גרוב

יש גרוב ישראלי!

מה זה גרוב? איך אפשר להסביר במילים מהו המרכיב המסתורי שהופך מוזיקה לגרוב מקפיץ ומחמם... הכי פשוט להאזין כדי להבין... ביום חמישי הקרוב, ה3.3.2011, תהיה למתעניינים הזדמנות לעשות את זה , כשבהאנגר 11 בנמל תל אביב יתקיים אירוע מוזיקלי ראשון מסוגו: פסטיבל הגרוב הישראלי. הפתעת המופע היא יורם ארבל, שחוזר לשיר לראשונה, ארבעים שנה אחרי "אני אצבע את השלכת בירוק", כשהוא משתף פעולה עם "התפוחים". חוץ ממנו ישתתפו שמות פחות מפתיעים אך לא פחות מדליקים: קרולינה, קותימן, אייל תלמודי (מבלקן ביט בוקס) , בום פם, האחים רמירז, דיגיטל מי, מארקי פ'אנק, סוליקו, עוזי נבון, Radio trip, Tree,LEFT   והראפרmc  גוגה (מלוס כפרוס). חלקם, כפי ששמת לב, Fאנקיסטים גרוביסטים על בסיס קבוע וחלקם רוקיסטים רחמנא ליצלן שמתארחים בחגיגה...  הם מתכנסים ביחד לא רק כהפגנת כוח של הגרוביות הישראלית העכשווית, אלא לרגל הוצאת אלבום חדש שנותן הצצה לסצנה ומשמש כרטיס ביקור לפעילים בתחום זה בחו"ל.

האוסף Mediterranean Grooves and Raw Sounds בהוצאת "אודיו מונטאז'" (שהוציאו  אלבומים של התפוחים, בום פם רדיו טריפ, TREE ועוד) כולל הצדעה קצרה לוותיקי שנות השבעים, עם "תני לי הזדמנות" של יורם ארבל, ו"פופ עוד" של צלילי העוד ובעיקר קטעים מהשנים האחרונות, חלקם שירים נדירים שלא יצאו קודם (של קרולינה, התפוחים, סוליקו ועוד), ואחרים מוכרים ברמה זו או אחרת, של משתתפי המופע וגם של לס היפיז, מארש דונדורמה, שממל, הקוליפונז, פאנקנשטיין ועוד.

הפסטיבל הזה, והאלבום הזה, מסמנים תופעה במוזיקה הישראלית של שנות האלפיים. לצד הימתיכונית-מזרחית, הרוק, הטראנס והאתני-שנטיפי למינהו יש בשנים האחרונות עוד אלטרנטיבה, שכמעט ולא היתה קיימת בעבר. אם לפני שמונה שנים כש"שבק ס" סיכמו במופע ענק "עשר שנים של גרוב", כלל הליינאפ בעיקר היפ הופ  (עם סאבלימינל והצל, ברי סחרוף, שוטי הנבואה, הדג נחש, יוסי פיין, מוש בן ארי, נייג´ל האדמו"ר, חלוצי החלל, תומר יוסף, אמסי שירי, קוואמי, מומי לוי, כלא שש, פישי הגדול, דאם, ש"ס) הרי שבשנים האחרונות ישנה פריחה עצומה של GROOVE חדש ומרענן, בכל מיני צבעים וטעמים, מFאנק ועד רוק, מג'אז ועד מוזיקה אלקטרונית, משנטיפי מקומי ועד מקצבים בלקניים, בעברית ובאנגלית  ובאינסטרומנטלית...שזה בכלל חידוש במוזיקה הישראלית הפופולרית. משהו עקרוני מאד השתנה לטובה בגישה למוזיקה הזו.

קחו למשל את "התפוחים". להקה פאנק-ג'אז-רוק-גרוב אינסטרומנטלית שהסולנים בה הם שני די ג'אים שמנגנים בפטיפונים... מי האמין לפני עשור שההצלחה שלהם תהיה כל כך גדולה בארץ ובעולם, מי היה מדמיין שבמופע הקודם שלהם יתארח שלמה בר מהברירה הטבעית... המוזיקה הישראלית החדשה נפתחה.

קחו את "הדג נחש", הלהקה הישראלית הכי פופולרית של העשור האחרון, הלהקה נמצאת בראש של רשימת הפקות גרוביות שפעם, רק לפני שנים אחדות, היו נשארות למביני עניין במועדוני תל אביב ובתכניות רדיו בודדות והיום הם בהופעות מצליחות בכל הארץ וחלקן גם בעולם, מוציאות אלבומים וזוכות בהרבה תשומת לב תקשורתית. קחו נשימה ארוכה...קותימן, קולולוש, התפוחים, אבי לייבוביץ והאורקסטרה, לוס כפרוס, איזבו, דנה עדיני, יעל דקלבאום, תמר אייזנמן, הודסקא אקספלוסיב, מרסדס בנד, הקרטל, המועדון, ג'וני "הקטן" גולדשטיין, גרוב כנעני, כהן @ מושון, סוליקו, הדורבנים, פורטרט, סגול 59, רוי אדרי, נעה פארן, איילה אינגדשט, קוואמי והחלבות, הגרובטרון, האחים רמירז, בום פם, גליה ירון, אמילי קרפל, אונילי, רונית ראסטה, התקווה 6, המושבה, אברהם טל, עומר קליין, פי.אר.טרופרז, THIRD WORLD LOVE, גמאגמא, מוש בן-ארי, עלמה זהר, זבוב עם גרוב, קוביאשי פורצלן, מארקי פאנק, קאשי, קוטג', שחם אוחנה, עידן קיי, גיא מר, יאיא, כל מפעלות המפיקים יוסי פיין, סאבו וקותי, מוקי ופילוני, חיים לרוז, משפחת תאקט ועוד המון היפ הופ ישראלי שלא יוזכר כאן מקוצר המקום.

נכון לא כולם חדשים ולא כולם עושים גרוב טהור אלא משלבים את המקצבים השחורים והגישה הFאנקית בתוך המוזיקה שלהם שנעה בין ג'אז לרוק למוזיקה עממית... אבל  בכולם מתקיימים תנאי הקבלה הבסיסיים של הסגנון: יכולת נגינה מאד גבוהה, שירה (כשיש שירה...) עם כל הלב והנשמה והפקה מוזיקלית בסטנדרטים בינלאומיים.

חלק ממשתתפי הפסטיגרוב

חלוצי תיעוד הגרוב

בשנת 2008, אחרי מה שהם הגדירו  כ"חפירות עמוקות של יותר מעשור בתקליטים ישראלים מאובקים ונשכחים" השיקה חבורת הדיג'אים "סוליקו" (אייל רוב, רונן סאבו, עידו סער ומיכה אמת) מיקסטייפ בשם  "ארכיאולוגיה" ובו הם עשו כבוד לגיבורים האלמונים של הגרוב הישראלי, חלוצי הז'אנר מסוף שנות הששים ובעיקר משנות השבעים. בין השמות באוסף (שניתן להורדה אינטרנטית בלבד) מוזכרים, קודם כל "שליחי הנשמה", להקתם של הכושים העבריים מדימונה והרבה שמות מוכרים יותר מהמוזיקה הישראלית של התקופה:  אלברט פיאמנטה, איתן מסורי, דורי בן זאב, הפלטינה, גרציה, צלילי העוד, צביקה פיק, שרי, ג'קי בראון, צוות "אל תקרא לי שחור", גלי עטרי, יזהר כהן ויגאל בשן.

סשה ארגוב חי וקיים

נפתח במשהו אישי. בסוף שנת 1974, כשהגעתי לגלי צה"ל לתפקיד הנכסף של עורך מוזיקלי, הראש שלי היה מלא בביטלס ורולינג סטונס ובוב דילן ובעיקר "רוק מתקדם"...קינג קרימזון, ג'נסיס ופינק פלויד. לא כל כך הבנתי למה מתכוונים וותיקי עורכי המוזיקה בתחנה, דובי לנץ, דני קרפל ובמיוחד רפי קדישזון, כשהם מדברים בהתלהבות שיא על המוזיקה של סשה ארגוב. הכרתי אמנם כמה שירים לו, בעיקר מימי "התרנגולים" ומהתקליט של עדנה גורן וקובי רכט, אבל באופן כללי חשבתי שהלחנים של ארגוב אמנם יפים אבל מיושנים ולא מתאימים לדור החדש והצעיר שאני הרגשתי חלק ממנו...

השינוי התחיל באותה תקופה כשיצא אלבום של גרסות חדשות לשירי סשה ארגוב, "תפוח זהב" בניהולו המוסיקלי של צביקה כספי. השתתפו באלבום זמרים צעירים יחסית, צילה דגן, דני מסינג, נעמי כפרי ועודד בן חור והעיבודים המוזיקליים, ששילבו כוחות חדשים כמו מתי כספי, יוני רכטר, אלונה טוראל, ציפי פליישר ובני נגרי עם מעבדים וותיקים כמו שמעון כהן ואריה לבנון, הפכו את השירים הישנים והמוכרים לרעננים ורלוונטיים. עד היום ההאזנה ל"הלילה הזה" ששר דני מסינג בעיבוד אלונה טוראל גורמת לאותה צביטה בלב...

בשנים הבאות גיליתי שרבים ממהפכני המוזיקה הישראלית החדשה שאהבתי, גדלו על ברכיו של ארגוב, העריצו את לחניו, וחזרו אליהם שוב ושוב. אריק איינשטיין, שלום חנוך, יוני רכטר, אבנר קנר, שלמה גרוניך, מתי כספי, יהודית רביץ, נורית גלרון... מלחינים ומעבדים וזמרים ... כולם הפכו את השירים הישנים לאקטואליים לא פחות מהמוזיקה החדשה של אותם ימים... הכניסה והעמקה לעולמו של ארגוב חשפה עושר בלתי נגמר של לחנים מושלמים, מלאי כבוד לטכסטים, מעניינים וחכמים מבחינה מוזיקלית ועם זאת לא מתנשאים, לא מיועדים למיטיבי לכת בלבד, אלא נגישים לכל מאזין... זהו קסם יצירתו של ארגוב, שלמרות נועזותו ומורכבות לחניו, הצליח להמציא כל כך הרבה מנגינות שהפכו כשהוא חיבר אותן למילים שתמיד הקפיד עליהן, ללהיטים גדולים ועל-אופנתיים. שירי עם קלסיים של ממש.

וכך, במקביל למהפכת הרוק והיוצרים האישיים של התקופה, יבלוט מקומו של סשה ארגוב (לצדם של משה וילנסקי ונעמי שמר), כמלחין הגדול, הפורה ורב ההשפעה על המוזיקה הישראלית של שנות הששים והשבעים ואפילו השמונים.

ארגוב המשיך ליצור עד מותו, בגיל 81, בשנת 1995, אך בשנים האחרונות המאזין הממוצע נתקל בשמו פחות. מדי פעם נזכרים בו במופעים מיוחדים, חד פעמיים. מתי כספי, מלחין פורה בעצמו, מופיע כבר חמש שנים במופע משירי ארגוב ביחד עם כלתו של סשה, הפסנתרנית גבי ארגוב, אך חוץ מפעילות מבורכת זו, ארגוב כמעט לא קיים בצליל העכשווי. נדמה שלדור החדש של המוזיקאים והמאזינים אין כמעט מושג שהיה פעם, עוד הרבה לפני זהר, ארגוב אחר. לכן חשובה כל כך היוזמה שנקטה טלי פולק, שדרנית ב"קול הקמפוס 106 FM", שהפיקה פרויקט חדש ומפתיע שמחזיר את ארגוב לתודעת הקהל הצעיר של ימינו: "מסע אספלט". במה שהיה אמור להיות שידור חד פעמי בתחנת הרדיו של המסלול האקדמי המכללה למנהל, הצליחה פולק לגייס רשימה ארוכה של מוזיקאי "אינדי", מהשמות הבולטים במוזיקה החדשה והאלטרנטיבית של ימינו, והקליטה 25 משיריו המוכרים ביותר של סשה ארגוב, וגם אחד "מסע אספלט", שלא התפרסם קודם לכן. הקולות בפרויקט הם של אבי עדאקי, אביגייל רוז, איה כורם, איילת רוז גוטליב, איתמר רוטשילד, אלון עדר, גליה חי ואבי בללי, הילה רוח, טל הפטר, יאיר יונה, יהוא ירון, יואב שושני, כרמי סיזפל וערן וויץ, לי גאון, מאלוקס, מיכאל גוטליב, מיכל לוטן, נועה גולנדסקי ואדם בן אמיתי, נילי פינק, נעם נבו, עינב ג'קסון כהן, צח דרורי, קרימינל פרוג'קט, רונית רולנד, רות דנון ומורן צ'סטק, שירלי קונס ותמר קפלנסקי. לרשימה הארוכה הזו תוסיפו את כל המעבדים והנגנים שעסקו במלאכה, ותקבלו מושג על גודלו של הפרויקט חסר התקדים הזה, שבינתיים נמצא רק ברשת וטרם יצא פיזית בדיסקים.

האתגר שעמד מול עיני יוצרי הפרויקט הזה היה לא פשוט. מצד אחד, הלחנים של סשה ארגוב מושלמים כפי שהם, קלסיים במובן שכל שינוי בהם עשוי לפגוע בשלמות הזו. ומצד שני, איך אומרים משהו אישי ומקורי שיצדיק את העיבוד החדש, ולא ישמע רק כמו חיקוי של המקור? נדמה לי שרוב מעבדי השירים כאן פעלו מתוך יראת כבוד ושמרו עד כמה שאפשר על רוח המקור, חלקם העזו לומר משהו שונה באופן הביצוע, אך הקפידו להיצמד ללחנים,  רק מעטים ממש התפרעו ושינו את השירים, ולאו דווקא לטובה.

ומה סשה היה אומר על כל העניין הזה? בתחילת שנות השמונים היה לי הכבוד לפגוש אותו  אישית כשהקלטתי איתו תכנית בביתו. אני מזכיר את זה לא (רק) כדי להשוויץ, אלא כדי למסור עדות ממקור ראשון: סשה ארגוב, הגאון המוזיקלי הנועז ופורץ הגבולות, היה מאד מאד קפדן ואפילו שמרן לגבי הביצועים לשיריו. אני מתאר לעצמי, שבהומור הדק שאפיין אותו, הוא היה מתחמק באלגנטיות מלומר את דעתו האמיתית על כל אלה שעשו את זה לא בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק כפי שהוא ראה בעיני רוחו.

ובעצם, דעתי על דעתו של סשה אינה משנה דבר. שכן "מסע אספלט", ברובו, אינו ממש מחדש מוזיקלית אלא בעיקר מפגיש את הקלסיקה עם קהל חדש שאולי יגלה בעקבות זאת את המקור. בכך הוא עושה שירות חשוב למוזיקה של ארגוב ולמוזיקה הישראלית בכלל.

אלקטרה! בהופעה!!! היום!!!

לקראת השקת הEP החדש שלה 

מחר 24.2.2011 באוזן בר ב22:30

הופיעה "אלקטרה" בתכניתי מוזיקה היום בגלי צה"ל ב20.2.2011

...וגם "רוקפור" היתה באולפן... וברוך בן יצחק הוא המפיק של "אלקטרה"... אז הם פתחו בג'אם משותף

 (ותודה לעדי צור על הרעיון)

סאונד: אסף סיטון ודני אור

צילומים: דני זודקביץ'

דורון פרחי ומרק לזר

"רוקפור" ו"אלקטרה"

OUR LIPS ARE SEALED

SHORTNIN' BREAD

"אלקטרה"

ניצן חורש בגיטרה ושירה, בועז וולף בתופים ושירה, דורון פרחי בבס ושירה

HEARTBREAK IS FOR FOOLS

I FEEL LOVE

OUR LAST DRINK
THE ISRAELITES

בעז וולף

דורון פרחי

ניצן חורש

רוקפור! בהופעה!!! הלילה!!!!

"רוקפור" במופע אקוסטי הלילה ב"בארבי" (אורחת נינט)  

לכבוד ההופעה הגיעה רוקפור לג'אם בתכניתי מוזיקה היום בגלי צה"ל ב20.2.2011
סאונד: אסף סיטון ודני אור
צילומים: דני זודקביץ'

יקי

איסר

ברוך

מרק

"רוקפור" בהופעה אקוסטית
ברוך בן יצחק בגיטרה ושירה, מרק לזר בבס ושירה, איסר טננבאום בתופים ושירה, 
יקי גני בפסנתר ואיי-פוד

העולם המופלא
מנת יתר
חור בלבנה
WILD ANIMALS

ומאחר שגם "אלקטרה" היו באותו יום באותה תכנית... החבר'ה גם ג'ימג'מו ביחד

"רוקפור" ו"אלקטרה" ביחד!!!!

OUR LIPS ARE SEALED

SHORTNIN' BREAD

עוזי והסגנונות והצ'רצ'ילים

בחזרה לשנות השבעים

נדמה שהידיעה שהתפרסמה השבוע על מופעי איחוד של יוצאי "הצ'רצ'ילים" ו"הסגנונות" באה בתקופה מתאימה לא רק מבחינת מצב הרוח הכללי בארץ, של התרפקות על העבר שנראה טוב יותר, אלא במיוחד הולמת את התחושה שבמוזיקה ישנה חזרה אל שנות השבעים המוקדמות, או ליתר דיוק לימים הטובים שבין סוף שנות הששים ותחילת השבעים, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור... ואין הכוונה לאמנים שהתחילו אז וממשיכים לעשות זאת עד היום וגם לא לאמנים צעירים שחוזרים לסאונד של הימים ומצליחים עכשיו, אלא ל"תחיית מתים" אמיתית. לאמנים ולהקות שהתפרקו או הפסיקו לפעול או שינו את סגנונם ועכשיו, פתאום, יש להם חיים חדשים ומפתיעים דווקא עם החומרים הישנים ההם.

כך התבשרנו, בחודש השני של שנת 2011, על ביקור צפוי של להקת "THE DOORS" האמריקנית בארצנו בחודש יולי הקרוב, בדיוק 40 שנה אחרי מות סולנם ג'ים מוריסון, ב1971, כשהוא בן 27 בלבד. אז אמנם מדובר רק שניים מחברי הלהקה המקורית, הקלידן ריי מנזרק והגיטריסט רובי קריגר, והזמר שאיתם, מארק פרנר לשעבר סולן להקת "גרנד פאנק ריילרואד" הוא פרפורמר ענק, אבל הוא לא יהיה בחיים ג'ים מוריסון הצעיר... ובכל זאת, אלה השירים של "THE DOORS", להקה שהיתה לה חשיבות והצלחה עצומות ברוק האמריקני מ1965 ועד 1972 (הלהקה הוציאה שני אלבומים חדשים אחרי מותו של מוריסון) ואם עשרות להקות חיקוי יכולות לבצע את השירים האלה, למה החברים המייסדים לא? .

אחרי כ30 שנה בהן התעסקו בקריירות סולו ובהוצאות מחודשות של הקלטות הלהקה, ריי מנזרק (השבוע בן 72) ורובי קריגר (בן 65) ממש עובדים בעשר השנים האחרונות בלהיות "הדלתות". ללא המתופף המקורי ג'ון דנזמור, השניים מנגנים שוב ביחד, אמנם בשל הגבלה חוקית לא תחת השם המפורש "הדלתות" אך בהחלט עם השירים שהם היו שותפים ביצירתם ובהקלטתם המקורית.

מימין: חיים רומנו, עוזי פוקס, מאיר ישראל, מיקי גבריאלוב

וגם בארץ, להבדיל, ישנה חזרה מסויימת אל הרוק הישן והטוב, ואל הרכבים שבזמן אמת לא ידעו הרבה נחת מבחינה מסחרית. גם אצלנו החזרה אינה בדיוק להרכבים המקוריים של הלהקות, אבל רוח הדברים נשמרת, והשירים... נצחיים. כך בשבועות האחרונים רץ מופע בשם "אחרית הימים 2" עם אלי מגן וגבי שושן בשירי הלהקה בה ניגנו יחד ב1972, וכך, לראשונה, יוצא עכשיו לדרך מופע של מיקי גבריאלוב, חיים רומנו, עוזי פוקס ומאיר ישראל, אנשי "הצ'רצ'ילים" ו"עוזי והסגנונות" שהיו, ביחד עם "האריות", הבולטות בלהקות הרוק של התקופה, או כפי שכינו אותן אז, "להקות הקצב". הלהקות הללו התאחדו כבר בעבר, אך אף פעם לא ביחד. ממש, אם להשתמש בעוד ביטוי מהימים ההם, "מפגש צמרת".

"הצ'רצ'ילים" ו"עוזי והסגנונות" היו להקות הקצב היחידות שהצליחו להגיע להפקת אלבומים משלהן. בעזרת מוזיקאים אורחים מחו"ל הן לא הסתפקו כמו רוב חבריהם לסצנה בקאברים ללהיטי התקופה אלא יצרו גם שירים מקוריים (באנגלית).

עטיפת עוזי והסגנונות

"עוזי והסגנונות" הייתה סופרגרופ שנוצרה ממפגש בין להקת "הסגנונות" של הגיטריסט אבי קרפל עם עוזי פוקס, סולן להקת "השמנים והרזים" (שבה ניגן האורגניסט צביקה פיק).

ביחד עם האורגניסט והמלחין האנגלי-שביקר-בארץ אייב אורצ'בר, הבסיסט רפי שוורץ והמתופף מאיר ישראל הקליטה הלהקה אלבום אחד בשם "חברים" ובו שיר הנושא ההימנוני ועוד לא מעט להיטי רוק-נשמה, ביניהם "רכבת הבוקר".

אחרי הוצאת האלבום ב1970 הלהקה התפרקה, כשעוזי פוקס ממשיך בקריירת סולו בעברית שנמשכת עד עצם היום הזה ומאיר ישראל הופך לאחד המתופפים העסוקים בארץ, מלהקת "תמוז" ועד להקתו של שלמה ארצי.

"הצ'רצ'ילים" הייתה להקת הקצב החשובה והפוריה ביותר בישראל והיחידה שזכתה בהצלחה משמעותית גם בחו"ל. בגלגולה הראשון ניגן בלהקה יצחק קלפטר, שכינויו "צ'רצ'יל" דבק בה (הוא אגב עזב אותם כדי להתגייס וגם כדי להצטרף ל"סגנונות") ואיתו חיים רומנו בגיטרה, מיקי גבריאלוב בבס ועמי טרייבטש בתופים. ביחד עם שחקני חיזוק מחו"ל: הזמר הקנדי סטן סולומון והגיטריסט הבריטי רוב הקסלי שהלחין את רוב מוזיקת הלהקה הם התחילו להקליט בסוף 1968. אלבומם הראשון, שיצא ב1969 היה שילוב מקורי של רוק  פסיכדלי ומוזיקה ישראלית, ערבית, מזרחית ויוונית. הוא כלל מוזיקת סרטים ("השמלה" של ג'ד נאמן ו"מקרה אשה" של ז'ק קתמור) וגם שיר בשם When You're Gone" שהפך לידוע בתקליט כשאריק איינשטיין, שפגש את הלהקה והתחיל לעבוד איתה, הקליט אותו בעברית כ"אחינועם לא יודעת". אלבום הלהקה שנמכר בזמן אמת בעותקים בודדים נחשב משנות ה-80  לקלאסיקה במוזיקה הפסיכדלית בעולם, וגם כיום שווה עותק מקורי שלו אלפי דולרים.

עטיפת הצ'רצ'ילים

אחרי האלבום הראשון הצטרף ללהקה אחד מטובי זמרי להקות הקצב, דני שושן (יוצא "הנסיכים" ו"האריות") והלהקה הופיעה גם בחו"ל והוציאה שני אלבומים מצויינים בבריטניה תחת השמות "ג'ריקו ג'ונס" ו"ג'ריקו".

במקביל, בארץ, היו "הצ'רצ'ילים" שותפים במהפכת הרוק הישראלי של אריק איינשטיין ("שבלול" ו"פלסטלינה" עם שלום חנוך, "בדשא אצל אביגדור" עם מיקי גבריאלוב) ובהקלטות רבות של אמנים ישראלים. חיים רומנו ומיקי גבריאלוב ממשיכים לעשות את זה עד היום, הראשון כאחד הגיטריסטים החשובים בארץ והשני כמלחינם של עשרות שירים מצליחים, כאלה שיצר לאחרים וכאלה ששר בעצמו. מי ידע לפני 40 שנה, שהבסיסט הביישן של "הצ'רצ'ילים" שלא חשב בכלל שיכתוב מוזיקה יעשיר את הזמר העברי בכל כך הרבה קלסיקות שהלחין. "אני ואתה", "אמא אדמה", "סע לאט", "ערב מול הגלעד", "סיפור של חורף", "עוף גוזל", "היא יושבה לחלון" ועוד עשרות. עכשיו הוא חוזר עם חבריו אל הימים שלפני...

מוניקה סקס בהופעה

לקראת הופעת ההשקה החגיגית של אלבומה החדש "מנגינה"
ב24.2.2011 בהאנגר 11 בנמל תל אביב
עם שלום חנוך, שלומי שבן, ירמי קפלן וקרני פוסטל

הופיעה "מוניקה סקס" בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב13.2.2011

"מוניקה סקס"

יהלי סובול בשירה וגיטרה, פיטר רוט בגיטרה ושירה, ספי אפרתי בבס וקולות,

שחר אבן צור בתופים, מחשב ושירה

גשר

השמלה ממדריד

רמקולים

עוד פעם

מנגינה

סן חוזה

גשם חזק

הכל במקום

סאונד: דני אור ואסף סיטון

שחר

פיטר

יהלי

ספי

צילום: דני זודקביץ'

יעל קראוס בהופעה

לקראת הופעותיה הקרובות
יום שלישי, 15.2, ב"תיאטרון תמונע"
יום שני, 21.2, ב"אינגה בר", הרצליה


יעל קראוס התארחה עם להקתה בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל

 יעל קראוס בשירה, הדר גרין בבס וקולות, עידו זלזניק בקלידים וקולות,

גליה חי בויולה וקולות, אבנר קלמר בכינור וקולות, ברק קרם בתופים

SHELLY

ALABAMA SONG

HOW SWEET

SUBWAY

MISTAKE

BOO

סאונד: גראם ג'קסון ואסף סיטון

צילומים: דני זודקביץ'

יעל קראוס

ברק קרם

עידו זלזניק

אבנר קלמר

הדר גרין

גליה חי

דודו טסה

מסע הקסם העיראקי של דודו טסה

האחים היהודים סאלח ודאוד אל כוויתי (שנולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי בשם עזרא) היו מהמוזיקאים המצליחים בעיראק בכל הזמנים. הם הקימו בשנות ה30 את תזמורת רשות השידור של עיראק, ניגנו בתזמורת של ראזי מלך עיראק ןהלחינו עשרות שירים לעצמם ולזמרים אחרים, לרבות אום כולתום ועבד אל ווהאב.

למרות יהדותם הם היו כוכבים בכל העולם הערבי והופיעו בסוריה, לבנון ומצרים. עם עלייתם ארצה בשנות ה50 הם לא קיבלו כאן כל תשומת לב, למעט שעה שבועית אחת בקול ישראל בערבית, ואילו בעיראק נמחק זכרם מההיסטוריה התרבותית והקרדיט ללחנים שלהם שונה ל"עממי". אמנם מעריציהם בעיראק ובעולם הערבי זכרו אותם, ואפילו בזמן מלחמת המפרץ, הם הושמעו בקביעות ברדיו העיראקי אך רק בשנים האחרונות עם הדחת סדאם חוסיין וכחלק ממאמצי השיקום של עיראק, זוכים האחים שוב בכבוד המגיע להם. בתוכנית שסקרה את תולדות המוזיקה במדינה ושודרה בטלוויזיה העיראקית ב2008 הם נבחרו למלחינים הבולטים ולחביבי הקהל בשנות ה30 וה40. גם בישראלי זכו האחים בהכרה ראשונה באיחור רב, כשב2006 יצא כאן דיסק כפול עם מבחר מהקלטותיהם (בהפקת שלמה אל כוויתי, בנו של סלאח) "כוכבם לא ידעך לעולם".

בגלל היחס הרע שקיבל בארץ ביקש דאוד אל כוויתי מבני משפחתו שלא להיות מוזיקאים, אך נכדו דודו טסה, שנולד ב1977, שלוש שנים אחרי מותו של דאוד (ונקרא על שמו) הפך לאחד המוזיקאים המוערכים והעסוקים בארץ בשנות ה2000. אמנם רוב הקריירה שלו הוא התחבר יותר לג'אז ולרוק שעליהם גדל (הוא מציין את ווס מונטגומרי וג'ימי הנדריקס כגיטריסטים שהשפיעו עליו) אך עכשיו, הוא נזכר ומזכיר את אבי אמו ואת דודה, באלבום של  חיפוש שורשים, התחברות לעבר ועידכונו לימינו: "דודו טסה והכוויתים".

דודו טסה, פועל במוסיקה הישראלית כבר יותר מעשרים שנה. בגיל 13 הוציא הזמיר הצעיר אלבום ראשון, "אוהב את השירים" שזכה בהצלחה גדולה בשוק הישראלי-ים-תיכוני, אחר כך, עקב שינויים בקולו ורצון להעמיק את לימודיו כמוזיקאי, הפך טסה לגיטריסט מאד מוערך כמלווה של זמרים אחרים (הוא ניגן בין השאר עם אביהו מדינה, אריאל זילבר, דפנה ארמוני, אייל גולן, זהבה בן, ריטה, רמי קלינשטיין, בלהקת המוזיקה הכורדית "נאש דידאן" ובלהקת תכנית הטלוויזיה של יצפאן).

בגיל 23, עשר שנים אחרי אלבומו הראשון, חזר דודו טסה גם לשיר לכתוב ולהלחין. בששת האלבומים שהוציא מאז שנת 2000 יצר צליל מיוחד ואישי שמשלב רוק והשפעות אתניות שונות, יצר מפגשים מוזיקליים מעניינים (למשל עם ג'וני גרינווד, גיטריסט "רדיו הד") וגם זכה בלא מעט להיטים. "אני רץ", "באת עם השקט", "ולך מה זה עושה", "בדיוק בזמן", "שכחתי לאהוב", "מגיע לי יותר" "זוזי" ועוד. לצד שיריו המקוריים נתן טסה תמיד כבוד גם לעבר שלו כשהקליט חידושים לתפילת "שמע ישראל",  "כך ברא אותך הטבע" של ארז הלוי, "היה לי חבר היה לי אח" של יאיר רוזנבלום ששרה נתנאלה,, "אני גיטרה" של נעמי שמר ששר בני אמדורסקי, "הלילה לא" של מאיר אריאל ורמי קלינשטיין ששרה ריטה, "אמי אמי" של אהובה עוזרי ועוד. נדמה שיותר מכל אלה היה חשוב לו השיר שהקליט לפני שמונה שנים לפסקול סרט של אבי נשר "סוף העולם שמאלה". זה היה שיר מצרי שאמו נהגה לשיר לו בילדותו: "פוג אל נאחל". השיר שובץ באלבומו של טסה "מתוך בחירה" שיצא באותה שנה, 2003 והוקלט שוב לאלבומו "בדיוק בזמן" ב2004. הוא זכה בהצלחה מפתיעה ברדיו הישראלי, שאינו נוהג לשלב בפלייליסט שירים בערבית (הפעם הבאה שזה קרה היתה לפני כשנה עם "יא מאמא" ששר שמעון בוסקילה באלבום הפרויקט של עידן רייכל), ודודו סיפר בראיונות אז על הקשר המיוחד שלו לשיר, כנצר לאחים אל כוויתי, שנהגו לשיר אותו.

באלבומו האחרון, "בסוף מתרגלים להכל" חזר טסה והזכיר את המורשת המשפחתית שלו כשהשתמש בקטע מנגינה של האחים כוויתי לשיר הנושא של האלבום.

עכשיו, אחרי שסיכם את עשר השנים הראשונות לפעילותו כבוגר באלבום מיטב להיטיו בהופעה, התפנה טסה לטפל במורשת המשפחתית לעומק. אלבומו "דודו טסה והכוויתים" הוא מסע מרגש אל העבר וחיבורו להווה. את כל השירים כתב והלחין סאלח אל כוויתי, והעיבודים החדשים הם של דודו ביחד עם שותפו המוזיקלי בשנים האחרונות, ניר מימון. הם הוסיפו קולות וכלים עכשווים להקלטות העתיקות מעיראק של שנות ה20 עד ה50, ומישראל של שנות ה50 וה60, משתף נגנים וותיקים וצעירים ליצירת מסע קסום בין הזמנים. כרמלה, אמו של דודו טסה, שרה בשיר אחד, יהודית רביץ וברי סחרוף שרים, כל אחד לחוד, בשני שירים אחרים, נגן החליל הוותיק אלברט אליאס, שניגן עם האחים אל כווייתי משתתף גם הוא ומולו  נגן העוד והכינור הצעיר (יחסית) יאיר דלאל שפועל כל השנים אחרונות בשימור המורשת. נגני רוק מהלהקה הנוכחית של טסה ואיתם תזמורת של כלי מיתר ערביים. השילובים פנטסטיים, ובטכנולוגיה של ימינו נשמע כאילו באמת דודו משתף פעולה עם סאלח שניגן בכינור לפני עשרות שנים (הוא הלך לעולמו בשנת 1986). טסה עושה את זה עם הרבה אהבה ותשומת לב, עם המון כבוד לעבר הרחוק. כנראה בגלל המשפט שאמר לו יאיר דלאל ושמצוטט בחוברת הדיסק: "מענדי עתיק מענדי שדיד" יענו: "אם אין לי ישן אין לי חדש".

למאזין דובר הערבית, ובמיוחד למי שמכיר את המסורת המוזיקלית העיראקית זוהי בוודאי חגיגה של נוסטלגיה וחיבור לימים שנעלמו (יש כאן אפילו הקלטה ראשונה של האחים כוויתי כשהיו בני 14 ו16, בכווית, ב1925). למאזין כמוני, שאינו מבין מילה מהנאמר בשירים, ישנה כאן  הזדמנות להכיר עולם מופלא וקסום שמצליח לרגש למרות השפה הזרה. בזכות דודו.

BYE BYE THE WHITE STRIPES

פרידה בשחור לבן ואדום

 "הווייט סטרייפס לא שייכים יותר למג וג'ק. הם שייכים לך ובאפשרותך לעשות בהם ככל שעולה בדעתך. היופי שבאמנות ובמוזיקה הוא שהם יכולים להישאר לנצח אם אנשים ירצו בכך... תודה לך על השתתפותך בחוויה הזו, בזכותך היא אף פעם לא תאבד..."

כך, בהודעה קצרה (שזהו רק חלק ממנה) הודיעו בשבוע שעבר ג'ק ומג ווייט על התפרקות THE WHITE STRIPES אחת הלהקות הכי מדליקות של שנות ה2000. למעריצי הצמד, והחתום מעלה הוא בהחלט אחד מהם, החדשה הזו לא באה בהפתעה, כבר שנים אחדות שעיקר פעילותו של ג'ק ווייט היא מחוץ לצמד, אבל בכל זאת זוהי הזדמנות להיפרד מהרכב שהצליח להמציא משהו חדש במוזיקת הרוק. וזהו בהחלט לא עניין של מה בכך.

הם (היו) רק שניים: זמר-גיטריסט ומתופפת, והם נשמעו כמו להקה שלמה. הם עשו מוזיקה נהדרת שנשענה על ריתם-אנד-בלוז שורשי, אבל התרעננה בזכות האנרגיות המופלאות שלהם והפורמט הבלתי רגיל. שהרי בימינו נורא קשה להמציא במוזיקה משהו חדש באמת,  כמעט כל דבר מזכיר או נשמע כמו או דומה או משתמש בדגימות ממוזיקות של פעם. ולכן  לעתים קרובות, החידוש העיקרי הוא בעיבוד, בהפקה וגם באריזה: התדמית, המראה, השיווק, הקליפים... ההמצאה של "ווייט סטרייפס" היתה היכולת, למרות ההרכב הסופר מינימליסטי, לגרום לתחושה ששום דבר לא חסר בצליל שלהם. ג'ק ווייט, שכותב את רוב השירים הוא עילוי גיטרה שמנגן בבת אחת ליווי, סולו ותפקידי בס. הוא עשה את זה גם בהופעות חיות, כך שברור שלא מדובר בטריק של הקלטה. מג, שהיא מתופפת מאד בסיסית מצליחה איכשהו למלא את כל כל השאר והתוצאה מושלמת: מוזיקה שנשמעת בבת אחת חדשנית ומקורית וגם מסורתית ומוכרת.

בתחילת דרכם הם ערפלו את הביוגרפיה שלהם ולא היה ברור אם הם בעל ואשה, אח ואחות או סתם שני ווייטים והאם זה בכלל שמם האמיתי. רק בשלב מאוחר יחסית נחשפה העובדה שהם היו נשואים זמן קצר בסוף שנות התשעים, שלה קוראים מג ווייט (ילידת 1974)  ולו ג'ון אנטוני גיליס (1975). הם נישאו ב1997, וכשהקימו צמד הוא לקח את שמה.

THE WHITE STRIPES  קמו בדטרוייט בשנת 1997 על ידי ג'ק ווייט שהוא היה קודם לכן מתופף בלהקת קאנטרי ורצה לנגן ריתם אנד בלוז פנקיסטי. במג, שנגנה זמן קצר גם בכינור, הוא מצא שותפה לחזון שלו בעיקר בגלל שלדבריו היא ידעה מתי לא לנגן. ביחד הם שילבו בלוז ישן, פופ שנות הששים, גראנג' , פנק בריטי סטייל שנות השבעים, פולק אמריקני, רוק כבד, שירי מחזות זמר עתיקים ולעתים הכל ביחד.

מיד אחרי הקמת הצמד הם החלו להופיע ביחד עם להקות רוק עצמאיות (בראשן "פייבמנט") ובשנת 1999 יצא בחברת תקליטים קטנה אלבום הבכורה שלהם שכלל בעיקר חומר מקורי אך גם הצדיע למקורות בגרסות ל"כוס קפה נוספת" של בוב דילן ול"תפסיקי להתמוטט" של רוברט ג'ונסון. עטיפת הדיסק הציגה אותם בשלושה צבעים בלבד: שחור, לבן ואדום ומאז ועד סוף דרכם שילוב הצבעים האלה היה חלק מרכזי בתדמית שלהם. למרות שהתגרשו בשנת 2000 המשיכו בשם המשותף וכמובן גם בפעילות הצמד. בעזרת חריש עמוק של התקשורת והופעות בארה"ב, יפן ואירופה הפך את הצמד (לצד "הסטרוקס") להרכב החם ביותר ברוק האמריקני הצעיר של 2002. שלושת אלבומיהם הראשונים יצאו מחדש בחברת תקליטים גדולה ושירים שלהם, שנתמכו בשורה של קליפים מאד יצירתיים, הפכו ללהיטי ענק. השניים, שבתחילת דרכם נחשבו לאבנגרד מינימליסטי לא מסחרי הפכו להצלחה בינלאומית גדולה. ב2003 יצא אלבומם הרביעי "ELEPHANT" וביסס את מעמדם כאחת הלהקות הבולטות ברוק העולמי. האלבום המדהים הוקלט בבריטניה תוך שבועיים , וכלל את אחד השירים הגדולים והחשובים ביותר של התקופה, "SEVEN NATION ARMY" וגם חידוש ל"אני לא יודע מה לעשות עם עצמי" של דייוויד ובכרך (עם קליפ בכיכובה של קית מוס).

ב2005, בשיא ההצלחה, המסלול התחיל להשתנות.  עם הוצאת אלבומם החמישי, המאד מצליח, GET BEHIND ME SATAN עבר ג'ק ווייט לגור בנשוויל עם אשתו החדשה, הזמרת-דוגמנית קרן אלסון (אותה הכיר כשהשתתפה בקליפ של הלהקה) והחל מחליש את מחויבותו לווייט סטרייפס. מאז הם הוציאו רק עוד אלבום אולפן אחד ICKY THUMP, שיצא ב2007, הצליח מאד מסחרית ואף זכה ב"גראמי".התרכזו בעיקר בהופעות ואף הוציאו אלבום ודיוידי בהופעה, אך ג'ק היה עסוק בהמון פרוייקטים אחרים, ביניהם בשתי להקות שהקים והוביל, THE RACONTEURS (עם הזמר והיוצר ברנדן ברנסון) וTHE DEAD WEATHER (עם הזמרת אליסון מוסהארט), בהפקות מוזיקליות לזמרים אחרים, ביניהן לאשתו קרן אלסון, לזמרת הקנטרי הוותיקה לורטה לין וגם לפעילות בתחום הקולנוע. עכשיו הוא הגיע למסקנה שהגיע הזמן לעשות לזה סוף רשמית. חברת התקליטים של הצמד מבטיחה להוציא בקרוב עוד אלבומים: הקלטות גנוזות והופעות חיות של ההרכב, אבל הווייט סטרייפס כנראה לא יחזרו להקליט או להופיע. עד הקאמבק הבא.

הTREE הוא HIGH...

העץ הוא גבוה

על TREE שמעתי לפני כשנתיים בביקור בחנות תקליטים תל אביבית (כן, יש עדיין דברים כאלה!) בשם "קצת אחרת". הייתי בטוח שהדיסק הקצר שהומלץ על ידי המוכר הוא הוצאה מחודשת בדיסק של תקליט נשכח של להקה אמריקנית מסוף הסיקסטיז. זה נשמע כל כך טוב וכל כך אותנטי, כולל העטיפה הפסיכדלית / תמימה... מה רבה הייתה הפתעתי וגו'. שהם בכלל ישראלים, קיבוצניקים מעמק חפר, שאוהבים לנגן ביחד ועושים את זה נהדר.

עטיפת הEP

בשנתיים הבאות צץ ועלה שם הלהקה בכל מיני הקשרים של סצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ, והנה עכשיו יוצא האלבום המלא הראשון שלהם (בהוצאת "אאודיו קולאג'") והוא עולה על כל הציפיות. יצירה משובחת של רוק ובלוז ופסיכדליה שנשמעת כמו ג'אם חי באולפן, כשיש המון מה להגיד מוזיקלית בכל קטע, ויש חופש מוחלט לעשות את זה, גם אם מדובר בקטע של 12 דקות כולל אילתורים וסולואים כמו בימים הרחוקים ההם, כשלאמנים צעירים היה חשוב יותר להיות מיוחדים מאשר מצליחים. וכן, זה באנגלית. וזה ישראלי כי הם ישראלים ומכיוון שלא מעט ישראלים גדלו על "קרידנס קלירווטר ריווייוול", "ג'פרסון ארפליין", "הדלתות", "גרייטפול דד", "לד זפלין", "קצפת", "החיות" ועוד ועוד ועוד.

הסיפור של TREE מתחיל בזמר-גיטריסט-מלחין בן גולן (המכונה בנגו) מקיבוץ המעפיל שנהג לנגן בימי התיכון עם כל מיני חברים מהקיבוץ ומהסביבה, חלקם כאלה שמנגנים איתו גם כיום. הייתה להם להקה בתיכון בשם "ג'ינג'ר" ולפני כשבע שנים, כשבן היה בן 21, הוא ניגן עם המתופף נווה קורן בהרכב ראשון של TREE עם הבסיסט אמיתי וילק וללא קלידן. שנתיים לאחר מכן התגבש הרכב TREE שעליו אנחנו מדברים היום, כשעם בן גולן משתתפים שלושה מוזיקאים ויוצרים שגדלו כמוהו בעמק חפר.

יאיר ורמוט, נגן גיטרה אקוסטית ובעיקר מגוון של קלי מקלדת, אורגנים, האמונד, רודס, וורליצר, יוניווקס (מקלדת משנות ה50) ופארפיסה. הוא מלחין וזמר בן 27, שגדל במושבים שונים בעמק חפר וגר כיום במושב אמץ. יש לו סולו באלבום, שיר שכתב בשםDarling .

שני החברים הנוספים הם האחים נווה ודור קורן מקיבוץ עין החורש. נווה קורן, בן 26, הוא המתופף והאחראי על רוח הלהקה (כך בפירוש, הוא מקבל קרדיט בעטיפה על spirit), גר בימינו בקיבוץ המעפיל בשכנות לבגנו. אחיו הצעיר, דור, בן 22, גדל וחי בקיבוץ עין החורש. התחיל דרכו כגיטריסט ועבר לנגן בבס כשהיה בן 17 והוזמן  לנגן בהופעה הראשונה של ההרכב הנוכחי. בסיס הפעילות של TREE  נמצא כיום בקיבוץ המעפיל, בו יש להם מקלט חזרות מאובזר שמאפשר סביבה וממנו הם יוצאים להופעות ברחבי הארץ.

הם אולי לא נשמעים ישראלים, אבל הקיבוצניקים האלה לגמרי מפה, ורוצים להגיע לקהל המקומי. לא בכל מחיר, אלא בדרך שלהם, כלומר בשביל עוקף תקשורת מיינסטרים. בשנת 2008, לדוגמא, הם החליטו לעשות כמעשה "גרייטפול דד", ג'ניס ג'ופלין ו"הבאנד" (שיצאו ב1970 למסע ברכבת בשם "Festival Express") או אולי בהשפעת "מסע הבחירות של מאיר אריאל" (ישראל 1987) ולצאת ל"טור" ארצי, כלומר להגיע גם לפריפריה מתוך ידיעה שביזנס גדול לא יהיה בהופעות האלה, אבל סיכוי להגיע לקהל חדש בהחלט יש.

ביחד עם עוד שתי להקות, הקיבוצניקים ניב הדר ו"להקה מקורית" (שבה השתתף גם בן גולן, והיא מבצעת שירים מקוריים  בעברית) והלהקה הירושלמית "יום שני האחרון של אוקטובר" הם שכרו אוטובוס, ציירו עליו ציורים פסיכדליים ויצאו ל "מסע האוטובוס החשמלי" כשבכל מקום אליו הגיעו הצטרפו אליהם הרכבים מקומיים. כך למשל, בחאן-שחרות הופיעה גם להקת נערים בני 14 בשם "אברא קדאברא" .

הקרדיט ליצירת שירי TREE משותף לכל חברי הלהקה, הם כותבים ומעבדים ומבצעים בעצמם, גרסה פרטית שלהם לרוק, בלוז, ג'אז ופסיכדליה... כמו פעם, בארה"ב של סוף שנות הששים תחילת השבעים.

הם חיים בזמן אחר, לא רק מבחינת הסגנון המוזיקה והסאונד, אלא  בתפישת הזמן שלהם. הEP (תקליטון ארוך) הראשון שהוציאו בשנה שעברה כלל רק שלושה שירים, אבל נמשך 31 דקות, כשאחד הקטעים "THE GREEN VALLEY JAM" משתרע על פני ...

התחושה שיש זמן היא חלק מרכזי מהקונספט, הם לא מתרכזים בנגינת שירים אלא מג'אמג'מים, מאלתרים, נותנים למוזיקה להוביל אותם. יש המון חופש ושמחה פנימית במוזיקה שלהם, אולי בגלל השדות והמרחבים של עמק חפר...

וזה כנראה עובד, לא ברמת כוכבי ערוץ 2, אבל בטח בקרב חובבי מוזיקה עצמאית, הEP זכה בהצלחה גדולה יחסית (ונמכר ב2000 עותקים) ושמה של TREE החל להגיע לאמנים קשובים אחרים. עם ברי סחרוף הם נפגשו בערב אזכרה לחייל איתי שטיינברג ז"ל שנפל במלחמת לבנון. בעקבות המפגש הם ניגנו עם ברי בג'אמים וגם השתתפו בערב מחווה לאלבומו "סימנים של חולשה"  ב"צוותא" בתל אביב. עם עמיר לב הם נפגשו כשהפיק אלבום לשורש, בעליו של פאב "הפטריה" בקיבוץ דן, חברי TREE ניגנו והקשר עם עמיר לב הוביל אותם גם להופעות משותפות, ביניהן בפסטיבל אינדינגב האחרון.

יותר מכל אלה התפרסמה הלהקה כששלושה מחבריה (בן, דור ונווה) הקליטו עם גבע אלון את אלבומו האחרון (בינתיים) GET CLOSER והם מלווים אותו בסיבוב ההופעות שלו. גבע מצדו השתתף באלבום הבכורה שלהם, כאחראי על הפקת השירה בארבעה מהשירים.

עטיפת האלבום

האלבום, שנקרא פשוט TREE, נכתב והופק מוזיקלית על ידי ארבעת חברי הלהקה וצריך לתת קרדיט מיוחד למי שגרם לו להשמע כפי שהוא נשמע... לגמרי מפעם. ההקלטות התקיימו באולפני "העוגן" על ידי הטכנאים יאיר,שרון ושלומי (ללא שמות משפחה על העטיפה), בושלו על ידי הלהקה ביחד עם המפיק חובב התקליטים אורי ""MixMonster וורטהיים (איש "התפוחים" ו"רדיו טריפ") כשבמאסטרינג משתתף טכנאי ההקלטות הוותיק יהודה זייתון. מאסטרפיס של שיחזור תקופה שהופך את הכל לרלוונטי לגמרי לימינו, כשהעבר והעתיד מתערבבים זה בזה ויוצרים את ההווה החדש. לא צריך להיות מסטול כדי להנות מהטריפ הפסיכדלי הזה.

צילומים: נעה פלקר