הכי טוב בבית
באמצע שנת 2008, כשלהקתו "מופע הארנבות של דוקטור קספר" נמצאת בשיא הקמבק שלה, מסיימת הקלטת אלבום אולפן ראשון מאז 1995 ומוציאה שיר חדש לרדיו ("היא כל הסיפור"), אורן ברזילי, הגיטריסט ואחד משני זמרי ויוצרי הלהקה, חטף את המכה של החיים שלו. בגיל 34 תקף את אורן חיידק אלים במיוחד ומה שנראה תחילה כמו שפעת קשה שגורמת לחולשה בגפיים וקהות חושים זמנית התגלה כמחלת עצבים נדירה בשם "תסמונת גילאן ברה" שגרמה לו לשיתוק בכל הגוף וסיכנה את חייו. אחרי תקופת אישפוז ושיקום אורן הבריא והמשיך את התחייה של להקתו בתמיכתו של שותפו וחברו שי להב ועוד שלושה נגנים חדשים.
באפריל 2009 יצא האלבום שנשא שם הפוך למציאות, "סוף לא טוב", והלהקה חזרה להופעות שהוכיחו שברזילי הרבה יותר חזק נפשית וגופנית ממה שאולי נדמה לו או למי שראה אותו בתקופה הקשה. הוא אמנם לא קיפץ על הבמה עם הגיטרה כבעבר, אבל השירה הייתה אותה שירה והאנרגיות אותן אנרגיות, ומי שלא ידע שאורן חלה לא הבחין בדבר. כמעט חמש עשרה שנים אחרי שהתפרקה חזרה "מופע הארנבות של דוקטור קספר" להיות אחת הלהקות המדליקות והמצליחות בהופעות אצלנו בשנה החולפת, כשהיא מגיעה לקהל עצום שהיה צעיר מכדי להכיר אותם בגלגול הראשון, בחצי הראשון של שנות התשעים.
ובכל זאת, המשבר הגופני, תחושת חוסר האונים ופחד המוות היו שם בפנים ואורן לא רצה להתעלם מהם. וכך, במקביל לפעילותו עם הלהקה הוא עבד על אלבום אישי שעסק בימים הקשים שעברו עליו. הוא אסף קטעים מהיומן האישי שכתב, כשכבר היה מסוגל לכתוב, תוך כדי השיקום, והפך אותם בעזרתו של המפיק תמיר מוסקט ("בלקן ביט בוקס") לשירים אותם הציג בפני קומץ מוזמנים לביתו. תחילה חברים קרובים ולאט לאט, עם השמועה שעברה מפה לאוזן, עם קהל הולך וגדל, כולל אנשים זרים לחלוטין, שהתכנס מידי שבוע בדירתו ברחוב בארי בתל אביב והאזין לברזילי מספר/שר על חייו, ןמשתף בתובנותיו.
בקומוניקט/הזמנה שהפיק לרגל ההופעות האלה הסביר ברזילי את הרקע:
"בקיץ 2008 השתנו חיי, הובחנתי כחולה בתסמונת גילאן ברה שבמהלך ארבעה ימים השאירה אותי משותק מכף רגל ועד ראש בלי שום יכולת להזיז כל חלק מגופי. צינור פלסטיק שהיה מחובר דרך אפי לתוך הקיבה היה הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון. וכך התנהלתי במשך שבועיים וחצי בבית החולים. לאחר מכן שוחררתי לתקופת שיקום של ששה חודשים ובה למדתי לעמוד, ללכת, לדבר, לעצום עיניים, לאכול ולשתות מחדש. במופע הוא מוסיף: "אחרי כמה ימים שאתה לא אוכל הרעב הופך משני במחשבות, העבר חסר משמעות והעתיד לא רלוונטי. הדבר היחיד שעומד מולך זה ההווה בדמות דף לבן, נקי מציפיות. בעיקר ובהתחשב בעובדה שאתה לא הולך לשום מקום ואף אחד לא מצפה לך... לאט לאט איבדתי כל רגש כלפי מה שראיתי ומה ששמעתי..."
ההופעות הביתיות האלה דווקא הוכיחו שהרגש לא אבד. הוא רק הוקפא לזמן מה... כשהוא מלווה את עצמו במחשב-נישא ובגיטרה שר ברזילי שירים קטנים, פרטיים, מאד אישיים, היוצרים אצל המאזין תחושה של מפגש אינטימי לגמרי. הקסם של המלודיות היפהפיות , הריחוק מה בעובדה שהוא שר באנגלית, החשיפה המוחלטת מצד אחד ועם זאת הידיעה שמדובר בהופעה, גם אם מצומצמת ולא רק "באווירה ביתית" אלא בבית שלו ממש... כל אלה יוצרים חווייה חד פעמית, מרגשת עד דמעות וממלאת את המאזין באופטימיות קיומית.
עכשיו, לקראת הוצאת האלבום המלא "שדים של עצב סופות של אושר" מעביר ברזילי את המתכונת הביתית אל הבמה "הרגילה". בשבוע הבא הוא יחנוך סדרת הופעות באולם ירושלמי בסוזן דלל, כשכמו בבית, הוא לגמרי חשוף, לבדו עם הגיטרה והמחשב. תיאטרון של איש אחד.
באמצע שנת 2008, כשלהקתו "מופע הארנבות של דוקטור קספר" נמצאת בשיא הקמבק שלה, מסיימת הקלטת אלבום אולפן ראשון מאז 1995 ומוציאה שיר חדש לרדיו ("היא כל הסיפור"), אורן ברזילי, הגיטריסט ואחד משני זמרי ויוצרי הלהקה, חטף את המכה של החיים שלו. בגיל 34 תקף את אורן חיידק אלים במיוחד ומה שנראה תחילה כמו שפעת קשה שגורמת לחולשה בגפיים וקהות חושים זמנית התגלה כמחלת עצבים נדירה בשם "תסמונת גילאן ברה" שגרמה לו לשיתוק בכל הגוף וסיכנה את חייו. אחרי תקופת אישפוז ושיקום אורן הבריא והמשיך את התחייה של להקתו בתמיכתו של שותפו וחברו שי להב ועוד שלושה נגנים חדשים.
באפריל 2009 יצא האלבום שנשא שם הפוך למציאות, "סוף לא טוב", והלהקה חזרה להופעות שהוכיחו שברזילי הרבה יותר חזק נפשית וגופנית ממה שאולי נדמה לו או למי שראה אותו בתקופה הקשה. הוא אמנם לא קיפץ על הבמה עם הגיטרה כבעבר, אבל השירה הייתה אותה שירה והאנרגיות אותן אנרגיות, ומי שלא ידע שאורן חלה לא הבחין בדבר. כמעט חמש עשרה שנים אחרי שהתפרקה חזרה "מופע הארנבות של דוקטור קספר" להיות אחת הלהקות המדליקות והמצליחות בהופעות אצלנו בשנה החולפת, כשהיא מגיעה לקהל עצום שהיה צעיר מכדי להכיר אותם בגלגול הראשון, בחצי הראשון של שנות התשעים.
ובכל זאת, המשבר הגופני, תחושת חוסר האונים ופחד המוות היו שם בפנים ואורן לא רצה להתעלם מהם. וכך, במקביל לפעילותו עם הלהקה הוא עבד על אלבום אישי שעסק בימים הקשים שעברו עליו. הוא אסף קטעים מהיומן האישי שכתב, כשכבר היה מסוגל לכתוב, תוך כדי השיקום, והפך אותם בעזרתו של המפיק תמיר מוסקט ("בלקן ביט בוקס") לשירים אותם הציג בפני קומץ מוזמנים לביתו. תחילה חברים קרובים ולאט לאט, עם השמועה שעברה מפה לאוזן, עם קהל הולך וגדל, כולל אנשים זרים לחלוטין, שהתכנס מידי שבוע בדירתו ברחוב בארי בתל אביב והאזין לברזילי מספר/שר על חייו, ןמשתף בתובנותיו.
בקומוניקט/הזמנה שהפיק לרגל ההופעות האלה הסביר ברזילי את הרקע:
"בקיץ 2008 השתנו חיי, הובחנתי כחולה בתסמונת גילאן ברה שבמהלך ארבעה ימים השאירה אותי משותק מכף רגל ועד ראש בלי שום יכולת להזיז כל חלק מגופי. צינור פלסטיק שהיה מחובר דרך אפי לתוך הקיבה היה הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון. וכך התנהלתי במשך שבועיים וחצי בבית החולים. לאחר מכן שוחררתי לתקופת שיקום של ששה חודשים ובה למדתי לעמוד, ללכת, לדבר, לעצום עיניים, לאכול ולשתות מחדש. במופע הוא מוסיף: "אחרי כמה ימים שאתה לא אוכל הרעב הופך משני במחשבות, העבר חסר משמעות והעתיד לא רלוונטי. הדבר היחיד שעומד מולך זה ההווה בדמות דף לבן, נקי מציפיות. בעיקר ובהתחשב בעובדה שאתה לא הולך לשום מקום ואף אחד לא מצפה לך... לאט לאט איבדתי כל רגש כלפי מה שראיתי ומה ששמעתי..."
ההופעות הביתיות האלה דווקא הוכיחו שהרגש לא אבד. הוא רק הוקפא לזמן מה... כשהוא מלווה את עצמו במחשב-נישא ובגיטרה שר ברזילי שירים קטנים, פרטיים, מאד אישיים, היוצרים אצל המאזין תחושה של מפגש אינטימי לגמרי. הקסם של המלודיות היפהפיות , הריחוק מה בעובדה שהוא שר באנגלית, החשיפה המוחלטת מצד אחד ועם זאת הידיעה שמדובר בהופעה, גם אם מצומצמת ולא רק "באווירה ביתית" אלא בבית שלו ממש... כל אלה יוצרים חווייה חד פעמית, מרגשת עד דמעות וממלאת את המאזין באופטימיות קיומית.
עכשיו, לקראת הוצאת האלבום המלא "שדים של עצב סופות של אושר" מעביר ברזילי את המתכונת הביתית אל הבמה "הרגילה". בשבוע הבא הוא יחנוך סדרת הופעות באולם ירושלמי בסוזן דלל, כשכמו בבית, הוא לגמרי חשוף, לבדו עם הגיטרה והמחשב. תיאטרון של איש אחד.
מתברר שאורן ברזילי אינו היחיד. אם הרעיון של הופעות ביתיות היה מקובל כבר שנים רבות במחול (אביב אבגי מבית הספר העצמאי למחול ביפו העלה כבר ב2004 את הפרויקט "הופעה בתוך דירה" ) ובעיקר במוסיקה הקלאסית הקאמרית ולעתים גם בג'אז, שלא לדבר על עשרות המקהלות ומפגשי השירה בציבור... הרי שבשנים האחרונות ישנם הרבה יותר אמני רוק ופופ ישראלי שמחליטים ללכת בקטן. אם בגלל הקושי למלא מקומות גדולים של מאות אנשים ואם בגלל הצורך האמיתי להמשיך ולהופיע עם היצירה שלך גם בתקופות שאינך נחשב "מסחרי". הם מעדיפים מפגש אינטימי עם הקהל, גם אם אין בו ביזנס גדול, על אי-פעילות. וכך, במקביל להופעותיהם הרגילות או במקומן, לא מעט אמנים עוברים מהמועדונים הקטנים (שחלקם אגב, לא הרבה יותר גדולים מהסלון בבית שלך) להופעות אינטימיות עוד יותר בכל מיני מתחמים פרטיים שלא נועדו לפעילות זאת מראש, מדירות ועד גגות באיזורי תעשייה בירושליים או במרכז תל אביב... מדובר בעיקר באמני-אלטרנטיב או כאלה שטרם כבשו את המיינסטרים, כמו להקת "ערופי שפתיים" שתשיק בעוד שבוע את אלבום הבכורה שלה על גג ברחוב רבניצקי בתל אביב, או אסי זיגדון, יהוא ירון ולהקת "הפשרות" שהופיעו מספר פעמים בשנה החולפת בדירות באחד העם בתל אביב... או מוטי ביקובסקי שעורך הופעות אינטרנט לייב מהסטודיו שלו ומארח חברים כמו סיון שביט ואמיר צורף, דודי לוי, ארז לב ארי ופטריק סבג, ג'וני שועלי, רפי פרסקי, דן תורן ועוד. אבל הנה, לא רק הם. השבוע התבשרנו שהזמר והפסנתרן שלומי שבן החל בסיבוב הופעות בבתים פרטיים במסגרת קמפיין בחסות בירה מכבי, תחת השם "מכבי הום טור". חברת הקריאייטיב שפיתחה את הקמפיין מבטיחה שזוהי רק ההתחלה ובהמשך אמנים נוספים שיופיעו במתכונת דומה.
והנה "מופע הארנבות של דוקטור קספר" בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו"
בשידור חי ממועדון "שבלול ג'אז" ששדורה ברדיו תל אביב 27.5.2010
שי להב בשירה וקלידים, אורן ברזילי בשירה וכלי הקשה, אורן זיו בבס,
אריאל פוליאקוב בגיטרה, יובל חייבי בתופים
סוף לא טוב
היא כל הסיפור
יותר מדי
האש שלה
עולם שקט
אחלום לנצח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה