יואב קוטנר

יום ראשון, 6 במרץ 2011

רדיוהד

עטיפת המלך

שיחקו אתה "רדיוהד". בעידן בו ישנה הצפה היסטרית של אינפורמציה, כשבכל יום עולים לרשת אלפי שירים חדשים ולאף אחד לא ממש מזיז מי מוציא אלבום חדש, מצליחה להקה שקיימת כבר יותר מעשרים שנה לעמוד בציפיות העצומות של מעריציה ולהפיק עוד מאסטרפיס. לא פחות. האלבום  THE KING OF LIMBS, ("מלך הענפים", כשמו של אחד העצים העתיקים ביותר בבריטניה) הוא יצירת מופת. ולכן מוצדקת החגיגה התקשורתית סביבו, הדיונים על איכות היצירה של הלהקה, ניתוחים של המוזיקה ופרשנויות על דרכי השיווק שנראים הרבה יותר פשוטים להסבר מהמוזיקה עצמה...  

הכל התחיל בכך שהאלבום הקודם של רדיוהד, IN RAINBOWS, הראשון שהוציאה הלהקה בצורה עצמאית (אחרי שעזבה את חברת התקליטים EMI), שווק תחילה בדרך מקורית: הוא יצא רק ברשת, כשהרוכשים מוזמנים לשלם כמה שבא להם... 60 אחוז מהרוכשים החליטו אמנם לא לשלם בכלל, אבל ההכנסות מ40 האחוזים שכן שילמו, עלו על רווחי האלבום הקודם של הלהקה, שיצא ארבע שנים קודם לכן, HAIL TO THE THIEF. אחרי שבועות אחדים יצא האלבום IN RAINBOWS גם בדרכים הישנות והמקובלות, בCD ואפילו בתקליט ויניל כפול (ומאד יקר), ונכנס לראשי מצעדי המכירות בבריטניה וארה"ב. אבל האפקט הראשוני היה עצום, אמנם אמני אינדי שונים עשו את זה כבר קודם לכן, אבל ללהקה בגודל של רדיוהד היה זה מהלך חסר תקדים שסימן, אי שם בסוף 2007, עוד עידן חדש בתעשיית המוזיקה.
מר לי בפה

שלוש שנים אחרי, הלהקה לא יכולה כמובן לחזור על אותו תרגיל, אך מצד שני היא לא מוכנה לוותר על המקוריות בהפצת האלבום החדש, ובעיקר על המלחמה במכה העיקרית של תעשיית המוזיקה בימינו: ההורדות הלא חוקיות. וכך תוך שבוע מההודעה הראשונה על הוצאת אלבום חדש באתר הלהקה, יצא קליפ ראשון ומפתיע של סולן הלהקה טום יורק רוקד לצלילי אחד השירים (ועוד, תוך שעות אחדות, כל מיני גרסות משעשעות של אותו ריקוד על רקע ALL THE SINGLE LADIES של ביונסה, וגם על מוזיקת סלפסטיק מהתכנית של הקומיקאי בני היל, חפשו ברשת  (Comedown: Dancing With Thom, אחר כך הקדימה הלהקה את ביום את מועד העלאת האלבום לרשת, והבטיחה שבסוף מרץ תצא גם גרסה פיזית.. מעריצי הלהקה כבר הספיקו  לייצר שמועות שבעצם האלבום החדש הוא רק חלק ראשון מתוך היצירה המלאה "מלך הענפים"  ואף הביאו  לכך לא מעט הוכחות: באתר ההורדות של האלבום הוא מכונה TKOl1 , יענו "מלך הענפים 1", מה שמרמז שיהיה גם חלק שני, כפי שמרמז  השיר האחרון: "אם נדמה לך שזה נגמר... הנך טועה...".. המוזיקה באלבום עצמו גם היא מרמזת שזוהי אולי לא התמונה המלאה. המינימליזם ברוב השירים מזכיר את הסולו של טום יורק, וברוב הקטעים אין כמעט ביטוי לנגינה של חברי הלהקה, ובמיוחד חסרות הגיטרות של ג'וני גרינווד ואד אובריאן. המעריצים מקווים שבחלק ב' יהיה להם יותר מקום. זאת ועוד, האלבום נמשך רק 37 דקות ומאחר שבפרסומים מובטח שגרסת הויניל של האלבום אמורה להיות כפולה כך שיש בו מקום לעוד חצי שעה לפחות... ממש כמו  באלבום הקודם "IN RAINBOWS" שכלל בגרסת הויניל עוד שמונה שירים.

וכל הסיפור הזה על השיווק לא היה מעניין אם לא היה מדובר בעוד אלבום מצויין של הלהקה הבריטית שקיימת כבר מ1989. רדיוהד מצליחים שוב, בפעם השמינית, ליצור אלבום מאתגר, מעניין, לא קל לעיכול ולא מנסה למצוא חן, היללות של טום יורק, האווירה הדכאונית, הצלילים החייזריים... זה משונה ועם זאת מאד מאד יפה ואחרי כמה האזנות כובש לחלוטין. לא קל להיות "הלהקה הכי חשובה בעולם", ורדיוהד הם כאלה, כבר יותר מחמש עשר שנים ובטח מאז אלבומם השלישי, OK COMPUTER.  וכשלהקה נמצאת בעמדה כזו, הדרישה ממנה לחדשנות ולמקוריות היא באמת מטורפת. גם ללא הציפיה הזו, נורא קשה בימינו להמציא משהו חדש לגמרי, וגם באלבום הזה ישנם הדהודים לאלבומים קודמים של הלהקה, ובמיוחד לאלבומי ראשית שנות האלפיים, KID A וAMNESIAC. ובכל זאת, גם כשהם לא עושים מהפכות מוזיקלית כמו לפני עשור, הם עדיין מאד שונים וחדשניים לעומת רוב מה שנשמע מסביבם.  יש בגישה שלהם משהו עצמאי ומשוחרר ומחוייב למוסכמות, לשום מסגרת או התנהלות מקובלת בפופ או ברוק.

אני נזכר בשיחה איתם בתכניתי בגל"צ, בביקורם הראשון בארץ, ב1993. כשדיברנו על המקורות שלהם ואני השוויתי אותם ללהקות "פרוג" כמו "קינג קרימזון" ו"יס" הם לא הסכימו אתי ואמרו שהם שואבים השראה דווקא מענקי הג'אז המהפכנים הגדולים מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. באותם ימים הקשר לא היה לי כל כך ברור, היום אני מבין למה הם התכוונו. רדיוהד לא עושים ג'אז, אבל יש משהו מאד ג'אזי-משנות-הששים בשבירת המוסכמות המוסיקלית שלהם, ביכולתם לפרק את המנגינות ולבנות מהשברים קטעים חדשים ומקוריים שאינם דומים לשום דבר שהיה לפני כן. ואגב, מאד לא בראש-רדיו, לפחות לא במה שמקובל ברדיו המיינסטרימי  כיום. ההתנהלות שלהם כלהקה היא השלמה ליצירה שלהם. יחידים במינם. 

והנה תזכורת נוסטלגית... טום יורק וג'וני גרינווד באולפן גל"צ 8.8.1995

BULLET PROOF

STREET SPIRIT
SUBTERRANEAN HOMESICK ALIEN



5 תגובות:

  1. ללא ספק אחת הלהקות היותר טובות כיום בעולם.
    ללא ספק גם אחד האלבומים היותר טובים ומיוחדים שיצאו בשנים האחרונות,ממש תענוג.

    השבמחק
  2. לרגע נבהלתי..
    "רדיוהד עושים בוב דילן?!"

    השבמחק
  3. עם כל הרצון הטוב והריספקט לרדיו הד האלבום פשוט לא מעניין ואם זה לא היה אלבום שלהם, הייתי חושב שזה 'בליל אלקטרוני ניסיוני'. ויש כאלו לעייפה ואף טובים יותר כיום. אחרי כל ההתעסקות עם האינטרנט והמדיום החדש והבלה-בלה-בלה, הגיע הזמן לחזור ולכתוב שירים טובים. מילא, אולי באלבום הבא...

    השבמחק
  4. אופס... הדילן הזה נדחף לכל חור...
    תיקנתי
    תודה לגיא וינטרוב

    השבמחק
  5. מרגש, אולי הביקורת הכי מוצלחץ שקראתי לאלבום הזה
    תודה יואב

    השבמחק