יום שני האחרון של אוקטובר

באמת יופי

בתוך ים הלהקות והאמנים, הזמרות והזמרים, שאפשר לקטלג מחוסר ברירה תחת הכותרת "אינדי ישראלי" ישנם כמובן גם לא מעט הרכבים שבתזמון אחר היו יכולים בהחלט להיות חלק ממיינסטרים-השוליים המקומי.
כן זה ביטוי שמצריך הסבר: אין הכוונה לכך שהיצירה שלהם היא מיינסטרים (חס ושלום!!!), אלא לכך שבסך הכל המוסיקה שלהם אינה קיצונית מדי, הנגינה והשירה אינם חובבניים וההפקה ברמה גבוהה ומידת החשיפה שהייתה מגיעה להם באווירה תקשורתית קצת פחות רדופת רייטינג הייתה גורמת להם להיות מוכרים הרבה יותר.

כלומר, אם נניח שהם היו פועלים לפני עשרים שנה עם אותם שירים בדיוק, הם לא היו הופכים ללהיט ענק שכל העם מזמזם אבל בהחלט מוציאים אלבומים בתדירות של פעם בשנתיים, מופיעים מידי פעם במועדון "רוקסן" או ב"לוגוס" ומגיעים לטלוויזיה לתכניות המוסיקה האלטרנטיביות "קול הפופ" או "הקופסא"... וייתכן שהיינו מזכירים אותם היום כחלק מחבורת "איפה הילד" ו"מופע הארנבות של קספר", "נושאי המגבעת" ו"זקני צפת" ושאר החלוצים ההם...

אבל בהיסטוריה, כידוע, אין דבר כזה מה-היה-קורה-אילו והמציאות היא, כנראה, האופציה היחידה שקיימת... וכך, לא מעט מבין מאות (!) הלהקות הפועלות כיום בארצנו, נזרקות לאיזו מיכל ענקי (שלא לומר פחזבל) שעליו מודבקת התווית "אינדי" (פעם קראו לזה "מוסיקת שוליים") רק מפני שככה קל יותר לכלי התקשורת המיינסטרימיים ועמוסי הכמות המטורפת של חומרים חדשים מידי יום, להתמודד (או ליתר דיוק לא להתמודד) איתם. יש רבים מאלה שההתעלמות הגורפת הזו, שנובעת כמעט מחוסר ברירה, שוברת אותם וגורמת להם לוותר על חלומות ההצלחה ופרוש. אחרים מנסים למצוא דרכים עוקפות אל המאזינים (בעידן האינטרנט יש הרבה מאד אפשרויות כאלה) , מקטינים ציפיות (בימים בהם "קיסריה" היא קנה המידה להצלחה בין כה וכה הציפיות חייבות להשתנות כשאתה עושה מוסיקה שאינה פופ/מזרחי) ויוצאים לדרך הארוכה והמפותלת של מלחמת הקיום האמנותית שלהם.

קחו למשל את "יום שני האחרון של אוקטובר". להקה ירושלמית מצויינת שיוצרת משהו מיוחד ומקורי כבר חמש שנים ומוציאה עכשיו אלבום בכורה בשם "יופי". נדמה לי שהם אפילו לא חולמים לכבוש את הפלייליסטים בתחנות הרדיו ומצעדי ההשמעות ב"מדיה פורסט", והופעה מפוצצת ב"בארבי" נראית הרבה יותר הגיונית בשבילם מסגירת היכל נוקיה... וזה בסדר גמור. זאת הפרופורציה הנכונה בשבילם... ורק נזכיר להם שגם את "איפה הילד" או את "נושאי המגבעת" השמיעו בתחילת דרכם רק מעט מאד ברדיו... ו"פלונטר" של פורטיס הפך לסמל של איכות מהפכנית רק לאחר הרבה שנים של הליכה עיקשת בדרכו...

ובכל זאת, אם כבר מדברים על "יום שני האחרון של אוקטובר" (השם הכי פחות נוח מאז "ישראלים /פעולה/ סקס" אם כבר הזכרנו את "זקני צפת"...) אז אולי עוד עשרים שנה הם יהיו "מיתולוגיים" אבל הם פועלים בהווה, ומגיע להם מלוא תשומת הלב שלכם עוד בימינו...
אז תרשו לי להמליץ עליהם כאן ועכשיו. ישי גרוס בשירה וגיטרה כתיבת והלחנת כל השירים, יפעה נאור בגיטרה, אייל לויט בבס ואודי שמש בתופים. בחלק מהשירים בסיוע חוליית הקצב של "איזבו": ניר מנצור בתופים ויונתן לוי בבס) הם יוצרים רוק גיטרות אנרגטי, חכם, מלא רגש וכועס כמו שצריך... בעיבודים והפקה מוסיקלית מפתיעים באיכותם (של גרוס וחבריו ללהקה) הם יצרו צליל שנשמע מאד עכשווי וטרי וחי, ועם זאת מחובר למסורת מ"פינק פלויד" וניל יאנג של שנות השבעים דרך "הפיקסיז" ו"נירוואנה" ו"רדיוהד" ועד ימינו... מי עושה רוק בימינו???

יש בנגינה המצויינת שלהם, בשירה מהבטן, בדרך שבה הם מוציאים את המוסיקה שלהם החוצה המון אנרגיה וחיוניות ומחויבות שסוחפת וכובשת אותך וגורמת לך להתאהב בהם מיד. ויש להם המון שירים מצויינים, לא "נחמדים" אבל בהחלט נגישים, שבעולם אלטרנטיבי היו הופכים ללהיט רדיו גדולים. לא שזה משנה להם, הם הוציאו להופעות (ולא לרדיו) מה שהם מכנים אנטי-סינגל בשם "הנאום" ובו אחד השירים הפחות-תקשורתיים שלהם, ואת האלבום המלא, שיצא בחברת "נענע", הם הפיצו תחילה רק בהופעות. מדובר בקונספט: הם מעדיפים להגיע לקהל פחות דרך התקשורת ויותר במגע ישיר עם המאזינים. וכך הם עושים את שלהם כבר כמה חודשים, מסתובבים ברחבי הארץ (כלומר בעיקר בין תל אביב לירושלים, אך גם בכפר סבא וחיפה...) בהופעות קטנות, מהירות וקצרות ולעתים מבליחים גם באירועים קצת יותר גדולים, כמו למשל בפסטיבל "אינדי נגב" בו קצרו שבחים על הופעתם המצויינת. בקיצור. למה לבלבל את המוח. ככה צריכה להישמע להקת רוק צעירה. תקשיבו להם כבר עכשיו, עוד לפני יום ראשון הראשון של ספטמבר. באמת יופי.