ניל יאנג חדש

יאנג זקן לנצח

קשה להאמין, אבל ניל יאנג מצליח שוב פעם לעורר עניין. אחרי יותר מארבעים שנה במקצוע ויותר מארבעים וחמישה אלבומים (לא כולל אוספים) קשה לצפות מאיזשהו אמן לחדש, להיות רלוונטי, לעורר סקרנות... והנה הוא מצליח. יש לו אלבום חדש "LE NOISE" שלא נשמע כמו שום דבר שעשה מבעבר, ובכל זאת ברור לך שזה הוא. בשירה, בנגינה, בוואריציה האלף וחמש מאות על אותו רעיון... "LE NOISE" קוראים לזה גם בגלל שזה נשמע כמו רעש NOISE, וגם, ובעיקר, בגלל שמפיק האלבום הוא דניאל לנוואה, שאת שמו  כותבים, בשל מוצאו הקנדי צרפתי, LANOIS .

דניאל לנוואה הוא מוסיקאי ומפיק על שהיה מעורב בעשרים האחרונות בכמה מאלבומי המופת של הרוק. מפיטר גבריאל ועד יו-2, מהאחים נוויל ועד רובי רוברסטון ועוד עשרות אחרים. יותר מכל זכורה עבודתו עם בוב דילן, בשני אלבומים שהצילו את הקריירה של דילן מהתבלבלות מוחלטת: OH MERCY ב1989 וTIME OUT OF MIND ב1997. בשני המקרים, כמו ברוב ההפקות הגדולות שלו, הוא לקח שירים במצב מאד ראשוני ובסיסי ועטף אותם במוסיקה שהמציא בעצמו, בלי להתחשב ביוצר. אצל ניל יאנג הוא עשה את זה אחרת. לקח את השירים של יאנג, והשאיר אותם כמעט כמו שנכתבו, אלבום שלם של גיטרות בלבד. וזה נפלא, רענן, חם וחזק. מתאים לתחושה של יאנג שכל אלבום חדש שלו הוא כנראה האחרון.

לפני חמש שנים, כשניל יאנג היה כמעט בן ששים, הוא כמעט מת בשל מפרצת במוחו, עבר תקופת התאוששות קצרצרה וחזר לפעילות מלאה שמורכבת משני כיוונים שונים של התייחסות לחיים וקריירה שלו: מצד אחד הוא מרגיש שהגיע הזמן להתחיל לסכם את 40 שנות פעילותו בהוצאה לאור של הארכיון העצום שלו, כולל עשרות קטעים שלא התפרסמו רשמית בעבר. ומצד שני להמשיך וליצור דברים חדשים וגם להופיע מלוא המרץ כאילו הוא בחור בן 20, בלי חשבון למה יגידו עליו חברת התקליטים, המבקרים או קהל מעריציו הוותיק.

הזיג זג התחיל  כבר ב2005, תוך ההחלמה מהטראומה הגופנית שעבר יאנג סיים הקלטת אלבום בשם "רוח ערבה" (PRAIRIE WIND). באווירה אקוסטית, נוגעת בקאנטרי, עם שירים קטנים, פשוטים, אישיים, חלקם עורגים לזכרונות הילדות, אחרים נשמעים כמו סיכומים ופרידה מהעולם הזה או כמו תפילה. הקול שלו עייף, סדוק, חסר כח ובכל זאת הוא נפלא. ההתאוששות נמשכה במסע הופעות שתועד על ידי במאי הקולנוע ג'ונתן דמי בסרט בשם "לב של זהב" (כשם הלהיט הכי גדול של ניל יאנג, מ-1971).

ב2006 הוא הוציא אלבום מחאה תוקפני בשם "חיים עם מלחמה" (LIVING WITH WAR) שהיה בעצם אוסף מאמרים פוליטיים בעטיפה של רוק גיטרות מכוסח. מחאה נגד המלחמה שמנהלת ארה"ב בעיראק וספציפית ואישית נגד הנשיא בוש. בהמשך אותה שנה אסף יאנג את חבריו הוותיקים דייוויד קרוסבי, גרהם נש וסטיב סטילס ויצא לסיבוב הופעות פרובוקטיבי תחת הכותרת "חופש דיבור" (FREEDOM OF SPEECH) ובו שירי האלבום "חיים עם מלחמה" בתוספת שירי מחאה וותיקים של הארבעה.

בהמשך הוציא יאנג שני אלבומים של הקלטות בהופעות מראשית שנות השבעים ("FILLMORE EAST"  ו"MASSEY HALL"), אלבום בשםCHROME DREAMS 2 שחיבר בין העבר וההווה שלו, כיוון שהיה המשך לאלבום גנוז מ1977.  

ב2008 יצא דיסק סיבוב ההופעות תחת הכותרת "DÉJÀ VU LIVE" ושנה לאחר מכן דיווידי שמתעד את הסיבוב ההוא, על כל המחלוקות הפוליטיות שהוא עורר (הוא מציג חלק מהקהל שלו שאינו מוכן לקבל את העובדה שהוא בא לקונצרט להנות מנוסטלגיה וקיבל במקום זאת הפגנה פוליטית עמוסה במסרים אנטי ממסדיים). יאנג אינו מסתיר מצופי הסרט את הביקורת הקשה שנמתחה עליו ועל חבריו על עצם ההחלטה לצאת למסע מחאה כזה בעיצומה של המלחמה בעירק ואפגניסטן ווגם את העובדה הבסיסית שאין לו למעשה פיתרון אמיתי למצב. הוא רק מקווה (בשנת 2006) שימצא מנהיג ישר שיוציא את אמריקה מהמשבר, אולי אשה או אפילו שחור...

ב2009 יצא עוד אלבום חדש (חלש יחסית ) בשם "FORK IN THE ROAD" שהוקדש לאהבתו של יאנג למכוניות, אלבום שחזר להופעות שלו מ1992 "DREAMING MAN".

וגם, סוף סוף, מימוש הבטחתו משנות התשעים בהוצאת "הארכיון חלק 1" ובו לא פחות משנים עשר דיווידיז או סי דיז (יותר מ150 שירים!) מהשנים 1963 עד 1972, כולל כל ההקלטות הרשמיות ועשרות קטעים נדירים. 

השנה, תוך סיבוב הופעות עולמי מפרך, הודיע יאנג שהוא מוציא את הקופסה השנייה באוספי "הארכיון" והנה פתאום הוא מפתיע באלבום חדש, מקורי שנשמע כמו תמיד...וגם לגמרי שונה וטרי.

והנה כמה שירים מתוך האלבום

ניל יאנג LOVE AND WAR


ניל יאנג HITCHHIKER

ניל יאנג ANGRY WORLD

אדיר והילדות

איזה תענוג זה לטעות לפעמים, לחשוב שאתה יודע משהו כשבעצם אין לך צל מושג, לצפות בעקבות כך למשהו גרוע במיוחד ו...להתאכזב לטובה.

זה מה שקרה לי עם אלבום הבכורה של "אדיר והילדות". אני מודה שמראש, לפני ששמעתי צליל מתוכו, כבר היה לי איזשהו אנטי כללי נגדו. קודם כל המחשבה שהנה עוד אחד מיוצאי "כוכב נולד" שלא הצליח לקחת את הגמר נזכר פתאום שהוא בעצם רוקר בועט... אחר כך הפירגונים מכל מיני כיוונים שהזכירו באותה נשימה את "אדיר והילדות" לצד "רדיו הד" או "מיוז" (ובמקום אחד אפילו את "ג'וי דיוויז'ן" רחמנא לצלן, לא פחות ולא יותר). וחוץ מזה היה גם העניין של שם הלהקה "אדיר" ו"הילדות" שהריח לי לא טוב, משובניזם ועד פדופיליה...

אז הנה אני מודה. טעיתי בגדול. למזלי לא פרסמתי את הסתייגויותי ברבים, ולכן הפאשלה היא בעיקר ביני לבין עצמי. אני בכל זאת מזכיר אותה כאן, כיוון שיש לי הרגשה שכמוני ישנם עוד לא מעטים שקובעים את דעתם מבלי להקשיב באמת. השם, התדמית, ההקשר... כל אלה יוצרים דעות קדומות. וחבל. מי יודע כמה דברים טובים פספסנו בגלל התכונה הזו...

אז הנה אני אומר את זה, צועק את זה, בצורה ברורה: "אדיר והילדות" הוא אלבום רוק פנטסטי, אחת ההפתעות הנפלאות של החודשים האחרונים במוסיקה הישראלית החדשה.

אדיר הוא אדיר אוחיון שכותב ומלחין ושר ומנגן בגיטרות, "הילדות" הם עידו (דודו) הרשקוביץ בבס ושירה ונדב הושע בתופים, קלידים. ההפקה המוסיקלית העצמאית של השלושה מפתיעה בעוצמתה וברעננותה, אז נכון שאפשר שלשמוע שהם שמעו "רדיו הד", בשירה הגבוהה ובמעברי המקצבים... אבל כל מוסיקאי מעודכן בכל העולם (המערבי) שמע "רדיו הד" בעשרים השנים האחרונות, לצד עוד הרבה דברים נפלאים אחרים שקורים בחו"ל, והשאלה היא איך המוסיקה החדשה שאתה מושפע ממנה חודרת לתוך היצירה שלך והופכת לחלק מהשפה שלך.

"אדיר והילדות" שמעו הרבה מוסיקה טובה ועכשיו הם עושים את שלהם: נשמעים לגמרי מקוריים, ממש לא חקיינים. פאוור טריו ישראלי שמגיש בלי רגשי נחיתות רוק גיטרות (ולעתים קלידים) חם ומסעיר ומרגש. נגינה משובחת, שירה מלאת נשמה ומעל לכל, שירים טובים ולא סתם הפקה מעניינת. "אדיר והילדות" עושים את שלהם תוך אי התחשבות במה-שהולך-היום ולא רק בפופ המקומי (אין אף קטע מזרחי!!!) אלא גם בנישה של הרוק הישראלי (כולל קטע סיום של תשע דקות!!!). איזה כיף שעוד עושים מוסיקה כזאת, שיש בה מקום גם ל"סתם נגינה", להבדיל מיצירת להיט-מהודק שאין בו חופש מוסיקלי כזה... ועוד אצלנו בארץ ישראל...

אז עכשיו כשסיכמנו שאין קשר בין האלבום הזה ומה שאולי חשבת (אני חשבתי) על אדיר אוחיון  אני חוזר לרגע להיסטוריה שלו. האמת היא שאני ממעט לצפות ב"כוכב נולד" (רק מפני שיש לי המון המון המון מוסיקה חדשה לשמוע ואי אפשר להספיק הכל בחיים) אבל אפילו אני זוכר את הדיבורים על אוחיון בעונה החמישית של התכנית (בה הגיעו לגמר שלומי בראל, מרינה מקסימיליאן בלומין ובעז מעודה שזכה). אדיר אוחיון בלט בשירתו גבוהת המנעד ומיוחד, לצד פרשנותו לשירים מוכרים (ביניהם "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, "מחכים למשיח" של שלום חנוך) הוא הפתיע במיוחד בשיר המקורי שבחר לשיר "לצלול" (שלא מופיע באלבום של "הילדות").

טמירה ירדני מפיקת "כוכב נולד" סיפרה שבעצם אדיר אוחיון היה רוקר בכל רמ"ח אבריו עוד בטרם הגיע לתחרות, עם חברי "הילדות" הוא הופיע בצפון הארץ עוד שלוש שנים טרם התחרות, והוא בסך הכל בן 25 (חבריו ללהקה מעט יותר מבוגרים ממנו) . כך שהמחשבה הפסולה שהודיתי בה בתחילת הכתבה, על כך שהוא הפך לרוקיסט רק אחרי הכישלון, אין לה על מה להתבסס.

מסקנה א': בתחרויות כאלה ובכלל בתחרויות-מוסיקה לעתים קרובות ההשתתפות חשובה יותר מהזכייה, ועוד קצת התבשלות והתכוננות לקראת הוצאת אלבום הבכורה יכולה להועיל (אני זוכר את "החברים של נטאשה" לוקחים את המקום השני בתחרות של עיריית תל אביב שבה זכה... מי זה היה???). ומסקנה ב', אם באמת יש לך את זה ואתה מוכן לעבוד קשה כדי לעשות את זה, בלי להתפשר על האמת האמנותית שלך כדי ולזכות בהצלחה מיידית.... סופך שתגיע. "אדיר והילדות" מגיעים עכשיו.

ואפרופו הפתעות מכיוון "כוכב נולד". הנה עוד אחת שלא מתנהגת כצפוי... מי פיינגולד.
עם הוצאת אלבומה הראשון היא בקרה באולפן גל"צ להופעה אקוסטית קצרה 
עם מיקי פיינגולד בבס, רמי אוסרווסר בגיטרה.

החלום הישראלי

לשבור רגל

תמשיכי לחלום

צח דרורי בהופעה בגלי צה"ל 26.9.2010

צח דרורי בשירה, מחשב ופסנתר, עדי הרצבי בבס,

שגיא צורף בגיטרה, יעל קראוס בשירה

שדה חיטה

סוסים

אי שם (יעל קראוס שרה)

אם תבוא (יעל קראוס שרה)

הופעות קרובות:
8.10.2010 פסטיבל אינדינגב
19.10.2010 עשן הזמן באר שבע


והנה מה שאני חושב על האיש ואלבומו... (רק דברים טובים)


http://www.kutnermusic.com/2010/04/blog-post_9340.html

ישראלים / פעולה / סקס בהופעה באולפן גל"צ 26.9.2010

התכנית "מוזיקה היום" משודרת בגלי צה"ל מידי יום א בשעה 15:00

השבוע התארחו בתכנית, בהופעה חיה לגמרי, ישראלים / פעולה / סקס:

מאור כהן בשירה וגיטרה, תום מוכיח בבס, יובל קיינר בתופים, תמיר שקולניק בגיטרה ושירה.

השירים בתכנית:

הזר

עיני חתול

תמיר שקולניק

הזיעה הזאת

השכן (פרסומת)

האמת שלכם

RIDE

מאור כהן

תום מוכיח

יובל קיינר

צילומים: דני זודקביץ'
סאונד: אסף סיטון ודני אור

הופעות קרובות:
 30.9.2010 לבונטין 7 עם כהן את מושון
6.10.2010  לגנסקי נתניה
9.10.2010 פסטיבל אינדינגב

והנה עוד הופעת-רדיו של "ישראלים/פעולה/סקס" בהרכב מחוזק עם הוד מושונוב בקלידים.
הופעה במועדון "שבלול ג'אז" בתכנית "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב1.6.2010

הזר

הזיעה הזאת

CHEAP SUNGLASSES (זי זי טופ)

האמת שלכם

דורי בן זאב חדש

דורי זה רדיו
עכשיו, כשגלי צה"ל חוגגים 60 שנה להקמתם, תרשו לי לבחור את הדי-ג'יי הכי חשוב שעבד שם אי פעם, שם, ולפחות לטעמי וברדיו הישראלי בכלל. בגללו רציתי להיות שדרן רדיו, ובזכותו אני עושה את זה כבר 35 שנים...
כשהתגייסתי לגלי צה"ל בסוף 1974, כבר היו שם כוכבים גדולים, ביניהם אורי לוטן ז"ל ורם תדמור ואלי ישראלי... והיה דורי בן זאב שהיה משהו אחר ושונה ומסעיר וחד פעמי. דורי בן זאב המציא רדיו חדש, שעוד לא היה כמוהו, בצורת ההגשה שלו החופשייה מכל מגבלה וחוק, בהומור חסר המעצורים שלו ובעיקר בדרך שבה הוא עבד עם מוסיקה, נכנס לתוכה, התערבב בה ויצר בעזרת השירים שהשמיע והדברים שאמר מוסיקה חדשה. הוא לא היה סתם שדרן אלא מוסיקאי ויוצר שכלי הביטוי שלו הם המיקרופון והפטיפונים... גאון, לא פחות, שעשה סקרצ'ינג ומאש-אפים הרבה לפני כל האחרים, שבנה עולם דמיוני עשיר ומרתק ומצחיק ומרגש בזכות הטעם המשובח שלו, הרגישות וההקשבה למוסיקה של אחרים.
דורי ברדיו המציא שפה ייחודית וטכניקת עבודה שהמשיכה להשפיע על דורות של שדרנים, קריינים ועורכים מוסיקליים, גם אם לא היה להם שום מושג מי הוא ומה פועלו. שיא המהפכנות והיצירתיות שלו היו בשנות השבעים והשמונים, אבל הוא אף פעם לא ממש פרש ועד היום כל מפגש עם תכנית שלו היא חוויה למאזין. כמעט מתחילת דרכו הרחיב דורי את עיסוקיו למגוון פעילויות, ממשחק בקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ועד הנחיית מופעים ואפילו קרקס, מכתיבה לזמרים אחרים ולמופעי סטנד אפ ועד הקלטת פרסומות ומי יודע מה עוד.... אך בשבילי הוא קודם כל, ומעל הכל, איש שאמנותו היא רדיו. אוהב לדבר למאזין, ואוהב מאד מוסיקה. גם להשמיע, וגם, כנגזרת של היצירתיות ברדיו, לבצע שירים בעצמו.

דורי בן זאב מגיש ממנו אלייך
כזמר מבצע ידע דורי תמיד לאסוף סביבו מוסיקאים מצויינים שיצרו ביחד איתו אלבומים מפתיעים באיכותם, חלקם עם שירים שכתב בעצמו וחלקם עם כאלה שנכתבו במיוחד בשבילו. אני כותב "מפתיעים" מכיוון שהם היו טובים ללא הנחות לכך "שהוא רק שדרן שמתעסק במוסיקה כתחביב".
ב1976 יצא אלבומו הראשון "הכיוון מערב" בעיבוד ג'אזי של אלונה טוראל ובהפקת לואי להב עם שירים / תסכיתי רדיו קצרים שדורי כתב והלחין, ביניהם "הסתובבתי ברחובות", "לא ידעתי", "אני חולם על הקיץ" ו"הכיוון מערב". שנה לאחר מכן, האלבום "לימונדה" כלל לא מעט להיטים, ביניהם "למון טרי" של שלום חנוך, ושיתופי פעולה עם מתי כספי ב"ואתם רוקדים" ו"20 ריחות לאורך השדירה". את האלבומים הבאים בהם השתתף יצר דורי עם יגאל בשן (ביניהם "מכת שמש") ובעצמו הוציא בסוף העשור אלבום של שירי ילדים בשם "אפרוחים" והשתתף כזמר בהפקות שונות, ביניהם שר את "עוברים דירה" בסרט "דיזנגוף 99" ושירים אחדים במחזמר "התשה" ביניהם שיר מפתח בשם "רדיו דבר אלי".
הוא כתב באותה תקופה שירים ל"תיסלם", "חמסין", שרי, עובד ("ברווזים ברווזים"), אפרים שמיר, קובי רכט, נתן כהן, קורין אלאל, דני בסן ואחרים. ב1985 יצא אלבומו הרביעי "גנבים" ובו, פרט לשיר הנושא שכתב והלחין שלום חנוך (ראה מסגרת) בעיקר לחנים ועיבודים של נתן כהן. והוא הוריד את קצב פעילותו המוסיקלית לטובת עיסוק בתיאטרון, אם כי המשיך מידי פעם בשיתופי פעולה מוסיקליים, למשל עם "טנגו", "נוער שוליים" ואחרים.


ב1991 יצא האלבום האחרון שלו "חניה פרטית" בעיבוד עופר מאירי, ובו בן השאר הלהיטים שכתבו ידידיו מאיר אריאל ("סוף שבוע בכפר") ושלום חנוך ("לאה גנוב"). ב1994 יצא אוסף ראשון של מיטב להיטיו, ומאז הוא הקליט מידי פעם שירים בודדים, אך לא השלים אלבום שלם. עד עכשיו.


עכשיו יוצא לדורי בן זאב אלבום חדש, "מתחת לכובע", והשמחה רבה. בהפקה מוסיקלית שלו ביחד עם עובד אפרת שר דורי שני שירים מעיזבונו של מאיר אריאל ז"ל (דורי היה בין מפיקי האלבום "מודה אני" שיצא אחרי מותו של אריאל), נשמע שהוא נהנה ומכייף, כותב ומלחין ומשתף פעולה עם אריאל הורוביץ, נפתלי אלטר, משה לוי (שמחדש שיר שדורי כתב פעם לנתן כהן, "רצתי אליך"), איילה אשרוב, עובד אפרת וגם פול קונטי האיטלקי. אלה לא המהפכות של שנות השבעים, אבל כיף לחזור ולשמוע את האנרגיות החיוביות האלה שוב. אחלה תכנית רדיו האלבום הזה.

שלום חנוך יושב וכותב לבן זאב
ולסיום תוכניתנו הנה פרט טריוויה לא חשוב שנתקע לי בראש.... אז אני מוציא אותו עליכם.
שלום חנוך כתב והלחין לדורי בן זאב שלושה להיטים גדולים. הראשון היה "למון טרי" לאלבומו של דורי "לימונדה" בשנת 1975. השיר נפתח כזכור בשורה: I WAS SITTING BY THE LEMON TREE... יענו, הייתי יושב ליד עץ הלימון....
חלפו עשר שנים, ושלום חנוך כתב לדורי להיט משעשע בשם "גנבים" לאלבום באותו שם, שנפתח בשורה: "כל היום אני יושב, ועלייך רק חושב...". ואז , בשנת 1988, באלבום "חניה פרטית" הגיע עוד להיט ע-נ-ק מבית היוצר של שלום חנוך: "לאה גנוב" ותנחשו איך הוא נפתח... "יושב לי כל יום על אותו כסא נוח"...
מסקנה: בכל פעם שדורי רוצה שיר משלום, שלום פשוט יושב... וכותב.
ושאלה: איך עושים דיליט לשטויות שממלאות את המוח???

ג'ף בק בא

אבל יותר מכל אהב הוא לנגן... בגיטרה
ג'ף בק הוא הגיטריסט של הגיטריסטים. מאז שהיה חבר בלהקת הריתם-אנד-בלוז הבריטית "ציפורי החצר" (בה החליף בשנת 1965 את אריק קלפטון, ובה העביר את תפקיד הגיטריסט המוביל לג'ימי פייג') מוליך ג'ף בק קריירה מאד ייחודית ופורצת דרך בתחום הגיטרה, ובעוד שותפיו ללהקה המיתולוגית ההיא, פייג' וקלפטון, הפכו את העמקתם בבלוז וברוק להצלחות מסחריות, בק הלך למגוון הרבה יותר רחב של סגנונות מוסיקליים, חלקם ניסיוניים לגמרי. יצר פחות "שירים" ויותר קטעים אינסטרומנטליים, הוציא מעט מאד סינגלים (למעשה לא היה לו להיטים במצעדי הפזמונים מאז HI HO SILVER בתחילת דרכו, בשנת 1967, וקצת באלבום עם הסולן רוד סטיוארט ב1968)) ובכל זאת הוא לא רק נחשב לאחד מגדולי הגיטרה אי פעם, אלא גם זוכה בהצלחה נאה במיוחד בשנים האחרונות.

השנה, עם הוצאת אלבומו ה17 הוא קיבל את פרס הגראמי החמישי שלו על "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר", בשנה שעברה נבחר בפעם השניה ל"היכל התהילה של הרוק" והופיע עם סטיבי וונדר בקונצרט המיוחד במלאת יובל למפעל (בשיר שוונדר כתב במיוחד עליו בשנות השבעים, "אמונה תפלה") וסיבוב ההופעות העולמי שלו, עם אריק קלפטון ולגמרי לבדו, הוא אחת ההצלחות המפתיעות של התקופה. גם אצלנו תוכננה תחילה הופעה אחת בלבד, וכבר נוספה הופעה נוספת.

ג'ף בק מגיע אלינו בתחילת אוקטובר עם הרכב נגנים-סופרסטארים בפני עצמם, מפיק העל נארדה מייקל וולדן בתופים, הזמרת-כותבת רונדה סמית בבס וג'ייסון רבלו בקלידים.

ההופעה שלו כיום, כך הוא מספר לי בראיון טלפוני קצרצר לעיתון "ישראל היום", מורכבת בחציה מהאלבום החדש "EMOTION AND COMOTION" ובחציה מ"מיטב הלהיטים" שלו בכל הזמנים.
מתוך שיחה של רבע שעה הקדיש ג'ף בק כחמש דקות לדיבור מאד מתלהב על השורשים המוסיקליים שלו. ביניהם על השיר I PUT AS SPELL ON YOU שכלול באלבום החדש, אך לא מופיע ברשימות השירים בהופעות שלו כיום. "זה שיר שהיה לי מאד חשוב להקליט. הוא נוצר על ידי זמר בלוז שחור בשם סקרימינג ג'יי הוקינס ב1954, הוקלט לראשונה שנתיים לאחר מכן וזכה מאז למאות גרסאות. מבחינתי הוא מסמל את המוסיקה שגדלתי עליה ושבגללה נכנסתי למוסיקת הבלוז השחורה..."
בהמשך מזכיר ג'ף בק גם את גיטריסט הבלוז האגדי בי.בי. קינג ומביא אותו כדוגמא לכך שבסגנון הזה אפשר להמשיך ולהיות רלוונטי גם בגיל מבוגר מאד, וכמובן, יותר מכל הוא מציין את ג'ימי הנדריקס. אנחנו משוחחים בשבוע בו עברו 40 שנה למותו מי שנחשב לגדול הגיטריסטים בכל הזמנים (18 בספטמבר 1970). ובאחד הקטעים באלבום החדש ישנה ציטטה קצרצרה מנגינתו של הנדריקס. "אני זוכר את ההלם של כולנו כששמענו אותו בפעם הראשונה, אחרי זה יצא לנו לנגן ביחד פעמים אחדות במועדונים בלונדון, אבל לא הקליטו שום דבר משותף.... גם היום הנדריקס היה ונשאר הגדול מכולם. ג'ימי הוא הסיבה בגללה אנשים מקשיבים לגיטרה חשמלית. ובשביל ג'ף בק זוהי כנראה המחמאה הגדולה ביותר. כך גם כשאני אומר לו שלעתים הגיטרה שלו מספיקה גם במקום תפקיד הזמר, למשל בגרסתו ל"מעבר לקשת בענן" באלבום החדש.
ג'ף בק יודע את זה, והיה מוכן להופיע בקונצרט אינסטרומנטלי לגמרי, אך הוא יודע שממעבר להיותו עילוי גיטרה הוא גם "כוכב רוק" שאינו יכול להסתפק בנגינה בלבד בגלל הקהל. ג'ף בק צמח מהרוק והריתם אנד בלוז, אך כבר שלושים שנה הוא נשמע יותר כמו מוסיקאי קלאסי או ליתר דיוק, כמוסיקאי המפגיש קלאסי וג'אז. באלבום החדש, למשל, הוא מבצע לצד סטנדרטים של בלוז ושירים חדשים ומקוריים גם עיבוד לקטע של בנג'מין בריטן וקטע מאופרה של פוצ'יני.
"הקהל שבא להופעות שלי יודע למה לצפות" הוא אומר, "זה אינו מופע רוק סטנדרטי וגם לא מופע ג'אז. אנחנו מנגנים הרבה חומרים מקוריים שהם שילובים של סגנונות שונים ועושים גם גרסאות משלנו לשירים מוכרים"
ביניהם בסיבוב הזה חזר ג'ף בק ל"A DAY IN THE LIFE" של הביטלס, לI WANNA TAKE YOU HIGHER של "סליי ומשפחת סטון" וגם לשירי נשמה ובלוז ישנים כמו "PEOPLE GET READY", "ROLLING AND TUNBLIN". מה מתוך אלה יהיה גם אצלנו? נדמה לי שבק משאיר חלק מהרשימה לסגירה סופית ביום המופע ובהתאם לאנרגיות שהוא חש תוך כדי...
אני שואל לדעתו על המוסיקה הפופולרית של ימינו וגם על מותו של האלבום כקונספט.ג'ף בק משיב שהוא בעיקר מצטער על כך שצעירים של ימינו יש הרבה פחות אפשרויות להיחשף למוסיקה שאינה מסחרית. "אני חושב שהקהל הצעיר בימינו, למרות שיש לו מבחר עצום של אפשרויות, מסתפק רק במעט, בעיקר במה שפופולרי ומוכר לו מהתקשורת. הם מפסידים הרבה דברים מצויינים וזה מאד חבל לי. כך גם סופו של האלבום. להוריד שירים בודדים באינטרנט נותן לך רק חלק קטן מהתמונה..."
אני שואל אותו שאלה שהגיע מהדור המוסיקאי הצעיר אצלי בבית , שמתעניין עד כמה מוסיקאי רב ניסיון כמוהו ממשיך להתאמן ואפילו ללמוד על הכלי שלו.
ג'ף בק: זה ממשיך כל החיים. אמנם לא לימוד מסודר אצל מורה, אבל כל הזמן לומדים ומתאמנים, במיוחד בתקופות של סיבובי הופעות. צריך כל הזמן להשאר בכושר.
ואיך שומרים על הפשן למוסיקה אחרי כל השנים האלה?
ג'ף בק: כשאני יודע שאנשים יבואו במיוחד לשמוע אותי זה ממלא אותי באנרגיה ותשוקה לנגן.

סגיב כהן / קרן פלס בהופעה באולפן "מוזיקה היום" גלי צה"ל 19.9.2010

סגיב כהן בשירה וגיטרה, אסף בוכמן בגיטרה, גיא טירם בעוד וקולות


השירים:
בדרך אליך
המפרש
ישקני
מהמרחקים

קרן פלס בשירה וגיטרה, עומרי בר בקלידים וקולות,
אודי שמחון בגיטרה,נעם ורדי בבס, יונתן חרפק בתופים

עומרי בר בקלידים

                                         כל מי שהוא לא עומרי בר, כולל צלם וויינט עומר שוורץ

השירים בתכנית:
מבול
שיר לאסף
בין העיר לכפר
רצה הביתה
איתי + TIME AFTER TIME
לשם




סאונד: גראם ג'קסון ורפי קופפר
צילומים: דני זודקביץ'

מאיר אריאל - 11 שנים למותו

מאיר אריאל חי

היום מתקיים ב"חוות רונית" המופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל, זו הפעם האחת עשרה. כבר כמה שנים שיש לי את הכבוד לערוך ולהנחות את המופעים האלה, ובכל פעם, לצד ההתלהבות ההולכת וגדלה והקהל החדש שמצטרף בכל פעם, גם חוזרות ועולות השאלות למה ומדוע והאם... ובעיקר מה מאיר היה אומר על זה...
על זה שבחייו לא הגיע ל"קיסריה" ובמותו שיריו כן מגיעים, על השאלה האם יש הזכות לבצע בעיבודים חדשים שירים של אמן שלא יכול להגיב וגם, בכל פעם מחדש, על ההחלטה לשלב במופע גם שמות חדשים שאינם קשורים להיסטוריה המוכרת שלו או למה שנראה כמו המעגל התרבותי – חברתי שלו...


אז הנה, כמו בכל שנה, אני עונה. אמנם לא יכול לדבר בשמו, אבל מתבסס על דברים ששמעתי מפיו, בעיקר בעשר השנים האחרונות לחייו.

אחרי שהפך לכוכב אלטרנטיבי ברוק-פולק הישראלי עם טרילוגיית האלבומים "שירי חג ומועד ונופל" מאיר אריאל רצה להשתנות. שמעתי את זה ממנו בעיקר בתקופה שאחרי "מסע הבחירות של מאיר אריאל" בסוכות 1987. הוא התקרב לדת ודיבר הרבה על תחושת המיאוס שלו מהפוליטיקה (לא ברמה של איזו מפלגה נמצאת בשלטון אלא הטלת ספק בשיטה עצמה), כעס על השינויים שחלו בחברה הישראלית ובמיוחד על האופן שבו אלה מצאו ביטוי בתקשורת, ועל החוכמה שהוא מוצא בלימודי הדת והפילוסופיה. הייתה בדבריו תחושה של סוף תקופה, אישית וכללית, ורצון לצאת לדרך חדשה. הפרידה מאביו, מהקיבוץ, וגם, נדמה לי, מחלק מהדעות והאמונות שהחזיק בהן שנים רבות.... כל אלה דחפו אותו לחוש מהבחינה התרבותית "עני ורש ומרושרש", כפי שכתב, ולהביט בקנאה בנשל הנחש: "לו יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע..."

הוא החליט להשתנות גם בהתנהלות האמנותית שלו. נמאס לו להיות "המשורר המזמר" שמכירים רק מתי מעט (קהל "צוותא" כסמל), הוא שאף להגיע אל הקהל הרחב בכל הארץ (זה היה המניע העיקרי ל"מסע הבחירות"), להרחיב עוד את חוג המבצעים משיריו, לפתוח את אופקיו המוסיקליים, להיות "פחות כבד"... לקראת סוף שנות השמונים הוא הקליט והוציא שירים בודדים (ולא באלבום) כמו "אולה בבו" (שנכתב 20 שנה קודם לכן), "עברנו את פרעה נעבור גם את זה", "שיר הקומבינה" ו"נרקומן ציבור", סיכם את פעילותו באלבום אוסף ראשון "מבחר" ובספר "נשל הנחש" והחל תקופה חדשה של יצירתיות לעשרות זמרים שהקליטו משיריו, בהם רבים שלא עבדו איתו בעבר, בסגנונות מוסיקליים שלא נגע בהם קודם לכן.

כך גם באלבום הבא שהקליט, "זרעי קיץ". הוא חבר בו שוב לשלום חנוך כמפיק מוסיקלי וגם אל רוני פיטרסון כמנצח על הקלטת הבס, התופים והגיטרות, מתוך כוונה, שהצליחה, ליצור צליל בלוז ישראלי חדש. בהופעות שליוו את הוצאת האלבום ליווה אותו הרכב נגנים צעירים שכלל את יואב בונצל בתופים, נאור כרמי בבס ויזהר שאבי בגיטרה. הוא הופיע גם לבדו, בין השאר בפסטיבל ערד, והפתיע כששר את להיטו של זהר ארגוב "כבר חלפו השנים" שכתב והלחין אביהו מדינה. בשיר "בצהרי יום" שהתבסס על כתבה שלו בעיתון "כותרת ראשית" הוא שר עם דויד ברוזה...:"מתי כבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב" ואחד השירים שהיה הכי גאה בהם היה "ציונה" עם ניסים גרמה.

הוא כתב המון שירים לאחרים, רץ בהופעות כמו דרדק צעיר והמשיך כל הזמן לחפש דרכי ביטוי חדשות. מצד אחד הוא מאד רצה להצליח, ו"זרעי קיץ" היה האלבום שנועד להביא אותו לקהל שונה. מצד שני, הוא חש שיש לו גם דברים פחות נעימים לומר על "המצב" ויצר את "רישומי פחם", אלבום קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע, האלוהים והממסד הפוליטי והכלכלי.

אחרי "רישומי פחם" הקליט מאיר אריאל רק עוד אלבום חדש אחד, "ברנרד ולואיז" בהפקת משה לוי. תוך כדי ניסיונותיו למשוך תשומת לב בקידומו הוא הסתבך בדברי ההבל על ההומואים ושרף לעצמו קהל רב שנפגע עמוקות בדבריו. ייתכן שהיה מתגבר על המשבר הזה, ואולי היה משכנע את המאוכזבים ממנו שדבריו הבוטים, עליהם התנצל, לא היו אופיינים לו ולדרכו, אבל הוא נפטר בטרם עת ולא הספיק להשלים את המלאכה.

ערבי השנה לזכרו הם בעיני קיום החזון והתקווה שהיו לו להרחיב את קהל מאזיניו, להגיע ל-כ-ו-ל-ם. בעזרת המופעים האלה ושאר פעילויות ההנצחה שיוזמת ודוחפת אלמנתו תרצה, מאיר אריאל חי.

לפחות בשירים.


הנה ריכוז כל מיני וידאואים של מאיר אריאל שהעליתי ליוד-טיוב:

"הולך בטל" עם "קריזמא" וקצת "תמוז" מתוך הופעה בים המלח 1998

להקת קריזמא (מאיר אריאל, יהודה עדר, מיקי שביב, ז'אן פול זימבריס, אדם מדר, יואב קוטנר)
מארחת את שלום חנוך ואריאל זילבר בקטע "הולך בטל"

לו יהי

עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי

מלחמת יום כיפור יצרה זעזוע (גם) במוסיקה הישראלית. בהלם הקרב הראשוני, שנמשך לפחות שנה, עולם הזמר העברי המשיך להתנהל כרגיל, או לפחות כמקובל אחרי מלחמות. רוב השירים התעלמו לחלוטין מהאירוע ששינה את פני המדינה, רק מעטים עסקו בצער על הנפגעים הרבים ובאבל על הנופלים, עוד פחות נתנו ביטוי לתחושות כעס ומחאה.

כמקובל אצלנו, התגובה המיידית למשבר היא שירי בריחה מין המציאות והצבת אלטרנטיבה נעימה תוך הדחקת הבעיות. אסקפיזם מוחלט כקונספט. "כוורת" עם הנונסנס הכיפי שלה היא סמל התקופה ולא במקרה אלבומה הראשון "סיפורי פוגי" הפך אז לרב המכר הישראלי הגדול מכולם (מאז אלבום האוסף "ירושלים של זהב", שש שנים קודם לכן).

מי שמביט על מצעדי הפזמונים חצי שנה אחרי אוקטובר 1973 לא ימצא כמעט ביטוי לסערה הגדולה שהתחוללה כאן, לחרדה שאנו עומדים על סף חורבן, כפי שהתבטא שר הביטחון דאז משה דיין, ולהקלה-המהולה-בכאב של הניצחון הצבאי חסר התקדים. שלא כמו אחרי מלחמת ששת הימים, כמעט ולא נוצרו במלחמת יום כיפור שירי תהילה וניצחון. אווירה הימים שאחרי הייתה של נחמה ועידוד וכמיהה לשלום. כך גם בשנים הבאות, משהו בטון המוסיקה נרגע והתמתן. אלבומה המאד מצליח של חוה אלברשטיין, "כמו צמח בר" שיצא ב1975 הוא דוגמא מובהקת לרוח התקופה: עם שירים חדשים וישנים: "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "פגישה לאין קץ", "את תלכי בשדה", "חופים הם לפעמים", "השכם השכם בבוקר", "ימי בנימינה", "כמו צמח בר", "שיר ליל שבת", "אחרי מותי", "אמרה האשה" ו"שלכת". לא נאמרה בו מלה אחת על המלחמה ולא על חרדת השואה... אבל האלבום הזה לא היה נשמע כך ללא מלחמת יום כיפור. כך גם אלבום הבכורה של אהובה עוזרי "היכן החייל" שיצא באותה שנה והיה מהפכני בכך שעסק בשכול ובכאב לא בדרך המוכרת לזמר העברי עד אז, משירי הפלמ"ח ועד נעמי שמר, אלא בדרך של קינה ומוסיקת נשמה מזרחית.
שכן עם כל הכבוד להצלחה של "כוורת" והשפעתה העצומה על הפופ הישראלי מאז ועד היום, במבט לאחור ברור שמלחמת יום כיפור, שינתה את המוסיקה הישראלית לעד.
שבירת הדימוי העצמי שלנו כמעצמה בלתי מנוצחת, ושל הביטחון ב"מיהו הישראלי האמיתי", השפיעה גם על התפישה של "מהו הצליל הישראלי הנכון" ועוררה זרמים וסגנונות רבים שהיו רדומים עד אז. בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור תם שלטון הלהקות הצבאיות במיינסטרים הישראלי והמוסיקה נפתחה להמון אפשרויות חדשות: מוסיקה מזרחית, רוק, סינגר-סונגרייטרז, רוק-מתקדם, להקות זמר, אבנגרד, פופ, דיסקו, ג'אז, קלסי חדש ומוסיקה אתנית... פתאום משהו נפתח והשתחרר וקיבל את המציאות החדשה: המוסיקה הישראלית, כמו העם היושב בציון, היא אוסף מגוון של המון צבעים וטעמים.

"לו יהי" של נעמי שמר הוא כנראה השיר המזוהה ביותר עם מלחמת יום כיפור. את השיר שנוצר עוד לפני המלחמה, תחילה כתרגום לLET IT BE של הביטלס ואחר כך כשיר מקורי ועצמאי, שרו תוך כדי המלחמה נעמי שמר והגשש החיוור וגם חוה אלברשטיין. כמו בלטו בזמן המלחמה ומיד אחריה לא מעט שירי תקווה, נחמה ועידוד, שירי אהבה לצה"ל ולמולדת והרבה געגועים לארץ ישראל שהיתה...

אתם זוכרים את השירים
תוך המלחמה כתב שייקה פייקוב את "נפגשנו שוב" ששר דודו זכאי, ובו תמצית הרעיון: "שירי לי מולדת משיריך היפים, כמה אהבתי לזמרם ברגעים קשים". זו היתה המשימה שנטלו על עצמם רוב יוצרי שירי התגובה המיידית שהגיעו לרדיו בסוף 1973 – תחילת 1974. צוות הווי גולני את "על שלושה פשעי דמשק", עוזי פוקס "אין לך מה לדאוג" (שלחי לי תחתונים וגופיות"), בועז שרעבי "מי ידע שכך יהיה" (הראשון שכתב עוזי חיטמן), יהורם גאון ב"המלחמה האחרונה", ריקי גל עם "שמור לי", רותי נבון ב"גשם בעיתו", ריקי מנור, ריצ'רד רץ ודודו אלהרר "יום דין", להקת פיקוד דרום "ויסעו ויחנו", עדנה לב "מודה אני לפניך", אילנית ב"אחי גיבורי התהילה", "ללכת שבי אחריך" ו"אם יפול הכוכב שלי", נתנאלה וצוות בידור חיל האוויר "היה לי חבר היה לי אח", דודו זכאי שר את "נפגשנו שוב", ששי קשת את "הסופה מגולן", יגאל בשן את "דודי שב הביתה", חנן יובל את "אתם זוכרים את השירים" והיה גם שיר אחד, "אין לנו מילים" ששר צוות הווי מיוחד שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, אילנה רובינא ופופיק ארנון. אחד החברים שהצטרפו לחלק מהופעות הצוות היה לאונרד כהן שהגיע לביקור בארץ ו"רצה לעזור". באותה הזדמנות הוא כתב שני שירים שהפכו אחר כך ללהיטים גדולים: WHO BY FIRE שהתבסס על תפילת יום כיפור ו"LOVER LOVER LOVER".

עוד שירים רבים נוצרו בשנים הבאות בעקבות המלחמה, כשלצד שירי הכאב והעידוד הולך וגדל חלקם של שירי הדאגה-מהמצב שלא לומר מחאה. יהונתן גפן ודני ליטני יצאו למופע סאטירי בשם "זה הכל בינתיים בינתיים זה הכל", עלי מוהר, לדוגמא, התייחס ל"שיעור מולדת" שכתב ללחנו של אפרים שמיר ב"כוורת" כשיר מחאה על ישראל שהיתה ואינה עוד. "כוורת" שרה באירוויזון 1974 (בתחרות עם "אבבא") את "נתתי לה חיי" שהעיז לומר "מספיק אוויר למדינה או שתיים"... אך רוב השירים היו אחרים. שירי כאב וגעגוע, לעתים תוך חזרה לטכסטים שנכתבו הרבה לפני... שלמה ארצי הוציא אלבום שלם בעקבות המלחמה "לכל החברים מהמסע מים אל ים" ובו שר בין השאר את "זמר לבני" , שכתב נתן יונתן לזכר בנו ליאור שנפל במלחמה, את "מכתבו של מנחם מנדל", שכתב נתן אלתרמן על השואה; ואת שירו של איציק מאנגער, "הייתי שנים נע ונד בניכר". להקת חיל האוויר שרה את "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" שכתב קצין החינוך של החייל על פי נאום של מפקד חיל האוויר מתי פלד.
אחרים, רובם, התייחסו לנושא בקטן ובמרומז. בועז שרעבי שר "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים" ואת "מה להם לבני אדום", אריק איינשטיין הקליט תוך שיחות ההפרדה עם מצרים את "שיחות דיפלומטיות", אבי טולדנו את "מה חשוב היום", מתי כספי את "ביום מסה" דודו זכאי את "חייכי לי בשירים", אורי שבח "ארץ אהובה", אושיק לוי את "זה מכבר", להקת פיקוד מרכז "זוהי רק ההתחלה", להקת הנח"ל "ראינו את המלחמה", צוות הווי צנחנים "בארץ אהבתי", להקת חיל האויר "מוכרחים להמשיך לנגן", קצת אחרת "הנסיך הקטן", 14 אוקטבות ב"דמעות של מלאכים", דני ליטני "מה יהיה בסופנו", שרה בדישי "יש מקום לדאגה" ויהורם גאון "לא נפסיק לשיר". היו שירים שנוצרו באותה תקופה וחיכו עוד שנים כדי להתפרסם, כמו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" של מאיר אריאל, "איפה טעינו" של אושיק לוי ולהבדיל, "נתנה תוקף" שש חנוך אלבלק. את השיר הזה, המבוסס על תפילת ראש השנה ויום הכיפורים, הלחין יאיר רוזנבלום לטכס יום הזיכרון בקיבוץ בית השיטה ב1990. במלחמת יום כיפור שכל הקיבוץ שבעמק חרוד אחד-עשר מבניו. היה זה המספר הגדול של נופלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חברת הקיבוץ, דורית צמרת, כתבה על כך את השיר "החיטה צומחת שוב" שהפך, בלחנו של חיים ברקני, לסמל הניסיון להתבגר על הכאב והאבל ולהמשיך בחיים . להקת "האשקולית של בית השיטה" הקליטה את השיר לראשונה ולאחר מכן הקליטו אותו גם חוה אלברשטיין, "הגבעטרון" ורבים נוספים.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.

תראו משהו מצחיק שמישהו (לא אני, באמא שלי) העלה ליו טיוב

אסף אבידן והמוג'וז בהופעה באולפן גלי צה"ל 12.9.2010

לקראת הופעת זריחה במצדה במסגרת "פסטיבל התמר" ב27.9.2010 (והרבה הופעות רגילות ברחבי הארץ)

הגיעו אסף אבידן והמוג'וז להופעה בתכנית "מוזיקה היום" ב12.9.2010

אסף אבידן והמוג'וז: אסף אבידן בשירה וגיטרה, הדס קליינמן בצ'לו,קולות, כלי הקשה.
רועי פלד בגיטרה וקולות, רן ניר בבס וקולות. יוני שלג בתופים.

השירים בתכנית:
HOIST UP THE COLOURS
HANGWOMAN
EVERY BODY
WEAK
BEFORE THE DEVIL

 

צילומים: דני זודקביץ'

אורן ברזילי בהופעה באולפן גלי צה"ל 12.9.2010

על האלבום מצויין של אורן ברזילי שמעת וקראת בוודאי בהמון מקומות, כולל כאן:

http://www.kutnermusic.com/2010/08/blog-post.html

ועכשיו, לקראת הופעה שלו ב16.9.2010 בסוזאן דלל הוא הגיע לאולפן "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.

אורן ברזילי בשירה, גיטרה ולפטופ שר את:

DEAR MOTHER

JOY BLIZZARDS

NEW MONEY BOYS

DARK BLUE

וככה הוא נשמע:

צילומים דני זודקביץ'

אושיק לוי - איפה צדקנו

עכשיו


יש לי הרבה ריספקט לאושיק לוי. הבן אדם כבר לא ילד, בן 66 בקרוב, ולמרות הכל והקול והמצב מסביב הוא ממשיך בשלו ולא מוותר. משחק בסדרות טלוויזיה ובסרטים, פעיל מרכזי ב"אשכולות", הארגון שדואג לשמירה על זכויותיהם של אמני ישראל, ובעיקר ממשיך להיות זמר מיוחד, שאמנם אינו כותב שירים בעצמו, אבל יוצר סגנון עצמאי בזכות טעמו המשובח.


עד עכשיו, ב45 שנות קריירה הקפיד אושיק לוי להקליט כמעט אך ורק חומרים מקוריים שנכתבו במיוחד בשבילו, או לפחות להיות אחד המבצעים הראשונים לשירים של אחרים (למשל "אגדת דשא" שהוא היה מראשוני מקליטיו ב1973). עכשיו הוא עושה, לראשונה, משהו חדש ושונה, ומוציא אלבום שכמעט כולו פרשנות אישית לשירים של אחרים. לא "קאברים" במובן של ביצועים-דומים-לשירים-מוכרים, אלא גרסות פרטיות וחשופות של זמר מבוגר, צרוב קול (מרוב סיגריות...) שנשמע מאד אמיתי ואישי ואינטימי כשהוא לוקח שירים של יוצרים צעירים (יחסית) והופך אותם לשלו.
הוא לא הולך על קיצוניות במינימליזם כמו ג'וני קש באלבומיו האחרונים, אך בהפקה המוזיקלית והניהול אמנותי של זיו ריינר הוא בהחלט נשמע קרוב קרוב לאוזן, כמעט ללא הסתתרות מאחורי הפקה נוצצת, אלא שר פשוט ויפה. כמו שהוא נשמע עכשיו, עם כל הצרידות וחרחורי הנשימה (הסיגריות... כאמור).
אושיק חוזר בעיקר לשנות התשעים עם "איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", "שלמונזה" של "משינה", "חור בלבנה" של "רוקפור", "שקט" של "נקמת הטרקטור", "סיכוי קלוש" של שרון הולצמן, "כל קיץ" של מיקה קרני, "עצוב בלעדייך" של אביב גפן ו"אל תפחד" של ריטה. שני חריגים הם גרסה מחודשת לשיר "לישון לישון" מאלבומו הראשון, ושיר חדש לגמרי, "ילדה שלי" שכתבה בתו של אושיק, נועה לוי, והלחינו ארי גורלי וזיו ריינר.
שלושים שנה אחרי שהיה שותף של כבוד במהפכה המוסיקלית של שנות השבעים, מוכיח אושיק לוי שהגיל באמת לא משנה, לא את הטעם הטוב ולא את הרצון להמשיך ולמצוא את עצמך מחדש. הוא עושה את זה עם הרבה אהבה לעניין עצמו, כלומר לשירים. שהרי ברור גם לו, כך נדמה לי, שאלבום כזה, שהוא הפיק מבחינה כספית בעצמו, לא יהפוך להצלחה מסחרית עצומה. ובכל זאת, ההצלחה האמנותית היא החשובה לו. ואת זה הוא עשה. ריספקט. כבר אמרתי.






איפה צדקנו


ואם כבר היסטוריה, אז הנה עשרת השירים הגדולים ביותר שאושיק לוי הקליט בשנות השבעים, לאו דווקא הלהיטים הגדולים (והיו לו לא מעט כאלה) אלא שירים שעשו שינוי ואשר בלעדיהם "הזמר העברי" של העשור ההוא לא היה מה שהוא. כן. עד כדי כך. קודם כל, אחד השירים הכי נפלאים בכל הזמנים: "זה מכבר" של לאה גולדברג שהלחין מתי כספי. ולצדו "חוזה לך ברח" (יעקב רוטבליט ושלום חנוך), "בלדה לשוטר" (אהוד מנור, נורית הירש), "לא יודעים" (אסי דיין, דוד קריבושי) "יונתן סע הביתה" (יונתן גפן, נפתלי אלטר), "אגדת דשא" (מאיר אריאל,שלום חנוך), "ניגון עתיק" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר), "איפה טעינו" (זאב טנא, נפתלי אלטר), "הבכי" (נתן אלתרמן, נפתלי אלטר) שחודש לאחרונה על ידי בתו של נפתלי, רוני אלטר. היה באלבום ההוא ("איפה טעינו") עוד שיר אחד שאיש לא שם לב אליו בזמן אמת, "תור א.ב.ג." (מאיר אריאל, נפתלי אלטר). שנתיים לאחר מכן הפך אריאל את הטכסט, בשינויים קלים, ל"טרמינל" באלבומו הראשון.






גם אחרי שנות השבעים המהפכניות המשיך לוי להקליט אלבומים מוצלחים, ולזכות בלא מעט להיטים, ביניהם "כמו בסרט", "אפשר היה למשוך את זה שנים, "לילות שרב", "בקצה ילדות", "יד קטנה" ועוד. אך דווקא בשנות האלפיים הוא חזר בקצב מוגבר. ב2003 באלבום הופעה עם שותפים נכבדים שביצעו איתו מבחר מלהיטיו: אביתר בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, קורין אלאל, לאה שבת, סי היימן, גבי שושן, רוני ונפתלי אלטר. שנתיים לאחר מכן הוציא אושיק אלבום חדש לגמרי "אומר שירו בשקט" בהפקה מוזיקלית ועיבודים של אדם גורליצקי עם נגנים צעירים ויצירות של וותיקים לצד בני דור שנות התשעים והלאה... אביב גפן, יהודה פוליקר, דניאל סולומון, דידי שחר, אדם גורליצקי, נפתלי אלטר, מיקי גבריאלוב, קורין אלאל וקובי אוז. עכשיו, עם זיו ריינר וקבוצה של מוסיקאים צעירים הוא שוב רלוונטי.

לא סיכום שנה

מבול


כמו זקני צפת (האמיתיים, לא הלהקה) שלא זוכרים קיץ כל כך חם, כך החתום מעלה לא זוכר מבול כזה של חומרים חדשים במוסיקה הישראלית. כבר שלושים שנה אני מתעסק כעורך מוסיקלי עם המוסיקה הישראלית החדשה בכלל ועם הרוק הישראלי בפרט... וכזאת שנה עוד לא הייתה לנו, לפחות לא מהבחינה הכמותית.


בצל הפריחה הכל כך מתוקשרת של הפופ-הישראלי-המזרחי ("ים תיכוני"), כולל כיבוש סמלי ההצלחה מ"היכל התרבות" ועד "קיסריה" והשינויים של מה שנקרא פעם "ערוץ המוסיקה" ועכשיו שינה את שמו, ביתר דיוק ואמת בפרסום, ל"24", נדמה כאילו אין כמעט מוסיקה ישראלית אחרת.


אבל מתברר שדווקא להפך. גם המוסיקה הישראלית שאינה מזרחית יודעת תקופה מצויינת מהבחינה היצירתית. אולי גם בגלל תחושת המצור וביטול הופעות מחו"ל ובעיקר בגלל שיש קהל שרוצה גם מוסיקה אחרת מועדוני ההופעות עובדים פול טיים, ולא רק בתל אביב ולא רק בסופי שבוע.


כך גם בתחום ההקלטות. בימינו הרבה יותר קל למוסיקאים להגיע להפקת אלבום או לפחות שיר, ברמה סבירה ודווקא בשנה שבה התגברו עוד יותר הדיבורים על מותו הסופי של הדיסק, המציאות שונה לגמרי. בהערכה גסה אך מבוססת מאד, יצאו השנה יותר משלוש מאות וחמישים אלבומים עבריים בתחום הרוק על כל גווניו, כולל מאות שמות חדשים לצד המון אמנים וותיקים שלא לדבר על אוספים שונים ומשונים של שירים מהעבר... כלומר ממוצע של יותר מדיסק ביום (כולל שבתות וחגים) שלא לדבר על מאות שירים בודדים שהגיעו בסינגלים בסגנון הישן והטוב או כאלה שהופצו לקהל היעד המקצועני באתרים מיוחדים שהוקמו לצורך זה, "פטיפון" ו"לינקטון" או דרך מייספייסים ופייסבוקים של מוסיקאים שונים...


בקיצור מדובר במבול מטורף וחסר תקדים של אלפי שירים חדשים בשנה אחת!!! מאות כותבים ומלחינים ומעבדים ומבצעים ומפיקים ויחצנים משתתפים במירוץ הזה. כל אחד ואחד רעב לתשומת לב, להכרה, להתייחסות. כל אחד מהן הם רוצה להצליח, בטוח שהיצירה שלו מצויינת, לא יכול לקבל את זה שהוא אחד מתוך רבים.


בלתי אפשרי לעמוד בקצב הזה. כל עורך מוסיקה, שדרן, מבקר, ממליצן או יושב בישיבות פלייליסט למיניהן, שמנסה להיות נאמן לתפקידו חייב, תיאורטית, להאזין לכל החומרים החדשים ואין אף אחד משסוגל לעמוד בכך במאה אחוז. הרי כדי להאזין לכמות כזו עליך להקדיש למשימה עשרות שעות בשבוע. ומה עם שירים או אלבומים שמצריכים כמה וכמה האזנות כי הם טיפה יותר מורכבים? ומה עם, במקרה שאתה עורך מוסיקה שצריך לתווך בין המוסיקה החדשה והמאזינים, מה עם התייחסות לחומרים קצת יותר ישנים? מה עם "קלסיקות" בנות שנתיים שלוש?


קל לכעוס על תחנות הרדיו, ובראשם גלגל"צ, על "שיטת הפלייליסט" הנהוגה בהן. אבל לתחנות שידור אין ברירה. הן חייבות לעשות סלקציה ולהשמיע רק חלק קטן משפע החומרים החדשים, במיוחד מכיוון שבסופו של דבר הקהל המאזין מעוניין לשמוע בעיקר שירים שהוא מכיר ואוהב... כלומר, אם אתה עורך מוסיקה ברדיו (בכל רדיו, ואין רדיו שאין לו פלייליסט משלו) והצלחת לשמוע את אלף השירים החדשים שיצאו השנה, תוכל להשמיע רק חלק קטן מהם בתכניות שלך, לצד הרבה מאד חומרים יותר ישנים ומוכרים.


מזלם הגדול של רוב היוצרים שלא מצליחים לעבור את המסננת, שיש כיום עוד אופציות להפצת המוסיקה שלהם, באינטרנט ובהופעות החיות. המסר הוא: אסור להתייאש. אם אתה עושה מוסיקה כי זה מה שאתה חייב לעשות (ולא כי אתה רוצה להצליח בכל מחיר) אל תוותר. גם אם לא זה לא קרה לך השנה תמשיך לעבוד ולעשות ולהתעקש.... ובסוף זה יקרה.


אז מה היה לנו השנה? קאמבקים של אמנים וותיקים לצד המון שמות חדשים, אלבומי פרוייקטים ויצירות כמעט פרטיות, ובעיקר פריצת גבולות ושילובי סגנונות מרתקים... הכל הולך, הכל מתערבב, והיצירה הישראלית נשמעת מעניינת ומגוונת כפי שלא היתה מעולם" רוק כבד, פרוג, דאנס וג'אז ואתני והיפ הופ וגרוב ובלוז....המון אפשרויות ושפע סגנונות.


פיצוץ. אני מביט רק על רשימת האמנים שכתבתי עליהם ב"ישראל היום" השנה ולא מאמין לכמות... ואני רק אחד מתוך המון כותבים ושדרנים...


את כולם אהבתי, בכולם מצאתי עניין כדי להמליץ עליהם, ומי יודע כמה הרבה לא הספקתי... רשימת קוטנר כדוגמא למצב: חוה אלברשטיין, אסתר עופרים, יגאל בשן, מתי כספי, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, קרולינה, יוסי בבליקי, פונץ', הפעמון של עדי רנרט, סוליקו, פרויקט 30, אורפאנד לאנד, זאב טנא, שלומי סרנגה, מיכל גבע, הדג נחש, אבישי כהן, לי איש כסית, שפי ישי, מוש בן ארי, קובי אוז, מוקי ויוסלס איי די, צח דרורי, גבריאל בלחסן, ג'וני שועלי, קילר הלוהטת, גליה ירון, רונית רולנד, משינה, פיטר רוט, שלומי שבן, ארז לב ארי, רוני אלטר, רוקפור, הברירה הטבעית, בום פם, אלקטרה, תמר אייזנמן, איתמר ציגלר, דרור שוסטק, פוליאנה פרנק, גלעד כהנא, ג'ירפות, אריאל הורוביץ, עלמה זהר, יום שני האחרון של אוקטובר, ערופי שפתיים, דניאלה ספקטור, ענת סגל, גל דה פז, שי גבסו, אינפקטד מאשרום, אריק ברמן, נינט, מאיה רוטמן, דויד ברוזה, שילה פרבר, ירדנה ארזי, דובדבן, גרי אקשטיין, אסף אבידן, אייל אבידור, שולי רנד, מיומנה... אמאל'ה!!!!


ובכל זאת... בלי איזו דוגמא או שתיים אי אפשר. אז הנה אחת שאהבתי במיוחד בין הזמרות-כותבות הרבות והמצויינות שהתגלו השנה. קוראים לה מיכל גבע וזה מה שהיה לי לומר עליה כשיצא אלבומה בפברואר השנה.

מיכל גבע- נערת רוק: כתבה+הופעה