יואב קוטנר

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

מארינה מקסימיליאן בלומין: גדולה!!!

  
באופנת ההתלהבות המוגזמת, שלא לומר התלהמות, שמציפה את האוויר שלנו, קשה לכתוב סופרלטיב על מישהו מבלי להשמע קלישאתי ונדוש.... הרי בימינו כל אחד שיש לו יחצ"ן הוא "ענק" ו"מדהים" ובקיצור "מאממם". והאמת היא שיש לנו כאן בישראל, אם אני חוזר למשבצת הקטנה שמעסיקה את המדור הזה, המון כישרונות נפלאים בתחום המוזיקה, שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד וראוי לתשומת לב....
ובכל זאת ... מארינה מקסימיליאן בלומין היא באמת משהו יוצא דופן. פצצת כשרון ייחודית מהסוג הנדיר שמתגלה פעם בהמון זמן. מוזיקאית מגוונת ומפתיעה וזמרת גדולה בעלת נוכחות כובשת בטירוף. מה שהכי יפה בה שהיא לא מוכנה להיות מקוטלגת לשום סגנון, משלבת המון השפעות ומתחומי מוסיקה שונים לאמירה אישית ועצמאית. פרפורמרית מרגשת: כשהיא על הבמה, עם כל המוזיקליות והאנרגיה וההומור... אי אפשר לעמוד בפניה.
יצאתי לי לחוות את הזה באופן אישי כמה פעמים... ומאז אני שבוי לגמרי בקסמיה. בשנת 2008, במופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל ז"ל שנערך בקיסריה,מארינה הגיעה לבמה אחרי  כשעתיים וחצי, לקראת סוף ההופעה ובשלב שגם הקהל, שלא לדבר על המוזיקאים וצוות ההפקה, כבר די סחוטים... והנה היא מגיעה, אחרי הופעה שלמה שלה בטיז-אל-נבי, וכולה רעננות ושמחת חיים ואנרגיה חיובית ורוח נעורים....היא הרימה את קיסריה בביצוע מטורף לקלסיקה של אריאל, "טרמינל" כשהיא מטעינה את השיר המוכר בפרשנות נוטפת סקס, ואחר כך לקחה את השיר הכי משונה ובלתי מוכר של אריאל, "אולבבו", והפכה אותו לאבנגרד פסיכדלי של ארבע דקות שהותיר את הקהל המום.... שנה לאחר מכן, באותו מעמד, היא שרה בדואט עם יהודה עדר גרסה עדינה עדינה ל"שדות גולדברג", וגם בצד הזה שלה, הרגוע ושקט, היא הייתה מלאת עוצמה.
פגשתי אותה על הבמה שוב לפני חודשים אחדים, במרכז עינב בתל אביב, במופע ההצדעה לג'וזי כץ. מארינה שרה להיט סולו של ג'וזי "תני לי להחליט" (שהכרנו גם בחידוש של ריטה) ואת "אז מה" של "החלונות הגבוהים" ועשתה את זה כמו שרק היא יכולה. עיזבו לרגע את הקטע של המוזיקליות המדהימה ואת הגרסאות המאוד חדשניות שלה לשירים (היא התעקשה להופיע עם העיבוד שלה), ובו נהיה לרגע שטחיים ונדבר על החיצוניות, על המראה, על ההומור. מארינה, שהיא כידוע נערה מאד יפה וגבוהה, הגיעה לבמה לבושה במיני קצרצר ועל נעלי עקב שהגביהו אותה בעוד ראש, ודפקה הופעה מדהימה גם מבחינת התזוזה על הבמה... לפני השיר השני היא הייתה צריכה למשוך זמן, ואז היא אמרה לקהל משהו בנוסח: למה שרק הנגנים מאחורי יהנו מלראות אותי מזיזה את הטוסיק... תראו גם אתם! הסתובבה, עינטזה, והמשיכה בשלה... בעוד גרסה פרטית מפתיעה לקלסיקה ישראלית . ככה בהומור, ובקלילות ובחופשיות היא מצליחה להעביר גם את הקטעים היותר קשים-מוסיקלית שלה.
באותה הופעה גם הבנתי עוד משהו לגביה שהופך אותה כל כל מיוחדת: מארינה מקסימיליאן בלומין היא בעצם חייזר. למרות שעלתה לארץ בגיל 3, והתחנכה כאן, היא איכשהו נשארה קצת חוצנית. אולי בגלל שבאה מהלימוד של המוזיקה הקלסית, אולי משום שכבר כנערה אהבה וניגנה גם ג'אז ומוזיקה אתנית והיתה שחקנית ובכלל חיה בתוך עולמה הפרטי... היא לא מרגישה חלק מהמסורת המוזיקלית הישראלית המקובלת. לדוגמא, את השירים שהצעתי לה לשיר בערב של ג'וזי כץ היא בכלל לא הכירה... וכך היא לא מרגישה מחוייבת לשוב דבר ידוע ומקובל ולא חוששת "לקלקל" את הגרסה המוכרת. מבחינתה אין גרסה מוכרת וזה מה שמאפשר לה חופש מוחלט.
תראו את מגוון הפעילויות שלה בשלוש השנים מאז התגלתה ב"כוכב נולד" (והגיעה למקום השני, אחרי בועז מעודה), כמותג וכמוזיקאית...הנחתה בערוץ 24 את התכנית "הצילו אני כוכב נולד", הקליטה שירים לקמפיין הפרסום של חברת בזק ("או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה", "היום", "משהו חדש מתחיל" ו"חשמל זורם בכפות ידיך"), הנחתה עם השף חיים כהן את תוכנית הטלוויזיה "מועדון ארוחת הערב" (בו חידשה כל מיני שירים, ביניהם את "מונו" של שלומי סרנגה), התארחה בתכניות טלוויזיה וגם הקליטה והופיעה המון... באמצע  2008 יצאה בלומין למופע בכורה בשם "התבוננות", בליווי להקתה ובהפקת  מוסיקלית של הג'אזיסט אבי לייבוביץ', היא גם הוציאה לרדיו את השיר "סוף סוף". בפסטיבל הג'אז באילת, בפסטיבל "כאן" בחולון היא הופיעה עם ערן צור ואחרים, עם בועז מעודה היא הקליטה ל"כוכב נולד" את "מי היה מאמין", שכתבה והלחינה קרן פלס. ב2009 יצאה במופע אבנגרדי נסיוני נועז בשם "אקספרימנטל" (לכבודו הקליטה שיר מקורי בשם "MAURIN"), ב"פסטיבל שירי הילדים " הלחינה מחדש  את השיר "כובע קסמים", של  לאה גולדברג, התארחה בתוכנית הטלוויזיה "רד בנד" (עם "כבוד" של ארתה פרנקלין, "אהבה מטורפת" של ואן מוריסון ועוד), התארחה בדואט באלבום של פורטיס ושרה גם באלבום של אסף אבידן ו"המוג'וז", בהופעה אבנגרדית עם שלמה גרוניך ובהצדעה לטוביה צפיר, בשיר של להקת הנח"ל...היא הופיעה בתצוגת בגדי ים של גדעון אוברזון ובפרסומת לרשת האופנה למידות גדולות "עונות", שיחקה בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "תמרות עשן" ובטלנובלה "חשופים"...
ועכשיו, בגיל 23 בלבד, נדמה שמארינה מתאפסת ומתרכזת לקראת אלבום הבכורה שלה, בהפקת תמיר מוסקט. השיר הראשון מתוכו, "עמוק בטל" הוא לחן שלה למילים של לאה גולדברג, עם קטע ברוסית של אמה של מארינה. שקט. עמוק. מפתיע. איזו פתיחה נהדרת לקריירה...

מארינה מקסימיליאן בלומין נמצאת עכשיו בסיבוב הופעות אקוסטיות:
20.1.2011 "צוותא" תל אביב
3.2.2011 תיאטרון ירושלים
4.2.2011 תיאטרון גבעתיים

ב2.1.2011 התארחה מארינה מקסימיליאן בלומין בתכניתי "מוזיקה היום" בגל"צ
סאונד: אסף סיטון וישראל אליצור

מארינה מקסימיליאן בלומין בשירה ופסנתר
עמוק בטל – עם פרחי גל"צ
ישנן בנות
אני הולכת





צילום באולפן גל"צ: דני זודקביץ'

יום שישי, 24 בדצמבר 2010

מאיה בלזיצמן!!! תקשיבו לה!!!

מאיה בלזיצמן, בדרך כלל הצ'לנית שמאחורי הזמרים, עוברת אל קדמת הבמה במופע שבו היא שרה ומנגנת
שירים ישראלים משנות התשעים... ימי "רוקסן"...




לקראת הופעה שלה ביום שלישי 28.12.2010 בתיאטרון תמונע
התארחה מאיה עם להקתה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב28.11.2010


מאיה בלזיצמן בשירה וצ'לו, איתמר גרוס בקלידים וקולות, מתן אפרת בתופים וקולות
מאד פרוע
יש בו
כל החבר'ה
L.A.
מתח מיני
לילה


דני אור ואסף סיטון: סאונד






איתמר גרוס
צילומים: דני זודקביץ,


מתן אפרת








יום שבת, 18 בדצמבר 2010

קוואמי והחלבות


האיש הקטן מהרדיו

"זרים במאה העשרים", האלבום החדש של קוואמי והחלבות, הוא הזדמנות להביט על כמה אנחנו, המאזינים, שבויים בצורך לקטלג כל אינפורמציה תחת הגדרות וסיווגים....אז הנה קוואמי כמשל. אם (בכלל) שמעת עליו, תייקת אותו מין הסתם תחת "היפ הופ ישראלי". ואמנם, מבחינה מוסיקלית משם הוא הגיע, תחילה כשדרן גל"צ שהתפרסם לראשונה כשיצר ג'ינגל להופעת ה"ביסטי בוייז" בארץ ב1995, הג'ינגל היה כל כך מוצלח שהלהקה שילבה אותו באלבום שלה. אחר כך הוא היה, עם לירון תאני, ממקימי "עסק שחור", תכנית הרדיו הכי חשובה בתחום המוסיקה השחורה ועוד יותר אחר כך, כשהתחיל להקליט התרכז בעיקר בהיפ הופ: עם נמרוד רשף וקוטג' בלהקת "בויאקה", באלבום הסולו הראשון שלו "כולם יודעים את התשובות" (2005) ובאלבומו עם החלבות "מלחמת פופ" (2007). מי שהקשיב לאלבומים, ולא נשאר רק בתוויות, יודע שקוואמי כבר הרבה מאד זמן "לא רק היפ הופ" (ומה גם שההיפ הופ עצמו הוא כבר הרבה מאד זמן "לא רק היפ הופ"). האלבום החדש, אם כבר צריך לתת כותרת, הוא אלבום רוק עם נגיעות ראפ, כלומר לא רק המינון בין הדיבור והשירה השתנה, אלא הכיוון של ההפקה והגישה המוסיקלית הוא לגמרי רוקנ'רול. אם למיין לפי הראש בתכניות רדיו של קוואמי, אז האלבום הזה יותר קרוב ל"הקצה", תכנית האלטרנטיב שהוא מגיש בגל"ץ כבר מסוף שנות התשעים, והרבה פחות "עסק שחור".

צילום: גוני ריסקין

 "זרים במאה ה-21" הוא אלבום חזק. לצד שירים אישיים, אהבה וכאב ותסכול, קוואמי מיוחד באמריקה החברתית-פוליטית שלו. יש בו הרבה כעס על יחסינו לזרים, על שחיתות של פוליטיקאים מסויימים, על חוסר האונים ביחסינו האיזוריים, על סתימת פיות, התגברות הפאשיזם, אלימות ושאר המאפיינים הרעים של מצבנו כאן במאה העשרים ואחת.
לפני חודשים אחדים הקליט קווטמי שיר בשם "מי לא פליט פה" נגד גירוש מהגרי העבודה. השיר לא נכלל באלבום, וקוואמי מסביר בחוברת הדיסק שהוא גנז אלבום שלם בטרם הקליט את החדש, מכיוון שהרגיש שהאופטימיות-היחסית שהיתה בשירים ההם, לא התאימה למצבו עכשיו. האלבום החדש "מוקדש לכל הפליטים של העולם הזה", אך נדמה לי שה"זרים" בכותרת שלו, אינה מתייחסת רק למי שמנסה להשתלב בישראליות, אלא גם למי שנמצא פה ומרגיש לעתים זר במולדתו. את התסכול שלו מבטא קוואמי בדרך חזקה, ברורה ועם זאת מאד יפה ונגישה. אחת הסיבות לאיך ש"זרים במאה ה21" נשמע היא מעורבותו של רמי פורטיס כמפיק מוסיקלי בתשעה מתוך תריסר שירי האלבום, והוא גם הלחין והשתתף בשירה בשני שירים ("תסחטי אותי" ו"רושם") והנוכחות שלו כל כך משמעותית וחזקה שגם בשירים שהוא לא שר,  קולו ממשיך להדהד (למשל ב"לא מסתדר" בו קוטג' שר לגמרי בפורטיסית) והאנרגיות שלו מכניסות אטרף חיובי לכל השירים. מבחינת קוואמי, העבודה עם פורטיס היא המשך ושידרוג לאלבומיו הקודמים. בראשון, "כולם יודעים את התשובות" פורטיס השתתף (עם קוטג') בשיר אחד, "הכל פה זה קומבינה". השני, "מלחמת פופ" פורטיס השתתף בכתיבת והלחנת "הסיפור נגמר"... ועכשיו הוא נותן את הטון ברוב האלבום. ופורטיס לא לבד, קוואמי עושה את זה שוב גם עם ידידו הוותיק (ושותפו לתכנית "הקצה") די ג'יי נדב "המשרבל" רביד (שהפיק את היציאה האלקטרו-רוקית בת שמונה הדקות שסוגרת את האלבום), וכמובן חברי "החלבות" שבלעדיהם זה לא היה נשמע כל כך טוב. הקלידן והנשפן נמרוד טלמון (שגם הפיק שני שירים), נגן הבס איליה שנברגר, הגיטריסט רון בונקר, המתופף אייל רמבם סתת, ונגן הפסטיפונים ג'וניור ג'ונס. ביחד הם נשמעים כמו להקה, ולא כנגני-אולפן בהפקת היפ הופ. רוק'רול. כבר אמרתי.

צילום: ינאי יחיאלי

וכאן, נדמה לי, הזמן לפצוח בגילוי נאות. אני מכיר את קוואמי דה לה פוקס כבר הרבה שנים, עוד מהימים שהיה סתם אייל פרידמן והתקבל לגלי צה"ל לתפקיד הנחשק אז של עורך מוזיקלי. כחובב-מוסיקה פנאטי ובעל ידע עצום גם במה שלא מקובל ועם רצון להמציא ברדיו משהו משלו הוא הפך די מהר לאחד מעורכי המוזיקה היותר מעניינים בתחנה. אחד כזה שנמצא כל הזמן עם היד על דופק ומתעדכן בחידושים האחרונים, אבל מלא ריספקט גם לעבר, ומתעניין עמוקות במה שהיה פעם. עם אהבה אמיתית למוסיקה ותשוקה אמיתית ליצור אמירה רדיופונית כמו פעם, לפני שלטון הפלייליסט. לכן באלבום הקודם שלו חידש קוואמי שיר שלי מלפני שלושים שנה, "האיש הקטן מהרדיו". הוא עשה את זה לא בגללי, אלא לכבוד שדרני הרדיו שעליהן הוא גדל (ואגב, אני לא מרוויח דבר מהשמעות השיר, כך שאין לי שום בעייה אתית לכתוב עליו). בעצם, אני כן מרוויח משהו, הכרה בכך שאני חלק מאנשי הרדיו שהשפיעו עליו להיות מה שהוא, וזהו בשבילי כבוד גדול.
וקוואמי, כמו ה-מורה הרוחני של כל אנשי הרדיו, דורי בן זאב, אינו מסתפק רק בהתעסקות במוסיקה של אחרים אלא הוא גם יוצר בעצמו. באלבומיו, כמו בתכניותיו, הוא עצמאי וחופשי ואף אחד לא אומר לו מה לעשות. אבל כאיש רדיו, כשדרן ועורך מוסיקה, אני בטוח שהוא נמצא בלחץ מיוחד שלא לעשות בושות בסטנדרטים של הדברים שהוא משמיע... ב"זרים במאה ה21" הוא עומד במשימה בכבוד.

צילום: גוני ריסקין
ובואו נזכר ב"קוואמי והחלבות" בגלגול הקודם...
ב28/2/08 התארחה הלהקה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב:

עם קוואמי בשירה וראפ ניגנו עידו בלאושטיין בתופים, נמרוד טלמון בקלידים,איליה שיינברגר בבס,
אדם שפלן בגיטרה ואור טרגר DJ Alarm בסקרצ'ינג:
זה לא קל
מדע בדיוני
את לא שמה
דיכאון
האיש הקטן מהרדיו
לסביות שולטות בעולם שלי

זה החלק הראשון


וזה ההמשך

http://pod.icast.co.il/e37c1975-ea4e-41ca-b045-65b419fea5a8.icast.MP3

אייל שינדלר על הסאונד

יום שני, 6 בדצמבר 2010

אורפנד לנד




בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה די מדהימה, ולא רק בקריטריונים של עולם המוזיקה.: הלהקה הישראלית ORPHAND LAND מככבת על שער מגאזין המוזיקה DIVAN, שיוצא לאור, לא פחות ולא יותר, באיראן. מילא שהלהקה הזו מוכרת מאד בארצות ערב, ומופיעה, גם בימים קשים אלה, בטורקיה... אבל באיראן? כתבת שער? וראיון עם מנהיג הלהקה קובי פרחי... ודיבורים על היותה הלהקה ישראלית... זה באמת משהו יוצא דופן וחד פעמי במיוחד בתקופה זו. הישג חסר תקדים שאף אמן ישראלי אחר לא הגיע אליו: מקשיבים להם בגלל המוסיקה, ומוכנים בשבילה אפילו לקבל את המקום ממנו היא באה.
מבחינה אמנותית טהורה, קבלתה של הלהקה בארצות מוסלמיות, נשמעת פחות מפתיעה, ואפילו הגיונית. המוסיקה שלה, בניגוד לרבות מחברותיה בתחום המטאל, משלבת בתוך כסאח הרוק הכבד הרבה אלמנטים ערביים, מזרחיים וים תיכוניים. הגיוני שמאזין באיראן ימצא במוזיקה הזו משהו שיידבר אליו, ממש כמו מאזין בתל אביב. ומבחינה זו, נדמה לי שזוהי הגשמת החזון האמנותי של הלהקה: שילוב השפעות מכל רחבי הקשת, ויצירת משהו חדש מיוחד דווקא לישראל, כארץ שיש בה מפגש בין מזרח ומערב. כור היתוך שאם לסכם אותו במילה אחת הייתי קורא לו "ירושלים". ירושלים כתמצית קיומנו, ירושלים כקונספט. לא בגלל שחברי הלהקה באים משם (הם דווקא גרים באיזור תל אביב-יפו) אלא בגלל מה שהעיר הזו מסמלת: מפגש טעון מתח וקשה בין ישראלים וערבים, חילונים ודתיים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, סלסולים מזרחיים ורוק מערבי. במוסיקה, קצת יותר מאשר בחיים שמחוצה לה, הלהקה הזו מצליחה לעשות את זה נהדר. זה הזמן שלה. עכשיו היא רותחת.
"אורפאנד לאנד" שהוקמה בבת ים  תחת השם Resurrection הוציאה את אלבומה הרביעי, המצויין, "דרכו הבלתי מסתיימת של לוחם האור" "The Never Ending Way Of ORwarriOR", אחרי כמעט 20 שנות פעילות, ושש שנים אחרי אלבומה הקודם "מבול". באלבום הזה הגיעה "ארץ יתומה" לשיאה היצירתי. זהו המאסטרפיס שלה. 78 דקות עמוסות של מוסיקה מורכבת שמוכיחה שOrphaned Land ממשיכה להשתפר ולהתפתח, להשמע מצד אחד יותר מעודכנת מבחינת צליל המטאל בעולם ובה בשעה גם יותר ישראלית שורשית. זה לא קורה במקרה. קובי פרחי, מנהיג הלהקה, מעמיק את לימודי היהדות, מעריץ את ליאונרד כהן וממשיך, כפי שעשה מתחילת דרכה של הלהקה, לחפש את המקורות התרבותיים שלו, וכך, לצד הופעות מצליחות בעולם עם Paradise Lost הוא מוביל את להקתו לפסטיבל העוד בירושלים עם נגן העוד אברהם סלמן...
מרגע פתיחת האלבום, בשיר "ספרי" (יש להגות SAPARI), שמתבסס על שיר תימני בן 400 שנה, ברור שהפעם מדובר על משהו שונה. בין כל קטעי הדת' מטאל הקשים והכבדים משולב שיר של רבי שלמה אבן גבירול מהמאה ה11 עם לחן עממי, בקטע אקוסטי אחד מוקראים פסוקי תהילים ובאחר מוקראים פסוקים מהקוראן. יש ב"לוחם האור" שירים באנגלית, עברית וערבית, קול נשי ענוג (שלומית לוי) לצד חרחורים צרודים (גראוולים קוראים לזה המקצוענים) של הסולן קובי פרחי, כלים מזרחיים כמו סאז, בוזוקי, כינור ערבי, דרבוקה, חליל וג'ומבוש, צלילים "יהודיים" כמו פסנתר ושופר וכמובן כל מה שאלבום רוק כבד סטנדרטי לא יכול בלעדיו. עם פרחי ולוי בשירה מנגנים בגלגולה הנוכחי של הלהקה יוסי סהרון סאסי בגיטרה, בוזוקי, עוד, ג'ומבוש  ושירה, מתי סוטיצקי בגיטרה ואורי זלכה בבס. בהקלטת האלבום, השתתפו גם המתופפים אבי דאימונד ומתן שמואלי, אבי אגבבה בכלי הקשה ונגנים נוספים מהתזמורת הערבית של נצרת. את האלבום מיקסס המוסיקאי הבריטי סטיבן ווילסון (מנהיג להקת הפרוגרסיב "פורקיופיין טרי" וחבר של אביב גפן ב"בלאקפילד") שגם ניגן במלוטרון, ומצד שני של מפגש התרבויות, את האותיות על העטיפה עיצב גרפיקאי מירדן.  ומיהו לוחם האור? נשאל פרחי... כל אחד מהמאזינים שמחפש את המשמעות לחייו.

בסוף השבוע הזה מגיעה ORPHAND LAND לשתי הופעות בסיומה של תקופה טובה במיוחד בעשרים שנות פעילותה. מאז הוצאת אלבומה האחרון, הרביעי,  "דרכו הבלתי נגמרת של לוחם האור", הופיעה הלהקה בהצלחה גדולה ברחבי העולם, כולל בפסטיבל המטאל החשוב מכולם, וואקן, פעמיים עם "מטאליקה" (גם בארץ וגם בחו"ל) וזכתה בשבחים וביקורות מעולות. חבר "מטאליקה", קרק האמט, המליץ על האלבום החדש של הלהקה במגזין המטאל הגדול בעולם Metal Hammer.

בהופעות הקרובות בישראל מארחת הלהקה את אליל נעוריה יהודה פוליקר, את גרג מקינטוש (מהלהקה הבריטית "Paradise Lost") וגם את סטיבן ווילסון ("Porcupine Tree", "Blackfield")  כאורח נוסף שיצטרף לשתי ההופעות. ווילסון ניגן בקלידים באלבום האחרון של הלהקה, וגם היה אחראי על המיקסים. האלבום, אגב, יצא לפני זמן קצר במהדורה חדשה, מיוחדת The Tour Edition עם DVD בונוס ובו הקליפ לשיר "ספרי", גרסות אינסטרומנטליות לשני שירים, שני שירים ישנים וגם השיר "Estarabim" של ארקין קוראי הטורקי, שמבצע את השיר יחד עם הלהקה. 



לקראת שתי הופעותיה בסוף השבוע הזה ברידינג 3, עם אורחים מיוחדים,
יהודה פוליקר, סטיבן ווילסון וגרג מקינטוש, התארחה "אורפנד לנד"
להופעה ושיחה באולפן תכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב5.12.2010

מתן שמואלי
אורי זילכה
orphaned-disciples.org

יוסי ששי סהרון





קובי פרחי
שלומית לוי



תומר מזרחי
מתי סווטיצקי


אורפנד לנד
קובי פרחי ושלומית לוי בשירה, יוסי ששי סהרון בגיטרות וקולות, תומר מזרחי בבוזוקי,
מתי סווטיצקי בגיטרה, אורי זילכה בבס, 
רועי פרידמן בכלי הקשה, מתן שמואלי בתופים
IN THE NEVER ENDING WAY
BARAKAH + THE KISS OF BABYLON
SAPARI
עולת התמיד
NEW JERUSALEM
נורא אל נורא
הידיים של רועי פרידמן

צילומים באולפן: נטלי מאתר הלהקה orphaned-disciples.org 
סאונד: דני אור וגראם ג'קסון 



יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

שולי רנד ב"קוטנר בתשע"

לקראת הופעה שלו ב"בניני האומה" בירושלים במוצ"ש הקרובה
התארח שולי רנד לשיחה קצרה וקצת שירה בתכניתי "קוטנר בתשע".

שולי רנד בשירה עם גיל לואיס בגיטרה, עמית הראל בקלידים
נקודה טובה
אייכה
עליזה



ומאחר שאין לי צילום מההופעה הזו באולפן, אני מצרף כאן צילום של דני זודקביץ מהמופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל


יום שני, 29 בנובמבר 2010

אמיר דדון בהופעה בגל"צ 21.11.2010


 לקראת הופעת ההשקה של אלבומו הראשון, במועדון "זאפה" ב6.12.2010
התארח אמיר דדון עם להקתו באולפן תכניתי "מוזיקה היום"

אמיר דדון בשירה וגיטרות, אלון פרימן בקלידים וקולות,
אמיתי פרייאנטה בבס וקולות, תומר צדקיהו בתופים
שיר אהבה ישן
גלים
אור גדול
חלל
חולה הביתה
שאריות של החיים
ג'אם "אצל קוטנר באולפן"

סאונד: דני אור וגראם ג'קסון. הפקה יובל ברוסילובסקי 
אלון פרימן
אמיתי פרייאנטה







תומר צדקיהו
 צילומים: דני זודקביץ'



סטייסי קנט בהופעה אקוסטית קצרה בגלי צה"ל 28.11.2010

 STACEY KENT LIVE
לקראת הופעותיה ב"זאפה" הרצליה (הלילה) וב"זאפה" (מחר)
סטייסי קנט התארחה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל, ביחד עם בעלה ומפיקה ג'ים טומלינסון.




סטייסי קנט בשירה וגיטרה, ג'ים טומלינסון בסקסופון וגיטרה
CORCOVADO
MIGHT AS WELL BE SPRING

אסף סיטון ודני אור: סאונד
דני דודקביץ': צילומים




וככה זה נשמע:



יום שבת, 27 בנובמבר 2010

ג'ורג' הריסון: 9 שנים בלעדיו


ענן 9 השנים

בימים אלה, אם כבר נזכרים במישהו מחברי "הביטלס" הרי זה בדרך כלל בג'ון לנון, שלפני זמן קצר צויין יומולדתו ה70 (ב9 באוקטובר) ותיכף שלושים שנה ליום בו נרצח (8 בדצמבר) ואני רוצה להזכיר היום את חברו ללהקה, ומעריצו עד מותו, ג'ורג' הריסון. ממש השבוע, ב29 בנובמבר מלאו 9 שנים למותו, והוא בן 57 בלבד. את להיטיו הגדולים כתב בסביבות גיל שלושים... "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", "משהו", "הנה באה השמש", "כל הדברים בני חלוף", "האין זה חבל", "תן לי אהבה תן לי שלום בעולם", "כל השנים שעברו" (שהוקדש לג'ון לנון) ועוד ועוד. אבל עד סוף חייו הייתה לו נוכחות קיימת לא רק כמי שהיה בביטלס אלא כיוצר מיוחד ועצמאי ולא מפסיק לחפש את דרכו ולהביט בחיים בדרך פילוסופית...
היה לו קול מתוק-חמוץ, כאילו על סף בכי, והיו לו גיטרות ענוגות וחזקות. הוא היה הביטל הכי נחמד, הכי טהור. אנחנו, כמובן, לא יודעים עליו שום דבר באמת ומבססים את דעתנו על תדמיות שכלי התקשורת מוכרים לנו... ובכל זאת, אי אפשר לסכם אחרת את הריסון. הוא היה הכי נחמד. עם החיוך המקסים. כשמת היה כמעט בן 58 אך נותר בזיכרון כבחור הצעיר והביישן, האח הקטן והמוכשר של ג'ון לנון ופול מקרטני, שלא יצר כמות יצירות מופת כמוהם, ואולי לא שינה את העולם כמותם, אבל הצליח לרגש בנגינת הגיטרה המדהימה שלו, בפתיחות שלו למוסיקה שונה (שהשפיע מאד על חדירת תרבות המזרח לפופ המערבי) וגם, כשג'ון ופול הרשו לו, בשילוב שירים נפלאים באלבומי "הביטלס", חלקם לא פחות טובים מהכי טובים שהם כתבו. SOMETHING למשל. את השנים האחרונות לחייו הקדיש למשפחתו וכמעט לא נראה בציבור, וגם בכך תרם לתחושה שהוא נשאר טהור ונקי ותמים.
ג'ורג' הריסון נולד ב1943 ובגיל 14 פגש את לנון ומקרטני, איתם ניגן עד התפרקות הביטלס ב1970.הביטלס הקליטו 22 משיריו, 3 קטעים אינסטרומנטליים בהם השתתף בכתיבה ועוד 4 שירים לא שלו בהם היה סולן. עוד בטרם התפרקה הלהקה, הוא היה הראשון בה שהוציא אלבומי סולו, אחד של מוסיקה הודית ואחד של מוסיקה אלקטרונית. מאז 1970 והאלבום המשולש "כל הדברים בני חלוף" הוציא הריסון עוד 11 אלבומי סולו, אלבום כפול של קונצרט הצדקה הראשון בעולם הרוק, "הקונצרט למען בנגלה דש" ושני אלבומים עם "הטרוולינג ווילבוריז" (בוב דילן, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון). הוא גם היה שותף כנגן אורח ו/או מפיק ביותר מ100 אלבומים נוספים ובמקביל ניהל קריירה של הפקות קולנועיות (בין השאר של סרטי "מונטי פייטון").
פעמיים בקריירה העצמאית שלו זכה הריסון להצלחה מסחרית. התקופה הראשונה הייתה בתחילת שנות השבעים, כשהיה חתום בחברת התקליטים APPLE  של הביטלס. התקופה השנייה היתה בסוף שנות השמונים, כשהוציא אלבומים בחברת תקליטים עצמאית שהקים DARK HORSE. זאת הסיבה העיקרית לכך שעד השנה שעברה, והדיסק LET IT ROLL לא יצא סיכום מקיף של יצירתו, אלא רק שלושה אוספים של "מיטב הלהיטים". הראשון בשנת 1976 (שחציו שירים מימי "הביטלס"), השני בשנת 1989,  "המיטב של סוס שחור" והשלישי שסיכם ימי "סוס שחור" (1976-1992) שיצא רק לאחר מותו.
האלבום "הרגיל" האחרון שהוציא הריסון היה "ענן תשע" בשנת 1987. בשנים שעברו מאז הוא הספיק להיות שותף להפקות מצליחות, ביניהן לשני אלבומי להקת הסופרסטארים ה"טראוולינג ווילבוריז" (עם בוב דילן, טום פטי, רוי אורביסון וג'ף לין), להופעה משותפת עם אריק קלפטון (שהונצחה באלבום כפול "חי ביפן"), לתחייה של שירים גנוזים שלו בתקליטי "האנתולוגיה" של הביטלס, לפרוש להרבה שנים מעולם המוסיקה ולמרות זאת להיות עדיין על הכוונת של מטורפים שניסו להתנקש בחייו. בסוף חייו הוא הספיק להקליט את האלבום "BRAINWASHED" שיצא לאחר מותו וכלל כמה שירים נפלאים. אירי מותו אז יצאו גם גרסאות מיוחדות של אלבומיו הראשונים, "כל הדברים בני חלוף" ו"בנגלדש". בנוסף לאלה, אחד משיריו המושלמים של הריסון (שבמקור הוקלט עם חברו אריק קלפטון) שוכה לחיים חדשים באלבום "החדש" של הביטלס, פסקול "LOVE" של תיאטרון המחול "קרקס השמש" שיצא ב2005. ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, לקח סקיצה ביתית של הריסון לשירו "WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS" והפך אותה בעיבוד תזמורתי גדול, לעוד אחד מהרגעים הקסומים של ג'ורג' הריסון בשיאו.






יום שבת, 20 בנובמבר 2010

ברוס ספרינגסטין חוזר לשנות השבעים





ברוס ספרינגסטין, יליד ניו ג'רסי, ספטמבר 1949, בן להורים ממוצא איטלקי ואירי, הוא כבר הרבה מאד שנים כוכב הרוק הגדול מכולם. מאז שאלבומו "נולד בארה"ב" שיצא ב1984 הפך אותו לסמל אמריקני ולסופרסטאר עולמי, ממשיך ספרינגסטין להופיע בהופעות מדהימות ולהקליט עשרות שירים מצויינים. הוא אמנם מנסה בעקביות להתחמק מהתואר "דובר הדור" אך משמש בהחלט אחד הקולות היציבים והבולטים במוסיקה האמריקנית ובעיקר, למרות עושרו והצלחתו, לדוברו של האדם הפשוט.

אחרי שהוציא בשנה שעברה אלבום מצויין בשם   WORKING ON A DREAMיש לספרינגסטין עכשיו אלבום חדש בשם THE PROMISE ובו הוא חוזר אל אחת התקופות היותר מתסכלות בקריירה שלו, אי אז באמצע שנות השבעים, כשדווקא ברגע שבו היה אמור לפרוץ קדימה ולמקסם את הצלחתו הוא נאלץ לצאת להפסקת פעילות ארוכה.

במבט לאחור נראית יציאתו של ספרינגסטין מהמשבר שנכפה עליו כמו הוכחה מוצלחת למשפט "מה שלא שובר אותנו מחזק אותנו..." אבל בזמן אמת אלה היו בשבילו ימים קשים ומדכאים במיוחד.


הכל התחיל כמה שנים קודם לכן, כשספרינגסטין בן ה22 החליט שנמאס לו להוביל להקות בלוז ורוק כבד שלא זכו בתשומת לב, ולפתוח קריירה חדשה כסינגר סונגרייטר סטייל בוב דילן. הוא הגיע לניו יורק וחש שהוא חייב להעזר בסוכן שינסה לשווק אותו. לצורך כך חבר ספרינסגטין אל מייק אפל שהצליח להביא אותו לאודישן אצל המפיק האגדי ג'ון האמונד ( שהחתים, בין השאר, את בוב דילן). האמונד שמע את ספרינגסטין, על פי השמועה כמעט התעלף, והחתים אותו מיד לחוזה של 10 אלבומים בחברת תקליטי "קולומביה". 9% מסכום החוזה הובטחו לסוכנו. חודש לאחר מכן, בתחילת 1973 הוציא ספרינגסטין אלבום בכורה, Greetings From Asbury Park NJ, הקים להקת ליווי "האי סטריט באנד" והקליט מיד אלבום שני, The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle. שני האלבומים, בהפקת מייק אפל (ובהשתתפות לואי להב הישראלי כטכנאי הקלטות ומפיק), נכשלו לגמרי מבחינה מסחרית, אך השירים הארוכים והמורכבים בהם עוררו עניין בספרינגסטין, אמנים שונים הקליטו גרסאות לשיריו והוא זכה בכינוי "יורשו של בוב דילן". מסע ההופעות שלו ברחבי ארצות הברית הוכיח שעל הבמה הוא הגדול מכולם והפכו אותו לאטרקציה החמה ביותר ברוק האמריקני. כפי שהיטיב להגדיר ב1974 מבקר המוסיקה של "הרולינג סטון" ג'ון לנדאו:  "ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין". הבאז סביב ספרינגסטין  גרם לחברת התקליטים לתת לו צ'אנס נוסף ואחרון, וספרינגסטין ניצל אותו עד הסוף כשהוציא בשנת 1975 את אלבומו השלישי Born to Run. אחרי שני אלבומים שנכשלו, היה "נולד לרוץ" להצלחה היסטרית כשמכר יותר מששה מיליון עותקים. ספרינגסטין נראה כמו הסופרסטאר הבא בארה"ב, אך בשלב זה, כשסוף סוף הקריירה שלו הפכה רווחית, התעוררו בעיות בינו ובין מפיקו מייק אפל על זכויות השירים. במשך יותר משנתיים ניהלו השניים מאבק משפטי, במהלכן נאסר על ספרינגסטין להכנס לאולפן הקלטה ולהקליט חומרים חדשים. רק ב1978, אחרי שבית המשפט החזיר לו את השליטה בחייו וביצירתו, הוציא ספרינגסטין אלבום חדש, Darkness on the Edge of Town.  בהפקתו של ג'ון לנדאו (אותו עיתונאי שחזה את העתיד ארבע שנים קודם לכן) יצר ספרינגסטין עוד אלבום משובח שמבטא ברוחו את התקופה הקשה שעבר. "חשיכה בקצה העיר" הוא אוסף שירים קודרים ואפלים, לעתים זועמים, שבו ספרינגסטין הופך דוברם של האנשים הפשוטים, אנשי הצווארון הכחול בארה"ב של סוף שנות ה70. האלבום הצליח פחות מקודמו וספרינגסטין גילה שלו פשוט לשוב ולתפוש את מקומו בצמרת הרוק האמריקני, אך בעבודה קשה ועקשנית הוא חזר וכבש את הפסגה, עם שורה של אלבומי מופת (עד היום....) ובעיקר במאות הופעות מדהימות (גם בהן הוא ממשיך) שהביאו לו את הכינוי "הבוס".
מתברר, שגם בזמן החופשה הכפויה מההקלטות ספרינגסטין לא התבטל. הוא כתב באותן שנתיים למעלה ממאה שירים. חלקם הוקלטו על ידי אחרים ("בגלל שהלילה" הפך להיט ענק של פטי סמית, "אש" שספרינגסטין ייעד לאלביס פרסלי (שמת בינתיים) הצליח בביצוע "האחיות פוינטר" ורק 10 מ70 השירים שהקליט שולבו בסופו של דבר באלבום "חשיכה בקצה העיר". חלק מהשירים הגיעו אחר כך לאלבומיו הבאים, "הנהר", "נברסקה" והאלבום שהחזיר אותו בשנת 1984 למעמד כוכב העל, "נולד בארה"ב".



עכשיו, יותר משלושים שנה אחרי שהוקלטו יוצאים לראשונה 21 מהשירים הגנוזים ההם, חלקם מוכר בגרסאות שונות של הבוס או של אחרים, אך רובם לא יצאו מעולם. שלושים שנה אחרי... והם נפלאים. עומדים בהחלט במבחן הזמן. זהו ברוס ספרינגסטין שונה מזה שאנחנו מכירים בשנים האחרונות. הבחור ההוא, עוד לא בן 30, נראה ונשמע רזה ורעב ומחפש בטירוף את הדרך שלו. אז הוא היה ההבטחה הגדולה ולמרבה השמחה זה עובד גם עכשיו. למי שממש אוהב אותו, יצא האלבום הכפול החדש גם כחלק ממארז הכולל 3 דיסקים ו-3 די.וי.די.


בשבת 20.11.2010 שודרה בגלי צה"ל תכנית מיוחדת על האלבום "THE PROMISE"
בעריכת והגשת אורלי יניב ויואב קוטנר עם סטיב אלן.


זו השעה הראשונה:





ובקישור הבא השעה השניה


http://pod.icast.co.il/699682cc-83f2-424a-8ae1-2618b4e55d9c.icast.mp3

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

MERCURY REV (שוב) בישראל!!!





"מרקיורי רב", הלהקה האמריקנית המופלאה, מגיעה שוב להופעה בישראל


השבוע מגיעה להופעה חד פעמית בארצנו להקה רוק אלטרנטיב אמריקנית נפלאה, שאמנם עושה את זה כבר בפעם השלישית, והיא כבר לא בשיאה, והמופע הוא "רק" אקוסטי... אבל בכל זאת  מדובר בלהקה מצויינת ששווה הרבה יותר תשומת לב מזו שהיא מקבלת עכשיו, כנראה בגלל מבול האמנים מחו"ל ששוטף אותנו בשנים האחרונות...

קוראים להMERCURY REV  והיא קיימת, בגלגולים שונים, כבר מסוף השמונים בקריירה. באנציקלופדיית המוסיקה המקוונת ALL MUSIC GUIDE הגדירו אותה כ"לא ממש להקה, אלא יותר טריפ ארוך ומוזר..." ונדמה לי שהם מתכוונים לכך בגלל שכל אחד מחברי הלהקה עשה עוד מליוני דברים בלהקות אחרות (הסולן-גיטריסט ג'ונתן דונהיו הקליט לא מעט עם FLAMING LIPS), ובעיקר בגלל מה ש"מרקיורי רב" הייתה בשנים הראשונות שלה, בהן התאימה להגדרה "אלטרנטיב" לא רק בגלל אמצעי השיווק אלא ביצירה עצמה שהייתה ממש אבנגרד נועז בקריטריונים המקובלים ברוק האמריקני.
מאז חברי הלהקה הם התמתנו ונרגעו יחסית מבחינת הטירוף, הפכו יותר מלודיים ועברו תקופה של הצלחה מסחרית גדולה...אחר כך חזרו לגודל הטבעי להם, כלומר להיות "שוליים" (כך קראנו לזה בשנות התשעים), אבל אף פעם לא הפסיקו להיות מיוחדים ומעניינים. עם השירה גבוהת הפיץ', מסכי הגיטרות והקלידים, והשירים שגם כשהם די פשוטים הם תמיד גם משונים, וכוללים יציאות מפתיעות. מין ווריאציה מוטרפת על ניל יאנג.

אלינו הם מגיעים כרביעייה (למרות שבכל צילומי הפרומו שלהם הם שלושה): ג'ונתן דונהיו בשירה וגיטרות, שון "גראסהופר" מקוויאק בגיטרות וקלרינט, ג'ף מרסל בתופים וקלידים וקרלוס אנתוני מולינה בבס. המופע העכשווי שלהם (ביום ששי במועדון רידינג 3 בנמל תל אביב) כולל שני חלקים: בראשון תבצע הלהקה גרסות אקוסטיות ללהיטיה הגדולים ומן הסתם, כמקובל אצלם, גם ללא מעט קאברים לשירים של אחרים. החלק השני נושא את הכותרת .   "Mercury Rev's Clear Light Ensemble"הוא אינסטרומנטלי לגמרי, בשילוב ווידאו ארט וקטעי סרטים אילמים מימי הקולנוע האקספרימנטאלי והאוונגרד של שנות הארבעים-חמישים-ששים של המאה הקודמת.
בהתייחסותם למימד הקולנוע חוזרים חברי הלהקה לתחילת דרכה, בשנות השמונים כחבריה התחילו לעבוד ביחד בהקלטת פסקולים לסרטי סטודנטים שהם וחבריהם יצרו. המוסיקה הפסיכדלית נסיונית שלהם יצרה להם חוג אוהדים באוניברסטיאות ארה"ב ובעיקר בבריטניה, והם הוזמנו להופיע בפסטיבלים שונים ("רידינג" בבריטניה) ואפילו חיממו את בוב דילן, אך בדרך כלל נחשבו למשונים מדי, במיוחד אחרי שהוציאו את אלבומיהם הראשונים בתחילת שנות התשעים. אפילו בפסטיבל המוסיקה האלטרנטיבית הגדול "לולה פלוזה" הורידו אותם באמצע הופעה כיוון שהיו רועשים ומוטרפים מדי...
אחרי שני אלבומים  Yerself Is Steam (1991) ו  Boces- (1993) שנחשבו לפורצי דרך ברוק  האלטרנטיבי, אך לא בהצלחה מסחרית, חברי הלהקה התכסחו ביניהם על הכיוון המוסיקלי הרצוי, וסולנם דייוויד בקר פרש. הגיטריסט ג'ונתן דונהיו הפך לזמר ומנהיג הלהקה, ואחרי אלבום נוסף שלא הצליח,  See you on the other side  (1995) הלהקה החלה להמריא. ב1998 יצא אלבומה הרביעי ובו החלה הלהקה חיים חדשים. אלבום פחות נועז אך בעיני יצירת המופת המושלמת שלהם,   Deserter’s Songs. לצורך הקלטת האלבום שיתפה הלהקה חברים מלהקת THE BAND הוותיקה ובמקום אבנגרד פסיכדלי קשה הציע האלבום קבוצה של שירים נורא יפים, רוק מלודי וחלומי ומרגש ומתוזמר נפלא. 
השינוי בסגנון הצליח בענק  ו"מרקיורי רב" הפכה לשם מוכר לקהל האמריקני. האלבום כלל שלושה להיטים גדולים (במיוחד Goddess on a Hiway ) ונבחר ל"אלבום השנה" של מגזיני המוסיקה החשובים בעולם (אז עוד היו דברים כאלה...). קצת לאחר מכן, בשיא הצלחתה, הגיעה הלהקה בפעם הראשונה לישראל, להופעה בלתי נשכחת בסינרמה (שבה דונהיו חשף את שורשיו היהודיים ודיבר עברית), וגם לג'אם אקוסטי בתכנית שלי בגלי צה"ל
התקופה הטובה נמשכה עוד קצת, עם עוד שני אלבומי מופת All Is Dream ו The Secret Migration , אך משהו כבר פחות עבד מההיבט המסחרי, וכשהלהקה הגיע בפעם השנייה לישראל, ב2005, היו דיבורים על סופה הקרב ועל כך שחבריה מתעניינים יותר בפרוייקטים שמחוץ ללהקת האם. מתברר שלא. מאז הם הספיקו להוציא אלבום אוסף פנסטי כפול, עם כל הלהיטים והמון קאברים נפלאים לשירים של אחרים. עוד אלבום חדש מעניין,  Snowflake Midnight  ואלבום אינסטרומנטלי  Strange Attractor שניתן להורדה חופשית ברשת.
עכשיו הם שוב כאן, למעריצים יש הזדמנות לפגוש אותם פנים אל פנים ב"אוזן בר" בחנות האוזן השלישית בתל אביב בששי בצהרים, ואח"כ, בערב, בהופעה שלמה ברידינג 3.
 הנה שלושה קטעים שהם ביצעו אז בתכניתי "מוסיקה היום" ב30.3.2000:
HOLES
MOTION PICTURE (של ניל יאנג)
OPUS 40






יומיים אחרי... הלהקה הופיעה בהרכב מלא ב"סינרמה" בהופעה ששודרה בגל"צ.

הנה, בונוס מיוחד בקישור הבא, קטעים אחרים מתוך ההופעה ההיא, ושימו לב שאחרי השיר הראשון הח'ברה אפילו מדברים בעברית...

THE FUNNY BIRD
ISOLATION  (של ג'ון לנון)
HOLES
GODDESS ON A HIGHWAY
OPUS 40
ONCE IN A LIFE TIME (של TALKING HEADS)
NOT DARK YET (של בוב דילן)