מאיר אריאל חי
היום מתקיים ב"חוות רונית" המופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל, זו הפעם האחת עשרה. כבר כמה שנים שיש לי את הכבוד לערוך ולהנחות את המופעים האלה, ובכל פעם, לצד ההתלהבות ההולכת וגדלה והקהל החדש שמצטרף בכל פעם, גם חוזרות ועולות השאלות למה ומדוע והאם... ובעיקר מה מאיר היה אומר על זה...
על זה שבחייו לא הגיע ל"קיסריה" ובמותו שיריו כן מגיעים, על השאלה האם יש הזכות לבצע בעיבודים חדשים שירים של אמן שלא יכול להגיב וגם, בכל פעם מחדש, על ההחלטה לשלב במופע גם שמות חדשים שאינם קשורים להיסטוריה המוכרת שלו או למה שנראה כמו המעגל התרבותי – חברתי שלו...
אז הנה, כמו בכל שנה, אני עונה. אמנם לא יכול לדבר בשמו, אבל מתבסס על דברים ששמעתי מפיו, בעיקר בעשר השנים האחרונות לחייו.
אחרי שהפך לכוכב אלטרנטיבי ברוק-פולק הישראלי עם טרילוגיית האלבומים "שירי חג ומועד ונופל" מאיר אריאל רצה להשתנות. שמעתי את זה ממנו בעיקר בתקופה שאחרי "מסע הבחירות של מאיר אריאל" בסוכות 1987. הוא התקרב לדת ודיבר הרבה על תחושת המיאוס שלו מהפוליטיקה (לא ברמה של איזו מפלגה נמצאת בשלטון אלא הטלת ספק בשיטה עצמה), כעס על השינויים שחלו בחברה הישראלית ובמיוחד על האופן שבו אלה מצאו ביטוי בתקשורת, ועל החוכמה שהוא מוצא בלימודי הדת והפילוסופיה. הייתה בדבריו תחושה של סוף תקופה, אישית וכללית, ורצון לצאת לדרך חדשה. הפרידה מאביו, מהקיבוץ, וגם, נדמה לי, מחלק מהדעות והאמונות שהחזיק בהן שנים רבות.... כל אלה דחפו אותו לחוש מהבחינה התרבותית "עני ורש ומרושרש", כפי שכתב, ולהביט בקנאה בנשל הנחש: "לו יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע..."
הוא החליט להשתנות גם בהתנהלות האמנותית שלו. נמאס לו להיות "המשורר המזמר" שמכירים רק מתי מעט (קהל "צוותא" כסמל), הוא שאף להגיע אל הקהל הרחב בכל הארץ (זה היה המניע העיקרי ל"מסע הבחירות"), להרחיב עוד את חוג המבצעים משיריו, לפתוח את אופקיו המוסיקליים, להיות "פחות כבד"... לקראת סוף שנות השמונים הוא הקליט והוציא שירים בודדים (ולא באלבום) כמו "אולה בבו" (שנכתב 20 שנה קודם לכן), "עברנו את פרעה נעבור גם את זה", "שיר הקומבינה" ו"נרקומן ציבור", סיכם את פעילותו באלבום אוסף ראשון "מבחר" ובספר "נשל הנחש" והחל תקופה חדשה של יצירתיות לעשרות זמרים שהקליטו משיריו, בהם רבים שלא עבדו איתו בעבר, בסגנונות מוסיקליים שלא נגע בהם קודם לכן.
כך גם באלבום הבא שהקליט, "זרעי קיץ". הוא חבר בו שוב לשלום חנוך כמפיק מוסיקלי וגם אל רוני פיטרסון כמנצח על הקלטת הבס, התופים והגיטרות, מתוך כוונה, שהצליחה, ליצור צליל בלוז ישראלי חדש. בהופעות שליוו את הוצאת האלבום ליווה אותו הרכב נגנים צעירים שכלל את יואב בונצל בתופים, נאור כרמי בבס ויזהר שאבי בגיטרה. הוא הופיע גם לבדו, בין השאר בפסטיבל ערד, והפתיע כששר את להיטו של זהר ארגוב "כבר חלפו השנים" שכתב והלחין אביהו מדינה. בשיר "בצהרי יום" שהתבסס על כתבה שלו בעיתון "כותרת ראשית" הוא שר עם דויד ברוזה...:"מתי כבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב" ואחד השירים שהיה הכי גאה בהם היה "ציונה" עם ניסים גרמה.
הוא כתב המון שירים לאחרים, רץ בהופעות כמו דרדק צעיר והמשיך כל הזמן לחפש דרכי ביטוי חדשות. מצד אחד הוא מאד רצה להצליח, ו"זרעי קיץ" היה האלבום שנועד להביא אותו לקהל שונה. מצד שני, הוא חש שיש לו גם דברים פחות נעימים לומר על "המצב" ויצר את "רישומי פחם", אלבום קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע, האלוהים והממסד הפוליטי והכלכלי.
אחרי "רישומי פחם" הקליט מאיר אריאל רק עוד אלבום חדש אחד, "ברנרד ולואיז" בהפקת משה לוי. תוך כדי ניסיונותיו למשוך תשומת לב בקידומו הוא הסתבך בדברי ההבל על ההומואים ושרף לעצמו קהל רב שנפגע עמוקות בדבריו. ייתכן שהיה מתגבר על המשבר הזה, ואולי היה משכנע את המאוכזבים ממנו שדבריו הבוטים, עליהם התנצל, לא היו אופיינים לו ולדרכו, אבל הוא נפטר בטרם עת ולא הספיק להשלים את המלאכה.
ערבי השנה לזכרו הם בעיני קיום החזון והתקווה שהיו לו להרחיב את קהל מאזיניו, להגיע ל-כ-ו-ל-ם. בעזרת המופעים האלה ושאר פעילויות ההנצחה שיוזמת ודוחפת אלמנתו תרצה, מאיר אריאל חי.
לפחות בשירים.
הנה ריכוז כל מיני וידאואים של מאיר אריאל שהעליתי ליוד-טיוב:
"הולך בטל" עם "קריזמא" וקצת "תמוז" מתוך הופעה בים המלח 1998
להקת קריזמא (מאיר אריאל, יהודה עדר, מיקי שביב, ז'אן פול זימבריס, אדם מדר, יואב קוטנר)
מארחת את שלום חנוך ואריאל זילבר בקטע "הולך בטל"
בהופעה לזכרו של מאיר אריאל ביצעה רונית שחר את "שדות גולדברג" - האם ישנה הקלטה של השיר/המופע ? הביצוע מדהים!!!
השבמחק