מכוערת (?) אבל הייתה לה המוסיקה (!!!)
בהופעות שלו בשנות השבעים והשמונים נהג לנרד כהן להקדים לשירו "מלון צ'לסי מס. 2" את הסיפור הבא: במעלית מלון צ'לסי בניו יורק נהגתי לפגוש מידי פעם בחורה משונה וטרודת מבט שלימים התברר לי שהיא ג'ניס ג'ופלין, היא תמיד הסתכלה עלי במבט של סימן שאלה אז יום אחד פניתי אליה ואמרתי לה: יש לי הרגשה שאת רוצה לשאול אותי משהו. כן. היא השיבה. האם אתה כריס כריסטופרסון? כן. עניתי לה. אני יכול להיות כריס כריסטופרסון. וכך רימיתי אותה לא מעט לילות של אהבה, שם בצ'לסי הוטל, ועליה כתבתי בשיר: את אמרת לי שאת מעדיפה גברים יפים, אבל בשבילי את מוכנה לחרוג מהכלל. את נופפת באגרופך למען אנשים כמונו, המדוכאים על ידי תדמיות היופי... ואת אמרת : "לא משנה... אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוסיקה!!!"
המשפט הזה, שאין לדעת אם הוא ציטטה מדוייקת או המצאה של כהן, אפיין את חייה הקצרים של ג'ופלין, שמתה בגיל 27, ממנת יתר של הרואין, ב-4 באוקטובר 1970. תחושת נחיתות וכיעור שהמפלט החיובי היחיד הוא המוסיקה. עד שגם זה לא עזר. לקראת סוף חייה הספיקה ג'ופלין להגשים חלום ולפגוש את כריס כריסטופרסון (האמיתי) ולקבל את אישורו להקלטת גרסתה למה שהפך להיות השיר האחרון שלה: "אני ובובי מקגי".
חופש הוא רק מילה אחרת לומר שלא נותר מה להפסיד
שום דבר, זה מה שבובי השאיר לי,
אבל להרגיש טוב היה קל, אלוהים, כשהוא שר את הבלוז
להרגיש טוב היה טוב מספיק בשבילי,
טוב מספיק בשבילי ובשביל בובי מקגי
מידי פעם נזכרים בה בסרט על חייה, בתכנית טלוויזיה דוקומנטרית או במחזה שחוזר אל דמותה הטראגית, ויש גם פה ושם חידושים, מעטים יחסית, לשיריה ולשירתה (הנה למשל גל דה פז הקליטה באלבומה הראשון שיצא עכשיו גרסה עברית ל"אני ובובי מקגי", הנה אסף אבידן ששירתו מזכירה לרבים את זו של ג'ופלין) אך בניגוד לרבים מבני דורה, החיים והמתים, היא לא כמעט וקיימת במוסיקה של ימינו. אולי בגלל שהייתה מאד מאד ייחודית ובלתי ניתנת לחיקוי, ואולי בשל העובדה שהקריטריונים להצלחה בימינו מתייחסים פחות לתוכן ויותר לחיצוניות, לשיווק, למיתוג. היא הייתה חד פעמית, אנטי ממסדית, בלתי מתפשרת עם "דרישות השוק", "פרח משוגע" כהגדרת המשוררת רחל שפירא, שבערה באש פנימית מטורפת זמן קצר... ונעלמה ללא שוב.
אהבתה לבלוז השחור החזירו אותה לסן פרנסיסקו, שם חזרה גם לסמים ולאלכוהול. הצטרפה כזמרת ללהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. להקת בלוז – רוק פסיכדלית של היפים שלא קלטו תחילה איזו מציאה נפלה בחלקם, וכך באלבום הראשון שהוציאו איתה, ב1967, היא אפילו לא היתה הסולנית בכל השירים. בהופעות שבאו אחרי האלבום, כשג'ניס עלתה לבמה עם האנרגיות המטורפות שלה, התברר לכולם וגם לחברי הלהקה מי כאן הכוכבת האמיתית. אחת ההופעות הראשונות שבהן התגלו יכולותיה של ג'ופלין גם תועדה בווידאו, בפסטיבל הפופ במונטריי ב1967. באותה הופעה בה הנדריקס שרף את הגיטרה שלו, ג'ופלין חרכה את התודעה של מאזיניה בביצוע קורע לבלוז הישן "כדור ושרשרת". אף אחת בעולם לא נשמעה ככה. בטח אף לא זמרת לבנה בת 24. האלבום השני של הלהקה "ריגושים זולים" כבר יצא בחברת תקליטים גדולה, את עטיפתו הקומיקסית צייר רוברט קרמב (יוצר "פריץ החתול) והתקליט זכה בהצלחה גדולה, בעיקר בזכות שירתה של ג'ופלין ופחות בזכות הנגינה של חבריה.
היא הרגישה שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית, הקימה הרכב ליווי בשם "להקת הבלוז הקוסמי" (The Kozmic Blues Band) והוציאה איתם ב1969 אלבום שלא זכה בהצלחה כקודמו.
גם רבות מההופעות שהיו אמורות לקדם את התקליט לא יצאו לפועל כיוון שג'ופלין היתה מכורה להרואין ולאלכוהול והגיעה למשבר פיזי ונפשי, ובכל זאת היו לה לא מעט רגעים יפים, ביניהם בפסטיבל "וודסטוק".
ב1970 היא הקימה שוב הרכב חדש, The Full Tilt Boogie Band, התחילה להופיע איתו ולהקליט אלבום חדש, אך ב4 אוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה בחדר המלון שלה.
האלבום עליו עבדה "PEARL", כשם החיבה שלה, יצא חודשים אחדים לאחר מותה והפך להצלחה גדולה. הסינגל מתוכו, “Me And Bobby McGee” הגיע עם צאתו למקום הראשון במצעד האמריקאי.
מאז מותה יצאו אוספים אחדים משיריה, בשנת 1974 הופק סרט דוקומנטרי על חייה וחמש שנים אחרי הסרט "רוז", בכיכובה של בט מידלר, שהיה מבוסס על סיפור חייה.
סליחה על הקטנוניות, אבל אם חלפו 40 שנה, לא כדאי לשנות את הכותרת.. :)?
השבמחקאופס... תודה
השבמחקאני בן 22 עכשיו ואני כלכך מחובר לשנות השישים בזכות אותם זמרים שלצערי לא נמצאים עכשיו וחבל,ואני רוצה להגיד שג'פלין והנדריקס גרמו לי לשינוי רב בחיי ואני מציע לכל מי שבאמת אוהב מוסיקה שיתחבר לדבר האמיתי כי רק ככה מבינים מה הם סגולותיו של מוסיקה אמיתית...ותודה לך קוטנר :)
השבמחקיחידה מסוגה..
השבמחקכיף לקרוא את הכתבה שלך, תודה!!
מי היה בובי מקגי?
השבמחק