זה קורה רק לפעמים. פתאום, משום מקום, מגיע שיר שקורע לך את הלב. ללא שום הכנה מוקדמת, בלי שיש לך מושג מי המבצע... ברור לך שהשיר הזה, שלא נמאס לך לשמוע אותו שוב ושוב ילך איתך שנים ותמיד יזכיר לך את הימים האלה, בהם גילית אותו לראשונה. השיר שלא יניח לך, שלא ישחרר אותך... ואולי זה מצחיק שלפני זמן קצר זה קרה לי דווקא עם שיר שנקרא "הנח לי" או "שחרר אותי" או בקיצור LET ME GO. שיר כאב קטן ומאופק יחסית, אך מלא נשמה ועוצמה פנימית, ששרה זמרת בשם סופי האנגר. בירור קצר העלה שמדובר בזמרת שוויצרית צעירה (ילידת 1983), ששרה באנגלית, באלבום של מוזיקאי ג'אז צרפתי בשם אריק טרופז (ERIK TRUFFAZ).את שמו של טרופז הנ"ל דווקא הייתי אמור להכיר, כיוון שהוא פעיל כבר 10 שנים ואף ביקר בארץ פעמים אחדות בהופעה... אבל איכשהו התפספסנו ועכשיו אני משלים פערים גם כאן, במדור זה שאינו מתעסק בג'אז בדרך כלל. קודם כל, האלבום החדש של טרופז שנקרא IN BETWEEN אינו "רק ג'אז", יש בו מלבד השיר הנ"ל עוד שיר ששרה סופי האנגר, עיבוד מדהים לשיר נשכח (יחסית) של בוב דילן DIRGE (מתוך אלבומו משנת 1974 PLANET WAVES) וגם חלק גדול משאר הקטעים בתקליט אינם בדיוק ג'אז, לפחות לא ג'אז סטנדרטי, אלא שילוב נורא יפה ומעניין של ג'אז-סטייל-פיפטיז-סיקסטיז עם רוק רך ומוזיקה אלקטרונית ופאנק-נשמה. מיילס דיוויס בצד הנעים שלו עם נגני מוסיקת עולם עכשווית... הכל מלודי וקסום ובהחלט יכול לדבר גם אל מי שג'אז יותר קשה ומורכב לא עושה לו את זה.
אריק טרופז נולד בשווייץ ב1960 והחל לנגן בחצוצרה כבר בגיל 8, כשהצטרף לאביו שהיה מוזיקאי ומנהיגה של להקת מחול שרקדה עם מוזיקת עולם. כילד גדל על הביטלס, לד זפלין, דיפ פרפל וקינג קרימזון ואל עולם הג'אז נכנס, לדבריו,בגיל 13, לאחר ששמע את אלבומו של מיילס דייויס KIND OF BLUE.
מאז שהחל להיות מוזיקאי מקצועי הוא מחבר בין העולמות האלה, יוצר שילוב ייחודי של ג'אז, אלקטרוניקה, דאנס, אסיד ג'אז, מוזיקת עולם, פופ ורוק והיפ הופ. הוא מארח ראפרים וזמרי רוק, מוסיף דיסטורשן לחצוצרה מידי פעם, משלב סולואי גיטרות ואורגן כשמתבקש... וגם ההתנהלות המקצועית שלו מזכירה את עולם הרוק, כולל מסעות הופעות אינסופיים ולא רק בפני קהל חובבי ג'אז ומכירות אלבומים שהסתכמו בשלוש עשרה השנים מאז שהוחתם בחברת הג'אז היוקרתית "בלו נוט" ביותר מ400,000 עותקים. כנראה שיש לו, בין 16 האלבומים שהוציא מאז 1994, יצירות יותר מהפכניות ואולי גם יותר "חשובות" (אם להסתמך על הביקורות בעולם". אבל נדמה לי שהאלבום IN BETWEEN הוא דלת כניסה מצויינת לעולם שלו. וסופי האנגר... אותה אני מקווה עוד לפגוש הרבה.
דורון רפאלי
והנה עוד מוזיקאי שלא מוכן להיות מסווג לתחום אחד בלבד. המתופף ונגן כלי ההקשה דורון רפאלי עושה את זה כבר יותר מ25 שנים במגוון של סגנונות מוזיקליים, מרוק וFאנק ועד ג'אז ומוזיקת עולם. הוא התחיל להיות מוזיקאי מקצועי כמתופף בלהקת הנח"ל, למד באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים ולמד מוזיקה בניו יורק באמצע שנות ה80. ב1989 היה רפאלי שותף ללהקת הרוק-סלסה-כיף "אטרף" וללהקת הג'אז "מינואט", הקים את להקת המתופפים-רקדנים "טררם" והשתתף בהפקות רבות נוספות, גם כנגן בהקלטות של אמנים אחרים וגם כיוצר. יצירה שכתב לתזמורת סימפונית ואנסמבל מתופפים, בוצעה על ידי סימפונט רעננה ואנסמבל טררם, והוא גם לימד במשך חמש שנים בבית הספר "רימון" ובמכללת "הד".
עכשיו, אחרי כל השנים האלה, מוציא רפאלי אלבום בכורה "HORSE OF PASSION"בהרכב שהקים עם נגן הבס רן לוי והפסנתרן הוד מושונוב. ביחד עם אורחים כאבי לייבוביץ' בטרומבון, ניצן עין הבר בסקסופון, חן מאיר בכלי הקשה והזמרת חווה משאשה יצרה השלישיה של רפאלי שילוב של ג'אז, מוזיקה אפריקנית, מקצבים לטיניים ומוזיקה ישראלית.
היום משיק רפאלי את האלבום בהופעה חגיגית במועדון "זאפה" בו יתארחו אלון אולארצ'יק וחבריו של רפאלי ללהקת "אטרף" באיחוד חד פעמי. מחר זה קורה ב"מעבדה" בירושלים
יש מוזיקה שנורא קשה, ממש כמעט בלתי אפשרי, לתייג אותה תחת ההגדרות הקיימות והמוכרות במוזיקה הפופולרית. מה זה הדבר הזה? האם זה פופ? רוק? פולק? פרוגרסיב? אינדי אלטרנטיבי אבנגרדי... ואולי משהו שעוד לא היה, כזה שלוקח את הסגנונות המוכרים ויוצר איתם משהו חדש.
כזהו האלבום החדש של היוצר האמריקני סופיאן סטיבנס, THE AGE OF ADZ, אלבום שנבחר בכל סיכומי השנה האלטרנטיביים בעולם לאחד החשובים של הזמן האחרון, כזה שאולי היום נשמע מאד מוזר אבל יום אחד ייחשב כנראה לקלאסיקה של תקופתנו.
ניתן, מחוסר ברירה, להגדיר את "ימי הקרדום" (זה התרגום המילולי שמופיע כאן בפעם האחרונה) "כ"רוק של העתיד". שילוב ייחודי וחדשני של שירים די פשוטים ומאד מלודיים (בדרך כלל) בעטיפה מטורפת, רבת צבעים וצלילים והמצאות סאונד מבריקות ואפקטים מפתיעים שהופכים כל קטע למסע פסיכדלי מעניין והזוי ומרגש וחד פעמי... באמת צריך לשמוע את זה כדי לחוות את זה, וניסיון לתאר בעזרת מילים מוזיקה כזו הוא חסר תקווה. אלה לא "שירים" זה משהו אחר לגמרי...טריפ מוזיקלי שנפתח בשיר מתוק וקטן של שתי דקות שמזכיר את סופייאן סטיבנס הישן והטוב, ומסתיים, 74 דקות לאחר מכן, בקטע בן 25 דקות של טירוף. העולם (העתידני?) שמציג האלבום הוא מפוצל אישיות לחלוטין, כאוס ובלאגן וחלומות רעים ורעש נורא לצד סדר ופשטות ויופי מתוק... מאז הרוק המתקדם של ראשית השבעים לא שמענו דברים כאלה, אולי רק באלבומים של "רדיו הד"... בתעשיית המוזיקה המתמוטטת שבה כמעט ולא נותר מקום לאלבומים שלמים "THE AGE OF ADZ" הוא אחד מאלה ששומרים על הרלוונטיות של הפורמט. האזנה לשירים בודדים מתוך היצירה השלמה לא תעניק לך את החוויה המלאה.
אז מיהו סופיאן סטיבס? הוא אמריקני בן 35, שלמרות הצילצול המוסלמי-מיסטי בשמו בא ממשפחה נוצרית אדוקה שהשפיעה מאד על יצירתו. הוא שולט בנגינה במגוון גדול של כלים ואינו מפסיק לייצר המון המון מוזיקה בעשר השנים האחרונות, מאז אלבום הבכורה שלו שיצא בשנת 2000. חצי שנה לפני האלבום חדש שעמוס ב75 דקות הוא הוציא אוסף שירים תחת הכותרת ALL DELIGHTED PEOPLEשהוגדר על ידו כ"EP", כלומר, כתקליטון-ארוך, אך כלל למעלה משעה של מוזיקה חדשה ומקורית, וכל זה כחצי שנה אחרי אלבום שלם ומצויין בשם THE BQE. לצד שבעת האלבומים "הרגילים" שהפיק מאז תחילת דרכו כסולן, הוא הוציא בשנת 2006 קופסה של שירי כריסמס בגרסות עדכניות, ובה לא פחות מחמישה דיסקים. וחוץ מזה הוא כל כזמן משתתף בפרוייקטים שאינם המוזיקה שלו, ביניהם, לדוגמא בפסקול הסרט I'M NOT THERE משירי בוב דילן, בו סטיבנס שר גרסה נפלאה לשירו "צלצלו בפעמונים" וגם באלבומי מחווה לכל מיני יוצרים אמריקניים כמו טים וג'ף באקלי, ג'ון פאהיי וגם ל"ראבר סול" של הביטלס.
סופיאן נולד בדטרויט, החל מנגן בתיכון בלהקת "מארזוקי" שהקים אחיו מארזוקי סטיבנס ובלהקת מוזיקה דתית בשם "משפחת דניאלסון". בשנת 2000 הוא עבר להתגורר בניו יורק והתחיל לעבוד כסולן, במה שהוגדר כ"פולק אינדי", כלומר בגישה חדשה ומעודכנת, עם שירים מקוריים, למוזיקה אמריקנית עממית ברוחה, כולל אהבה מיוחדת לבנג'ו. ולא רק פולק באריזה של פופ-רוק ומוזיקה אלקטרונית אפיינה אותו, סטיבנס הושפע גם מגדולי המלחינים האמריקנים כמו ג'ורג' גרשווין ולאונרד ברנשטיין, ושילב במוסיקה שלו אלמנטים רבים של מסורת אמריקנית גם בתכנים המילוליים.רבים משיריו ואלבומיו עסקו באמריקנה, ובשילוב הדת במסורת החיים האמריקנית. הוא הבטיח בתחילת דרכו להקדיש אלבום לכל אחת ממדינות ארה"ב, אך הספיק בינתיים להוציא אחד שהוקדש למישיגן ואחד לאילינוי. את שאר החמישים הוא דחה בינתיים, בעיקר מכיוון שהיה עסוק מאד בכל שאר הפעילויות שלו. תוך כדי, הפך סטיבנס לאחד המוזיקאים הצעירים הנחשבים ביותר במוזיקה האמריקנית של שנות ה2000, אלבומיו אמנם לא הגיעו בינתיים לשיאי המכירות המקובלים בדאנס או בהיפ הופ, אבל כל אלבומיו זוכים בביקורות מעולות, קהל אוהדיו הולך וגדל בהיסטריה וכבר עשור ששמו של סופיאן מוביל את רשימות "ההבטחות הגדולות". דווקא האלבום החדש, המורכב והקשה לעיכול מכל יצירתו, מוביל אותו גם לצמרת המסחרית: בשנת 2010 הוא הגיע, לראשונה, למקומות הראשונים במצעדי מכירות אלבומי האינדי והרוק , למקום השני בהורדות אלבומים דיגיטליים וגם למקום השביעי של "הבילבורד". עכשיו כולם ישמעו עליו.
את קטע השיחה הזו יצא לי לשמוע לגמרי במקרה, בשבוע שעבר, דקות ספורות לפני שקרן מלכה התחילה את ההופעה שלה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל. די הופתעתי מכך שהשואל המתעניין היה מוזיקאי אחר שביקר בתחנה. קרן מלכה, לעומת זאת, כלל לא הופתעה. למרות שהיא פעילה במוזיקה הישראלית כבר עשר שנים, והשתתפה בלא מעט הקלטות והופעות, האלמוניות-היחסית די מתאימה לה. היא העדיפה כמעט תמיד להיחבא אל הכלים, לעמוד על הבמה לצד הסולנים כזמרת רקע או כמשתתפת בהרכב. עכשיו, כך נראה, החלק הזה בחייה עומד להשתנות. אלבום הבכורה שלה "אשת היערות" מציב אותה במרכז, כאחד הקולות היפים והמיוחדים במוזיקה הישראלית העכשווית. גם הצניעות שלה על עטיפת הדיסק (פרט לצילום מטושטש בחוברת היא בלתי ניתנת לזיהוי) לא תעזור לה... היא הולכת להיות מוכרת מאד. לא ככוכבת-אינסטנט-פופ, היום באה מחר נעלמת, אלא כזמרת נשמה וכיוצרת בעלת אמירה מוזיקלית ייחודית שהולכת בדרכה לאט ובבטחה. בתקליט היא מיים שקטים שחודרים עמוק, ובהופעות החיות המעיין הזה יודע גם להתפרץ.
היא בת 34 והייתה לה טירונות ארוכה בדרך לאלבום הבכורה. מאז שלמדה ב"רימון" הספיקה להשתתף במגוון רחב של הרכבי "ג'אז ומוזיקה עכשווית" ככותרת המשנה של בית הספר הזה. את הצליל האישי שלה היא גיבשה בחיבורים האלה עם מוזיקאים מתחומים שונים, מרוק וסול ועד ג'אז ומוזיקת עולם. כבר לפני יותר מחמש שנים היא השלימה הקלטת אלבום בכורה, בסגנון עדות הFאנק-נשמה-גרוב, אך החליטה לגנוז אותה כדי ללמוד ולהתפתח עוד קצת. מאז היא שרה בעיקר מוזיקה שחורה על גווניה השונים, בלא מעט הרכבים שיצרו מוזיקה מדליקה אך לא זכו בחשיפה גדולה. בין השאר, בפסטיבל הג'אז באילת עם אריה וולניץ וה"פאנק בוייז", עם ההרכב האפריקני "קבאקו" של שחר קיצ'קה ויוני אוחנה, כזמרת הראשית באלבום הסול "אין חדש תחת השמש" של המפיק "נש" (אלון אדירי), עם פרוייקט "גרוב כנעני" של המתופף שי וצר, בהרכב האפרו-האוס של עידן קיי THE MOVEMENT OF RHYTHM, עם להקת "טררם"ועוד.
לצד כל אלה השתתפה קרן גם בהפקות שכן זכו בפרסום רחב, ביניהם באלבום הראשון של "מטרופולין" (2005) בו שרה את "כתמים בשמש", בהופעות עם "הפרויקט של עידן רייכל" ובעיקר בהופעות והקלטות עם דני סנדרסון, בהן שרה קולות וניגנה בכלי הקשה. היא בלהקה של סנדרסון מאז אלבומו "קונגו בלו" (שיצא ב2005) ועד אלבומו האחרון "לא יפריד דבר" (2009) בו הייתה גם הסולנית בשירים "כמה?" ו"מהשתיל הזה".
כל שיתופי הפעולה האלה היו בית הספר שלה לאמנות הבמה, אך יותר מכולם השפיע על מי שהיא היום המפגש שלה עם מוזיקאי הג'אז הישראלי המצליח ביותר בעולם, נגן הבס והמלחין אבישי כהן. מלכה שרה בהרכב של כהן בשלוש השנים האחרונות, המוצלחות ביותר בקריירה שלו, והגיעה איתו לקהלים חדשים לגמרי מבחינתה.
בשנת 2008 השתתפה מלכה באלבומו הראשון בעברית של כהן "שעות רגישות" ושרה בו את שיר הנושא, הופיעה עם להקתו בסיבוב הופעות בארץ ובעולם, הקליטה איתו את אלבומו הבינלאומי AURORAואף שרה בו בדואט עם כהן את WINTER SONG. שלוש שנים היא היתה איתו... ועכשיו הוא איתה. קרן מלכה כתבה והלחינה את כל השירים (פרט לאחד) אך רוחו של אבישי כהן שורה על האלבום. ולא רק מכיוון שהוא הפיק מוסיקלית, עיבד ביחד עם מלכה, יצר לבדו עיבודים כלי קשת וגם כתב והלחין שיר אחד ("מחפשת אותך") אלא משום שהוא הביא לאלבום את גישת האלבומים שלו: "אשת היערות" הוא יצירה של להקה, לא של זמרת סולנית שרק נעזרת בנגנים מזדמנים, אלא הרכב מגובש שכל אחד מחבריו תורם ליופיים של השירים. להבלטת הגישה הזו כולל האלבום גם קטע אינסטרומנטלי בו מלכה מנגנת בפסנתר.
השירים של קרן מלכה נורא יפים, מלאי נשמה וחום, צובטים בלב. שירי אהבה וגעגוע לטבע, לבריאה, לאדם, לפשטות שנעלמה אך גם לקסם ומסתורין שקיימים כל העת. היא שרה ובשירים בודדים גם מנגנת בפסנתר וגיטרה, אבישי כהן מנגן בקונטרבס, בס, פנדר רודס ושר קולות. חברי להקתו שי מאסטרו בפסנתר ואיתמר דוארי בתופים וכלי הקשה. אליהם מצטרף גיא שוהם בגיטרות ובשירים אחדים גם מיכאל אבגיל בתופים, שם טוב לוי בחליל, גליה חי בכלי קשת ואייל הלר בגיטרה. תשומת הלב לנגנים נובעת, כאמור, מאופיו של התקליט. ההאזנה לשירים בהופעה חיה, עם צוות שונה (גיא שוהם בגיטרות וקולות, גלעד אברו בקונטרבס וקולות, ניתאי הרשקוביץ בקלידים וקולות, אמיר ברסלר בתופים), מוכיחה שגם עם צוות מחליף זה נשמע נהדר. הכח נמצא בשירים עצמם.,"הכל והלא כלום", "ליבי מלא בך", "בוא עמי", "כמה טוב" ועוד פנינים שמשלבים מוסיקת עולם, ג'אז ונשמה.
קרן מלכה הופיעה עם להקתה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 9.1.2011
אלי מגן וגבי שושן חוזרים ל"אחרית הימים" פעם, בשנת 1972, פעלה בארצנו אחת הלהקות הכי מהפכניות ברוק הישראלי: "אחרית הימים". המתופף ומלחין המוזיקה זהר לוי, נגן הבס והזמר אלי מגן, הגיטריסט - זמר גבי שושן, הגיטריסט יצחק קלפטר ואורחת בחלק מהשירים, הזמרת מירי אלוני. הם הופיעו שנה אחת והוציאו אלבום אחד שהוא מאסטרפיס שכוחו לא נחלש עם השנים.
אלי מגן, גבי שושן, עמוס הדני, עדי רנרט
בימים אלה חוזרים גבי שושן ואלי מגן אל האלבום ההוא במופע בשם "אחרית הימים 2" כשאיתם עמוס הדני בגיטרה וקולות, עדי רנרט בקלידים וקולות וגיא בן ברק בתופים. לקראת הופעתם במועדון "בארבי" הלילה, 19.1.2010, התארחו החברים להדגמה קצרה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.
אלי מגן, גבי שושן, עמוס הדני
אלי מגן בבס ושירה, גבי שושן בגיטרה ושירה, עמוס הדני בגיטרה וקולות,
"צד א", האלבום החדש של אסף אמדורסקי, הוא הפתעה גדולה. לא מפני שעד עכשיו אמדורסקי לא עשה אלבומים טובים, נהפוך הוא, רק לפני שנתיים הוא הוציא את "הרי את" המצויין והמאד מצליח עם שירים כ"רכבת לצפון", "יש לך מקום", "ביחד" והשיר הכי יפה שלו בכל הזמנים: "בראשית". המון חומר טוב (לאלבום ההוא צורף דיסק בונוס עם עוד חמישה קטעים) וכל זה בתקופה של סערות משפחתיות מחד ושינוי, שלא לומר התמוטטות, תעשיית הדיסקים, מאידך. זאת ההפתעה: בתוך כל הבלאגן, בגיל 40, עם ותק של יותר מעשרים שנה במקצוע, אסף אמדורסקי עדיין מחדש ומרגש, ממשיך לחפש את הדבר הבא, לא מפסיק ליצור שירים מצויינים. בימים אלה של סוף עונת הדיסקים, "צד א" הוא קודם כל אלבום. כמו פעם. לא אוסף סתמי של "סינגלים" אלא שבעה שירים שמתחברים יחד ליצירה שלמה המקבלת משמעות בהאזנה לה בשלמות. פרט ל"מסתכל בכוכבים" המסיים בשתיים וחצי דקות, כל השירים ארוכים ולא מתחשבים בדרישות הרדיו של ימינו... "הרחובות ממריאים לאט" הפותח את האלבום נמשך 5 דקות, "איפה את היום", הסינגל הראשון שיצא מתוכו נמשך שש וחצי, ו"זוג משמיים" משתרע על לא פחות מתשע וחצי דקות... ולא מדובר כאן בתחרות "של מי יותר ארוך" אלא באמירה אמנותית כמעט מהפכנית באווירת המסחור של ימינו: אמדורסקי אמנם עושה פופ, הוא לא אמן ג'אז, פרוג או אבנגרד, אבל חשוב לו לתת לשירים את הזמן שלהם, את המקום לנגינה, את המרווח להתפתחות... כמה שיותר רחוק מכיווץ המוזיקה ללהיטי אינסטנט מיידיים. זה לא מה שמנגנים עכשיו ברדיו, זה כנראה לא יעבוד טוב כרינגטון, אבל זה הראש שלו עכשיו והוא הולך עם זה עד הסוף. וכל זה לא היה שווה דבר לולא "צד א" היה עמוס בשירים מצויינים, חמים ועשירים. גם כשהוא מכניס לרגע קיטש במעבר פסנתר סטייל ריצ'רד קליידרמן או, מצד שני, הולך על שירת נשמה מלאת כאב והתפרצות כסאח במוסיקה, הוא נשאר כל הזמן מאד גרובי ומלודי ואמיתי ונוגע.
כנראה שהבחור פשוט גאון. אין לי מילה אחרת. מוזיקאי כל כך מגוון, ורב ידע, ומלא רגש, וחכם, שגם שר נהדר ומנגן בכל הכלים... מאז מתי כספי של שנות השבעים לא היה (כמעט) דבר כזה במוזיקה הישראלית. (אולי לכן, באופן תת מודע, החליט מעצב העטיפה, להצדיע בצללית השחורה של אמדורסקי לאלבומו של מתי כספי "צד א צד ב" משנת 1978).
ובעצם הוא היה כזה במשך רוב הקריירה שלו. למעט תקופת משבר יצירתי (או אולי שעמום מצטבר) בתחילת שנות ה2000 הוא הודיע על פרישה מיצירת "שירים" ומעבר לארה"ב ולהתרכזות במוזיקת האוס, אמדורסקי כל הזמן ממציא את עצמו מחדש ועם זאת שומר על הצליל האישי שלו. בהפוך על ארקדי דוכין הוא כן רוקד כשעצוב.
בראשית שנות התשעים הוא היה בין הכוחות החדשים שיצרו את "מהפכת הרוק הישראלי" של התקופה, כמנהיגה של להקת "תערובת אסקוט" (עם ירמי קפלן ועמיר ג'נגו רוסיאנו) ובל נשכח שהלהקה היתה הראשונה שהגיעה להוצאת אלבום בהפקה עצמית (באמצע 1991). מתחילת דרכו היה אמדורסקי מוסיקאי מאד מגוון, ניגן בהמון כלים (גיטרות, תופים, בס, קלידים וחצוצרה), היה אחד מראשוני המשתמשים בסמפלרים ואהב לתפקד גם כדי ג'יי ולא רק כיוצר. באלבומי הסולו שלו המציא שילוב מקורי בין רוק ודאנס, והקליט מספר רב של להיטים (ביניהם "אהבה חדשה", "רבים הימים", "יקירתי", "חרש, ביבבה", "השמיים הכחולים", "מעיין", "הוא האמין לה", "אל תדאגי" "שיעברו הימים", "15 דקות", "כוכב", "חלום כהה", "רוך וקושי" ועוד). אמדורסקי יכול לעשות את הכל לבד, אבל הוא אוהב לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. גם באלבומיו וגם כמלחין וכמפיק ללא מעט זמרים אחרים, מאביו בני אמדורסקי ז"ל, דרך ורד קלפטר, מיכל אמדורסקי, להקת "רעש", ג'וני שועלי, "ביקיני", אביתר בנאי, "החברים של בני", קורין אלאל, עופר אקרלינג, חיים לרוז, שלומי שבן ועוד רבים.
"צד א" הוא אלבומו העשירי של אסף אמדורסקי (כשברשימה אלבום הצדעה לשנות השמונים, "קדימה אחורה", פסקול "האסונות של נינה", אלבום הופעה ואלבום כפול של מיטב להיטיו) ונדמה שהוא רק מתחיל להתחמם.
בכורה חגיגית לאלבום החדש:29.1 מועדון התיאטרון
לקראת ההופעה הופיעו אמדורסקי ולהקתו בגלי צה"ל
בתכניץ מוזיקה היום 23.1.2011
סאונד: דני אור ורפי קופפר
אסף אמדורסקי בשירה, גיטרה, סינתי, קלידים. תום דרום בקלידים, מחשב וקולות.
קרני פוסטל בצ'לו, קולות, הארפ, קסילופון. אור אדרי בבס וקולות. רון אלמוג בתופים.
אבנר גדסי חוגג בימים אלה 40 שנות פעילות מוזיקלית בהן יצר עשרות להיטים מוכרים ותרם לא מעט ליצירת השילוב המיוחד בין "מוזיקה מזרחית" ו"רוק מערבי". החל מ"נפרדנו כך", להיטו הראשון ב1973 ועד ימינו אלה הוא לא הפסיק להופיע ולשיר את להיטיו המוכרים וגם לכתוב שירים חדשים. בין "המבינים במוזיקה", מזרחיים ומערביים כאחד, הוא נחשב אחד מגדולי זמרינו, דורות של זמרים גדלו על שירתו, ובשנים האחרונות לפחות שלושה משיריו חזרו להיות להיטים בזכות "כוכב נולד" כשב2007 זכה בועז מעודה בתחרות בגרסתו לשירו ששר גדסי בפסטיבל הזמר המזרחי ב1980: "מנגן ושר". בתו של אבנר, מור גדסי, נבחנה לתחרות עם "נפרדנו כך" ובעונה האחרונה ביצע אבי בן אבו את להיטו של גדסי משנת 1991 "הגברים בוכים בלילה".
ובכל זאת, כשהצטלם בשנה שעברה לפרסומת לחברת ביטוח, משתעשע עם "הגברים בוכים בלילה", היו רבים ששמחו לפגוש אותו ולהיזכר שהוא לא נעלם. גם כשתשומת הלב מופנית לכוכבי זמר אחרים, הוא עדיין כאן, ממשיך בשלו. אולי בגלל שבשנות ה2000 הוא המעיט להקליט שירים חדשים, ותמיד, גם כשהיה בשיא הצלחתו, הוא עשה את מלאכתו ללא פרסום גדול, ללא רכילויות שנקשרו בשמו, ללא אבק כוכבים אמיתי או מדומה... לא "מלך" ולא "נסיך", פשוט מוזיקאי וזמר שמנגן ושר...
אז דווקא עכשיו כשהמוזיקה הישראלית המזרחית או הים-תיכונית היא הפופ הישראלי המצליח, זו הזדמנות להפנות תשומת לב למי שנחשב אחד האבות המייסדים של הסגנון, למרות שהמוזיקה שלו לא ממש דומה למה שקורה היום. אבנר גדסי אף פעם לא היה "הזמר המזרחי" הסטריאוטיפי. אמנם הוא ממוצא תימני, ושר בחית ועין ויודע לסלסל כשצריך וגם משתמש בלא מעט השפעות מזרחיות במוזיקה שלו, אבל הוא גם נשען לא מעט על הרוק והפופ שאהב כנער, הרבה לפני מהפכת שנות התשעים עם "טיפקס" ו"אתניקס" שהובילו אל ההצלחות של אייל גולן ושרית חדד וכל שאר הזמרים שעשו קרוס-אובר לכל סוגי הקהל.
אבנר גדסי, מתחילת דרכו, היה מלחין וזמר בלוז רוק ונשמה ולא מבצע "פופ מזרחי" כמקובל, בוודאי לא את זה היותר קלישאתי ששולט בחלק גדול מהלהיטים בימינו. הוא אף פעם לא התכחש למוצאו המזרחי, אבל היה תמיד עצמאי בגישה שלו להלחנת ועיבוד המוזיקה. מבחינה זו הוא אולי קצת נפל בין הכיסאות בתקופת עיצוב הצליל הישראלי החדש, כלומר שנות השבעים והשמונים: לאלה הוא נשמע מזרחי מדי ולאלה רוק מדי. ככה זה כשאתה עצמאי בשטח ועושה מה שבא לך בלי חשבון.
תקשיבו למשל לאלבום "אתה לי ילד" שגדסי הוציא בשנת 1997. בחלק גדול משירי התקליט בולט צליל הגיטרות הבלוזיות סטייל סנטנה (שמנגן אבי סינגולדה, אלא מי) לצד הכלים האתניים, פה עזרא ברהום מנגן בעוד ופה יוסי פיין בבס...ההפקה המוזיקלית של אלדד שרים משלבת בין העולמות בטבעיות, כפי שהוא עשה עם גדסי עוד בשנות השבעים.
האלבום ראשון של אבנר גדסי שיצא ב1973 היה ראשית המהפכה. קודם כל, מכיוון שהוצאת אלבומים באותה תקופה לא היתה דבר של מה בכך ובוודאי לא כשמדובר במלחין וזמר חדש לגמרי שלא מגיע מהלהקות הצבאיות אלא מלהקות הקצב. לגדסי היה מזל שהשיר הראשון שהוציא לרדיו, "נפרדנו כך" שכתבה סמדר שיר (על פרידה מדודו טופז ז"ל) הפך בלחן ובשירה של גדסיללהיט ענק בראשית 1973. השיר יצא בתקליטון בהפקה עצמאית של ניסים סרוסי (שהוציא באותו זמן את "איני יכול") והצלחתו הובילה להוצאת אלבום שלם בחברת התקליטים "קוליפון" ביפו. אבנר גדסי ביחד עם להקת הרוק "ערפל" ועם שלישיית "אף אוזן גרון" בקולות הקליט תריסר שירים, ביניהם עוד להיטים גדולים כמו "מישהו חיכה לך בחוץ", "לוליטה", "אודליה" ואפילו רוקנרול בשם "מקום כזה". את רוב השירים גדסי הלחין למילים שלסמדר שיר, אבי קורן ויורם טהרלב. שיר אחד הלחין יגאל בשן, ואחד אלדד שרים שהיה אחראי על העיבודים ביחד עם קובי אשרת.
עוד אחד מאלבומי המפתח של גדסי בשנות השבעים יצא ב1978 ונקרא "יש מסיבה". באותם ימים סבלו רוב האלבומים "המזרחיים" מרמת הפקה נמוכה וחפיפית, מבחינת סאונד הקלטה, עיצוב עטיפה וכד'. ראו למשל את האלבומים הראשונים של זוהר ארגוב...
"יש מסיבה" היה הפקה מושקעת של האחים "יסו" ראובני. הקלטה מקצועית ומוצר ברמה גבוהה, כולל אפילו דף מילים מצורף. האלבום כלל להיט בשם "יש רגעים" אבל הנקודה המעניינת בו היא ההתייחסות למקורות התימניים של גדסי ושילובם בעולם החדש. על העטיפה הקדמית הוא באולפן "עוד להיט" של הטלוויזיה ועל העטיפה האחורית הוא בחדר באווירה ביתית תימנית.... הוא מתייחס לעבר, אבל הוא לא נוסטלגי. שר שירים של שבזי במבטא תימני שאי אפשר להבין, אבל המוזיקה, העיבודים, ההפקה... כל אלה מאד מעודכנים לצליל החדש של התקופה: שילוב של רוק, פאנקי ודיסקו, כמו שעשה אז צביקה פיק. כך היה אבנר גדסי בסוף שנות השבעים: יוצר וזמר תימני בעל יכולת שירה מהבולטות בארץ שעושה את זה ביחד עם הנגנים הכי טובים בפופ רוק הישראלי. מאז הוא ממשיך לעשות את זה עד היום.
בתוך הדיון הציבורי הבלתי נגמר בסוגיה האם מוזיקה של יוצרים ישראלים שמבוצעת באנגלית (או בשפות לעז אחרות) יכולה בכלל להיקרא "מוזיקה ישראלית" (שאגב, לדעת החתום מעלה בהחלט כן. לטעמי היצירה באנגלית אינה פוגעת ביצירה העברית ורק מרחיבה עוד קצת את האפשרויות... אבל על כך בפעם אחרת...), עולה מדי פעם שאלה נוספת, כאילו מתוך דאגה לגורלם של אותם אמנים שהחליטו לעשות את זה לא בעברית: מה יש להם לחפש שם? מי בכלל ישים לב אליהם? הרי בארה"ב או בבריטניה יש מיליונים כמותם ומי צריך את הישראלי הזה שימכור קרח לאסקימוסים... אם להשתמש בקלישאה העתיקה.
אז זהו. מתברר שבעולם של ימינו, עם טשטוש הגבולות וקלות המעבר (לפחות המוסיקלי) ממקום למקום, ישנם לא מעט מוסיקאים ישראלים שזוכים בהכרה ובתשומת לב נאה גם כשהם מגיעים למקומות מהם צמחה המוסיקה המקורית שהם יוצרים. אף אחד שם לא שואל "מה פתאום בחור ישראלי כותב ושר באנגלית?", איש לא מנסה לטעון שהמוסיקה הזו פחות "אותנטית" כי היא נולדה בישראל ולא על גדות המיסיסיפי. מתייחסים לעניין עצמו, ולשאלה הבסיסית והחשובה באמת: האם זה טוב או לא. בארה"ב ובבריטניה למשל, דווקא די מבינים במוסיקה שמבוצעת באנגלית, והם מתלהבים לעתים גם מיוצרים וזמרים ישראלים שמנסים את כוחם שם.
גבע אלון, לדוגמא.אמנם הוא הלחין לא מזמן שיר נורא יפה לאלבום השני של עלמה זהר ("אניות") וגם הופיע עם עמיר לב (כולל שירים אחדים בהשתתפותו באלבום ההופעה של לב), אבל נדמה לי שלא בגלל הפעילויות האלה הוא הוחתם בשבוע שעבר לחוזה הפצה בADA (ALTERNATIVE DISTRIBUTION ALLIANCE) שהיא חברת בת של אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם "וורנר ברדרס".
ADAהוקמה בראשית שנות התשעים, בימי הפריחה של הרוק האלטרנטיבי בארה"ב, כשיתוף פעולה בין האינדי העצמאי, כמו SUB POP (בהם התגלתה "נירוואנה") והמכונה הענקית של WARNER. כמעט 20 שנה אחרי, כשבקושי יש קיום לחברות התקליטים הגדולות המסורתיות, ממשיכה ADA להפיץ תקליטים של חברות האינדי החשובות בעולם, עם אמנים כמו "פיקסיז", "ארקייד פייר", "פליט פוקסס", "בל אנד סבסטיאן", "אינטרפול" ועוד רבים. כל זה מוזכר כאן כדי להדגיש שגבע אלון שיחק אותה באמת כשהוחתם לחברת הפצה חשובה ולא לאיזה לייבל קיקיוני. זה קרה לפני שבועות אחדים, כשנציגי החברה היו בהופעה של גבע אלון בלונדון והתלהבו כל כך שיצרו קשר עם מנהליו למחרת. אם הכל ילך כמתוכנן, יצא אלבומו האחרון של גבע GET CLOSERבאירופה ואח"כ בארה"ב כבר בחודשים הבאים. מה שיצריך דחיפה מסיבית מצידו של גבע, שיצא בקרוב לעוד סיבוב הופעות עולמי... לקראת הסיבוב הזה הוא יערוך בתחילת ינואר מופע חגיגי ב"בארבי" תל אביב, ובו יארח את קרולינה ואת הצמד "קרוסלה". שבוע אחרי זה יצא גבע לברלין ורק אחרי זה יקח, נקווה, את מנהטן.
ואתם יודעים מה. מגיע לו! בגיל 31, הקיבוצניק שעושה את זה כבר כמעט 20 שנה, זוכה סוף כל סוף להכרה... בשנה שעברה זה קרה לו יותר מבעבר כשלגלגלצ נכנסו שני שירים שלו, ועכשיו שמים לב אליו גם בחו"ל.
גבע אלון הוא קיבוצניק ממעברות שעושה מוסיקה מגיל 12, זמר וגיטריסט שתמיד כתב ושר באנגלית. לפני עשור הוא חקר את הנושא לעומק בחצי שנה של שהייה בסן פרנסיסקו וכשחזר הקים את להקת "פליינג בייבי" עם רשף שחר (תופים), גדי אלטמן (בס ושירה) ושחם אוחנה (בס וקלידים). בשנת 2000 הקליטה הלהקה אלבום אחד שנגנז ואלבום שני, INNER WORLD שהביא אותם (כשלישיה עם פרישתו של אוחנה) לשנתיים של טירונות בת 200 הופעות בארה"ב. ב2003 יצא האלבום גם בארץ והלהקה הפכה אחד הבולטות בסצנת האינדי המקומית. ב2005 יצא אלבומה השלישי PAIN TO GIVE שהיה הדבר הכי דומה לניל יאנג (בצד המכוסח שלו) שיצא בארץ.
בסוף ימי "פליינג בייבי" הצטרף גבע אלון גם ללהקה של שי נובלמן והיה שותף מרכזי כגיטריסט וזמר באלבומו BEAUTIFUL LIFEבמקביל החל גבע מופיע גם כסולן, בעיקר בהופעות אקוסטיות שהבליטו את הצד הפולקי-קאנטרי ביצירה שלו. בשנת 2006 יצא אלבום הבכורה שלו DAYS OF HUNGER והוא גם שיתף פעולה בהקלטות והופעות עם ארקדי דוכין, עמיר לב, גלעד כהנא, בועז בנאי, ערן צור, שי נובלמן ועוד.
בשנת 2007 יצא אלבומו השני, THE WALL OF SOUND ובו בעיקר שירים מקוריים וגם גרסה לשיר MODERN LOVE של דיוויד בואי שהפכה להיט ושימשה כפרומו של HOT. אחרי הוצאת האלבום יצא גבע לסיבוב סולו בארה"ב והופיע מעל 100 הופעות ברחבי היבשת, כשהשיא היה הופעה בפני קהל של אלפים במועדון "פילמור" כמופע פותח לפול וולר ("ג'אם", "סטייל קאונסיל").
ב2009 יצא אלבומו GET CLOSER, בהפקת המפיק האמריקני טום מונהן ועם להקת ליווי ישראלית בשם TREE (שעושה בעצמה אחלה מוזיקה באנגלית ומוציאה תכף אלבום חדש...). הפעם השילוב המיוחד של פולק רך וגיטרות כסאח עבד טוב מבעבר, וגבע זכה לשני להיטי רדיו גדולים בהם הוא נשמע מאד אמריקני, עדין ויפה ושקט: THE WIND WHIPERS וI CAN SEE THE STARS.
עכשיו הוא נותן לזה צ'אנס אמיתי לקרות גם בחו"ל.
בסוף השבוע הוא חוגג את ההזדמנות במועדון "בארבי"
בהופעה עם אורחים: קרולינה, "קרוסלה" ו"TREE".
צילום ניר גייגר
גבע אלון הופיע בגרסה אקוסטית מצומצמת בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב22.10.2009
גבע אלון בשירה, גיטרה, מפוחית ותוף מרים, בן גולן בגיטרה וקולות:
האלבום החדש של "איטליז" הוא, קודם כל, כיף גדול מבחינה מוזיקלית. מין גלגול עכשווי של מה שנקרא פעם "רוק מתקדם" או "פרוגרסיב" או בקיצור "פרוג". וותיקי ההאזנה ללהקה יאמרו לכם שהמוזיקה הפעם קצת יותר נגישה ופופית מבעבר (היו להם כבר שני אלבומים קודם לכן) אבל עדיין, TEASING NATURE, הוא היצירה הכי מורכבת ומאתגרת במוסיקה הפופולרית הישראלית בשנים האחרונות. שילוב מקורי של רוק גיטרות על גבול המטאל, השפעות מזרחיות וערביות, גישת הפקה אלטרנטיב ניינטיז מעורבבת עם פופ סיקסטיז... זמרת חזקה ומטורפת עם נגנים יוצאים מהכלל שיוצרים ביחד תחושה של חופש מוחלט, בלי גבולות, ללא מחוייבות לשום סגנון או ז'אנר. פשוט עושים מה שבא להם. כמו פעם. בימים הרחוקים ההם בהם השאיפה של מוזיקאים הייתה ליצור אמירה חדשה ונועזת, לסלול דרך שאיש לא צעד בה לפניהם, ולא רק "משהו שיצליח". בקיצור כשהמטרה אינה "ריטינג" אלא "אמנות" ועכשיו אפשר להסיר את המרכאות.
מבחינה זו,הוצאת האלבום החדש של "איטליז" ("אופי מתגרה"? "מתגרים בטבע"? איך לתרגם את שמו?) היא חגיגה בכל מיני מובנים ורמות, ולא רק לאוהבי המוסיקה של הלהקה. קודם כל, בימים אלה של "סוף עונת התקליטים" עצם העובדה שלהקה ישראלית שעושה מוזיקה אלטרנטיבית, לא קלה לעיכול, לא דומה לפופ-הישראלי-המזרחי המצליח בימים אלה...ועוד באנגלית... עצם העובדה שלהקה שכולה אומרת עכשוויות אינה מסתפקת בהפצה אינטרנטית ומגיעה להוצאת אלבום שלישי (שניים וחצי ליתר דיוק) היא הישג ראוי לציון. כלומר המוצר עצמו הוא כבר סיבה לשמחה. במיוחד במהדורה המיוחדת שכוללת בנוסף לסידי הרגיל גם דיווידי ובו הופעה שלמה של הלהקה במועדון "בארבי", מצולמת ומבויימת מדהים על ידי רן יורגנסון, כולל הופעת אורח מרגשת של שלמה גרוניך (בשיר "בולשביקים"). בהופעה חיה מתגלה "איטליז" באמת במלוא עוצמתה, וגם בולטת העובדה שהקהל שלה ממש מתלהב מהמוזיקה.
בנוסף לכך כולל הדיווידי גם ארבעה קליפים שלהם, ביניהם קליפי האנימציה פורצי הדרך ל"היי" ו"אטרקטיב" וגרסה של הלהקה לARMY OF MEשל ביורק האינסלנדית. הכל מופק ומעוצב ברמה מאד גבוהה, ממש כמו בחו"ל. בהוצאת "אנובה" מייצרים אלבומים שנשמעים ונראים כמו שצריך.
ואם כבר בעיצוב עסקינן, זאת בשבילי הזדמנות להביע התמרמרות בשמם של בני דורי, ואפילו צעירים ממני, על עניין שמאד מפריע לנו באלבום הזה (כמו באלבומים רבים בארץ ובעולם בזמן האחרון): אי אפשר לקרוא את האותיות הקטנות!!! הגודל הזעיר + הפונטים היותר מדי מעוצבים גורמים לכל מה שכתוב שם בחוברת להיות לא מובן. וזה חבל במיוחד מכיוון שאחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו לא מסתפקים בהורדה באינטרנט אלא קונים דיסקים היא האהבה למוצר הפלסטיק הזה... וזה כולל את החוברת. יוגדלו האותיות!!!
"איטליז" היא בעצם להקה די וותיקה. הגיטריסט והמלחין גיא בן שטרית (המכונה "גאבש") הקים אותה בראשית העשור כמין המשך ללהקתו "אינפקציה", תחילה תחת השם "מטבוחה" ואחר כך כ"איטליז" ניגנה איתו קבוצה גדולה של מוסיקאים מסצנת האלטרנטיב הישראלית, במין "סופרגרופ" שחבריה מתחלפים מדי פעם וגם פעילים בכל מיני להקות אחרות. עד אמצע העשור ניגנו עם בן שטרית הגיטריסטים אור בהיר, עוזי פיינרמן, ירון מיטלמן ועמית ארז, המתופף עומרי הנגבי, נגן הבס אדם שפלן, הקלידן יובל סמו, הזמרות יעל קראוס וטליה קליגר, הזמרות-קלידניות מאיה דוניץ ושרית שצקי, הסקסופוניסטיםאורי כנרותואייל תלמודי ועוד כל מיני אורחים לרגע. הופעות הלהקה שילבו חומרים מקורים ולא מעט קאברים. הקלטה ראשונה של שירים מקוריים כלל לא הופצה וניסיונות החברים לעניין חברות תקליטים בארץ ובחו"ל לא עלו יפה.
ב2005 הכללה "איטליז" את גיא בן שטרית בגיטרות ושירה, עמית ארז בגיטרות ושירה, אור בהיר בגיטרות, עומרי הנגבי בתופים, אדם שפלן בבס ושירה וזמרת סולנית חדשה: לי טריפון. ההרכב הזה הקליט אלבום בכורה VIOLENTLY DELICATE שיצא ב2007. קליפי אנימציה לשני שירים מהאלבום, ATTRACTIVE (בבימויים של יובל ומירב נתן) וHEY (שביים גיא בן שטרית) הציבו סטנדרט חדש וגבוה לקליפים בארץ וזכו בפרסים גם בתחרויות מכובדות בחו"ל (כולל פרס לבן שטרית שהעניק לו ספייק לי).
ב2008 עזב הבסיסט אדם שפלן את הלהקה והוחלף על ידי הדר גרין. באמצע 2009 הוציאה הלהקה מיני אלבום בשם DELICATELY VIOLENT ובו לצד שירים מקוריים קאבר לשיר של ביורק. עכשיו יוצא האלבום החדש והוא ממשיך את הקו הייחודי של הלהקה, אבל גם מרחיב מעט את האפשרויות לטובת קהל חדש. לרוב המאזינים הם ישמעו גם עכשיו די משונים. כך גם הופעות השקת האלבום, בשבועות הקרובים, שיהיו מיצגי מולטי מדיה שלא רואים בדרך כלל אצלנו. שווה לראות אותם ובעיקר שווה לשמוע.
"איטליז" יוצאת להופעות השקת האלבום החדש:
5.1 מועדון "בארבי" תל אביב
13.1 "הצוללת הצהובה" ירושלים
22.1 "ביט" חיפה
לקראת ההופעות התארחה הלהקה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב2.1.11
איטליז
לי טריפון שירה ושייקר, גיא בן שטרית בגיטרות וקולות, אור בהיר בגיטרה,
