הילד של חורף 77
הוא התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו לפני 33 שנים, מיד אחרי מהפכת הפנק הבריטי של 1976. השתמש באנרגיות הטריות של הפוסט-פנק ובתשומת הלב לאמנים חדשים כתנופת התחלה, כבר מזמן הגיע לשיאו האמנותי והמסחרי ועם זאת הוא עדיין איתנו, ממשיך ליצור ולהקליט מוסיקה משובחת שלא מבייש את נעוריו. יותר מכך, דווקא בשנים האחרונות, כשהוא כבר בגיל שרוב בני דורו יושבים לנוח רגע, ניק קייב נמצא שוב בתקופת פריחה יצירתית מטורפת, בשתי להקותיו השונות "THE BAD SEEDS" ובמיוחד בפרוייקט החדש שיצא השבוע גם בארץ, "GRINDERMAN" הוא חוזר אל הזעם הקדוש, הרוע הטהור והבעיטה לפרצוף שאיפיינו אותו בתחילת דרכו. בגיל 53 ניק קייב מתנהג ונשמע שוב כמו בן 20. השאלה היא אם מהצד השני, הצד שלנו המאזינים, יש עוד מי שמחכה לו.
בסוף שנות השמונים ולכל אורך שנות תשעים היה ניק קייב אייקון תרבות ישראלי, לא פחות. כמובן שאף אחד לא שם עליו במיינסטרים המקומי אבל בהחלט הוא היה ה-נסיך בקרב קהל "הגל החדש". חובבי המוסיקה האלטרנטיבית, לובשי השחורים המעודכנים בכל המתרחש במרתפי הרוק בבריטניה ואירופה. ניק קייב, עם או בלי להקת "הזרעים הרעים" היה סמל איכות, סמן כיוון במוסיקה, מודל חיקוי במראה. בשיאו הוא הצליח כאן, יחסית, יותר מאשר בבריטניה. הוא ביקר בארץ בשלושה סיבובי הופעות מוצלחים במיוחד, נראה בבארים הנכונים בתל אביב ואפילו עשה פעם אחת את סדר הפסח אצל משפחתו של מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. הוא גם השתתף בהקלטה של להקה ישראלית, "המכשפות" של מעריצתו ענבל פרלמוטר שחידשה שיר שלו... עמיר לב הזכיר אותו בשיר שלו, ולא מעט רוקרים ישראלים של ימי "רוקסן" למדו ממנו אטיטיוד מהו.
בחצי השני של שנות התשעים החל קייב, כמו הרוק הישראלי , למתן את הכסאח (מישהו צריך לבדוק את השפעות סוף שבוע רגוע של גלגלצ על המוסיקה הבריטית) אך לא הפסיק להיות מעניין וייחודי באמירה שלו. העטיפה המוסיקלית של שיריו אמנם התרככה מעט, והפסנתר הנעים החליף את הגיטרה המנסרת, אבל הפנימיות של השירים, גם כשהוא עוסק באהבה, הייתה ונשארה מלאת אימה וחרדות, חיפושי דרך ומיסטיקה. עכשיו, כלומר כבר כמה שנים, חוזר קייב גם אל האריזה עם אותה עוצמה בכתיבה, אותה מחוייבות מוחלטת בביצוע ועם העיבודים הגדולים והמצמררים והתחושה האפוקליפטית שנמצאת בכל אחד מאלבומיו הגדולים ביותר.
קצת היסטוריה. ניק קייב נולד ב1957 באוסטרליה. כנער היה חבר בלהקות מקומיות ונמשך למוסיקת הפנק שהגיעה מבריטניה. ב1977 עבר לגור בגרמניה והקים להקת פוסט פנק בשם "BOYS NEXT DOOR" שעברה לבריטניה והפכה ללהקת "BITRHDAY PARTY" ("מסיבת יום הולדת", ע"פ מחזהו של הארולד פינטר). אחרי פירוק הלהקה ב1983 הקים קייב הרכב בריטי-אוסטרלי-גרמני בשם "הזרעים הרעים" (THE BAD SEEDS) איתם הוא פועל, בשינויי הרכב קלים, מאז ועד היום.
כסולן ועם הלהקה הוציא קייב 20 אלבומים מצויינים ברובם ועוד שלושה אוספי להיטים ולמי שכל זה לא מספיק גם אוסף בשם "B SIDES & RARITIES ובו לא פחות מחמישים וששה קטעים מיוחדים ונדירים, שירים שהופיעו בתקליטונים ולא יצאו באלבומים, קטעי הופעה, חזרות, גרסות אקוסטיות לשירים מוכרים ושירים שהופיעו בפסקולי סרטים (ביניהם של וים ונדרס, ידידו האישי).
הוא לא "רק זמר". הוא משורר וסופר ושחקן קולנוע ובכל אחד מהתחומים האלה הוא רב פנים ומגוון. בשיא ימי הכסאח והתוקפנות האלימה שלו, הוא ידע גם להיות עדין (למשל בדואט עם קיילי מינוג), ובשנים הרגועות-כביכול הוא לא שכח גם את הטירוף שנמצא שם תמיד בתוך השירה השחורה ומלאת הכאב. בתוך תוכו הוא בעצם מרגיש שהוא זמר בלוז כושי (למרות שבשיחה אתי לפני חמש עשרה שנים הוא רק ציין שלשחורים יש חיים קשים משלו) ושומעים את זה בעיקר כשהוא מבצע שירים שירי עם ובלוז עתיקים וכאלה שכתבו זמרים אחרים. גם כשהוא מלטף ברכות, תמיד יש לו את המבט המטורף בעיניים ואת טיפת דם (המטאפורית) שנוטפת מהפה. הוא לא נחמד. ניק קייב בשיאו הוא אגרוף בבטן. כמו מטיף דתי מול קהל מאמיניו הוא נכנס לאקסטזה של זעם קדוש... מדבר, נואם, כועס, צורח ובועט לך במקומות הכי רגישים. הוא מרגש ומטלטל אותך גם אם לא הצלחת לפענח חצי מהטכסטים שלו, (רבים מהם עמוסי התייחסויות לתנ"ך ולברית החדשה) בן חמישים פלוס שכבר לפני שלושים שנה הוביל את מצעד "כוכבי הרוק הכי קרובים למוות..." והנה הוא חי וקיים, עם ההירואין הוא גמר מזמן וגם האלכוהול מאחוריו (לפחות במידה שלא מסכנת את חייו) והוא ממשיך קדימה במלוא המרץ... והוא לא מתרכך ולא מתפשר ומוציא עכשיו שוב אלבום שכולו אילתור ואנרגיה ומוסיקה פראית. לדור שלי זה ממלא את הלב בשמחה ותקווה.
הוא התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו לפני 33 שנים, מיד אחרי מהפכת הפנק הבריטי של 1976. השתמש באנרגיות הטריות של הפוסט-פנק ובתשומת הלב לאמנים חדשים כתנופת התחלה, כבר מזמן הגיע לשיאו האמנותי והמסחרי ועם זאת הוא עדיין איתנו, ממשיך ליצור ולהקליט מוסיקה משובחת שלא מבייש את נעוריו. יותר מכך, דווקא בשנים האחרונות, כשהוא כבר בגיל שרוב בני דורו יושבים לנוח רגע, ניק קייב נמצא שוב בתקופת פריחה יצירתית מטורפת, בשתי להקותיו השונות "THE BAD SEEDS" ובמיוחד בפרוייקט החדש שיצא השבוע גם בארץ, "GRINDERMAN" הוא חוזר אל הזעם הקדוש, הרוע הטהור והבעיטה לפרצוף שאיפיינו אותו בתחילת דרכו. בגיל 53 ניק קייב מתנהג ונשמע שוב כמו בן 20. השאלה היא אם מהצד השני, הצד שלנו המאזינים, יש עוד מי שמחכה לו.
בסוף שנות השמונים ולכל אורך שנות תשעים היה ניק קייב אייקון תרבות ישראלי, לא פחות. כמובן שאף אחד לא שם עליו במיינסטרים המקומי אבל בהחלט הוא היה ה-נסיך בקרב קהל "הגל החדש". חובבי המוסיקה האלטרנטיבית, לובשי השחורים המעודכנים בכל המתרחש במרתפי הרוק בבריטניה ואירופה. ניק קייב, עם או בלי להקת "הזרעים הרעים" היה סמל איכות, סמן כיוון במוסיקה, מודל חיקוי במראה. בשיאו הוא הצליח כאן, יחסית, יותר מאשר בבריטניה. הוא ביקר בארץ בשלושה סיבובי הופעות מוצלחים במיוחד, נראה בבארים הנכונים בתל אביב ואפילו עשה פעם אחת את סדר הפסח אצל משפחתו של מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. הוא גם השתתף בהקלטה של להקה ישראלית, "המכשפות" של מעריצתו ענבל פרלמוטר שחידשה שיר שלו... עמיר לב הזכיר אותו בשיר שלו, ולא מעט רוקרים ישראלים של ימי "רוקסן" למדו ממנו אטיטיוד מהו.
בחצי השני של שנות התשעים החל קייב, כמו הרוק הישראלי , למתן את הכסאח (מישהו צריך לבדוק את השפעות סוף שבוע רגוע של גלגלצ על המוסיקה הבריטית) אך לא הפסיק להיות מעניין וייחודי באמירה שלו. העטיפה המוסיקלית של שיריו אמנם התרככה מעט, והפסנתר הנעים החליף את הגיטרה המנסרת, אבל הפנימיות של השירים, גם כשהוא עוסק באהבה, הייתה ונשארה מלאת אימה וחרדות, חיפושי דרך ומיסטיקה. עכשיו, כלומר כבר כמה שנים, חוזר קייב גם אל האריזה עם אותה עוצמה בכתיבה, אותה מחוייבות מוחלטת בביצוע ועם העיבודים הגדולים והמצמררים והתחושה האפוקליפטית שנמצאת בכל אחד מאלבומיו הגדולים ביותר.
קצת היסטוריה. ניק קייב נולד ב1957 באוסטרליה. כנער היה חבר בלהקות מקומיות ונמשך למוסיקת הפנק שהגיעה מבריטניה. ב1977 עבר לגור בגרמניה והקים להקת פוסט פנק בשם "BOYS NEXT DOOR" שעברה לבריטניה והפכה ללהקת "BITRHDAY PARTY" ("מסיבת יום הולדת", ע"פ מחזהו של הארולד פינטר). אחרי פירוק הלהקה ב1983 הקים קייב הרכב בריטי-אוסטרלי-גרמני בשם "הזרעים הרעים" (THE BAD SEEDS) איתם הוא פועל, בשינויי הרכב קלים, מאז ועד היום.
כסולן ועם הלהקה הוציא קייב 20 אלבומים מצויינים ברובם ועוד שלושה אוספי להיטים ולמי שכל זה לא מספיק גם אוסף בשם "B SIDES & RARITIES ובו לא פחות מחמישים וששה קטעים מיוחדים ונדירים, שירים שהופיעו בתקליטונים ולא יצאו באלבומים, קטעי הופעה, חזרות, גרסות אקוסטיות לשירים מוכרים ושירים שהופיעו בפסקולי סרטים (ביניהם של וים ונדרס, ידידו האישי).
הוא לא "רק זמר". הוא משורר וסופר ושחקן קולנוע ובכל אחד מהתחומים האלה הוא רב פנים ומגוון. בשיא ימי הכסאח והתוקפנות האלימה שלו, הוא ידע גם להיות עדין (למשל בדואט עם קיילי מינוג), ובשנים הרגועות-כביכול הוא לא שכח גם את הטירוף שנמצא שם תמיד בתוך השירה השחורה ומלאת הכאב. בתוך תוכו הוא בעצם מרגיש שהוא זמר בלוז כושי (למרות שבשיחה אתי לפני חמש עשרה שנים הוא רק ציין שלשחורים יש חיים קשים משלו) ושומעים את זה בעיקר כשהוא מבצע שירים שירי עם ובלוז עתיקים וכאלה שכתבו זמרים אחרים. גם כשהוא מלטף ברכות, תמיד יש לו את המבט המטורף בעיניים ואת טיפת דם (המטאפורית) שנוטפת מהפה. הוא לא נחמד. ניק קייב בשיאו הוא אגרוף בבטן. כמו מטיף דתי מול קהל מאמיניו הוא נכנס לאקסטזה של זעם קדוש... מדבר, נואם, כועס, צורח ובועט לך במקומות הכי רגישים. הוא מרגש ומטלטל אותך גם אם לא הצלחת לפענח חצי מהטכסטים שלו, (רבים מהם עמוסי התייחסויות לתנ"ך ולברית החדשה) בן חמישים פלוס שכבר לפני שלושים שנה הוביל את מצעד "כוכבי הרוק הכי קרובים למוות..." והנה הוא חי וקיים, עם ההירואין הוא גמר מזמן וגם האלכוהול מאחוריו (לפחות במידה שלא מסכנת את חייו) והוא ממשיך קדימה במלוא המרץ... והוא לא מתרכך ולא מתפשר ומוציא עכשיו שוב אלבום שכולו אילתור ואנרגיה ומוסיקה פראית. לדור שלי זה ממלא את הלב בשמחה ותקווה.
גם לדור שלי!(19)
השבמחקבהחלט אחד האמנים המרתקים והמגוונים שפועלים היום.
חשוב לציין שמלבד מה שסיפרת, הוא גם כתב את התסריט (ביחד עם וורן אליס) למערבון האוסטרלי הנפלא "ההצעה" לו הוא גם כתב את המוזיקה.
סאונדטראקים נוספים הוא עשה ל"התנקשות בג'סי ג'יימס" ול"הדרך". מומלצים ביותר.
אכן אמן מוערך מאוד ובולט בתחומו יחד עם לאונרד כהן, טום וויטס ועוד חברים שייכנסו לספר ההיסטוריה של המוזיקה.
השבמחקמקווה שיביאו אותו שוב לארץ!