אהבה בת 25
"משינה" חוגגת 25 שנים לאלבומה הראשון וקודם כל, לפני שנדבר על הלהקה ועל המוסיקה שלה, כמה מילים על המוצר המסכם את חצי היובל הזה: "עסקי הרוק'נרול". בגרסתו המהודרת המארז החדש אינו "סתם" עוד אלבום אוסף אלא שילוב של שני אלבומים ובהם 40 שירים, דיווידי עם שמונה קטעי הופעה שלא יצאו קודם לכן, מ1988 ועד 2010 וגולת הכותרת של המארז: ספר יפהפה המסכם את תולדות הלהקה בראיונות אינטימיים וחושפניים עם חבריה ובעשרות צילומים. יודגש שהספר, בעריכת דרור נחום, לא דומה לחוברות/ספרונים המצורפים לעתים בתוך עטיפות הדיסקים, אלא נראה לגמרי אחרת: 140 עמודי כרומו בהפקה מושקעת, בדומה לספרי מוסיקה מקובלים בעולם. וכך, עם המוסיקה והויז'ואלז והספר מארז "עסקי הרוק'נרול" מציב סטנדרט חדש בתחום סיכומי-הדרך במוסיקה הישראלית. נקווה שעכשיו, רגע לפני שסוגרים לגמרי את התחום (של הדיסקים, לא של המוסיקה...) יהיו עוד רבים כמוהו.
כשבודקים את ההיסטוריה של הלהקה, גם בספר, מגלים שבכל עונה ועונה הם היו על סף משבר, ולא פעם התקשו להחזיק מעמד ביחד. והכוונה היא לא רק לחופשה הארוכה שלקחו זה מזה בין 1996 ל2003 אלא לעוד לא מעט מהמורות בדרך, הם התפרקו עוד לפני האלבום הראשון (כשיובל הקים את "שלום הציבור" ושלומי את "החזית העממית"), והתערערו אחרי הצלחת האלבום הראשון (פרשו מהופעות, פרט לאחת ב"פסטיבל הילדים") ובתקופת כישלון האלבום השני (הופעות קטנות בבתי ספר), ואחרי כשלון "מפלצות התהילה" (שמועות על פירוק ועל ירידה מהארץ...) ועוד ועוד. לא קלה הייתה דרכם ובכל זאת המשיכו להיות חברים טובים. משפחת "משינה", בחלק מהמקרים יותר מהמשפחות האמיתיות של חבריה, שרדה את כל המשברים האישיים ותהפוכות הטעם המוביל במוסיקה הישראלית ושינויי ההתייחסות למוסיקה בתקשורת.
ולא סתם שרדה..."משינה" היא כנראה להקת הפופ-רוק הישראלית הגדולה מכולן. היו להקות מקוריות ממנה, היו כאלה שיצרו מהפכות גדולות יותר, אך אף אחת לא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים ויצרה כמות כה גדולה של שירים מוצלחים. נכון, הם הושפעו וגנבו וחיקו כל מיני סוגי מוסיקה שאהבו, בעיקר בתחילת דרכם (והם אף פעם לא הסתירו זאת, שלומי ברכה הצהיר לא פעם שזו הייתה דרכו ללמוד לעשות מוסיקה), אך בכל זאת, עם כל ההשפעות (מי אמר "מדנס" או "ספשלז" או "קיור" או "ביטלס" או "פיקסיז" או בוב דילן) הם יצרו גם צליל מאוד מקורי ומאוד מאוד ישראלי. מי הורה מודרנית, עם טכסטים שנעים בין נונסנס משעשע לאמירה אמיתית על המצב, האישי והכללי, של דור שלם במדינה הזאת. מה שנראה אולי כאסקפיזם מוחלט מסתיר בתוכו גם לא מעט מסרים רציניים. הם עשו את זה לרוב בדרך קלילה, אף פעם לא כבדים מדי, לא דיכאוניים, תמיד אופטימיים ומלאי אהבה והומור, גם בשירים היותר עצובים.
מה שהכי מרגש בהאזנה ללהקה הזו ברצף, מתחילת הדרך ועד ימינו, הוא העובדה שהם כל הזמן השתנו והתפתחו ולא חזרו על עצמם. צעדו קדימה בשכלול הנגינה, הכתיבה וההופעה החיה. בעולם המוסיקה הממוסחר של ימינו זהו לא עניין של מה בכך, ורק מעט להקות מצליחות להמציא את עצמן מחדש כל כך שוב ושוב כל כך הרבה שנים ברציפות.
"משינה" באה ממועדוני תל אביב של ראשית שנות ה-80, מעמדה של להקת שוליים, אך חבריה נשארו צנועים ופשוטים גם כשהלהקה מכרה אלבומי זהב והופיעה בפארקים בפני עשרות אלפים. מבחינה אישית התנהגותית הם אף פעם לא הפכו למפלצות בעקבות התהילה. נשארו תמיד החבר'ה הטובים שנהנים לכייף עם המוסיקה. עושים את שלהם מבלי להתחשב במה שאומרים עליהם ובאיך צריך וכדאי להתנהג.
כך גם בפעילותם בשבע השנים האחרונות. כשיצא "רומנטיקה עתידנית", אלבומם הראשון אחרי ההפסקה בת עשר השנים, "משינה" עיצבנו כל מיני אנשים בגלל רצונם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. פתאום שכחו המתעצבנים שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. אך מי שהקשיב ידע שהשיווק הסלקומי לא פגע ביצירה. "רומנטיקה עתידנית" לא היה אלבום לרינגטונים, אלא יצירה מוצלחת של להקה מבוגרת. לא התפרצות נעורים של תחילת הדרך ולא טירוף נפלא של "מפלצות התהילה", אבל בהחלט המשך הגיוני ל"להתראות נעורים שלום אהבה", האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק ואחד הכי מושלמים שלהם. במקום למחזר את עצמם ולחזור לעבר המוכר העיזו "משינה" ללכת על קונספט לא מסחרי ולהציע "משינה" חדשה. כך גם באלבום השני של שנות האלפיים, "יהלומים בשמיים" שהוכיח שגם כשכבר אינם הצעירים השובבים של פעם הם עדיין יודעים לכתוב שירים מצויינים ולהופיע ברמת ביצוע מעוררת קנאה. אמנותית, כמו תמיד, הם הכי טובים שהיו יכולים להיות נכון לעכשיו.
ב6.11.2010 התארחה "משינה" בתכנית מיוחדת בגלי צה"ל.
זו השעה הראשונה:
משינה היא להקה נפלאה. באופן אישי אני חושב שבאלבומם האחרון הם הם נשמעים הכי טוב שהם נשמעו אי פעם - מבחינת נגינה ועיבודים. השירים אולי טובים פחות אבל עדיין טובים מאוד ודי מפתיע אותי חוסר הפרגון או הרצון של אנשים להאזין להם.
השבמחקומילה לקוטנר - איזה כיף שחזרת לגל"צ ואיזה כיף שמצאתי את הבלוג שלך. ותודה על כל שנות ההעשרה המוסיקלית.
הלהקה הגדולה והחשובה בישראל. נקודה. והאוסף רק מאדיר את העניין עם הספר היפה
השבמחק