עוד מוסיקאי-דור-שני ששווה תשומת לב מלאה בזכות עצמו הוא בקסטר דיורי, שמגיע בשבוע הבא להופעה אחת בישראל עם הוצאת אלבומו השלישי HAPPY SOUP. חובבי הניו-ווייב של סוף שנות השבעים תחילת השמונים זוכרים אולי את עטיפת אלבומו של איאן דיורי וה"בלוקהדז" NEW BOOTS AND PANTIES (עם הלהיט "סקס וסמים ורוקנ'רול") ועליה, לצד איאן, עומד ילד קטן וחמוד עם מכנסיים מתרחבים ועם אטיטיוד של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות...". הילד הזה הוא בקסטר, בנו של איאן דיורי שהלך לעולמו בשנת 2000. מאז הבן הוציא כבר שלושה אלבומים מצויינים וביסס את עצמו כאחד הסינגר-סונגרייטרז הצעירים המעניינים בבריטניה. הוא מזכיר טיפה את אביו בקול שלו, ובמבטא הקוקני הכבד, אבל הוא גם אחר ועצמאי ומעניין בזכות עצמו. יש לו שירים-סיפורים קטנים, צנועים, עצובים-מתוקים. אין אצלו התפרצויות טירוף כמו אצל אביו, והוא נורא נורא COOL.
ב4.1.2012 בקסטר מופיע עם להקה בת ארבעה חברים במועדון "זאפה".
כשיצא אלבום הבכורה של אלון עדר, רק לפני תשעה חודשים, חשבתי שהוא נהדר. מין שילוב צעיר ומקורי של כל מיני השפעות סבנטיז ובעיקר "קצת אחרת" (שלמה יידוב, שלמה גרוניך ושם טוב לוי) ו"ארבע עשרה אוקטבות" (יוני רכטר ואבנר קנר). דווקא את מורשתו של האב הגאה, יהודה עדר, גיטריסט להקת "תמוז" בשנות השבעים, פחות זיהיתי במוסיקה של הבחור. התלהבתי מאד מהמוסיקה ומהגישה הרעננה, אבל בגלל האב הנ"ל שאני מכיר אישית ואוהב כבר הרבה שנים (שלא לדבר על האמא, מיקי קם), חשבתי שאולי אני קצת משוחד ולא אובייקטיבי...
מאז יצא לי להיות בכמה הופעות שלו והיות מופתע מהכאריזמה והביטחון העצמי בעטיפה של ביישנות, לשמוע אותו מבצע את "אהובתי שלי לבנת צוואר" של סשה ארגוב שפתאום הציג אותו לא רק כסינגר סונגרייטר מקורי אלא גם כמבצע פרשן מרגש, והנה תוך פחות משנה, הינוקא הזה, בן 28 בלבד, מוציא אלבום נוסף, "אלון עדר ולהקה" ומה אפשר לומר? הבנאדם פשוט מוסיקאי נפלא, כיפי, מלא שמחת חיים ואנרגיות חיוביות והמון הומור. ואני לא מתכוון לשירי-דחקה-משעשעים חס וחלילה אלא לשירי נשמה מרגשים, בחלקם עצובים וכואבים במילים, שמוגשים עם המון אופטימיות פנימית מדבקת, גם כשהם בלוזיים. אלון עדר כתב והלחין את כל השירים, באחד ("כל טיפה של רגש") המילים משותפות עם הארי ליפשיץ ואחד ("מוצא אל הים") עדר הלחין מילים של מאיר ויזלטיר. אלון שר ומנגן בפסנתר, גיטרות, בס, קלידים ועוד כל מיני כלים, ומטעין את השירה הכאילו-אגבית שלו במוסיקליות מרתקת, מתפרצת, עמוסת רעיונות, חסרת גבולות... הרבה בסיוע הלהקה המצויינת שאיתו שחבריה שותפים בעיבודים. ספי ציזלינג בחצוצרה וקולות, אבנר קלמר בכינור וקולות, רן דרום בגיטרה וקולות ואיתן אפרת בתופים. מתוך האלבום יצליחו בוודאי (הלוואי) ברדיו שירים אחדים, וגם יש קליפים... אבל האפקט האמיתי הוא בהאזנה רצופה לשלושה עשר הקטעים כיצרה אחת, מגוונת ובלתי ניתנת לתיוק למגירה מוסיקלית צרה. אני מוצא את עצמי נוסע באוטו, מאריך בכוונה את מסלול הנסיעה כדי להספיק ולשמוע שוב את כל הדיסק, כשחיוך של אושר שפוך לי על הפרצוף. איזה כיף!!!
האלבום, זוכה פרס ד"ר מוסיקה לעטיפה הגרועה של השנה, כבר נמצא בחנויות. הזדמנות לשמוע את אלון עדר בהופעה ב12.1.2012 בלבונטין 7 תל אביב.
...ולהקה בצילום דוראל גילרמן
והנה אלון עדר (בשירה וגיטרה) עם ספי ציזלינג (בחצוצרה וקולות) בהופעה אקוסטית מאולתרת בתכניתי "קוטנר בתשע" 7/3/2011 השירים: החיים היפים של קלרה שיאטו, קשה בלילה בלי אדם, הסרט ששיחקנו בו נדם, יש ציפור בשמיים, הפעמון
לקראת הקרנת הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" בערוץ 8 ב"הוט", החל מהשבוע השני של ינואר, התפרסם במוסף "ישראל היום" ראיון שלי עם עורך הסדרה, יואב קוטנר.
יואב: מה פתאום להקדיש סדרה תיעודית ל"אלבומים". האם לא שמעת שבעידן ה3MPעבר זמנו של קונספט האלבום ובימינו ישנם רק שירים בודדים?
קוטנר: קודם כל, בוא לא נשכח שמדובר בסדרה היסטורית ולאו דווקא במה שקורה בעשר השנים האחרונות. וחוץ מזה, גם בימינו קונספט האלבום לא באמת מת. אמנם מבחינה מסחרית רוב השוק מתעסק בשירים בודדים, במיוחד כשמדובר בהורדות באינטרנט. אבל אני לא מכיר ולו אמן אחד שהפסיק להוציא אלבומים.
מדובר בצורת הבעה אמנותית שונה. "יצירת שיר" ו"יצירת אלבום" אינם זהים למרות הדמיון ביניהם. באלבום שלם היוצר אומר משהו הרבה יותר רחב ומלא, ונותן גם מקום לשירים שאינם-בהכרח סינגלים, כלומר לא מוגבלים על ידי הצורך להיות "להיטים".
מאז שנות הששים, אלבומים טובים שאינם "סתם אוספים" כוללים אמנם להיטים אבל יש בהם ערך מוסף, בשירים האחרים. אלבום שלם, גם בימינו, הוא בדרך כלל מבט על חייו של היוצר בתקופה מסויימת ויש משמעות לבחירה שלו בשירים ספציפיים לקבוצה אחת. גם אם לא כל השירים באלבום קשורים זה לזה מבחינה נושאית, הבחירה דווקא בהם, ההקלטה שלהם בזמן מסויים, ואפילו עריכת סדר השירים, יוצרים אמירה חדשה.
בשבילי קונספט האלבום לא פחות רלוונטי היום. מבלי להפחית מאהבתי לשירים בודדים, אני עדיין אוהב את המוצר שנקרא "אלבום", כולל היצירתיות שיש בעטיפה ובחוברת והמילים... כמו עלעול באלבום צילום משפחתי, עוד קונספט שבטח כבר לא קיים. היכולת לגעת בזה פיזית, לראות את זה וגם האפשרות לתת אותו במתנה למישהו שאתה אוהב... עם 3MP זה לא עובד.
יואב: איך בוחרים?
קוטנר: זו בעצם המשימה הכי קשה. בין מאות האלבומים הישראלים המצויינים שנוצרו עם השנים על מה ללכת... אז קודם כל הגבלנו את עצמנו לרוק הישראלי ולא לכל המוסיקה שנוצרת בארץ. זה לא אומר שאין דברים נפלאים בסגנונות אחרים, אלא שאנחנו רוצים להתרכז במה שאנחנו הכי אוהבים. שזה רוק ישראלי.
דבר שני, תחמנו את העיסוק שלנו מבחינת הזמנים לתקופה שבין סוף שנות השבעים לסוף שנות התשעים, גם בגלל התחושה שזה "הדור שלנו" וגם מסיבות מעשיות: מסוף שנות השבעים כבר יש חומרים מצולמים, ולא רק מארכיוני הערוץ הראשון. ומסוף שנות התשעים עבר מספיק זמן כדי שתהיה פרספקטיבה על חשיבות האלבומים.
חשוב לי להדגיש שלא ניסינו ליצור סדרת סרטים על "האלבומים הכי טובים" או "האלבומים הכי מצליחים". לא התיימרנו לסכם שום דבר אלא להביא מבט ממוקד על אלבומים שמעניינים אותנו גם ברמת הסיפור האישי (פחות התעסקנו בפירוק מרכיבי האלבומים, פתיחת ערוצי הקלטה וכד' כמו שמקובל בסדרות דומות בחו"ל) וגם ובעיקר באלבומים שיש בהם משהו קצת אלטרנטיבי, קצת מהפכני, או לפחות מסמן שינוי, אצל היוצרים שלהם. לאלבומים כאלה יש בדרך כלל משמעות לגבי הסצנה כולה, גם אם לא ישירה ומיידית. כלומר, לדוגמה, כשפורטיס הקליט את אלבומו הראשון, הוא לא זכה בהצלחה ולא נחשב יצירת מופת... ובכל זאת היתה לו השפעה גדולה על מה שקרה במוסיקה האלטרנטיבית הישראלית בשנות השמונים. וכך ארבעה מתוך חמשת האלבומים בעונה הראשונה הם אלבומי בכורה, "פלונטר" של רמי פורטיס, "זקני צפת" של "זקני צפת", "זמן סוכר" של "איפה הילד" ו"אביתר בנאי" של... אביתר בנאי. החמישי, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, הוא אמנם אלבומו השני, אך הראשון ללא שותפו עד אז, רמי פורטיס.
חוץ מזה, ניסינו למצוא אלבומים שעוד לא טופלו בסדרות דומות או בסרטים בעבר, גם אם הם מאד ראויים... כמו "אהוד בנאי והפליטים" שבמאי הסדרה אבידע לבני ביים עליו סרט נפלא, "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, "נושאי המגבעת", "מינימל קומפקט" ועוד. גם אלבומי מופת כמו "סוף עונת התפוזים" של "תמוז" שהיה במרכז פרק בסדרה באותו שם או "באה מאהבה" של יהודית רביץ ו"מותק" של קורין אלאל שהיו בסדרת "האלבומים הגדולים" בערוץ מוסיקה 24 בשנת 2007....
יואב: ומה עם האלבום של...
קוטנר: תרשה לי לעצור אותך. תגובות בנוסח "מה עם זה ומה עם סגנון כזה..." הן דבר שמאד קשה לי איתו. מדובר בחמישייה פותחת מתוך מה שאני מקווה הולכת להיות סדרה ארוכת טווח... זו לפחות הכוונה של "נורמה הפקות" שיזמו את הסדרה וגם של אייל אופנהיים, האחראי מטעם ערוץ 8. והנה, עוד לפני ששודר סרט אחד, אני כבר שומע כל מיני תהיות וטרוניות איך פספסנו ואיך לא הקדשנו זמן לכל מיני אלבומים אחרים. הרי ברור שאי אפשר לעשות סרטים על כל האלבומים הנפלאים שנוצרו בארץ, ואפילו לא על אחוז קטן מתוכם. אז מה אפשר לעשות? לא לעשות בכלל כדי לא "לקפח" אף אחד? או לנסות לבחור, עם כל הקושי שבדבר, ולעשות את הכי טוב שאתה יכול?. אני זוכר שאחרי "סוף עונת התפוזים" הייתי שנתיים בדיכאון רק בגלל תחושת ההחמצה של הדברים שלא נכנסו לסדרה...
יואב: מה אתה מתחמם... תרגיע...
קוטנר:. זה מעציב וגם מעצבן... במקום להתייחס למה שאנחנו עושים, לטוב או לרע, מבקרים את מה שהיינו צריכים לעשות. אני מציע לכל מי שמרגיש שפספסנו לבחור חמישה או עשרה האלבומים הכי ראויים בעיניו, ואז אוכיח לו תוך שלוש שניות שהוא פספס עשרות אלבומים לא פחות חשובים...
יואב: מדוע אתה אומר כל הזמן "אנחנו"? קוטנר: כיוון שהפקת סרטים, בניגוד לקלות של הפקת תכניות רדיו, היא עסק מורכב שכולל צוות שלם שבלעדיו זה לא קורה. הבמאי אבידע לבני, עורך המשנה דרור נחום, התחקירן הראשי יונתן אברהמי, מפיקה בפועל תמי כהן, המפיק אסף אמיר, הצלם דויד זריף, עורכי הוידאו יוני כהן וטל שפי וענת ערב מ"נורמה הפקות" ועוד לא מעט שותפים בתהליך...
יואב: ובכל זאת, בוא נחזור אליך. אני עוקב אחריך אישית כבר די הרבה זמן, ושמתי לב שמאז שנות השמונים אתה מתעסק הרבה בתיעוד ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית ובמיוחד הרוק הישראלי. מסדרות ברדיו, ביניהן מאה שעות "למרות הכל" בגל"צ, דרך "סוף עונת התפוזים" בערוץ הראשון, עריכת אנציקלופדיה המוסיקה "מומה" וכל מיני תכניות בערוץ המוסיקה בשנים הראשונות. מאיפה בא הצורך הכמעט אובססיבי שלך לנבור בעבר? האם הוא נובע מחיפוש המקורות שלך בגלל אובדן הזיכרון שחווית בגיל 18?
קוטנר: קיוויתי שנתחמק מנושאים אישיים, אבל אני מבין שאי אפשר להתעלם מזה. ברור שלסיפור האישי שלי, כמו אצל כל אחד אחר, יש השפעה על מה שאני עושה בחיים. לכן כנראה, מתחילת עיסוקי במוסיקה, כמוכר בחנות תקליטים ומסוף 1974 כעורך מוסיקה בגלי צה"ל, עניינה אותי האינפורמציה שמאחורי השירים והיוצרים. אבל, במקרה, אני זוכר אירוע ספציפי משנות השמונים שגרם לי להחליט שאני לא יכול להסתפק בהתעסקות בחומרים חדשים, שזה מה שהכי אהבתי לעשות, אלא אני מרגיש צורך למצוא, לתעד ולשמר את העבר.
יואב: האם תרצה לשתף אותנו במה קרה?
קוטנר: ואללה... ציפיתי שתבקש... דווקא לא בא לי!
יואב: ובכל זאת...
קוטנר: טוב. אם אתה מתעקש... השנה הייתה 1984, ובארץ התחילו לייצר קומפקט דיסקים. אחד התקליטים הראשונים שהוסבו לדיסק היה האלבום "ירושלים של זהב", אוסף השירים המצליח ביותר של המוסיקה הישראלית שיצא בעקבות מלחמת ששת הימים שהיתה כמובן ב1967. בחוברת הדיסק נכתב: "תאריך הוצאת התקליט המקורי: 1983". לי היה ברור שמדובר בטעות דפוס וחוסר הגהה, או, אולי, כדי לציין שהסבת התקליט לדיסק נעשתה ב1983. אבל אז נדדו מחשבותי אל העתיד, ושאלתי את עצמי מה יאמר בחור צעיר עוד עשרים שנה שיתקל בקומפקט דיסק הזה, ועשוי אולי לחשוב שהוא באמת יצא ב1983 או, עוד יותר גרוע, בכלל לא לדעת מתי הייתה מלחמת ששת הימים, או מי זה אריק איינשטיין, או מתי קמה להקת "כוורת" ומהיכן הגיעו חבריה, והאם זהר ארגוב קשור לסשה ארגוב, ומה היה מהפכני בלהקת "תמוז"... בשנות השמונים לא היה שום תיעוד מסודר להיסטוריה של הזמר העברי בכלל והרוק הישראלי בפרט. מאז אני מכנה את עצמי "חרי"ן", חוקר רוק ישראלי נקודתי, ומקדיש לכך חלק גדול מעבודתי... השותפות שלי ביצירת סדרת "האלבומים" היא עוד חלק באני מאמין שלי, ששאלתי מאחד העם, שאין עתיד בלי עבר.
החמישיה הפותחת:
רמי פורטיס: "פלונטר" (1978)
דרכו של פורטיס לאלבום הבכורה שלו התחילה בטרומה שלו כחייל במלחמת יום כיפור. הוא הבין אז שהוא חייב לעשות מוסיקה ולא מעניין אותו להיות דומה לשום דבר ולאף אחד אחר.
ארבע שנים אחרי, עם להקת "מיים חמים" ובעיקר עם המפיק המוסיקלי חיים רומנו, השלים פורטיס אלבום בכורה שונה מכל מה שהיה מקובל במוסיקה הישראלית של התקופה. הופעות פראיות שהקנו לו את התואר "פנקיסט" (למרות שלא היה) ושירים כמו "דבש", "רד מעל מסך הטלויזיה שלי", "המוות אינו חסר עבודה" ו"אינקובטור" הפכו את פורטיס לאמן האינדי הישראלי הראשון שהוחתם לחברת תקליטים גדולה והוציא אלבום.
זקני צפת: "זקני צפת" (1992)
ב1991, כשהם עדיין תלמידי תיכון, הקליטו נגן הבס יוני בן טובים, הזמר מאור כהן, הגיטריסט אורן לוטנברג והמתופף עדיאל פורטוגלי גרסת כיסוי פנקיסטית ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. שנה אחרי, עם המתופף רע מוכיח, הלהקה כבר התפרקה אחרי עשרות הופעות מטורפות והקלטת אחד האלבומים הכי נועזים / מופרעים ברוק הישראלי. "ציפי", "ריקי", "חזיר היבלות", "החיים יפים" ועוד התפרצויות אנרגיות נעורים שלא נשמעו אצלנו עד אז. אחרי האלבום הזה הלהקה המקורית נעלמה ומאור כהן, לעתים עם אורן לוטנברג, המשיך להשתמש במותג, אך בדרך שונה לגמרי.
ברי סחרוף: "סימנים של חולשה" (1993)
בגיל 36, אחרי עשרים שנה של נגינה ויצירה בהרכבים שונים, מ"חלום קוסמי" דרך "מינימל קומפקט" ו"פוריין אפר" ובעיקר עם רמי פורטיס בשלושה אלבומים ועשרות הופעות, החליט ברי סחרוף לצאת לדרך עצמאית. ביחד עם רע מוכיח יצר סחרוף אלבום שהתבסס על סימפולים (דגימות צליל) בדרך שלא היתה מוכרת עד אז בארץ. הוא כתב (ביחד עם דן תורן) והלחין (ביחד עם רע מוכיח) אלבום רוק-אלקטרוני שסימן את תחילת ההמראה שלו לגבהים בהם הוא נמצא בעשור האחרון, כאחד המוסיקאים הישראלים הבולטים של ימינו.האלבום כלל להיטים כמו "כמה יוסי", "רעש לבן" ו"חבל שאת לא" אך האימפקט שלו היה כיצירה שלמה.
איפה הילד: "זמן סוכר" (1993)
הדרך ל"זמן סוכר" אלבום הבכורה של "איפה הילד" התחילה ב1987 בקיבוץ "גבעת ברנר" כשחמי רודנר, זמר ונגן הבס, הקים הרכב ראשון של הלהקה עם ידידו הצעיר ממנו, הגיטריסט אסף שריג. מעבר מהקיבוץ לתל אביב, צירוף הגיטריסט אופיר בר עמי והמתופף אסף מרוז, השלימו את ההרכב המוכר של הלהקה שהפכה אחת הבולטות ב"דור רוקסן". למרות שהיו לחמי ולאסף לא מעט שירים מוכנים, נזקקה הלהקה לשלוש שנים קשות של מאבק קיומי והקלטה לא מעט גרסאות של שיריה, בטרם הוחתמה לחברת "הד ארצי" והוציא את אלבום הבכורה שלה. שילוב הטקסטים המאד ישראלים והסאונד שהושפע מהרוק החו"לי של התקופה ייצרו את אחד האלבומים הזכורים ביותר ברוק הישראלי.
אביתר בנאי: "אביתר בנאי" (1997)
אביתר בנאי, אחיו הצעיר של מאיר, וחבר בשבט המוסיקאים שכלל אז את יוסי וגברי ואהוד ויובל, היה חייב למצוא את הייחוד שלו כשהחליט גם הוא להיות מוסיקאי. זה קרה לו אחרי הצבא, כשעבר מבית הוריו בבאר שבע אל העיר הגדולה והחל עובד כל השירים שיהפכו לאלבומו הראשון. עם חבר צעיר מבאר שבע, המוסיקאי צח דרורי, ובתמיכת מפיק רב ניסיון, חיים שמש מ"הד ארצי", הפגיש אביתר את שירי-הפסנתר המינימליסטים שלו עם עיבודים והפקה של אסף אמדורסקי, קורין אלאל ואחרים, ויצר, כשהוא בן 24 בלבד, את אחד מאלבומי הבכורה הכי מיוחדים במוסיקה הישראלית. אוסף מרטיט של שירי כאב ואהבה שהפך, למרבה ההפתעה, גם להצלחה מסחרית גדולה.
הסדרה "האלבומים" תשודר בערוץ 8 ב"הוט" החל מה14.1.2012
סדר שידור התכניות בסדרה יהיה הפוך מהסדר הכרונולוגי...
בדצמבר 2001 הוציא ברי סחרוף את אלבומו החמישי, ואחד הטובים ביותר שלו בעיני, "האחר"
הספקתי עוד לכתוב עליו בכתבה האחרונה ב"מומה" בגלגולה הראשון. תחילת ינואר 2002.
"האחר", האלבום החדש והמדהים של ברי סחרוף. פתאום, אחרי עשרים האזנות מהתחלה עד הסוף, פתאום הרגשתי שאני מבין אותו. שאני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. וממש לא משנה לי אם לכך התכוון המשורר, אלא מה זה עושה לי. לכל אחד: לסחרוף, לך, לי, לכל אחד, מותר לפרשן כל יצירה איך שבא לו. איך שמרגישים.
"האחר" הוא אלבום קונספט. לא במקרה יש בו פתיחה וסיום, לא סתם השירים מתחברים זה לזה כי זה "יפה" או "מתאים". זהו אלבום של מסע נורא. גם במובן של "נורא הוד" וגם במובן של קשה, לא נעים. לא כזה כיפי בין הרים ובין גבעות אלא מסע מפרך (תחושתית, ובהתאם גם מוסיקלית) שנפתח באופטימיות יחסית ויורד במהירות אל הדכאון המוחלט, אל החידלון והמוות.
הנושא במסע הזה אינו חייו האישיים של סחרוף (שאני מקווה שהם טובים ומספקים) אלא מדינת ישראל נכון לימינו. אנחנו צועדים מדחי אל דחי, ממעידה למעידה, מאכזבה לאכזבה. פחד מלחמה, ניכור, זרות, רעש בלתי נפסק. מדכאון לייאוש. סחרוף בתפקיד "האחר" (כמו דיוויד בואי החייזר) מדווח על המצב, אך גם לכוד, כמו רובנו, בתוכו.
לא סתם מופיע "התקווה" פעמיים באלבום הזה, פעם ראשונה ב"רואים שלא רואים": "כל עוד בלבב הולך לאיבוד" ופעם שניה, דגימה של ההמון בקטע הכי דרמטי לקראת סוף התקליט, בסוף "עיר מקלט" (כשעוד היתה תקווה למצוא במדינה הזו מקלט), ולפני "ריבונו של עולם" האפוקליפטי. תקשיבו לשירים דרך המשקפיים הלא וורודות האלה ופתאום (כמעט) הכל מסתדר. הנה כמה משפטי מפתח (וזה רק חלק קטן, ובלי המנגינות הנפלאות והאפקטים המעצימים אותם):
"רועד עלי הבית.... הנה זה מתחיל הנה זה נגמר... משיח מחכה להזמנה... בחלום ובתקווה... הפחד בעיניים... עשן מעל המים... ("רועד").
"כל כך נחמד ללכת סתם, כאילו לא היינו כאן מעולם... יש כאלה שמסתירים את הקרניים ואחרים שהדביקו לעצמם כנפיים... ("אבק בנעליים").
"שוב שיגעון בראש קודח... נפרץ הסכר... מישהו אמר אלו הם חבלי משיח... היום זה בוער אבל מחר יצמיח... התשובה חבר נישאת ברוח... שום פתרון הוא לא בטוח... האופק קרוב הפצע פתוח... שוב החלום נתפס ברשת..." ("שוב שיגעון").
"ואלו הימים, לילות של שימורים... ממיר את הכאב בכאב של אחרים,...קול עוד בלבב הולך לאיבוד...שלי שלו שלך, שלך שלא שלי... אתה בסך הכל כלי... אתה ואני אמרו את זה קודם זה לא משנה... בסך הכל כלי" ("רואים שלא רואים").
"ותרי עליי, ותרי בבקשה... אני יורד אל הספינות, נקלע אל תוך כל הסופות...אני נשנק בין השברים... איתך יהיה קשה למות... אני נמלט מחוץ לזמן ואת מושכת שוב לכאן... אני נכנע, אני נכנע לך..." ("נכנע לך").
"את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט" ("עיר מקלט").
"אתה יכול סופית למות, אב שכול אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש". (ריבונו של עולם).
אז למה הוא מתכוון?
מומה 1.1.2002
באותו שבוע התארח ברי סחרוף בגלי צה"ל בשתי תכניות שונות שלי ("מוסיקה היום" ו"ציפורי לילה")
הנה השירים ששר LIVE בתכניות האלה:
עלי מוהר (30 בדצמבר 1948 - 30 בנובמבר 2006) נפגש אתי לשיחה לתכנית שערכתי בערוץ "מוסיקה 24".
התברר שזה היה הראיון המצולם/מוקלט האחרון שלו, שבועות אחדים לפני מותו.
"בני המה", אוהד פישוף וישי אדר, באים לנגן באולפן "מוסיקה היום" בגלי צה"ל (ההקלטה כאן בהמשך), להציג את אלבום הבכורה שלהם. יחידת קומנדו של שני מוסיקאים, עם מחשבים ומקלדות וכל מיני צעצועים ומכשירים אלקטרוניים עתיקים שהוסבו לכלי נגינה. הם נשמעים כמו עדכון עכשווי לצמד אלקטרוני משנות השמונים, אדר בתפקיד הקלידן היציב שברקע שגם משתתף בשירה, אוהד בעיקר בשירה וריקוד ואפקטים... הם נהדרים, עושים את זה ממש טוב, את הזעם הקודר ולעתים מטיפני שלו אוהד פישוף עוטף במוסיקה יפה ומרתקת, הסאונד מחבר באלגנטיות בין צלילי הימים ההם ואווירת האלקטרוניקה של ימינו, ומה שהכי מפתיע (אותי) שמבלי לוותר על עצמת האמירה הם מאד תקשורתיים. גם ביצירה עצמה ("אנחנו עושים פופ" הם מתעקשים לומר) וגם, ובעיקר, בשיחה איתם. אמנם לא רוצים להסביר מה זה "בני המה" ומה מסתתר בתמלילי השירים. הם לא מוכנים, או לא יכולים, לקצר או לאלתר קטע כשיש לחץ של שידור חי...אבל הם נורא חיוביים. משתפים פעולה.
אני מתעכב על הנקודה הזו כיוון שאני זוכר אותם כפי שהיו לפני עשרים וחמש שנה. "נושאי המגבעת" של 1986-1991 היו לא נחמדים. אולי לא כמו שגולדה אמרה שנים אחדות לפני כן על הפנתרים השחורים, אבל עם מוטיבציה דומה: להגיד מה שבא להם בלי להתחשב במה אומרים עליהם. גם במילים ובמוסיקה וגם בכל מה שמסביב, כולל ירידות כסאח על אמנים אחרים... בימים הרחוקים ההם הפוזה הזו הייתה די מעצבנת ואפילו קצת החלישה מהאפקט של האמירה האמנותית. אבל בסופו של דבר מה שחשוב זו היצירה, זה מה שנשאר, כמו ששר שלמה ארצי שהיה נציג ממסד במוסיקה הישראלית שהאמין בהם ושכנע את "הד ארצי" להוציא להם אלבום, בדיוק לפני 20 שנה.
"מי הרג את אגנטה פלסקוג" היה אמנם אלבום הבכורה שלהם, אך הוא בעצם סיים וסיכם את פעילותה של הלהקה שניסתה להיות, והיתה, לגמרי אחרת. האלבום הראשון, בהפקה מקצועית ומהודקת של שלומי ברכה מ"משינה", בא אחרי הוצאת לא מעט קסטות אודיו ווידיאו שהיו ברובן לואו-טק מחוסר ברירה. באותם ימים "דלות החומר" היה לא לא רק קונספט אמנותי אלא גם הכרח תקציבי. וכך האלבום הראשון של "נושאי המגבעת" סגר תקופה פרועה ומאד חזקה של פעילות ייחודית, מעניינת ובעלת השפעה על "ימי רוקסן" של הרוק הישראלי. רק אחר כך, כשהלהקה התפרקה, הוציא מנהלם מוטי "מותקי" שהרבני דיסק ובו מבחר מהקלטות הלהקה בדרך לאותו אלבום, והוכיח שהם היו טובים במיוחד כשהם היו לא טובים.
ב1986 כשפישוף ואדר הקימו את "נושאי המגבעת" עם המתופף אלון כהן והגיטריסט תמיר אלברט, הם היו בני פחות מעשרים. תוך חמש שנים, בשינויי הרכב אחדים, (כשאדר התגייס הצטרף אדם הורוביץ וכשאלברט פרש הגיע רם אוריון) הם יצרו שירים שנחשבו אז שוליים והיום הם קלסיקה בגל-החדש ברוק הישראלי. ביניהם "Live In בית שמש", "ביקור בהר", "האלוהים שלי עייף", "אני טכסט פוליטי", "מתנה לחג", "הבא בתור הוא סוס", "נגד כיוון הזיפים" ועוד.
זמן קצר אחרי הוצאת התקליט ואחרי הופעות מעטות הלהקה התפרקה. חבריה (ללא פישוף) ניגנו בהופעות של צביקה פיק, ובמרץ 1992 הופיעו פישוף, אדר ואוריון בהופעות פרידה "הבא בתור הוא כלום".
בעשרים השנים שחלפו המשיכו החברים להיות פעילים במוסיקה וגם בתחומי אמנות אחרים. ישי אדר, בין השאר, במוסיקה אלקטרונית תחת הכינוי "אוש", ואוהד פישוף עסק בתחום המחול והמיצג. את "נושאי המגבעת" הם הקפידו לא לאחד, והמיתוס של הלהקה הלך והתעצם. מופעי מחווה, סרט, וקהל חדש.
לפני כארבע שנים הרגישו פישוף ואדר רעב לשוב ולשתף פעולה מוסיקלית, וכנראה שהבינו שחלף מספיק זמן בכדי שיאזינו להם מבלי ההשוואה ל"נושאי המגבעת". אחרי תקופה של הופעות משותפות התגבש האלבום של "בני המה" ובו חומרים חדשים וגם שיר של "נושאי המגבעת" שהתגלגל עד לימינו: "האלוהים שלי עייף" שאת המילים שלו כתב אמיר זינדר ז"ל, חבר ילדות של פישוף שנהרג במלחמת לבנון (הראשונה) ולו גם הקדישה הלהקה את השיר "ביקור בהר".
החזרה דווקא אל השיר הזה מרגשת במיוחד. גם בגלל האמירה המחאתית שבו, עכשיו כמו אז, וגם בשל גורלו של אמיר זינדר ז"ל. בתוך כל האלטרנטיביות והצלילים הלא-מכאן האלה, "בני המה", כמו "נושאי המגבעת", הם בסופו של דבר, מאד ישראליים.
והנה הם באולפן גל"צ, בתכניתי "מוזיקה היום" 18.12.2011
סאונד: דני אור ודור סוויסה
צילום: יעל אלין קוטנר
"בני המה"
אוהד פישוף (מימין) וישי אדר (משמאל)
השירים:
בני המה
מתוך שינה
האלוהים שלי עייף
ילידים
קורה לי לפעמים, במיוחד בשנים האחרונות, שאני נכנס לבית קפה וניגשת אלי אשה מבוגרת, לעתים עם קמטים פה ושם ושיער שיבה, ואומרת לי: יואב אתה לא זוכר אותי? היינו יחד בתיכון... ואז, רק אז, אני מבין שגם אני כבר לא ינוקא בלונד בלורית שהייתי לפני שלושים שנה. ובכל זאת אני גם כן, וכנראה תמיד אהיה.
ככה הרגשתי כששמעתי שג'ניס איאן מגיעה להופעה בישראל וראיתי קליפים שלה על הבמה נכון לימינו אלה... לבנת שיער, כבר לא נערה... ושרה נפלא ממש כמו אז. אם חששתי שלקהל הצעיר השם שלה לא אומר הרבה, מתברר שתוך שבוע נסגרה הופעה נוספת שלה בישראל, והיא כנראה מגיעה ומדברת גם לדורות חדשים.
לנו, שהיינו צעירים רק לא מזמן, בשנות השבעים, היא הייתה אחד הקולות המרגשים בין הסינגר-סנגרייטרז של התקופה. אני שומע אותה שוב, ושוב אני בירושלים של שנות השבעים, טרום גיוס ובשנים הראשונות בגל"ץ, ומרגיש, כמו כל החבר'ה שלי באותם ימים, הזדהות עם הדמות שלה, צעירה בגיל ההתבגרות או קצת אחריו, מחפשת זהות, רעבה לאהבה, למודת אכזבות, מתמכרת לעצבות...
לפני שלושים שנה, נורא אהבתי את ג'ניס איאן והזדהיתי עם שיריה למרות, גילוי נאות, שלא הייתי נערה מתבגרת. לצד כל הרוק הכבד והמתקדם שגיליתי באותה תקופה, היה משהו מאד מנחם ומחמם לב בשיריה. אחד המפגשים האישיים המרגשים שהיו לי עם זמרים מחו"ל, כשדרן רדיו צעיר, היה עם ג'ניס איאן שהגיעה לישראל להופעה באפריל 1980. ברור שאני לא זוכר מה היה תוכן השיחה שלנו, וההקלטה נעלמה מזמן, אבל אני זומר בגאווה את התקליטים שלה, על אחד מהם היא חתמה וכתבה "בתודה על השאלות הכי יפות"...
אחר כך קצת נמאס לי ממנה ועברתי לשמוע דברים אחרים לגמרי והיא נשכחה מלבי. עכשיו, לכבוד הביקור הצפוי בארצנו (בינואר) מתבררים לי שני דברים: הראשון הוא שגם אחרי ביקורה הקודם בישראל היא אמנם האטה את פעילותה אך המשיכה להופיע ולהקליט. והשני, והוא מפתיע יותר, שגם עכשיו כשאני חוזר להאזין לה אחרי שנים רבות שלא עשיתי את זה, אני לא רק זוכר בעל פה חלקים שלמים של השירים שלה, אלא גם מתחבר באופן מיידי לאותן הרגשות ששיריה עוררו בי אז... פתאום אני שוב הנערה שלמדה בגיל 17 שאהבה נועדה למלכות יופי... ואני זו שמחפשת אהבה ומציעה לך להתאהב בי כשתסתיים המסיבה... ואני זו שבחורף מתעטפת בשמיכות נוספות נגד הקור, מתקנת את החימום, מזדקנת, חכמה יותר עכשיו, אתה יודע, אבל טיפשה לגמרי כשמדובר בך... וג'סי, תחזור, יש חור במיטה היכן ששכבנו... ועוד ועוד ועוד שירים עצובים, בודדים נורא, זקנים, כמעט חסרי תקווה... בכולם היא שרה-לחשה-דיקלמה בקול שקט, על סף בכי, בעטיפה אקוסטית מתוקה, לעתים עם ליווי מיתרים קורעי לב, כשרק פעם אחת, ב1979, עשתה ניסיון לצאת מהצליל המוכר שלה כשהקליטה אלבום עם מפיק הדיסקו ג'ורג'יו מורודר.
ג'ניס איאן, או בשמה המקורי ג'ניס אדי פינק, ילידת 1951 ניו יורק, התחילה לכתוב שירים בגיל 12 והקליטה אלבום בכורה בגיל 15. האלבום כלל להיט בשם "ילד החברה" (SOCIETY CHILD) שעסק באהבת נעורים בין גזעית והפך את איאן בין לילה לשם חם בתחום הפולק-רוק הרך, בעיקר בזכות ליאונרד ברנשטיין ששיבץ אותה בתכנית טלוויזיה על מהפכת הרוק. היא נחשבה לאחת הדוברות המהפכניות בתחום מעמד האשה, אבל הצלחתה היתה קצרה. עד גיל 21 היא הספיקה להוציא עוד ארבעה אלבומים שלא זכו בהצלחה, להתחתן ולהתגרש תוך שנה, וגם "לפרוש סופית מעסקי המוסיקה".
ב1974 עשתה קאמבק באלבום "כוכבים" ובו השיר "ג'סי" (שהפך להיט ענק בביצוע הזמרת רוברטה פלאק) ואחריו, עד סוף העשור, הוציאה עוד חמישה אלבומים מצליחים, זכתה בפרסי "גראמי" ובלהיטים גדולים.
ב1981, אחרי אלבום שנכשל מסחרית, היא נפרדה מחברת התקליטים שלה וצימצמה מאד את פעילותה האמנותית, כשהיא מתרכזת בעיקר בכתיבה לאחרים. ב1993 היא שברה שתיקה באלבום חדש, BREAKING THE SILENCEשבו החלה לעסוק לראשונה בנושאים שיאפיינו את יצירתה מאז, מעניינים אישיים ובראשם אהבתה לנשים ועד בעיות חברתיות ופוליטיות כמו אלימות במשפחה, הדור השני לשואה, חסרי בית, זנות, עוולות האפ.בי.איי ועוד. היא הוציאה מאז עוד חמישה אלבומים, מאד מגוונים ממה שהכרנו מהבחינה המוסיקלית, ובגלגולה המבוגר כאמנית אלטרנטיב היא מגיעה לקהלים שעוד לא נולדו כשהייתה כוכבת ענק.
איאן מודעת לפער בין שתי הקריירות שלה, והיא מקפידה לשלב ביניהן בהופעותיה ובתזמון ההוצאות המחודשות של אלבומיה הישנים.
ב2004, למשל, יצאו לה במקביל שני אלבומים. אחד "העצמות של בילי", היה כולו שירים חדשים, והשני, שיצא אז לראשונה בדיסק, האלבום הכי טוב שלה משנות השבעים (1975 ליתר דיוק): "בין השורות" (BETWEEN THE LINES) ובו רוב השירים מתוכם ציטטתי שורות קודם: "כשהמסיבה תסתיים", "בגיל 17", "אורות בהירים והבטחות", "בחורף", "צבעי מים", "תה וסימפטיה" ושיר הנושא "בין השורות" שמופיע פעמיים. בגרסה המקורית ובגרסה הופעה חדשה שבה היא מתייחסת בהומור לשינויים בעולם המוסיקה כשהיא עוקצת בקנאה את בריטני ספירז... "מה כבר אפשר לשנוא בה?" היא שואלת את הקהל... ומשיבה: "היא צעירה... היא גבוהה"...
אז נכון. ג'ניס איאן כבר לא צעירה, וגם לא גבוהה. אבל היא עדיין שרה נהדר, והשירים שלה, הישנים וגם החדשים, נוגעים בלב כמו פעם.
הם הלהקה השחורה החשובה של ימינו. הגדולה של להקת "הרוטס" בעיני היא לא רק במוסיקה המופלאה שהם יוצרים אלא ביכולת שלהם להביא את המוסיקה הזו גם לקהל שאינו חובב במיוחד היפ הופ או נשמה. כמו סטיבי וונדר בשנות השבעים, THE ROOTS משתמשים בכישרון המוסיקלי שלהם כדי להפיץ בשורה שיש בה גם מסרים חברתיים ופוליטיים, ובגלל שהם מגיעים לקהל הרחב, כולל קהל מאזיני הרוק, יש ליצירה שלהם השפעה רבה. בשנים האחרונות הם מחובקים לגמרי על ידי הממסד, הם משמשים כבר שלוש שנים להקת הבית במופע הלייט נייט של ג'ימי פאלון, מארחים אמנים בג'אם יום העצמאות האמריקני המסורתי בפילדלפיה, מופיעים בהופעות סופר מצליחות, ("הרולינג סטון" ו"ספין", ירחוני מוסיקה ובעיקר רוק מובילים, בחרו אותם בשנה שעברה ללהקת ההופעות הטובה בעולם) ומוציאים, אחת לשנה, יצירת מופת.
עוד לא נרגענו מאלבומם "הרגיל" האחרון HOW I GOT OVER (2010) ושני האלבומים המיוחדים שהוציאו אחריו, פסקול הסרט על הזמרת והיוצרת בטי רייט ואלבום עם זמר הנשמה ג'ון לג'נד והנה הם עכשיו באלבום חדש, UNDUN. עוד יצירת מופת מושלמת, מרתקת ומגוונת מוסיקלית, ובחלקה גם מאד מפתיעה.
מתחילת דרכם הם ממספרים את כל שיריהם וכך אנו למדים שהאלבום החדש מתחיל בקטע מס. 157 ומסתיים בקטע מס. 170. אחרי 156 שירים מוקלטים זהו אלבומם הראשון שהוא "אלבום קונספט". צעד מפתיע במיוחד בתקופה שבה הדיבור המקובל הוא על מותו של קונספט האלבום. "בשלב זה של הקריירה שלנו אנחנו רוצים שליצירה שלנו יהיו נושאים מאחדים, ושיהיה בה מרכיב מאד ניסיוני" מסבירה הלהקה באתר שלה, "במתכוון אנחנו יוצרים תמיד אלבומים קצרים כדי שיהיה אפשר לחוות את כל העבודה שלנו כיצירה נמשכת. הפעם אנחנו לא רוצים שהשירים שלנו יהיו רגעים סתמיים בפלייליסטים שונים אלא לספר סיפור בפורמט של אלבום שלם. אנחנו רוצים לספר סיפור שיהיו בו דקויות ותהיה לו משמעות שימושית לאנשים..."
רדפורד (מתוך העטיפה)
והסיפור הפעם, בדיוני או אמיתי, בעקבות חייו הקצרים של רדפורד סטיבנס. בחור אמריקני שחור שנגרר בעל כורחו לחיי פשע. לדברי הלהקה הוא היה אדם חושב ורגיש, לא קורבן ולא גיבור... אחד שחיפש את דרכו העצמאית בדרך שנראתה לו הכי הגיונית, עד שמת בשנת 1999 והוא בן 25 בלבד.
ובאלבום קונספט כמו באלבום קונספט... מהפתיחה האינסטרומנטלית, דרך חלק מהשירים שיש בהן ליווי תזמורתי "קלסי" ועד הסיום המאד מפתיע "סוויטת רדפורד" שנפתחת בקטע סולו פסנתר של סופיאן סטיבנס וממשיכה בעוד שלושה קטעים אינסטרומנטליים, שמשלבים הרכב קלסי קאמרי עם תופים ופסנתר ג'אזיים, שונים מכל מה ש"הרוטס" עשו אי פעם.
הם קמו בפילדלפיה ב1987, הוציאו אלבום ראשון ב1993, והפכו, לפחות באוזני, למלכי העולם עשר שנים לאחר מכן, בשיר 94 למיניינם "2.0))THE SEED " שמתאר את הולדת הרוק כתוצאה של סקס בין שחורים ולבנים (קאבר לקודי צ'סנט). קודם לכן שמעתי אותם פה ושם, למשל בלהיט נהדר עם אריקה באדו (YOU GOT ME) וידעתי (קוואמי ולירון תאני סיפרו לי ב"עסק שחור") שהם משמעותיים בהפיכת ההיפ הופ למיין סטרים החדש במוסיקה האמריקנית, אבל ההתאהבות הגדולה בלהקה הזו קרתה לי ב2010, באלבומם ה11, "HOW I GOT OVER". אלבום שהתעלה על כל מה שהם עשו בעבר והרחיב את גבולות ההיפ הופ למחוזות וקהלים חדשים. הם עשו את זה עם המון אורחים שגיוונו מאד את הצליל שלהם, ביניהם זמר הנשמה ג'ון לג'נד וגם הרבה חבר'ה שלא שייכים למיליה שלהם אלא דווקא לרוק האלטרנטיבי. הזמרת ונגנית הנבל ג'ואנה ניוסום, קונור אוברסט (Bright Eyes), ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), אם ווארד (She & Him) ועוד. הטכסטים, כרגיל אצלם, עסקו במסרים חברתיים אמריקניים וגם בנושאים כלל עולמיים, כמו עוני וחוסר תקווה. המחאה עטופה במוסיקה כל כך מתוקה ויפה שאי אפשר שלא להתאהב בה.
עכשיו הם ממשיכים מאותה נקודה. עם פחות אורחים אבל עם אותה גישה שאפיינה את גדולי היצירה המוסיקלית השחורה תמיד. כמו מרווין גאיי של סוף שנות הששים וסטיבי וונדר של שנות השבעים, "השורשים" עוטפים את האמירה החברתית במוסיקה שהיא חיבור בין המסורת והעבר שלהם עם גישה וצלילים עכשווים לגמרי, פופ, נשמה, היפ הופ וריתם אנד בלוז ועכשיו גם מוסיקה קלסית.
עוד מעט חנוכה, חג האירועים לילדים, כלומר השבוע-עד-חודש הזה שגדוש מופעים מיוחדים, הצגות והמון המון שירי ילדים. ביניהן גולת הכותרת המסורתית של החג, "הפסטיגל". הפעם תחת הכותרת "איי פסטיגל" המופע מוקדש לעידן הדיגיטלי ובעיקר לפייסבוק. וכך, מצד אחד כולל המופע חידושים לשירים של אריק איינשטיין בהשתתפותו הווירטואלית (קטעי וידיאו שלו מוקרנים על הבמה, ומשתתפי הפסטיגל שרים איתו). וכנראה לא רק משירי הילדים שלו. כך למשל, שמעתי בחדשות ערוץ 2, מירי מסיקה ומאיה בוסקילה ישירו עם צילומים-של איינשטיין את "עטור מצחך זהב שחור"...
ומצד שני. הנושא המרכזי הוא, כאמור, הפייסבוק, והשירים, לפי מה שכבר הגיע לרשת הם ביצועים ללהיטי התקופה. השיר הרשמי עברות לשיר של ריאנה, דנה פרידר שרה, באנגלית, את "טיק טוק" של קיישה, כוכבי הפסטיגל רוקדים את Dance on the floor של ג'ניפר לופז,ואמנם יש בתכנית גם שירים מקוריים, ביניהם לי בירן בשיר מקורי שכתב והלחין, מירי מסיקה בשיר של מרב סימן טוב, אלי יצפן בשיר של אמיר פיי גוטמן, חנן סביון וגיא עמיר (כוכבי "עספור") מזכירים מהו הפופ הישראלי החדש בלהיט מזרחי שכתב איתי זילברשטיין "כל המדינה שכונה" וגםיהודה לוי מחדש את "אין מקום אחר" של "משינה" כולל השורות "כן הזמן הזה אבוד אבל לא בשבילי... ושיר שאני אוהב כבר לא משדרים... אין מקום אחר אין אחר...
איי איי איי
אכן אנחנו נמצאים במקום אחר.ה"פסטיגל", אינו מפעל חינוכי. זהו עסק מסחרי, מופע בידור מופק ברמה מאד גבוהה, המיועד בעיקר לקהל צעיר, ומספק שעתיים של חוויה שהמוסיקה בה היא רק חלק מהעניין. מטרתו אינה להעשיר את הדור הצעיר בשירים חדשים או להרחיב את אופקיו המוסיקליים, ומבחינה זו הוא מייצג תופעה רחבה בהרבה. בעולם של ימינו אין ימי ביניים בין גיל התינוקות לתקופת הנערות. רגע אחד אתה הקטנצ'יק החמוד ששומע מה שמשמיעים לו ושנייה אחרי זה אתה מתבגר שמוצא לבד את מה שבא לו באינטרנט.
כשהיינו ילדים...
פעם, לא מזמן, זה לא היה ככה. שירי הילדים הטובים באמת לא היו מיועדים אף פעם רק לילדים, ורבים מהשירים שנוצרו כשירי ילדים הפכו מזמן לקלסיקה לכל המשפחה. אני מעיין ברשימת 50 השירים שאנחנו ב"ישראל היום", ביחד עם התכנית "בית ספר למוסיקה" של "קשת" מציעים לבחור מתוכם את "שיר הילדים של כל הזמנים" ומגלה שיותר מחצי מהשירים ברשימה נולדו ב"פסטיגל" או במופע שהקדים אותו והיה מתחרהו שנים רבות, "פסטיבל הילדים" וגם, קשה להאמין היום, במופע שרץ רק פעמים בודדות בשנות השבעים "פסטיבל שירי משוררים לילדים". אמנם גם בימינו ישנם לא מעט מופעים שזוכרים את השירים היפים של פעם, כולל לא מעט הצגות בחנוכה ששומרות על הגחלת. אבל, בכל זאת נדמה שמקומם של שירי הילדים בסגנון של פעם הולך וקטן. מול ערוצי הטלוויזיה, והדיוידי והאינטרנט, מי מוכן להסתפק "רק בשירים"?
הגיל הרך
הופ קטנטנים
שירי הגיל-הרך עדיין חיים וקיימים. שומעים אותם, או שרים אותם לדור הבא בבית לפני השינה, בטיולים, בגן הילדים... השירים האלה שורדים גם בעולם שהשתנה לגמרי, לך תסביר לדור ה-איי הדיגיטלי מדוע שעון בן חייל עושה תיק תק ביום וגם בליל... בשלב מסויים זה נראה כמו מאבק אבוד, כיוון שהמוסיקה היא רק חלק מעולם תרבותי שלם שמשתנה. ובכל זאת, הלב מתגעגע גם לשירי ילדים אחרים. כאלה שמיועדים לילדים אך גם מתאימים גם לדור ההורים ולא רק מטעמי נוסטלגיה. כאלה שאינם חיקוי של מה שהולך היום בMTV אלא יש בהם את התום, והיופי, והאושר האמיתי או לעתים המומצא של הילדות.
כשמדובר בשירים לקטנטנים, ישנם למתעניינים אפשרויות רבות לרכוש סט אחד שמכסה את רוב השירים הבולטים. מהאוסף "100 שירים ראשונים" שיצא עוד בשנות השבעים ועד "שירי הילדים הגדולים של כל הזמנים", האוסף מחומש הדיסקים שיצא בNMC בשנת ה60. תוסיפו לכך את האוסף המחומש של "שירי החגים הגדולים של כל הזמנים" ואתם מכוסים.
אבל מה קורה לאותם שירי ילדים אחרים, קצת פחות "ילדותיים", קצת יותר חדשניים? כאן אני מפנה תשומת לב לכמה מהאמנים והאלבומים שניסו לעשות את זה אחרת, והצליחו לכן, לדבר גם קהל מבוגר.
הכבש ה16 (1978)
אלבום הילדים המושלם יצא בשנת 1978, כשאת המילים של יהונתן גפן (שגם השתתף כמספר) שרה חבורת זמרים, מין גרסה מודרנית של "התרנגולים", שהיו כבר די מוכרים, אך הפכו לכוכבי ענק רק זמן קצר לאחר מכן: יהודית רביץ, גידי גוב, דויד ברוזה ויוני רכטר שהיה המנהל המוסיקלי, המעבד ומלחין רוב שירי האלבום. ביניהם "איך שיר נולד", "הילדה הכי יפה בגן", "כשאהיה גדול" ו"גן סגור". עוד הלחינו לאלבום דויד ברוזה את "ברקים ורעמים", יצחק קלפטר את "אני אוהב", עדה נסטוביץ' את "היי אני כבר לא תינוק" ושפי ישי את "ריבים קטנים". בהקלטות השתתפו מיטב נגני הדור הצעיר של התקופה: שם טוב לוי בחליל, שלמה יידוב בגיטרות, ארנון פלטי בבס, אלון הלל בתופים ויוני רכטר בפסנתר וקלידים. הפיק דודו אלהרר.
במעבר מתקליט לCD נוספו השירים "איך שיר נולד", "כשאהיה גדול" ו"יוסי יוסי" ונותר גם המשפט שדור שלם לא מבין אותו..."עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני".
בשנים הבאות נעשו לא מעט ניסיונות לחזור על ההצלחה, האמנותית והמסחרית, של "הכבש ה16". גם בהפקות חדשות של השירים, על הבמה ובדיסקים, וגם באלבומים דומים ברוחם, ביניהם שירי "הדרקון הלא נכון" שכתב יהונתן גפן והלחינו מתי כספי ואחרים. שום דבר לא היה דומה באימפקט שלו לגרסה המקורית.
הילד הזה הוא אני (1979)
זמן קצר לאחר הוצאת "הכבש ה16" יצר אבנר קנר (שותפו של יוני רכטר ל"14 אוקטבות" ומלחין שעבד באותה תקופה עם אריק איינשטיין) אלבום מקסים ביחד עם שיריו של יהודה אטלס: "והילד הזה הוא אני". ביחד עם קנר שהלחין ועיבד וניגן בקלידים ופסנתר וגם שר השתתפו דויד ברוזה, מזי כהן, יואל לרנר ואפי בן ישראל. יהודה אטלס הקריא את השירים והנגנים היו מיקי שביב בבס, שלמה יידוב וגרי אקשטיין בגיטרות, מאיר ישראל בתופים ו"רביעיית המיתרים של האנסמבל הקאמרי". טמירה ירדני הפיקה. ולמרות שהיו באלבום שירים אחדים שהושמעו ברדיו, "אבא מחמיץ", "כשבא איזה דוד", "אם מנשקים אותי" ועוד, האלבום האד מוצלח הזה נותר בצילו של "הכבש ה16" וחבל. כדאי לנסות ולמצוא אותו, ובימים אלה רצה הצגה מוסיקלית משיריו, בהשתתפות המחבר.
דורי בן זאב – אפרוחים (1979)
ב1979, אחרי שני אלבומים מדליקים למבוגרים, הוציא דורי בן זאב את אלבומו הרביעי "אפרוחים" ורתם את ההומור המוסיקלי שלו ליצירת שירי ילדים בכל הגילים. דורי כתב והלחין את רוב השירים, חלקם עם דודו וייזר ויגאל בשן, אורי קריב עיבד במיטב צלילי הדיסקו של התקופה. "מה אתה רוצה להיות", דורי בן זאב זה לא בוני אם" ו"א.ה.ב.ה" אפילו הצליחו כלהיטים...
מתחת לארון (1985)
עוד פנינה נשכחת שקשה למצוא כיום היא "מתחת לארון". שיריה של אנדה עמיר-פינקלפלד בלחנים ועיבודים של שפי ישי. המספר באלבום הוא יעקב בנאי, הזמרים יהודית תמיר, שפי ישי ומוטי דיכנה והנגנים שם טוב לוי בחליל, אבי סינגולדה בגיטרה, בני קונייבסקי בכלי הקשה ושפי ישי בקלידים. האלבום יצא ב1985 ונעלם... חבל.
ג'וזי כץ ושמוליק קראוס: לבד ביחד ולבד לבד (1975)
שמוליק קראוס הלחין את "הבובה זהבה" לאלבום של "החלונות הגבוהים" ב1967, ומאז שמר על קשר אישי הדוק עם כותבת המשוררת מרים ילן שטקליס. ב1975 הופיעו שמוליק קראוס ואשתו אז ג'וזי כץ במופע שיצא גם כאלבום הראשון (שלו וגם שלה) שכולו שיריה של מרים ילן שטקליס. השירים היו שירי ילדים, אך ההתייחסות וההגשה של כץ וקראוס קישרה את השירים ישירות לחייהם. קראוס הלחין את רוב השירים, חלקם עם שמעון שגיא ואלונה טוראל שהיתה אחראית לעיבודים הרכים, מעט ג'אזיים. בין השירים היו "אצו רצו גמדים", "מיכאל", "רוח רוח" ו"טין טן". המופע והאלבום לא זכו בהצלחה רבה, אך הם כוללים כמה רגעים יפים מאד, ולא רק (ובעיקר לא) לילדים. אגב, ב1992 יצא האלבום בדיסק ללא איזכור שמה של מרים ילן שטקליס או שמות המלחינים.
מתי כספי: צד נוסף (1980) בבה מתי (1992)
ב1980 הוציא מתי כספי את האלבום "צד נוסף" – "מוקדש לילדים" ובו גרסות שלו לשירים שהלחין לזמרים אחרים, וגם כמה חדשים. "אולי זה מעליב" (יהודה אטלס), "אחותי הקטנה" ו"מי ראה את באני" (אהוד מנור), "כלבלב הו בידי בם בם" (נתן זך), "פרידה מתיבת נוח" ו"שמלות" (נורית זרחי), "משחקים" (שמרית אור), "הסביבון שלי" (לאה נאור) וכמה קטעים אינסטרומנטליים שגם הם, כמו העיבודים של כספי, מעבירים את המוסיקליות הגאונית ואת ההומור המיוחד שלו.
ב1992 חזר כספי לאלבום (ולוידאו ואח"כ לדיווידי) של שירים לילדים "בבה מתי" כשהוא על העטיפה מחקה את הבובה (או להפך). אוסף שירים נפלא, בחלקו חופף את "צד נוסף" שלא ניתן אז להשגה, אך עם עוד תוספות שירים שכתב אהוד מנור כמו "שש", "בן" "ילדותי השנייה", "נחליאלי", "נמלים" ו"סטירת לחי". בסיום קסטת הוידאו של "בובה מתי" אומר כספי לצופים: כשאקיש באצבעותי כבו את הטלוויזיה. כשאקיש שוב, תדליקו אותה מחדש. אני עדיין מחכה ליד הטלוויזיה הכבוייה שמתי יקיש שוב.
גדול הזמרים הישראלים, אריק איינשטיין, הוציא גם הוא אלבומים של שירי ילדים, חלקם תוך כדי הפעילות שלו כאחד המובילים העיקריים במהפכת הרוק הישראלי של שנות השבעים. כבר ב1971, בין "שבלול" ל"בדשא אצל אביגור" הוציא איינשטיין את התקליט "שירי ילדים" עם גיטריסט "הצ'רצ'ילים" רוב האקסלי. תקליט צנוע שהציע גישה חדשה לשירי ילדים. הקסלי הלחין את רוב השירים, ביניהם "הייתי פעם ילד" שכתב איינשטיין ושיר ראשון שאריק גם הלחין "אבא פיפי". עוד בתקליט היו "מאיה", "ברלה צא" ו"אני מבין".
ב1976 הוציא איינשטיין תקליט שירי ילדים עם שם-טוב לוי: "ילדים". עם שירים חדשים כ"יש לי אח קטן" ו"התאהבתי בילדה יפה נורא", "מה עושות האיילות" וחידושים ל"במדינת הגמדים", "חמש שנים", "פזמון ליקינטון" ועוד.
ב1978 הוציא איינשטיין את "ילדודס" עם לחנים של יוני רכטר ("שחפים", "אדון חלום"), שם-טוב לוי ("יפתח המלוכלך"), ועיבודים של אילן וירצברג ("רוח רוח", "דורית הגפרורית") ואילן מוכיח ("אצו רצו גמדים", "מכופף הבננות" ועוד).
שנות השבעים הסתיימו באלבום אוסף מהאלבומים הנ"ל "לקט לילדים".
ב1989 חזר איינשטיין להקליט שירי ילדים חדשים, באלבום "הייתי פעם ילד" שיוני רכטר הלחין, עיבד והפיק מוסיקלית. כמו ב"כבש הששה עשר" גם כאן הקפיד רכטר על גישה רצינית בהפקה ועל עושר מוסיקלי מלא הומור בהלחנה. בין להיטי האלבום היו "כמה שרציתי כלב", "אדון שוקו", "שבת בבוקר" ושיר בו יוני רכטר היה הסולן "גברת עם סלים".
ב1990 יצר איינשטיין קסטת וידאו ראשונה לילדים, "כמו גדולים". איינשטיין כתב תסריט עם צבי שיסל ודוד גורפינקל, שיסל ביים, גורפינקל צילם, והפיקו מיכאל תפוח, צ'יריץ' קסביאן ושלמה אורבך.
ב1992 הוציאו איינשטיין ורכטר תקליט ילדים נוסף, "האריה, היונה ותרנגולת כחולה". רכטר עיבד את "אמא שלי" ו"הילדה הכי יפה בגן" והלחין שירים חדשים כ"אני רוצה שפתאם, "תרנגולת כחולה" (דואט עם יהודית רביץ) ועוד. גם לאלבום הזה התלוותה הפקת וידאו, "כמו גדולים 2" עם שירי התקליט וקטעים נוספים.
בשנת 2007 יצא דיווידי כפול ובו כל שירי "כמו גדולים 1 + 2" ועוד תוספות.
גם היום
גם היום נוצרים שירים כאלה ואלבומים שעדיין מאמינים באמירה איכותית לילדים. הנה דוגמאות אחדות.
·בשנת 2000 יצא האלבום "שירי העיר הגדולה" שבו שירים לילדים שכתבה יעל סאלם, הלחין, עיבד והפיק החלילן אילן סאלם. באלבום משתתפת קבוצה גדולה של נגני ג'אז מהשורה הראשונה, הזמרים הם רונית קנו וארי גורלי ועל הקריאה עדי חרלף.
·יהודית רביץ, במקביל לקריירה הרגילה שלה, הוציאה בשבע השנים האחרונות שני אלבומים של שירים לילדים. ב2004 את הדיווידי "ילדות", מסע מוסיקלי תיאטרלי אל שירי הילדות עליהם גדלה. וב2005 את הדיווידי "גם אני רוצה חיבוק" ובו "שירים לקטנים" שכתבה מיריק שניר, הלחין מוני אמריליו ועיבד עמוס עבר הדני.
·ב2009 הוציאו שני מוסיקאים צעירים, לי גאון ואורי ויינשטוק, אלבום מקסים בשם "ילד פעם" ובו שירים שכתבו והלחינו. כותרת המשנה של האלבום מאוד מדוייקת: "אלבום לילדים ומבוגרים". השניים, בליווי להקה בת חמישה נגנים, מופיעים מאז ועד היום במופע מושקע מבחינה מוסיקלית, שמתייחס לילדים כמו אל אנשים קטנים בעלי טעם ודיעה, כאלה שיש מקום להציע להם חומרים לא מתיילדים.
·חווה אלברשטיין תמיד הקליטה גם שירי ילדים, מהשיר שפתח את אלבומה הראשון בשנת 1967, "מקהלה עליזה". עוד באותה שנה הוציאה אלברשטיין את האלבום "צעצועיה של אסנת" וחמש שנים לאחר מכן את "אשה באבטיח" (1972) שהיה אלבום מהפכני בגישתו המוסיקלית כששיריה של המשוררת נורית זרחי הולחנו על ידי שלמה גרוניך, מתי כספי, מישה סגל ואחרים. מאז תחילת דרכה הוציאה אלברשטיין לא פחות מתריסר אלבומים לילדים כסולנית ועם שותפים )ביניהם עם צוות "קרוסלה") והיא ממשיכה לעשות זאת גם כיום, כשתוך כדי הקאמבק הגדול שלה בעשור האחרון היא ממשיכה להוציא גם אלבומים ובהם שירים חדשים לילדים בכל הגילים. לפני ארבע שנים באלבום "שביל החלב – שירי ערש" וממש לאחרונה באלבום "ילדת טבע" ובו לחנים שלה ושל עובד אפרת לשירים של המשוררת עדולה. בין המשתתפים באלבום, נכדה של חוה, איתי אנגל.
·בפסטיבל הפסנתר האחרון, לפני שבועיים, הציגה קורין אלאל את אלבומה החדש, "ארנבות משוקולד" ובו לראשונה היא שרה לילדים, שירים שהלחינה למילים של עוזי בן כנען, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס, גליה ישי ומאיר גולדברג. ביחד עם קורין משתתפת בשירה הילדה סילאן אבישר.
·ובקרוב מאד יצא אלבום אוסף שירי הילדים של שלום חנוך, עוד מימי העבודה עם אריק איינשטיין ב"מזל גדי" ("דוקטור דוליטל") בביצועים של אמנים שונים.
