שילה פרבר. הגר רווה

טובות השתיים

בפרומו ל"אני קורא לך", תכנית הריאליטי של אייל גולן בערוץ 24 הסביר גולן שבעוד תחום הזמר הימתיכוני מוצף בהמון זמרים חדשים, בולט חסרונן של הזמרות, ולכן מטרת התכנית היא למצוא את "הזמרת המזרחית הבאה".

במוזיקה הישראלית שאינה מזרחית, ובמיוחד ברוק הישראלי, המצב דווקא הפוך. אולי אין זמרות כוכבות ענק חדשות, אבל היצירה הנשית עולה ופורחת בצורה חסרת תקדים. לצד הוותיקות שממשיכות לפעול ולהתחדש כמו יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, אחינועם ניני חזרו לפעילות זמרות שנעלמו ונאלמו לשנים אחדות ביניהן אסתר שמיר ויעל לוי ומה שמפתיע במיוחד היא הכמות הגדולה של יוצרות שאפשר להכליל אותן בכותרת הדור החדש של הזמרות היוצרות (מה שקוראים באינגליזית סינגר סונגרייטרז) ביניהן איה כורם, דנה עדיני, מרינה נקסימיליאן בלומין, יעל דקלבאום, יעל קראוס, קרולינה, רוני אלטר, קרן מלכה, תמר אייזנמן, מיכל גבע וגם ממש חדשות כמו עינב ג'קסון כהן, נעם נבו, מאיה איצקוביץ, נגה שלו, שני פלג, הילה רוח... ועוד רבות נוספות נמצאות בפעילות שוטפת בהופעות ובהקלטות...עם שירים חדשים ברדיו ותיכף עם אלבומים... והשאלה המתבקשת היא איך התקשורת תיתן ביטוי לכל השפע הזה. אז הנה אנחנו מטפטפים את המעט שלנו...

שילה פרבר 

הוותיקה בין השתיים היא שילה פרבר. בת 36, מלחינה וזמרת מאד עצמאית וייחודית, משלבת  קול ילדותי-תמים ותדמית אפלה ומסתורית. בשלושת אלבומיה היא  שרה טקסטים של בדידות ואאוטסיידריות שכתבה והלחינה בעצמה (האחרון בהם, לפני שנתיים, כלל את "לונדון" עם המשפט "שומעת אריק איינשטיין בטירוף, אני רוצה הביתה...אולי תבואו לקחת, אותי") אבל לעתים היא התמודדה גם עם שירים של אחרים. ב2006 הופיעה פרבר עם השחקנית לאורה ריבלין במופע משירי תרצה אתר ז"ל "בגלל הלילה", ועכשיו היא הולכת אל האב, נתן אלתרמן. זה התחיל כשהפרופסור ניסים קלדרון הזמין אותה להשתתף בפרויקט של שיתוף פעולה בין יוצרים צעירים ומשוררים וותיקים. פרבר בחרה בשירי אהבה של אלתרמן, צרפה אליה את הצ'לנית והזמרת מאיה בלזיצמן ומה שהחל כמופע חד פעמי הפך לסדרת הופעות המתקיימות מדי חודש בקפה תיאטרון הקאמרי. עכשיו יוצא גם אלבום המופע: "שילה פרבר שרה אלתרמן", ובו תריסר משיריו המולחנים המוכרים ביותר. "זמר מפוחית", "זמר שלוש התשובות", "לילה לילה", "ניגון עתיק", "שיר משמר", "עוד חוזר הניגון", "דצמבר", "צריך לצלצל פעמיים". ועוד. פרבר שרה את הלחנים המוכרים, של סשה ארגוב, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, נפתלי אלטר, אריה לבנון ונעמי שמר ומחדשת בהגשה, המאד מינימליסטית, אינטימית, רחוקה מאד מהגישה הגדולה ורבת הדרמה שאפיינה את רוב הגרסות המוכרות. פרבר אינה מנסה להתחרות בהן אלא להביא את עצמה, חשופה וישירה. עוצמת המילים, היופי, העצב והכאב שיש בהם (כמעט כל "שירי האהבה" האלה למעט שלושה, מאד קשים) עם הלחנים המופלאים עושים את העבודה גם בגרסות הכמעט פרטיות האלה, בהן פרבר מנגנת בגיטרה אקוסטית ונתמכת בצ'לו ובקולות של בלזיצמן. בשיר אחד, "בכל זאת יש בה משהו", מפתיעה בהשתתפותה חוה אלברשטיין, שמחברת בין הגישה החדשה לזו המסורתית ונותנת לשילה חותמת של הכרה. וכך, האלבום הזה אמנם לא יחליף את הגרסות הקלסיות לשירים אבל יש ב"שילה פרבר שרה אלתרמן" משהו ממש חינוכי. "כמו "מסע אספלט" מלחני סשה ארגוב, גם האלבום הזה, עשוי להביא את השירים הנפלאים לקהל צעיר  שספק אם היה נחשף אליהם בהאזנה למוזיקה הישראלית של ימינו.  

ואפרופו...

הנה שילה פרבר בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ששודרה ברדיו תל אביב ב25.11.2009

שילה פרבר בשירה עם דניאל סלומון בקלידים וקולות, נעמן טל בבס, מתן אפרת בתופים, אדם בן אמיתי בגיטרה, מאיה בלזיצמן בצ'לו ושירה.

השירים בתכנית: יהיה בסדר, לונדון, מרגנית (מילי מירן) יום אחד גם את תמותי, איזה זהב, לעורך התכנית.

הגר רוה 

הדבר הראשון שבולט בהאזנה לאלבום הבכורה של הגר רוה "חפצים אחדים והלכתי" הוא הדמיון בשירה לענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית "המכשפות" שהלכה לעולמה באוקטובר 1997. משהו בטון הכאילו ילדותי, בחיתוך הדיבור, בחיוך המסויים גם כשהשירים קשים... מאד מזכיר את ענבל שהשפעתה על הזמרות של ימינו רק הולכת וגדלה עם השנים. תוסיפו לכך את נגינת הבס החזקה והקולות שמביאה יפעת נץ, חברת "המכשפות" שמשתתפת באלבום, ואת הגיטרות-תופים המהודקים ורבי העוצמה של עובד אפרת ויובל קיינר ואולי יישמע לכם כאילו מדובר על שיחזור הצליל של הלהקה ההיא... ולא היא. היצירה של הגר רוה היא לא חיקוי ולא שיחזור. היא כותבת ומלחינה מקורית שיש לה בהחלט מה לומר על החיים והיחסים והאהבה. על הפלטפורמה שבנו לה העיבודים וההפקה המוסיקלית של עובד אפרת והנגינה המצויינת של השלישיה, היא עושה את זה במלוא הכוח וההתכוונות, עדינה וחזקה גם יחד. המוסיקה יפה, אך נדמה שהגר, שהיא כותבת ועורכת ספרים עוד לפני שהיא מוסיקאית, באה לאלבום הזה לא כ"זמרת" אלא כאשה שמתעסקת במלים, שיש לה מה לומר, ואשר מצאה דרך מוסיקלית לבטא את עצמה. דווקא חוסר היומרנות, והפער בין ההגשה הצנועה והליווי המאד מיומן, הזו הופך את האלבום למקסים ונוגע ללב.