ, סוזן ווגה וגם ויק צ'סנט שמת זמן קצר לאחר ההקלטה. האלבום מוקדש לזכרו ולזכר יוצרו מרק לינקוס. וכמו שקורה בדרך כלל באלבומים של אמנים גדולים שהתאבדו (מאיאן קרטיס של "ג'וי דיביז'ן" ועד קורט קוביין של "נירוואנה") פתאום השירים שהשאירו אחריהם מקבלים משנה תוקף ומשמעויות שאיש לא שם אליהם לב בזמן שנוצרו. עכשיו כמובן ברור שהכתובת היתה על הקיר... ומה שנותר הוא אוסף מרגש של שירים נפלאים, שעל הכאב והכעס מכסים טובות של רוך ויופי.

פול מקרטני מת: התחייה

האם פול מקרטני באמת מת?

ב1 בספטמבר 2010 עומד לצאת לאור סרט חדש על פרשת "פול מקרטני מת" העתיקה...
"פול מקרטני באמת מת: הוידוי האחרון של ג'ורג' האריסון"

PAUL MCCARTNEY REALLY IS DEAD: GEORGE HARRISON LAST TESTIMONY



באתר חברת ההפקות HIGHWAY 61 REVISITED בה נוצר הסרט מספר הבמאי ג'ואל גילברט (שהוא בדרך כלל דוקומנטריסט מוסיקה ועשה כמה סרטים על בוב דילן) על מה שעמד מאחורי הפקת הסרט החדש:

"בקיץ 2005 הגיעה למשרדי חברת ההפקות חבילה מלונדון, ללא כתובת שולח, ובה שתי קסטות אודיו ועליהן התאריך 30.12.1999 והכיתוב "הוידוי האחרון של ג'ורג' האריסון". בהקלטה נשמע קולו של ג'ורג' האריסון מספר סיפור מדהים:

פול מקרטני נהרג בתאונת מכונית בנובמבר 1966 והוחלף על ידי כפיל. המודיעין הבריטי, MI5, הכריח את הביטלס להסתיר את דבר מותו של מקרטני כדי למנוע גל התאבדויות של מעריצי הלהקה. ובכל זאת, חברי הביטלס הנותרים החלו לגלות את הנושא למעריציהם, בעזרת רמזים על עטיפות האלבומים ובשירים.

עד עתה, פרשת "פול מקרטני מת" שנחשפה ב1969 נחשבה למתיחה. אבל עכשיו, בסרט החדש, ג'ורג' האריסון חושף היסטוריה סודית של הביטלס, התאונה הקטלנית של מקרטני, כיסוי האמת , עשרות רמזים לא מוכרים למותו של פול ומשחק החתול ועכבר המסוכן עם "מקסוול", האחראי מטעם MI5 על הקשר עם הביטלס, במיוחד לאור העובדה שג'ון לנון לא היה הטיפוס ששומר סודות.

בסרט האריסון טוען בעקשנות שג'ון לנון נרצח ב1980 כיוון שעמד לחשוף את "פול מקרטני" העכשווי כמתחזה. חברת ההפקה אימתה את רוב הפרטים המדהימים שחשף האריסון ודבריו, כפי שמופיעים בקסטות האודיו, הם הבסיס לסרט החדש. The Last Testament of George Harrison עומד להיות המסמך החשוב ביותר בתולדות הרוק, והוא לא מותיר ספק בדבר מותו של פול מקרטני..."

האמת היא שקולו של ג'ורג' האריסון המוביל את הסרט, אם להסתמך על הקדימון, לא ממש זהה לקולו של ג'ורג' האמיתי, ובוודאי בסרט יתגלו עוד המצאות חסרות שחר וגיבובי שטויות ללא בסיס עובדתי... אבל הנושא הזה, שנולד לפני יותר מארבעים שנה, ממשיך להסעיר דורות של חובבי מוסיקה ועכשיו תהיה לתיאוריית "פול מקרטני מת" תחייה מחודשת.

הנה, בינתיים, תכנית שערכתי על הנושא בשנת 1976. אז עוד לא היה מקובל שעורך מוסיקלי חסר ידע בקריינות יגיש תכנית וכך בהקלטה המקורית הקריין היה רן תדמור, ובגרסה שנייה שהפקתי בשנת 1977, הקריין היה משה מורד (כשקולו של רם תדמור נשאר רק במעברים). התכנית זכתה אז בפרסים רבים, בארץ ובעולם, אבל הפרס האמיתי, כמו שאומרת הקלישאה, היא אלפי המאזינים שממשיכים להקשיב ואולי גם לחשוב קצת על תיאוריית הקונספירציה הזו, כל כל הרבה שנים אחרי.

"ערופי שפתיים" משיקים היום אלבום בכורה

יש אלטרנטיבה!

לא קל להתאהב ב"ערופי שפתיים". המוסיקה שלהם לא מנסה למצוא חן ולזמר יותר חשוב לומר את אשר על לבו מאשר "לשיר יפה", הסאונד הלואו-פיי לא ממש מגרה אותך להכנס פנימה והשירים אינם להיטיים-קלים-לעיכול כמקובל בימינו, גם בעולם הרוק הלא-ממוסחר שבו הם פועלים. אפילו השם הבלתי ברור שלהם (המתייחס, אולי, לשם ספרו הראשון של דויד אבידן "ברזים ערופי שפתיים" משנת 1954) וצילום העטיפה (שערות בכיור? חור בחזה? איכסה) הם יותר "מיוחדים" מאשר "מזמינים". ובכל זאת, אחרי שתיים-שלוש-ארבע האזנות אי אפשר שלא להתחבר ליצירה הזו, להיכנס לראש המיוחד ולחוש שהם עושים את הדבר שלהם בכל הרצינות וההתכוונות, שמים זין על איך ומה מצופה מהם בעולם המוסיקה "המקובל", ובקיצור, יוצרים מוסיקה ייחודית שנשמעת מאד מרעננת באינדיבידואליות שלה, שירי כאב יפים שעושים לך את זה דווקא בגלל האיפוק בהגשה שלהם, בעובדה שמדובר בזעקה שקטה, כמעט לאחר ייאוש. יש פה ושם נגינה משובחת (במיוחד הגיטרות המוצלחות) אבל נדמה שלא זה העיקר בשבילם. האמירה היא שחשובה. ואולי, וזו אפשרות מאד הגיונית, אין לי שום מושג על מה אני מדבר.

נתעלה מעל הצרכים הבסיסיים של האדם/ האם נותיר שובל / כשנעלם אל תוך הנחל נתגלגל איתו?

אל המדרון

לו רק היה ניתן לשתות מן הזיעה לרוויה/ האם נוכל לחיות / עם החיות שהפכנו להיות?
אפילו אם נלך לישון / בטח נתעורר אל מול רמזור אדום /אספלט שחור
נדרדר את המכונית אל תוך התהום
אל המדרון
אם נתייחס אל האמת /כאילו היתה משקולת כבדה /לא נאבד שליטה
כשננתק את השרשרת / נשחרר רק צעקה / אחת קצרה
אין מי שמסוגל / להתעלם מהעובדות לזמן בלתי מוגבל /אולי עם קצת מזל
נצליח להעמיד פנים שאין לנו צרכים / בטח סתם נלך לשתות

עד שלא נוכל יותר לעמוד בזה / נצא מזה

נדרדר את המכונית אל תוך התהום

"אל המדרון" כשם השיר הזה הוא אלבום הבכורה של "ערופי שפתיים", להקה שקיימת בגלגולים שונים כבר משנת 2003. ההרכב היום כולל את אלעד זאב בשירה וגיטרה וכתיבת כל השירים, עודד ורטש בבס, יונתן כדן בגיטרה, אריאל קליינר בקלידים ויובל גוטמן בתופים. השמות כנראה זרים ל"קהל הרחב" אך מאד מוכרים למתעניינים ברוק האלטרנטיבי של שנות האלפיים בישראל. שכן חברי "ערופי שפתיים" היו שותפים בעוד כל מיני להקות והרכבים, רובם של הלייבל "פית/קית" אך לא רק... ביניהם "פרויקט הגומיה", "לבנבונת", "שוורצע קינדר", דני הדר, אלי לס, Evil Speakers"", "מורה חיילת" ולהקת ההמשך שלה "מורה מחליפה", "מורחת לאקום", "דיסקואלסטי", "פג אדיר" ועוד...

 "ערופי שפתיים" קמו כששני חברי להקת "פנאי", אלעד זאב ועודד ורטש צרפו אליהם את יונתן כדן. זה הבסיס לכל גלגולי הלהקה, וביחד עם משתתפים נוספים הם כבר הוציאו לאור שירים באוספים של "פית/קית" ו"הבלום בר" ופאב גרביצקי (בקיבוץ גבעת ברנר) וגם שני סינגלים (בשנת 2004). אלעד זאב הוציא ב2007 גם אלבום סולו "אל תפחד מהמחשב" וכך אלבום הבכורה הוא בעצם סיכום של כל שנות פעילות הלהקה (והוא אפילו כולל שיר בשם "אל תפחד מהמחשב") בהפקה משותפת ועיבודים של ההרכב הנוכחי, בהקלטה ומיקס של אריאל קליינר. האלבום של ההרכב המוגדר ב"פית.קית" כהרכב הדגל של הלייבל, יושק בשבת ה-21.8.10 בהופעה באמפי "קיסריה"... כן בטח... דט וויל בי דה דיי... ההשקה תתקיים בצניעות האופיינית ל"פית/קית" בהופעה על הגג של בית תעשייתי ברבניצקי 3 בתל אביב. ישתתפו בהשקה עוד שתי להקות של הלייבל, "נוודי האוכף" ו"ZAKA" (וכמובן גם "ערופי שפתיים") וזאת הזדמנות להגיד כמה מילים טובות על הלייבל המטורף הזה שעושה עבודת קודש בתחום תיעוד וקידום הרוק האלטרנטיבי בישראל. האנשים שמאחורי השמות, מוסיקאים ואוהבי מוסיקה, יובל הרינג, סיון שדמון, בן ריפתין, נטלי לוין ודנה קסלר (לא תמיד כולם ביחד) עושים את זה כבר חמש שנים, בעבודה קשה מחוץ לתקשורת המיינסטרים, בשוליים הלא-פשוטים לקיום של הסצנה המקומית. נדמה לי שאף אחד לא עושה מזה ביזנס גדול ובכל זאת "פית/קית" הוציאו 30 אלבומים חדשים ועוד הוצאות מחודשות של דיסקים שנעלמו מהשוק (מיכל קהן, רועי צ'יקי ארד, צ'רלי מגירה ועוד), ארגנו פסטיבלי מחאה, "פסטיבל חירום" במלחמת לבנון ו"פסטיבל נגד הקונסנזוס" במבצע עופרת יצוקה, וגם עשרות הופעות לאמנים שלהם, בפאבים, בתים פרטיים, חצרות וגגות. חמש שנים של מלחמת קיום חשובה. כבוד!

אריאל הורוביץ חמסה חמסה

                                         אריאל הורוביץ בצילום יפעת גולן

הגיע הזמן לאריאל הורוביץ

כבר הרבה זמן אני חושב שמשהו לא בסדר עם אריאל הורוביץ. זאת אומרת, להפך, זה לא הוא זה אנחנו. הורוביץ דווקא בסדר גמור וממשיך ליצור ולהקליט ולהופיע, ועושה דברים ממש יפים, ובכל זאת, איכשהוא הוא אף פעם לא קיבל את המקום הראוי בתודעה הציבורית כאחד היוצרים המעניינים והפוריים במוסיקה הישראלית של העשור האחרון (13 שנים אם כבר לדייק...). אם שמעת עליו זה כנראה בגלל "יאללה ביי", "סיגל נחמיאס" או "רנה" שהיו להיטיו הראשונים, בשני אלבומיו הראשונים, עוד בימים הרחוקים ההם לפני שהמציאו את היוטיוב.

בתחילת דרכו ההתייחסות התקשורתית אליו הייתה כאל עוד אחד מהבנים-המוכשרים-של (במקרה שלו של נעמי שמר ז"ל) שעשו, כביכול, בקלילות את הדרך מבית הספר "רימון" והמפגש עם יהודה עדר, אל ההחתמה בחברת התקליטים ("הליקון") ואל ההצלחה המיידית... אבל הורוביץ, למרות שיצר מאז שלושת להיטיו הראשונים עוד לא מעט שירים מוכרים, לעצמו ולאחרות, ("האהבה מתה" לבת זוגו תמר גלעדי, "קוקוס" לחווה אלברשטיין, ועוד) ועל אף שהשתתף בכל מיני פרוייקטים מוסיקליים מעניינים (למשל כשעבד עם פגועי נפש על הלחנת שירים שלהם, שניים מהם הגיעו לאלבום החדש) והופיע המון בכל מיני קומבינציות (למשל עם ג'קי לוי) לא היה אף פעם "כוכב נולד" ולא זכה באינסטנט הצלחה.חף מאבק כוכבים ונקי מגינוני הזמרים שבורכו (או קוללו) בכמות מוגזמת של סטאר קווליטי... הוא זמר-כותב ומוסיקאי שלומד ומשתפר ומשתבח עם השנים, איש עבודה רציני (בלי קשר לכך שיש ביצירתו והופעתו הרבה הומור) שמוציא עכשיו בשעה טובה את אלבומו החמישי.

זוהי הזדמנות להפנות את הזרקור אליו ולומר: היי שימו לב, אריאל הורוביץ הוא יוצר וזמר מקורי ומיוחד שעושה את זה אחרת, ועושה את זה טוב. ויש עוד משהו לומר עליו. אל תוך הנעליים העצומות של אמא שלו אריאל אף פעם, כך נדמה לי, לא חלם להיכנס. והיצירה שלו שונה מאד מזו של נעמי שמר (שהיא כשלעצמה עברה שינויים לא מעטים עם השנים) ובכל זאת, כמו אמא שלו, הורוביץ מצליח לשלב בין אמירה מאד אישית ופרטית (כולל שיר נפלא שכתב על אמו באלבומו הקודם "כל מי שאת") ובין מבט יותר כללי עלינו כעם וכמדינה (שיר עידוד נפלא לא פחות באותו אלבום, "תמיד תאמין"). התחושה הזו התחזקה במיוחד בתקופה "עופרת יצוקה" כשהורוביץ הקליט במהירות, ביחד עם איש "הדג נחש" יאיא כהן אהרונוב, שיר שעוסק ברוח ההתגייסות של תושבי הארץ בעיתות משבר, למרות היום-יום הלא קל שמאפיין את המדינה. היה בשיר הזה המשהו-הישראלי כל כך שאפיין את נעמי שמר במיטבה.

רקפות בין הסלעים

בין הצפירות בכביש

לרחובות המלוכלכים

בין משפחות הפשע

לטלוויזיה השטחית

כמו רקפות

בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ

מתחבאים

בין הישנים ברחוב

לדקירות במועדון

בין מה שבדרך כלל

קוראים בעיתון

כמו רקפות

בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ

מתחבאים.

וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה

לא תאמין איך הם מופיעים

כמו רקפות

בין הסלעים

בין הדגלים הכתומים

לחולצה הכחולה

בין שוק הפשפשים

לקריית הממשלה

כמו רקפות

בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ

מתחבאים

וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה

לא תאמין איך הם מופיעים

כמו רקפות

בין הסלעים

בין מגדלי הפאר

למרכז הקליטה

בין פועלים זרים

לשדות החיטה

כמו רקפות

בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ

מתחבאים

השיר הזה, שנוצר תוך הופעות בדרום מול רצועת עזה, הוא אולי הכי "ישראלי" בין תריסר השירים שכתב והלחין הורוביץ לאלבום, מה שלא מונע ממנו לשלב בו גם אמירות פחות נעימות על הישראליות העכשווית. "אלבום 5" בהפקתו המוסיקלית המרעננת של אסי איילון (מוש בן ארי, עלמה זהר) הוא אוסף מוסיקלי של תמונות מצב. כפי שמסביר הורוביץ בקומוניקט המצורף לדיסק:

"אלבום 5" נקרא ככה גם כי הוא האלבום החמישי שלי, אבל גם כי הוא באמת דומה לאלבום תמונות. יש בו תמונה של הצד הנוצץ של תל אביב – "לגמור כמו ברנר", וגם של הצד האחורי שלה, כמו למשל בשיר "אמיליה" – שיר על עובדת זרה מהפיליפינים, שזכיתי להכיר מפני שבשנים האחרונות היא טיפלה באבא שלי ז"ל. יש באלבום תמונה מתקופת עופרת יצוקה – "רקפות בין הסלעים", שיר שכתבתי בזמן סיבוב הופעות במקלטי הדרום וגם תמונה מחיי היומיום של מדינה שהולכת והופכת לאמריקה קטנה – "אמריקה".

אריאל הורוביץ הוא שמורת טבע. בישראל היום צריך להזהר שלא יבנו עליו קניון...

ביום ראשון הקרוב , בשעה 15:00, מגיע אריאל הורוביץ עם להקתו להופעה חיה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.

בינתיים, כחימום, הנה הופעה קודמת שלו, בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב4.6.2010.

                                          צילום: דני זודקביץ'

אריאל הורוביץ בשירה וקלידים, יניב דדון בגיטרה, מיקי ורשאי בבס, שחר חזיזה בתופים

השירים בתכנית:

אמריקה,

קוקוס (כולל "ארול"),

לגמור כמו ברנר,

רנה,

האהבה מתה

חלק א

חלק ב