קוטנר רוק.נט: מרץ 2011

יום שני, 28 במרץ 2011

דניאלה ובן ספקטור

מה זאת אהבה

אחד השירים הכי מדליקים של הזמן האחרון הוא CUT IT OUT, להיט ראשון מתוך אלבום באנגלית של דניאלה ובן ספקטור LOVE IS. השיר הזה, מין גרסה מעודכנת ללא אנחות (סקס) וללא הנחות (יחסים) ל"אני אוהבת אותך אני כבר לא" של סרג' גינסבורג וג'יין בירקין, הוא פנטסטי. בגלל המוזיקה המדבקת בו, שמציגה את דניאלה בדרך חדשה ומרעננת, וגם בגלל המילים שלו, הדואט בכל כך לא מקובל בשירים בפופ של ימינו.

"אני אוהב אותך" הוא שר לה, "לא, אתה לא" היא עונה לו, והוא מתעקש שוב ושוב ושוב "אני אוהב אותך", והיא עונה לו: "אתה לא אוהב אותי, אתה רק אוהב את האהבה שלך..." וככה זה ממשיך עוד להתעסק בזוויות שונות של הדבר הזה שנקרא אהבה וצורך בקשר ויחסים, כשהמסקנה הסופית שלהם, העצובה יש לומר, היא CUT IT OUT, או כדברי המשורר (עלי מוהר ז"ל) די עם הבולשיט.

יש משהו מטעה בשיר הזה שיצא כתקליטון הראשון מתוך האלבום. נדמה אולי שמדובר באלבום של צמד במובן של זמרת וזמר. אז זהו, שלא. הקול הגברי בדואט הוא בכלל של זמר ויוצר אוסטרלי, אם ג'ק בי (M. JACK BEE) שהשתתף בהקלטה, ופרט לקולות רקע מרוחקים פה ושם, בן ספקטור לא שר באלבום אלא נמצא מאחור עם העיבודים וההפקה המוזיקלית, התיכנותים ורוב הנגינה (כשאיתו דן קרפמן בבס ויונתן עומר בתופים).

הם זוג, בחיים ובדיסק, אבל דניאלה היא הקול והיא כל המילים והמנגינות. אולי יש בכך סמליות באלבום שנקרא "אהבה היא" ועיסוקו הוא יחסים במשפחה, גם ובעיקר בין בני זוג נשוי. אם פעם בסרט "סיפור אהבה" הסלוגן הקיטשי אמר "אהבה היא אף פעם לא לבקש סליחה" אז כאן המסר הרבה יותר אמיתי: אהבה היא לתת מקום לבן / בת הזוג שלך ולתמוך בו /בה. זה מביא, לפחות, לאלבום מאד יפה, עם שירים מתוקים/צובטים של דניאלה והפקה מינימליסטית מושלמת של בן. כאן בליווי פסנתר או גיטרה, שם בנגיעות אלקטרוניקה, העיקר בעבודה שלו הוא לתת לה מקום לשיר. לומר את דברה. ובדרך כלל היא עושה את זה בשקט בשקט, בעדינות, במין היסוס... אולי בגלל שהיא, לדבריה, לא באמת יודעת מה היא האהבה.

האלבום LOVE IS, שנוצר במקביל לאלבום הבכורה המצויין שהוציאה ספקטור לפני קצת יותר משנה, הוא מעין השלמה לאלבום ההוא. מין THE MAKING OF הנפשי של התקופה. היא מדווחת בו על מה שקרה לה בראש ובלב בזמן שהיא הקליטה את "הכוכב הזה מת", "הירושימה", "על הים", "לישון בלעדי" ושאר התמונות הקסומות שציירה בצבעי מים רכים באלבום שלה.

דניאלה ציינה אז שהושפע מסופייאן סטיבנס (לפני המהפכה האלקטרונית של אלבומו החדש), מתום יורק מ"רדיו הד" וגם מ"ברייט אייז", "סיגור רוס", אביתר בנאי והשירים של לאה גולדברג... וכך האלבום ההוא שילב טכסטים בעברית עם מנגינות שנשמעות לא מכאן, מארה"ב ועד יפן, מרוסיה ועד בריטניה.

לפני שנה וחצי היא הוצגה כתגלית חדשה, אבל למעשה, בגיל 28, הייתה לה כבר היסטוריה במוזיקה. בגיל צעיר היא למדה לנגן בגיטרה ופסנתר אך רק לאחר שירות צבאי וחזרה משהות ארוכה בחו"ל, החלה המוסיקה להיות עניין מרכזי בחייה. היא הופיעה עם שירים שכתבה, לבדה או בהרכב "אלקטרו אקוסטי" עם בן ספקטור בסינטיסייזר וסמפלר, רועי קרפמן בקלידים ואקורדיאון, דן קרפמן בבס וקולות, אורי אבני בגיטרה ואסף דגן בתופים. הם גם הקליטו EP ובו ששה שירים שכתבה, שחלקם הגיע לאלבום הבכורה שלה.

לצד שיריה המקוריים, דניאלה, אז בשמה המקורי, פפיש, ניגנה ושרה גם באנגלית בהרכב בשם TWO DROPS, עם הקלידן וכותב השירים בן ספקטור והזמרת שירלי קונס. היא גם הלחינה מוסיקה למופעי מחול ("כל החלונות פתוחים" של נדר רוסנו, "תשוקת ההומלסים" של רובי אדלמן), להצגות תיאטרון וסרטים קצרים (למשל לסרט "כלא" של עדי הראל).

לפני כארבע שנים החליטה לצמצם את פעילותה בהרכבים השונים ולהתרכז ביצירת אלבום משלה. היא החלה לעבוד על החומרים שלה בבית, כשהיא כותבת, מלחינה ומעבדת בעצמה ונעזרת בצדדים הטכניים של ההפקה וההקלטה בבן ספקטור לו נישאה באותה תקופה. האלבום התקבל בהתלהבות בביקורת, חלק משיריו הושמעו לא מעט ומאז הוצאתו הפך שמה של דניאלה ספקטור לאחד הבולטים בין היוצרות והזמרות הצעירות של התקופה ולא רק בחוגי האלטרנטיב התלאביבי... אז אמנם היא שרה באלבום הבכורה של צח דרורי, הופיעה בטכס האלטרנטיבי לציון יום השואה בתיאטרון תמונע ובפסטיבל אינדי נגב, אבל מצד שני היא נבחרה ל"תגלית השנה" של ערוץ 24 ורשת ג', באותו מצעד סיכום שנת 2010 שבו דודו אהרון נבחר לזמר השנה. אי אפשר שלא לשים אליה לב, וגם אליו...

לקראת הופעה (אחרונה?) במועדון לבונטין 7 ביום ששי 1.4.2011

הופיעו דניאלה ובן ספקטור בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל

אסף סיטון ודני אור הקליטו

צילום דני דודקביץ'

יום שישי, 25 במרץ 2011

סיימון וגרפונקל 1969-1970

בסוף, כשכל ענני האופנה, יחסי הציבור והשיווק ישקעו, והמוזיקה של המאה העשרים תהיה, אם בכלל, זיכרון רחוק ועמום, יבלוט כנראה שמו של פול סיימון אחד מהגדולים ביותר במאה ההיא.

גאון מוזיקלי שיצר, מאז אמצע שנות הששים , עשרות שירים נפלאים שהעשירו את המוזיקה הקלה, גיוונו אותה, ופתחו אותה לצבעים שלא היו בה קודם.

בשבוע הבא יקבל פול סיימון שוב תשומת לב גדולה מזו לה התרגל בשנים האחרונות, עם הוצאה מחודשת לאלבום המופת "גשר על מיים סוערים" של סיימון וגרפונקל.

למעשה, אם להיתפש לקטנות, האלבום הוקלט בסוף 1969 ויצא בפברואר 1970. חגיגות ארבעים השנה היו צריכות להתקיים כבר לפני שנה, אבל בעצם למי זה משנה? מדובר במאסטרפיס שנשאר כזה גם לאחר עוד שנה... אז עכשיו יוצא האלבום בגרסה כפולה, בתוספת הופעה-שלא-יצאה-קודם של הצמד. בגרסה המלאה של המארז מצורפים גם שני דיווידי ובהם סרטים (שיוקרנו בשבוע הבא בערוץ 8): "SONGS OF AMERICA", סרט דוקומנטרי ששודר בנובמבר, 1969 ונגנז בגלל המסרים האנטי מלחמתיים שהיו בו.
ו"THE HARMONY GAME", סרט דוקומנטרי חדש, משנת 2010, על הקלטת האלבום המופלא הזה.

האלבום "גשר על מיים סוערים" מסמל, ביחד עם LET IT BE של "הביטלס" לא רק את התפרקות ההרכב שהוציא אותו אלא גם את סופן של שנות הששים כמושג, כקונספט. השנים הסוערות, עם המהפכות המוזיקליות ששברו את כל הגבולות והמוסכמות, עם הריתם אנד בלוז והפופ הפסיכדלי והפולק-הרוק והתעוררות הרוק הכבד והפרוגרסיב... והמחאה הפוליטית וההתגייסות החברתית...וכל שאר ההמצאות של סוף העשור ההוא... הסתיימו בקול ענות רומנטית ומלודית, יש שיאמרו קיטשית, בשירי נחמה ועידוד מתוקים: השיר "גשר על מים סוערים" והשיר "שיהיה"... כל כך רחוקים ברוחם מהרוח המהפכנית של התקופה אבל מאד מתאימים לאווירה המתלבטת ומלאת התסכול, הם המוכרים הגדולים של השנה ההיא בארה"ב.

האלבום "גשר על מים סוערים" היה הצלחה מטורפת, הוא עמד בראש מצעד המכירות האמריקני במשך 10 שבועות ונמכר בשנים הבאות בלא פחות מ25 מיליון עותקים, הכמות הגדולה ביותר של אלבום אחד עד אז (אפילו בארץ הגיעו מכירות התקליט מאז לשיא של 300000 עותקים) וזאת לא באלבום פופ פשוט או פשטני אלא ביצירה שאפתנית מבחינה מוסיקלית, עם עיבודים תזמורתיים מדהימים והפקה שהציבה סטנדרטים חדשים.

מתוך האלבום הצליחו כסינגלים שיר הנושא וגם "המתאגרף", "ססיליה" ו"הנשר עובר" כששני האחרונים, בהתפתחות שלהם למקצבים קובניים ודרום אמריקניים, מסמנים את הכיוון המוסיקלי העתידי של סיימון, שהפסיק לעבוד עם גרפונקל זמן קצר אחרי הוצאת האלבום.

בשיר הנושא של האלבום ניטעו זרעי הפירוד. סיימון כתב אותו ב1969, כשגרפונקל היה עסוק בצילומי הסרט "מילכוד 22". לסיימון היה זה השיר הכי חשוב שיצר, ובכל זאת הוא התעקש על כך שגרפונקל ישיר אותו לבדו. החלטה שהוא התחרט עליה זמן קצר לאחר מכן...

השיר יצא בתקליטון בראשית 1970, ואלביס פרסלי היה הראשון בין עשרות זמרים שהקליטו לו גרסאות משלהם. חודשיים לאחר מכן יצא האלבום, וסיים את הקריירה המופלאה של הצמד המצליח ביותר במוזיקה האמריקנית.

קטע מהעטיפה האחורית

הם היו חברים מילדות, ומאז שנת 1957, כשהיו בני 16, הופיעו והקליטו תחת השם "טום וג'רי".

האלבום הראשון שלהם כסיימון וגרפונקל, WEDNESDAY MORNING 3am, יצא באוקטובר 1964 ונכשל לחלוטין. בעקבות כך הצמד התפרק וסיימון עבר לעבוד בבריטניה, שם הוציא ב1965 אלבום סולו ראשון, THE PAUL SIMON SONG BOOK, וכתב שירים ללהקות בריטיות.

בארה"ב, בינתיים, לקח המפיק טום ווילסון את הקלטת "צלילי השקט" מאלבום הבכורה, הוסיף לגרסת האקוסטית המקורית גיטרה, בס ותופים, והוציא את השיר בתקליטון שהפך בין לילה ללהיט ענק. סיימון חזר במהירות לארה"ב, הקים מחדש את הצמד והקליט אלבום ברוח הפולק-רוק של התקליטון, THE SOUND OF SILENCE ובו שירים מהסולו שלו בבריטניה ושירים חדשים (ביניה "אני סלע" ו"אפריל, היא תבוא") האלבום זכה בהצלחה עצומה ב1966, והצמד מיהר והקליט אלבום נוסף באותה שנה, PARSLEY SAGE ROSEMARY AND THYME שגם הוא הצליח מאד ("יריד סקרבורו", "הדרך הביתה"). עם הופעות בפסטיבלי המוזיקה הבולטים של התקופה (בראשם "מונטריי פופ") ושילוב המוזיקה שלהם בסרט "הבוגר" הפכו סיימון וגרפונקל לצמד המצליח ביותר בארה"ב. ב1968 הם הוציאו את אלבום פסקול "הבוגר" (עם "גב' רובינסון" ובעיקר עם שירים שיצאו קודם לכן) ואלבום חדש לגמרי, "BOOKENDS" , עם אחד מהמנוני התקופה: "אמריקה". הצמד השתתף במופעי מחאה רבים נגד מלחמת וויאטנם ומצב זכויות האזרח בארה"ב ובעיני רבים שימש דוברו של הדור לא פחות מבוב דילן.

האלבום "גשר על מיים סוערים" יצא מושלם למרות הסערה הפרטית בין שני השותפים וחילוקי הדעות. גרפונקל רצה לעשות משהו שיהיה בעיקר יפה, כולל לשיר קוראל של באך. סיימון רצה לומר דברים חשובים, כולל שיר פוליטי בשם "קובה סי ניקסון נו"... שניהם ויתרו על הקצוות האלה ויצרו אלבום מופת גם בכתיבה וההלחנה של פול וגם בביצועים הקוליים המלאכיים של ארט... כשיצא האלבום סיימון וגרפונקל לא הודיעו על פירוק הצמד, וספק אם בזמן אמת הם עצמם ידעו שהגיע הזמן להיפרד. אך סיימון, שהחל להקליט כסולן, זכה בהצלחה לא פחותה מזו שהייתה לו בצמד, ולראשונה גם במלוא הקרדיט שהגיע לו כיוצר השירים, המעבד והמבצע שלהם. גרפונקל שילב בין קריירה קולנועית ובין הקלטת שירים, שאמנם הצליחו, אך לא ברמת הצמד. מידי פעם הם נפגשו להופעות מיוחדות, אך רק ב1975 הקליטו שוב ביחד, כשגרפונקל התארח בשיר "בעירי הקטנה" שהקליט סימון לאלבומו "עדיין מטורף אחרי כל השנים האלה".

ב1981 הם עשו את הקאמבק הגדול של הצמד, בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק שמשכה כמות שיא של 500000 איש (כמעט פי שתיים יותר מאשר בפסטיבל וודסטוק!). האלבום שתעד את המופע הפך לרב מכר גדול, אך ההופעות המשותפות בשנים הבאות סבלו מהתדרדרות היחסים האישיים ביניהם. כשביקרו בארץ ב1984 להופעה חד פעמית באצטדיון רמת גן, דיווחו מקורבים על כך שהם כלל לא מדברים אחד עם השני.

לימים, הרבה ימים אחרי, כשחזרו לשתף פעולה בשנות ה2000 התבדח גרפונקל על הנושא ואמר שהסיבה היחידה לריב ביניהם הייתה על ענייני הקרדיט בשם הצמד: הוא רצה שזה יהיה אלפביתי, "גרפונקל וסיימון" ואילו חברו רצה ההפך. סיימון ניצח.

מחר, שבת, ב14:00, בזמן שאתם תנמנמו לכם,
אני מגיש בגלי צה"ל שעתיים עם סיימון וגרפונקל לכבוד האלבום!

אפרופו...
ב1978 עם ביקורו של פול סיימון בישראל, פגשתי אותו לראיון קצר.
אחרי ההופעה הנפלאה שלו כאן, ערכתי תכנית שכללה את הראיון, קטעים מההופעה ושירים נוספים.
אורלי יניב הקריאה את השירים של סיימון, קובי מידן הקריא את תרגום דבריו.

וחוץ מזה... בואו לא נשכח את העצומה שקוראת להביא את הצמד להופעה בארץ. ראו בבלוג זה בלשונית למעלה...

יום ראשון, 20 במרץ 2011

רוק ישראלי... עוד מבט

בשנים האחרונות, באווירת ההתפרקות ששוררת בחברות התקליטים, בארץ ובעולם, חייבים מקבלי ההחלטות בהן להמציא רעיונות יצירתיים איך לשרוד במציאות שבה מקומו של הדיסק הולך ונעלם. במקביל לניסיונות למצוא פורמט רווחי של שיווק המוזיקה באינטרנט, שבה כידוע רוב המאזינים רוצים ועושים את זה בחינם, לא יכולים אנשי חברות התקליטים לוותר על הנכסים המוזיקליים הישנים שיש להם ועל אותו קהל שעדיין אוהב את זה בדיסקים.

העניין לא פשוט, כיוון שלא מספיק להוציא שוב ושוב את אותם דיסקים מוכרים, אלא צריך לתת לרוכש ערך מוסף. אם בבונוסים מפתים, ברמיקסים, באריזות של כמה-דיסקים-ביחד במחיר אטרקטיבי או, בעיקר, באוספים שונים ומשונים. מדובר בייחוד בענף המתנות: להביא קופסה נאה ובה חמישה דיסקים עדיף מדיסק און קי עם אותה כמות שירים...

לעתים קרובות יש באוספים כאלה הגיון אמנותי ולא רק מסחרי. בעיקר כשהם מתרכזים בנושא מסויים ("מוזיקת נשמה") או בתקופה ספציפית ("שנות השמונים") אך לעתים החיפוש אחרי קו משותף מביא את העורכים ליצירות אוספים מופרכים. לפני שבוע, לדוגמא, מצאתי ברשת אלבום אוסף המאגד משירי נעמי שמר ז"ל, אהוד מנור ז"ל ודן אלמגור יבדל"א. שלושתם כמובן יוצרים ראויים ומכובדים, אבל העילה לחבר ביניהם די מגוחכת: ה13 ביולי. תאריך יום הולדתם (בשנים שונות...). כך נקרא האוסף המשולש: 13 ביולי, כאילו זה העניין העיקרי.

כשעורכים אוסף נושאי (להבדיל מאוסף משירי זמר או יוצר אחד) הבחירה בשירים אינה פשוטה. כאחד שיצא לו כבר לערוך לא מעט אוספים כאלה אני יכול להעיד שהמשימה מורכבת במיוחד כשאינך נצמד לחיתוך מאד מדוייק של הנושא. למשל, לערוך את "שירי הבכורה של זמרי שנות השמונים" הרבה יותר קל מאשר "מיטב השירים של זמרי שנות השמונים". בראשון העריכה כמעט סגורה מראש, בשני יש לך הרבה יותר מקום להתלבט ולהכניס שיקולים של טעם אישי, בדיקת מוכרות השירים בקרב המאזינים, ייחודו של שיבוץ השיר באוסף המסויים שאליו הוא מיועד וכד'.

באוסף על נושא הבחירה היא האמירה היצירתית של העורך, והוא מגיש לנו המאזינים מעין תכנית רדיו מנומקת, ללא הגשה, על נושא מסויים. ותמיד, אבל תמיד, יהיו מאזינים שיציעו לך, העורך, גרסאות מוצלחות ונכונות יותר לטעמם. "איך יכולת לסכם את תולדות הבלוז העברי ולא לכלול בעריכה את "בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין...". יכולתי... אבל לא רציתי. כי הכנסתי פנימה שיר אחר של אקשטיין, ועל "בלוז בית הקפה" לא היו לי זכויות, ועוד שבועיים עומד לצאת אלבום אוסף פרטי של אקשטיין ועדיף שהשיר הזה יופיע אצלו... ועוד כהנה וכהנה שיקולים שונים, שלא צריכים כמובן לעניין את המאזין.

מה שכן צריך לעניין הוא האם המוצר שהוא קונה הוא מוצר ראוי. כלומר שיהיה שווה לקנות אותו כיוון שהוא מציע שירים טובים ומוכרים אך גם חומרים לא צפויים שקשה למצוא במקומות אחרים, שהוא ארוז כמו שצריך, כולל חוברת עם פרטים ומילים (אחת הסיבות האחרונות להשאר עם הדיסקים) ובעיקר שיש בו אמירה מקורית בבחירה ולא סתם איסוף מקרי של שירים.

ההקדמה הזו באה לכבוד אוסף חדש בשם "רוק בישראל", מארז ובו 5 דיסקים ובהם 88 שירים מתולדות הרוק הישראלי, משנת 1967 ועד 2009. הגדרת האוסף, כפי שאומרת כותרת המשנה, כ"אנתולוגיה" ולא כ"מיטב הלהיטים", איפשרה לעורכיו, ליאור מזרחי ועוזי פרויס, להביא מבט שונה על סיפורו של הרוק הישראלי, לעתים קצת אלטרנטיבי, ולא רק עם השירים הגדולים והמפורסמים ביותר של המשתתפים (למרות שבהחלט לא חסרים כאן גם להיטים). זוהי גישה חדשה ומרעננת לעומת אוספים רבי היקף שיצאו בעבר, כמו "ניצוצות" שיצא ב"הד ארצי" או "סוף עונת התפוזים" שיצא ב"במדיה דיירקט".

המארז החדש יוצא בחברת התקליטים "NMC UNITED" החולשת בימינו גם על הרפרטואר של "הד ארצי" וכך, עם תוספות מכיוון "נענע דיסק" ו"פונוקול" יש באוסף החדש מגוון גדול של אמנים שלא היו יכולים להופיע בעבר זה לצד זה באותו אלבום. לא הכל, כי אי אפשר הכל, אבל תמונה קבוצתית מרשימה של כל מיני זרמים וטעמים בתוך הדבר הזה שנקרא "רוק ישראלי". הצ'רצ'ילים, החלונות הגבוהים, השמנים והרזים, עוזי והסגנונות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, אחרית הימים, אריק לביא, ניסים סרוסי, גבי שושן, כוורת, תמוז, רמי פורטיס, דובדבן, גרי אקשטיין, יהודית רביץ, דודוה, חמסין, מני בגר, תיסלם, בנזין, אסתר שמיר, יצחק קלפטר, גן עדן, דני בסן, דויד ברוזה, שמוליק קראוס, בציר טוב, אהוד בנאי, להקה רטורית, הקליק, משינה, קורין אלאל, מאיר בנאי, אלון אולארצ'יק, יהודה פוליקר, שלמה ארצי, ריקי גל, סי היימן, גידי גוב, רפי פרסקי, ברי סחרוף, נקמת הטרקטור, החברים של נטאשה, יזהר אשדות, אביב גפן, היהודים, כרמלה גרוס ואגנר, המכשפות, מופע הארנבות של קספר, איפה הילד, זקני צפת, נושאי המגבעת, תערובת אסקוט, פונץ', למה פיל, ירמי קפלן, רוקפור, סטלה מאריס, אלג'יר, עמיר לב, כנסיית השכל, ארז לב ארי, דן תורן, דני סנדרסון, מוניקה סקס, הבילויים, ג'ירפות, הזבובים, סינרגיה ותמר אייזנמן. המון שמות וכמעט בטוח שמישהו חסר לך... אולי באוסף הבא.

יום שבת, 19 במרץ 2011

עינב ג'קסון כהן. נעם נבו

עינב ג'קסון כהן בצילום סיון שחור

הלב הפתוח של עינב ג'קסון כהן

יש לי חולשה לאישה

בבקשה חלשה

בבקשה אישה שלא מרגישה

עדיף אדישה

אישה בלי חרדת נטישה

כבר כמה שנים שאחת הזמרות-מוזיקאיות הכי מדוברות בסצנה הצעירה בתל אביב היא עינב ג'קסון כהן. קודם כל אי אפשר להתעלם מהנוכחות הפיזית שלה, עם תספורת האפרו העצומה על הראש, היא לא יכולה להתגנב פנימה לחדר או להופעה בלי שישימו לב אליה... ואחר כך השם שלה, מה זה ה"ג'קסון" הזה באמצע? (התשובה היא שהיא מכונה כך בשל הערצתה למייקל ז"ל) והעיקר, מבחינת משיכת תשומת הלב, הוא המעורבות הבלתי נלאית שלה במגוון הפקות מוזיקליות, אם על הבמה כאורחת בהמון הופעות, ואם בקהל, מפרגנת לחבריה וחברותיה לבי"ס רימון ותוך כדי כך מסתירה למי שיושב מאחוריה (את האפרו כבר הזכרתי?). אז עכשיו, אחרי שנים של הבטחה, טיפטוף שירים לאינטרנט והופעות אינטימיות עם הפסנתר, לבדה או כחלק ממופעים של אחרים, ואחרי שני שירים מעוררי עניין שיצאו לרדיו "ניתוח לב פתוח" ו"שיר הרס", יוצא האלבום הראשון שלה, "עץ נופל ביער".

13 שירים שכהן כתבה והלחינה ועיבדה לפסנתר, בהפקה מוסיקלית ועיבודים של ניר אוורבוך ובהפקת שירה וייעוץ אמנותי של יהודה עדר. הכי אינטימית שאפשר. בחלק מהשירים לגמרי לבדה עם הפסנתר, באחרים הליווי מאד מינימליסטי, פה ושם רביעיית מיתרים או קלידים, באחדים משתתף הרכב נגנים מלא, כולל בס ותופים וגיטרות, ובכל המקרים הפוקוס נשאר על קולה של כהן ועל הנגינה שלה. גם כשהיא מוקפת המון אנשים היא לגמרי לבד. חשופה, ישירה, יוצרת מנגינות מורכבות ואומרת את האמת שלה בלי להסתיר דבר. על הנשיות שלה, נטיותיה המיניות, הפחדים והכאב... הנה למשל השיר "27", הגיל שלה לפני כשנה:

הגוף שלי משתנה

ואין לזה עד

ואין קונה

אני רואה אותן

הן באות

שבע שנים רעות

חולמת על האישה

שיכולתי להיות

הגוף שלי מוותר

ואין לזה עד

ואין פותר...

הלוואי והן קרובות

שבע שנים טובות

חולמת על האשה

שיכולתי להיות

איתה

והנה דוגמא קטנה

עינב ג'קסון כהן בהופעה אקוסטית קצרצרה ב"מוזיקה היום" בגל"צ 6.2.2011

עינב ג'קסון כהן בשירה, פסנתר גל"צ וקסיו, אבנר קלמר בכינור בשיר 2

ניתוח לב פתוח

קרבות ראווה

שיר הרס

נעם נבו בצילום מרכוס נהון

נעם נבו רוקנ'רול

בזמן האחרון אני שומע (ומשמיע ברדיו) המון את נעם נבו. זמרת ריתם-אנד-בלוז ורוק שמצליחה למצוא את האמירה האישית והמקורית שלה בתוך כל השפע של היצירה הנשית שמציף אותנו... בת 29, במקור ממושב "ניר בנים" שבדרום. מין נפש חופשייה שהתחתנה כבר בגיל 18, חייתה בכל מיני קומונות מפרדס חנה ועד הגליל, התגרשה, ובשנים האחרונות חיה בזוגיות נשית עם עדי חלפין (שגם ביימה קליפ לשיר הראשון לה "פירורים").

גדלה על מאיר אריאל ובוב דילן וחוה אלברשטיין ובשנים האחרונות על פולק מודרני... מאז שהחליטה שהמוזיקה היא העניין שלה בחיים היא גרה במרכז הארץ, למדה חצי שנה בבי"ס "רימון" אך פרשה בעידודו של יהודה עדר שאמר שאין לה מה לעשות שם ושהיא צריכה להשתפשף בחיים האמיתיים... זה מה שהיא עושה מאז, בשותפויות מוזיקליות שונות ומגוונות , בהמון הופעות בכל רחבי הארץ וגם בניסיונות לצאת לאור בכל מיני שירים שמופיעים באינטרנט בשנתיים-שלוש האחרונות.

היא השתתפה במופע המחווה לחוה אלברשטיין 'בנות חוה', במופע העצמה הנשית "סאונד סיסטר", בערבי 'לכלוך באוזן' האלטרנטיביים של לאון פלדמן ב"אוזן בר" ומצד שני זכתה בכבוד לפתוח את אלבום ההצדעה לשירי סשה ארגוב "מסע אספלט" בגרסה עדינה ל"החולמים אחר השמש". היא שיתפה פעולה עם עינב כהן ג'קסון, רוני אלטר, דפנה והעוגיות, יעל קראוס, אלון עדר, נעם רותם דודי לוי ועוד רבים אחרים. והיא, כבר כמה שנים, חורשת את הארץ בהמון הופעות קטנות בהן היא שרה ומנגנת בגיטרה אקוסטית ובמפוחית ובזמן האחרון איתה הרכב מהודק שכולל את יונתן לויטל בבס, גיל לואיס בגיטרה ושיקו סיני בתופים. על הבמה אי אפשר לעמוד מול קסמה, קטנה ורזה היא ממלאת את הבמה בנוכחות כובשת, יודעת להיות עדינה ומלטפת ומה שקצת פחות שגרתי במחוזותינו, יודעת גם לכסח באנרגיות רוק'נרול מתפרצות. עם חיוך מקסים והומור עצמי היא משחקת אותה אדישה אבל היא בוערת מבפנים. עומדת להתפוצץ.

תיכף יוצא אלבום הבכורה שלה "בחוץ העולם יפה" בהפקה מוזיקלית של ליאור טבת ועם הרכב נגנים מעולה שכלל את עמית יצחק בגיטרה (וכשותף בהפקה ובחלק מהעיבודים), פיטר רוט בבס, עדי רנרט בקלידים וניר מנצור בתופים. תריסר שירים שהיא כתבה והלחינה, חלקם כאלה שהיא סוחבת איתה כבר יותר מחמש שנים... וכבר יש לה שירים חדשים...עכשיו הזמן שלה.

צילום אור הרפז

יום רביעי, 16 במרץ 2011

קרן אן

51 משפטים על "101", האלבום החדש של קרן אן

קרן אן זיידל נולדה בישראל ב1974 לאם ממוצא הולנדי ולאב ישראלי.

אביה הוא דני זיידל "הצדיק" ב"שיר השכונה" שכתב חיים חפר ללהקת "התרנגולים".

בגיל 9 התחילה קרן אן לנגן בגיטרה שירים של ג'וני מיצ'ל וסרג' גיינסבורג.

היא למדה לנגן גם במפוחית וקלרינט.

כשהייתה בת 11 התיישבה משפחתה בצרפת.

כנערה הקימה להקה בשם "KAB" (Keren Ann Band) שפעלה שלוש שנים.

ב1997 חיברה את השיר "Father" לסרט "K" של הבמאי אלכסנדר ארקדי.

היא גם שיחקה תפקיד קטן בסרט.

בגיל 24 פגשה את המוסיקאי בנג'מין ביוליי שנחשב בצרפת ליורשו של סרג' גיינסבורג.

השניים החלו לעבוד ביחד והוציאו תקליטונים אחדים שלא הצליחו.

בשנת 2000 יצא אלבום הבכורה שלה ובו שירים שכתבה והלחינה עם ביוליי, "הביוגרפיה של לוקה פיליפסן".

ה"לוקה" בשם האלבום הוא הצדעה לשירה של סוזאן ווגה ולסבתא של קרן אן, פיליפסן.

קרן אן כזמרת והאלבום נבחרו לתגליות השנה ב"גראמי" הצרפתי.

מתוך האלבום השיר "גן חורפי" היה להיט גדול בצרפת בפי הנרי סלבדור, עוד בטרם קרן אן הקליטה אותו.

נעמי שמר כתבה לשיר גרסה בעברית ששרה תמר גלעדי.

היא כתבה שירים לפרנסואז הארדי, ג'יין בירקין, סילבי ורטאן ואחרות.

שיריה של קרן אן הופיעו בפסקולי הסדרות "האנטומייה של גריי", "מתחת לאדמה" ועוד.

ב2001 היא הוציאה עם ביוליי אלבום נוסף בצרפתית "LA DISPARITION".

באותה שנה יצרה עם ביולי גם אלבום באנגלית "NOT GOING ANYWHERE".

את אחד משירי האלבום כתבה קרן אן עם בן זוגה, ברדי ג'והנסון, סולן הלהקה האיסלנדית "בנג גנג".

האלבום יצא בסוף 2003 בארה"ב בחברת הג'אז הנחשבת "בלו נואט".

מאז (2003) קרן אן מנהלת קריירה בצרפת וארה"ב ומקליטה באנגלית וצרפתית.

ב2005 הוציאה קרן אן אלבום עם ברדי ג'והנסן, כצמד בשם "ליידי אנד ברד".

לצד שירים מקוריים שכתבו השניים כלל האלבום את "סטפאני אומרת" של לו ריד.

הצמד גם חידש את את "התאבדות היא חסרת כאב" מתוך הסרט "מ.א.ש".

ב2004 עברה קרן אן לגור בניו יורק.

היא הוציאה באותה שנה את אלבומה האמריקני הראשון, ובו שירים שכתבה בצרפתית ובאנגלית "NOLITA"

"נוליטה" סימן את הפרידה של מבנג'מין ביוליי ויציאתה לדרך עצמאית חדשה.

ב2007 יצא אלבומה החמישי, KEREN ANN, שכולו באנגלית.

האלבום כלל להיט גדול, גם בארץ, LAY YOUR HEAD DOWN.

ב2008 היא הקליטה בעברית חידוש לשיר "ברחוב הנשמות הטהורות" לאוסף "עבודה עברית".

ב2008 הופיע הצמד "ליידי אנד ברד" בפסטיבל ברייקיאוויק שבאיסלנד והונצח באלבום.

הופעותיה בישראל, והיא מגיעה מידי שנתיים-שלוש, זוכות תמיד בהצלחה ובביקורות מצויינות.

בעלה של קרן אן הוא ישראלי, ובשנים האחרונות היא נמצאת כאן הרבה יותר מבעבר.

עכשיו יוצא אלבומה הששי "101", שכולו באנגלית, בהפקה שלה.

הלהיט מתוך האלבום נקרא MY NAME IS TROUBLE.

בשיר הנושא של האלבום, "101", מתמצתת קרן אן את... הכל... במאה ואחד משפטים בסדר מספרים יורד, ממאה ואחד ועד אחד.

המשפט הראשון אומר: "101 קומות".

המשפט השני: "100 ימים של שפע".

ספויילר. המשפט האחרון הוא: אחד אלוהים.

על העטיפה קרן אן חמושה באקדח.

בחוברת הדיסק היא עצומת עיניים ועליה נתזי דם.

באלבום הזה, כמו תמיד, היא שרה בקול מתוק וענוג גם כשהתוכן קשה ובליווי מתחוללת סערה.

שאלתי אותה אם לא בא לה לצרוח לפעמים. כך היא ענתה:

"אני מאמינה שהכיסוח הכי חזק והכי אגרסיבי הוא בשקט".

את מרגישה ישראלית למרות שהקריירה שלך לא כאן?

"כן, לגמרי, זה בדיאנאיי שלי והאינסטינקט המחשבתי שלי הוא ישראלי".

תקליטי עוד בעברית?

"בשבילי לשיר בעברית זה כמו לנגן על כלי חדש. זה אתגר בשבילי לכתוב בעברית"

אז...

"אני ובעלי מתכננים לגור כאן ואני מאמינה שאז זה יקרה".

והנה קצת נוסטלגיה...

קרן אן בהופעה חיה אינטימית, שירה וגיטרה אקוסטית

בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב 8.9.2009

In Your Back

ברחוב הנשמות הטהורות

Lay Your Head Down

Jardin d'hiver

Not Going Anywhere

יום שישי, 11 במרץ 2011

שילה פרבר. הגר רווה

טובות השתיים

בפרומו ל"אני קורא לך", תכנית הריאליטי של אייל גולן בערוץ 24 הסביר גולן שבעוד תחום הזמר הימתיכוני מוצף בהמון זמרים חדשים, בולט חסרונן של הזמרות, ולכן מטרת התכנית היא למצוא את "הזמרת המזרחית הבאה".

במוזיקה הישראלית שאינה מזרחית, ובמיוחד ברוק הישראלי, המצב דווקא הפוך. אולי אין זמרות כוכבות ענק חדשות, אבל היצירה הנשית עולה ופורחת בצורה חסרת תקדים. לצד הוותיקות שממשיכות לפעול ולהתחדש כמו יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, אחינועם ניני חזרו לפעילות זמרות שנעלמו ונאלמו לשנים אחדות ביניהן אסתר שמיר ויעל לוי ומה שמפתיע במיוחד היא הכמות הגדולה של יוצרות שאפשר להכליל אותן בכותרת הדור החדש של הזמרות היוצרות (מה שקוראים באינגליזית סינגר סונגרייטרז) ביניהן איה כורם, דנה עדיני, מרינה נקסימיליאן בלומין, יעל דקלבאום, יעל קראוס, קרולינה, רוני אלטר, קרן מלכה, תמר אייזנמן, מיכל גבע וגם ממש חדשות כמו עינב ג'קסון כהן, נעם נבו, מאיה איצקוביץ, נגה שלו, שני פלג, הילה רוח... ועוד רבות נוספות נמצאות בפעילות שוטפת בהופעות ובהקלטות...עם שירים חדשים ברדיו ותיכף עם אלבומים... והשאלה המתבקשת היא איך התקשורת תיתן ביטוי לכל השפע הזה. אז הנה אנחנו מטפטפים את המעט שלנו...

שילה פרבר

הוותיקה בין השתיים היא שילה פרבר. בת 36, מלחינה וזמרת מאד עצמאית וייחודית, משלבת קול ילדותי-תמים ותדמית אפלה ומסתורית. בשלושת אלבומיה היא שרה טקסטים של בדידות ואאוטסיידריות שכתבה והלחינה בעצמה (האחרון בהם, לפני שנתיים, כלל את "לונדון" עם המשפט "שומעת אריק איינשטיין בטירוף, אני רוצה הביתה...אולי תבואו לקחת, אותי") אבל לעתים היא התמודדה גם עם שירים של אחרים. ב2006 הופיעה פרבר עם השחקנית לאורה ריבלין במופע משירי תרצה אתר ז"ל "בגלל הלילה", ועכשיו היא הולכת אל האב, נתן אלתרמן. זה התחיל כשהפרופסור ניסים קלדרון הזמין אותה להשתתף בפרויקט של שיתוף פעולה בין יוצרים צעירים ומשוררים וותיקים. פרבר בחרה בשירי אהבה של אלתרמן, צרפה אליה את הצ'לנית והזמרת מאיה בלזיצמן ומה שהחל כמופע חד פעמי הפך לסדרת הופעות המתקיימות מדי חודש בקפה תיאטרון הקאמרי. עכשיו יוצא גם אלבום המופע: "שילה פרבר שרה אלתרמן", ובו תריסר משיריו המולחנים המוכרים ביותר. "זמר מפוחית", "זמר שלוש התשובות", "לילה לילה", "ניגון עתיק", "שיר משמר", "עוד חוזר הניגון", "דצמבר", "צריך לצלצל פעמיים". ועוד. פרבר שרה את הלחנים המוכרים, של סשה ארגוב, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, נפתלי אלטר, אריה לבנון ונעמי שמר ומחדשת בהגשה, המאד מינימליסטית, אינטימית, רחוקה מאד מהגישה הגדולה ורבת הדרמה שאפיינה את רוב הגרסות המוכרות. פרבר אינה מנסה להתחרות בהן אלא להביא את עצמה, חשופה וישירה. עוצמת המילים, היופי, העצב והכאב שיש בהם (כמעט כל "שירי האהבה" האלה למעט שלושה, מאד קשים) עם הלחנים המופלאים עושים את העבודה גם בגרסות הכמעט פרטיות האלה, בהן פרבר מנגנת בגיטרה אקוסטית ונתמכת בצ'לו ובקולות של בלזיצמן. בשיר אחד, "בכל זאת יש בה משהו", מפתיעה בהשתתפותה חוה אלברשטיין, שמחברת בין הגישה החדשה לזו המסורתית ונותנת לשילה חותמת של הכרה. וכך, האלבום הזה אמנם לא יחליף את הגרסות הקלסיות לשירים אבל יש ב"שילה פרבר שרה אלתרמן" משהו ממש חינוכי. "כמו "מסע אספלט" מלחני סשה ארגוב, גם האלבום הזה, עשוי להביא את השירים הנפלאים לקהל צעיר שספק אם היה נחשף אליהם בהאזנה למוזיקה הישראלית של ימינו.

ואפרופו...

הנה שילה פרבר בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב25.11.2009

שילה פרבר בשירה עם דניאל סלומון בקלידים וקולות, נעמן טל בבס, מתן אפרת בתופים, אדם בן אמיתי בגיטרה, מאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה.

השירים בתכנית: יהיה בסדר, לונדון, מרגנית (מילי מירן) יום אחד גם את תמותי, איזה זהב, לעורך התכנית.

הגר רוה

הדבר הראשון שבולט בהאזנה לאלבום הבכורה של הגר רוה "חפצים אחדים והלכתי" הוא הדמיון בשירה לענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית "המכשפות" שהלכה לעולמה באוקטובר 1997. משהו בטון הכאילו ילדותי, בחיתוך הדיבור, בחיוך המסויים גם כשהשירים קשים... מאד מזכיר את ענבל שהשפעתה על הזמרות של ימינו רק הולכת וגדלה עם השנים. תוסיפו לכך את נגינת הבס החזקה והקולות שמביאה יפעת נץ, חברת "המכשפות" שמשתתפת באלבום, ואת הגיטרות-תופים המהודקים ורבי העוצמה של עובד אפרת ויובל קיינר ואולי יישמע לכם כאילו מדובר על שיחזור הצליל של הלהקה ההיא... ולא היא. היצירה של הגר רוה היא לא חיקוי ולא שיחזור. היא כותבת ומלחינה מקורית שיש לה בהחלט מה לומר על החיים והיחסים והאהבה. על הפלטפורמה שבנו לה העיבודים וההפקה המוסיקלית של עובד אפרת והנגינה המצויינת של השלישיה, היא עושה את זה במלוא הכוח וההתכוונות, עדינה וחזקה גם יחד. המוסיקה יפה, אך נדמה שהגר, שהיא כותבת ועורכת ספרים עוד לפני שהיא מוסיקאית, באה לאלבום הזה לא כ"זמרת" אלא כאשה שמתעסקת במלים, שיש לה מה לומר, ואשר מצאה דרך מוסיקלית לבטא את עצמה. דווקא חוסר היומרנות, והפער בין ההגשה הצנועה והליווי המאד מיומן, הזו הופך את האלבום למקסים ונוגע ללב.