דודו טסה

מסע הקסם העיראקי של דודו טסה

האחים היהודים סאלח ודאוד אל כוויתי (שנולדו בכווית למשפחה ממוצא עיראקי בשם עזרא) היו מהמוזיקאים המצליחים בעיראק בכל הזמנים. הם הקימו בשנות ה30 את תזמורת רשות השידור של עיראק, ניגנו בתזמורת של ראזי מלך עיראק ןהלחינו עשרות שירים לעצמם ולזמרים אחרים, לרבות אום כולתום ועבד אל ווהאב.

למרות יהדותם הם היו כוכבים בכל העולם הערבי והופיעו בסוריה, לבנון ומצרים. עם עלייתם ארצה בשנות ה50 הם לא קיבלו כאן כל תשומת לב, למעט שעה שבועית אחת בקול ישראל בערבית, ואילו בעיראק נמחק זכרם מההיסטוריה התרבותית והקרדיט ללחנים שלהם שונה ל"עממי". אמנם מעריציהם בעיראק ובעולם הערבי זכרו אותם, ואפילו בזמן מלחמת המפרץ, הם הושמעו בקביעות ברדיו העיראקי אך רק בשנים האחרונות עם הדחת סדאם חוסיין וכחלק ממאמצי השיקום של עיראק, זוכים האחים שוב בכבוד המגיע להם. בתוכנית שסקרה את תולדות המוזיקה במדינה ושודרה בטלוויזיה העיראקית ב2008 הם נבחרו למלחינים הבולטים ולחביבי הקהל בשנות ה30 וה40. גם בישראלי זכו האחים בהכרה ראשונה באיחור רב, כשב2006 יצא כאן דיסק כפול עם מבחר מהקלטותיהם (בהפקת שלמה אל כוויתי, בנו של סלאח) "כוכבם לא ידעך לעולם".

בגלל היחס הרע שקיבל בארץ ביקש דאוד אל כוויתי מבני משפחתו שלא להיות מוזיקאים, אך נכדו דודו טסה, שנולד ב1977, שלוש שנים אחרי מותו של דאוד (ונקרא על שמו) הפך לאחד המוזיקאים המוערכים והעסוקים בארץ בשנות ה2000. אמנם רוב הקריירה שלו הוא התחבר יותר לג'אז ולרוק שעליהם גדל (הוא מציין את ווס מונטגומרי וג'ימי הנדריקס כגיטריסטים שהשפיעו עליו) אך עכשיו, הוא נזכר ומזכיר את אבי אמו ואת דודה, באלבום של  חיפוש שורשים, התחברות לעבר ועידכונו לימינו: "דודו טסה והכוויתים".

דודו טסה, פועל במוסיקה הישראלית כבר יותר מעשרים שנה. בגיל 13 הוציא הזמיר הצעיר אלבום ראשון, "אוהב את השירים" שזכה בהצלחה גדולה בשוק הישראלי-ים-תיכוני, אחר כך, עקב שינויים בקולו ורצון להעמיק את לימודיו כמוזיקאי, הפך טסה לגיטריסט מאד מוערך כמלווה של זמרים אחרים (הוא ניגן בין השאר עם אביהו מדינה, אריאל זילבר, דפנה ארמוני, אייל גולן, זהבה בן, ריטה, רמי קלינשטיין, בלהקת המוזיקה הכורדית "נאש דידאן" ובלהקת תכנית הטלוויזיה של יצפאן).

בגיל 23, עשר שנים אחרי אלבומו הראשון, חזר דודו טסה גם לשיר לכתוב ולהלחין. בששת האלבומים שהוציא מאז שנת 2000 יצר צליל מיוחד ואישי שמשלב רוק והשפעות אתניות שונות, יצר מפגשים מוזיקליים מעניינים (למשל עם ג'וני גרינווד, גיטריסט "רדיו הד") וגם זכה בלא מעט להיטים. "אני רץ", "באת עם השקט", "ולך מה זה עושה", "בדיוק בזמן", "שכחתי לאהוב", "מגיע לי יותר" "זוזי" ועוד. לצד שיריו המקוריים נתן טסה תמיד כבוד גם לעבר שלו כשהקליט חידושים לתפילת "שמע ישראל",  "כך ברא אותך הטבע" של ארז הלוי, "היה לי חבר היה לי אח" של יאיר רוזנבלום ששרה נתנאלה,, "אני גיטרה" של נעמי שמר ששר בני אמדורסקי, "הלילה לא" של מאיר אריאל ורמי קלינשטיין ששרה ריטה, "אמי אמי" של אהובה עוזרי ועוד. נדמה שיותר מכל אלה היה חשוב לו השיר שהקליט לפני שמונה שנים לפסקול סרט של אבי נשר "סוף העולם שמאלה". זה היה שיר מצרי שאמו נהגה לשיר לו בילדותו: "פוג אל נאחל". השיר שובץ באלבומו של טסה "מתוך בחירה" שיצא באותה שנה, 2003 והוקלט שוב לאלבומו "בדיוק בזמן" ב2004. הוא זכה בהצלחה מפתיעה ברדיו הישראלי, שאינו נוהג לשלב בפלייליסט שירים בערבית (הפעם הבאה שזה קרה היתה לפני כשנה עם "יא מאמא" ששר שמעון בוסקילה באלבום הפרויקט של עידן רייכל), ודודו סיפר בראיונות אז על הקשר המיוחד שלו לשיר, כנצר לאחים אל כוויתי, שנהגו לשיר אותו.

באלבומו האחרון, "בסוף מתרגלים להכל" חזר טסה והזכיר את המורשת המשפחתית שלו כשהשתמש בקטע מנגינה של האחים כוויתי לשיר הנושא של האלבום.

עכשיו, אחרי שסיכם את עשר השנים הראשונות לפעילותו כבוגר באלבום מיטב להיטיו בהופעה, התפנה טסה לטפל במורשת המשפחתית לעומק. אלבומו "דודו טסה והכוויתים" הוא מסע מרגש אל העבר וחיבורו להווה. את כל השירים כתב והלחין סאלח אל כוויתי, והעיבודים החדשים הם של דודו ביחד עם שותפו המוזיקלי בשנים האחרונות, ניר מימון. הם הוסיפו קולות וכלים עכשווים להקלטות העתיקות מעיראק של שנות ה20 עד ה50, ומישראל של שנות ה50 וה60, משתף נגנים וותיקים וצעירים ליצירת מסע קסום בין הזמנים. כרמלה, אמו של דודו טסה, שרה בשיר אחד, יהודית רביץ וברי סחרוף שרים, כל אחד לחוד, בשני שירים אחרים, נגן החליל הוותיק אלברט אליאס, שניגן עם האחים אל כווייתי משתתף גם הוא ומולו  נגן העוד והכינור הצעיר (יחסית) יאיר דלאל שפועל כל השנים אחרונות בשימור המורשת. נגני רוק מהלהקה הנוכחית של טסה ואיתם תזמורת של כלי מיתר ערביים. השילובים פנטסטיים, ובטכנולוגיה של ימינו נשמע כאילו באמת דודו משתף פעולה עם סאלח שניגן בכינור לפני עשרות שנים (הוא הלך לעולמו בשנת 1986). טסה עושה את זה עם הרבה אהבה ותשומת לב, עם המון כבוד לעבר הרחוק. כנראה בגלל המשפט שאמר לו יאיר דלאל ושמצוטט בחוברת הדיסק: "מענדי עתיק מענדי שדיד" יענו: "אם אין לי ישן אין לי חדש".

למאזין דובר הערבית, ובמיוחד למי שמכיר את המסורת המוזיקלית העיראקית זוהי בוודאי חגיגה של נוסטלגיה וחיבור לימים שנעלמו (יש כאן אפילו הקלטה ראשונה של האחים כוויתי כשהיו בני 14 ו16, בכווית, ב1925). למאזין כמוני, שאינו מבין מילה מהנאמר בשירים, ישנה כאן  הזדמנות להכיר עולם מופלא וקסום שמצליח לרגש למרות השפה הזרה. בזכות דודו.