בתוך מבול האלבומים העבריים החדשים שיוצאים בשבועות האחרונים בולטת תופעה מעניינת: אמנים וותיקים שחוזרים אל השירים הישנים והטובים שלהם ומבצעים אותם מחדש. כלומר הם אינם מסתפקים בהוצאת "מיטב הלהיטים" אלא מציעים גרסות חדשות ומעודכנות לשירים שכבר הכרנו, עם תוספות קלות של חומרים חדשים ממש. אי אפשר להתייחס לאלבומים חדשים אלה כאל "סתם מיחזור" כיוון שיש בגישה החדשה לשירים הישנים הצהרה אמנותית: ככה אני רואה את השירים עכשיו. ככה אני רוצה שאתם תשמעו אותם. ישנו כמובן גם ההיבט הכלכלי, האלבומים החדשים מנצלים את השירים שכבר הוכיחו את עצמם כדי לקדם את הקריירה שלהם בשלב הנוכחי, אם בהופעות ואם במכירות התקליטים. כשכל העולם מרוויח מחידושי שירים, מדוע שמבצעי השירים המקוריים לא ירוויחו גם הם? ובמיוחד כשההוצאות החדשות אינן בחברות התקליטים הישנות.
בניגוד למה שנדמה אולי, יעל לוי לא נעלמה. אמנם את אלבומה האחרון "5" היא הוציאה ב2004, שנות דור בעולם הפופ, אבל היא כל הזמן ממשיכה להופיע... וגם להקליט. עכשיו מוציאה לוי את "אי ירוק בים", אלבום כפול בו היא משלבת בין חידושי שיריה ובין שירים חדשים לגמרי. אלבום אחד, SIDE A, כולל 12 ממיטב להיטיה בהפקה מוסיקלית של רון בונקר ובעיבודים משותפים עם מוסיקאים שניגנו עם יעל לוי בהופעות בשנים האחרונות: רון בונקר בגיטרות, פסנתר, קלידים וקולות. ג'נגו (עמיר רוסיאנו) בבס, גיטרה ושירה. גלעד שמואלי בתופים וקובי ויטמן בכלי הקשה. כמעט כל השירים כאן היו להיטים גדולים, וזה לא מפתיע כשיודעים שהם נבחרו מתוך קרירה שהתחילה עוד בשנות השבעים (במופע "שיחות סלון" עם יהונתן גפן יצחק קלפטר ודויד ברוזה). ששה משירי האלבום החדש הופיעו באלבום הבכורה של לוי, ב1982: "נערה גבוהה", "גשם הקשב", "בלדה לנאיבית", "אי ירוק בים", "ניחושים של ים" וכמובן גם "תמונה" (דה בה דה בה דה, האות ללא-מילים המיתולוגי של התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"ץ). לאלה נוספו "לך לאן שתלך", "אל תאכזב אותי" ועוד. יעל לוי נשמעת היום כמו שנשמעה תמיד, קולה עדיין ילדותי משהו ונוגה. אבל היום היא שרה הרבה יותר טוב מבעבר, העיבודים החדשים זורמים ומאחדים את התקופות השונות ומגוון המוסיקאים איתם עבדה לאמירה אחת. זה נורא יפה ובהחלט מוצדק אמנותית. האלבום השני בחבילה, SIDE B, לוקח אותנו מההווה הנשען על העבר אל עבר העתיד: ישנם בו ששה לחנים חדשים של ורד קלפטר, למילים שלה ושל תרצה אתר ז"ל, מוקלטים בליווי מינימליסטי של ורד קלפטר בגיטרות ויעל לוי בשירה. חוץ מזה שהאלבום הזה מעורר געגוע ליצירה חדשה של קלפטר, הוא גם מעדכן את הסטטוס של לוי. 35 שנים אחרי ההתחלה, העתיד נראה מצויין.
מיכה שטרית מופיע בימים אלה קצת עם "החברים של נטאשה" ובעיקר עם הרכב משלו, שנשמע הרבה יותר "רוק" ממה שעשה בהופעות אי פעם כסולן. אלבומו החדש, לעומת זאת, נוקט בגישה הפוכה. את האנרגיות התוססות של "מסמרים ונוצות", אלבום הסולו הראשון שלו משנת 1998 (בהפקת ברי סחרוף ויזהר אשדות) הוא מרסן ומשקיט, והופך את "טבריה", "אל ניניו" ו"באביב", בהפקה של לואי להב, למשהו אחר. כך הוא עושה גם לשירים המוכרים מאלבומיו הבאים, "קצב של שחורים באפריקה" , "נמנע ממך" ו"בחיפה מול הים". לששת השירים האלה מוסיף שטרית את "פרידה" של ולדימיר ויסוצקי, שהוא תרגם לסולו הראשון של ארקדי דוכין, ואת "אם כבר לבד" של "החברים של נטאשה". מה שמותיר את המאזין עם שני שירים חדשים: "בדרך הגדולה (ענבלים)" של נתן אלתרמן, בלחן חדש של שטרית, וקטע פרוזה של ס. יזהר מתוך ספרו "צלהבים". הכל ביחד בעיבודים של משה לוי ולואי להב, עם נגינה נהדרת של משה לוי, מיקי שביב ורע מוכיח כשאליהם מצטרפים ברי סחרוף, מיקי הררי ואמיר פינטו, הופכים את "מיכה שטרית" לאלבום שאינו חדשני, אבל נשמע רענן וטרי ומאד מרגש.
אלון אולארצ'יק מנסה מידי פעם להגיש את שיריו המוכרים בדרך שונה מזו שהכרנו באלבומיו. למשל בהופעות חיות עם יצחק קלפטר ואפרים שמיר שם הופכים שירים לחלק מרפרטואר של הרכב קולי בליווי רוק, או, להבדיל, במופע ובאלבום "אולארצ'יק בשקט" ששבו הציג את השירים בגרסאות מינימליסטיות כמעט-אקוסטיות (הגדרה שלו) ביחד עם הגיטריסט ברק חנוך. ללא קשר לשיריו המקוריים, אולארצ'יק מפלרטט תמיד גם עם ג'אז, אם כחבר בלהקת "הפלטינה" ואם בהפקות שלו, למשל ב1999, במופע ואלבום כפול בשם "אולאר'ציק ג'אז" שבו ביצע בעיקר סטנדרטים, אבל גם את "בא לשכונה בחור חדש". עכשיו בהרכב חדש בשם "אולארצ'יק סטייל" שכולל את בנו מקס קונטרבס, אלעד אדר בפסנתר והפקה מוסיקלית, שי וצר בתופים ועם אורחים ניצן עין הבר בכלי נשיפה ורוני עברין בכלי הקשה הקליט אולארצ'יק מבחר מלהיטיו, בעיבוד ג'אזי שלו עם אלעד אדר. "בא לשכונה בחור חדש", "כל הליל אני בגנך", "שעשועי כאילו", "כל דבר קט", "שני חלקים בתוך השלם", "החיים קשים", "כולם כולם", "הוא מאוהב" ו"היא הולכת בדרכים". לאלה תוסיפו את "מדינה קטנה" (של סנדרסון ורכטר בכוורת) ו"ערב של שושנים" מהקלסיקות ועוד אחד חדש לגמרי, "אין זמן" בו מצטרפת אליו בתו טסה בשירה. לאולארצ'יק יש סטייל שובבי, אגבי, כאילו יצירת הלהיטים באה לו בקלות. "אולארצ'יק סטייל" ממחיש שהוא (גם) מוזיקאי מאד רציני ומעניין, חסר גבולות במובן הכי מדליק.
יום חמישי, 28 באפריל 2011
אולארצ'יק סטייל בהופעה ב"מוזיקה היום" 17.4.2011
סאונד: גראם ג'קסון ורפי קופפר צילומים: דני זודקביץ'
אולארצ'יק סטייל
אלון אולארצ'יק בגיטרה ושירה, אלעד אדר בקלידים, מקס אולארצ'יק בקונטרבס,
איזו הפתעה נהדרת! פתאום מגיע, כאילו משום מקום, אלבום קסום ומרגש של מישהו שאמנם שמעת את שמעו קודם לכן ואף ידעת שבין כל עיסוקיו הוא יצר בעבר גם מוזיקה, ואפילו היו לו כמה לחנים מאד מוכרים... ובכל זאת, ליצירה המוזיקלית המלאה שלו איש לא הכין אותך. כן, כפי שהבנת, אני מתכוון לנפתלי אלטר ולאלבום הבכורה שלו "נסיעה". אוסף מרגש של ארבעה עשר שירים שהוא הלחין ולשם שינוי גם שר, בהפקה מוזיקלית של יהוא ירון ובעיבודים של ירון ואלטר ביחד. הגישה שלהם יוצרת אווירה ביתית, משפחתית. הכל, ובמיוחד השירה, מאד קטן, אינטימי, צנוע. נפתלי אלטר לא מנסה להשוויץ במוזיקליות שלו אלא אומר / שר רק מה שצריך. בגיל 64, אחרי שעשה קריירה בעיקר בתחום הקולנוע, הוא שמגדיר עצמו כ"לא-זמר"עושה את זה רק בשביל הביטוי האישי, ההנאה, העניין עצמו, ללא קשר למידת ההתאמה של השירים למה שקורה מסביב. הוא בשלו, וגם לכן האלבום הזה כל כך מקסים.
"ועכשיו שירים" נקרא השיר הראשון שהקליט אלטר כזמר, לחן שלו למילים של אסי דיין. זה קרה באמצע 1975, בכוונה להיות טיזר לקראת אלבום שלם... זה לקח לו שיא עולמי של דרך ארוכה ומתפתלת, 35 שנים (!!!) והנה "ועכשיו שירים" יוצא עכשיו באלבום הבכורה שלו.
בשיחה איתו בתכנית "פסקול ישראלי" בטלוויזיה החינוכית אני שואל אותו כמובן למה לקח כל כך הרבה זמן, והוא משיב שהוא נורא רצה אך גם חשש כי בשבילו המוזיקה הייתה תמיד הדבר החשוב ביותר בחיים... דרכי הגורל והפרנסה לקחו אותו למקומות אחרים ועכשיו הוא מגשים את חלומו המקורי. היה שווה לחכות כי בשירים עצמם, במנגינות המושלמות, בעיבודים מלאי הדמיון וגם, בהפוכה לאלה, בהגשה הפשוטה והישירה, נפתלי אלטר נשאר הבחור בן ה30 שמת להוציא את המוזיקה שלו לאור.
זה שיר נסיעה אחרי שנים שלא נסעתי
אחרי יותר זמן שהייתי מקצוען
שהייתי נאמן
שהייתי, לא הייתי
זה שיר נסיעה אחרי שנים שרק חניתי
(מתוך "שיר נסיעה", מילים אשכול נבו)
נפתלי אלטר הלחין את כל השירים, חלקם כאלה שכבר הכרנו בעבר בביצועי של זמרים אחרים. "יונתן סע הביתה" (עם המילים של יונתן גפן), "טוליק" (רמה סמסונוב) ו"לא הכרתי אותך מקרוב" (תרצה אתר), את שלושתם שר במקור אושיק לוי. "במקום הזה" (אסי דיין) ששר דני ליטני, ו"עוד חוזר הניגון" (נתן אלתרמן) ששרה בשנות השבעים נירה גל ועשרים שנה אחרי הפליא לחדש ברי סחרוף. לצידם שירים חדשים או לפחות פחות מוכרים בלחניו, "אבל כולם" (אהוד מנור), "הכי רוחני" ו"היא לא יוצאת לו" (אשכול נבו), "הרי את מותרת לכל אדם" (דויד אבידן), "אנשי המאדים" ו"פוטורומן" (אסי דיין). וכמובן גם השיר הראשון שלו, "עכשיו שירים" בגרסה עכשווית.
השיר הזה אמנם יצא במקור ב1975 אבל הקריירה המוזיקלית של אלטר התחילה עוד בסוף שנות ה60 כשהיה האורגניסט של להקת "המתקוממים" עם הזמרת טובה פורת. היו ללהקה שני להיטים בסוף 1967 ("יא חביבי" ו"יוהאן בגן") והם אפילו הוציאו תקליטון אחד, אך בשנים הבאות פנה אלטר לעסוק באהבה השנייה שלו, הקולנוע. הוא היה במאי, מפיק, תסריטאי וגם, לימים, כחבר בהנהלת "קרן הקולנוע הישראלי" ובראש "הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה" וכמנהל מחלקות הדרמה של "קשת" ושל "HOT". במקביל שמר אלטר על קשר למוזיקה, גם כמלחין לסרטים שהיה שותף ביצירתם ("אירית עירית" שביים וסרטים בהם שיתף פעולה עם אסי דיין, ביניהם "הזמנה לרצח", "חגיגה לעיניים", "בחינת בגרות", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"החיים על פי אגפא").
משנת 1973 ועד ימינו התפרסמו שירים רבים שהלחין. מלבד אלה שהוא מחדש באלבומו בלטו כאלה ששר אושיק לוי, "ניגון עתיק" ו"הבכי" (נתן אלתרמן), "איפה טעינו" (זאב טנא), ו"זכרון יעקב" (נפתלי אלטר). "שיר הנשמרת" (תרצה אתר) ששרה נורית גלרון, "גשם הקשב לנשים" (תרצה אתר) ששרה יעל לוי, "חיוורון" (נתן אלתרמן) ששרו אריק איינשטיין ורוני אלטר, בתו של נפתלי, שהוא היה שותף גם לאלבום הבכורה שלה שיצא לפני כשנתיים (והיא כמובן מחזירה לו בשירה באלבום שלו). נדמה שהלהיט הכי גדול שהלחין ושמעטים מקשרים אליו היה "תן לשים ת'ראש על דיונה" (מילים אסי דיין) ששרה שלישית הגשש החיוור ב"גבעת חלפון אינה עונה" שבו היה שותף לכתיבת התסריט וגם שיחק בו תפקיד קטן. עכשיו הוא שם את כל הפעילות הזו בצד לרגע ומתרכז במשהו שתמיד אהב לעשות. עכשיו סוף כל סוף שירים.
והנה שיחה עם נפתלי אלטר + ביצוע לכמה משיריו (בהשתתפות רוני אלטר)
בתכנית "פסקול ישראלי" שאני מגיש בטלויזיה החינוכית
חפשו את פרק 6...
שירי מימון ושמעון בוסקילה
מופיעים ביחד כבר למעלה משנה ועכשיו יוצא אלבום ההופעה
לקראת הופעות השקה חגיגיות לאלבום המשותף: ב30.4.2011 בהיכל הרבות בראשון לציון ב2.6.2011 באמפיתיאטרון קיסריה
הופיעו השניים עם להקתם בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 10.4.2011
שירי מימון ושמעון בוסקילה
שירי מימון ושמעון בוסקילה בשירה, יוסי מור בקלידים ומחשב,
יונתן פריג' בגיטרה וקולות, אורי קליינמן בבס, ניר בכר בתופים
הגר רוה בשירה, עובד אפרת בגיטרה, יפעת נץ בבס וקולות, יובל קיינר בתופים
אוהב אנוכי להלך לבדי
יום שלישי
אלנבי שם זמני
הגר רוה
יפעת נץ
עובד אפרת
יובל קיינר
והנה קצת עליה... מתוך כתבה שלי ב"ישראל היום" 11.3.2011
הדבר הראשון שבולט בהאזנה לאלבום הבכורה של הגר רוה "חפצים אחדים והלכתי" הוא הדמיון בשירה לענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית "המכשפות" שהלכה לעולמה באוקטובר 1997. משהו בטון הכאילו ילדותי, בחיתוך הדיבור, בחיוך המסויים גם כשהשירים קשים... מאד מזכיר את ענבל שהשפעתה על הזמרות של ימינו רק הולכת וגדלה עם השנים. תוסיפו לכך את נגינת הבס החזקה והקולות שמביאה יפעת נץ, חברת "המכשפות" שמשתתפת באלבום, ואת הגיטרות-תופים המהודקים ורבי העוצמה של עובד אפרת ויובל קיינר ואולי יישמע לכם כאילו מדובר על שיחזור הצליל של הלהקה ההיא... ולא היא. היצירה של הגר רוה היא לא חיקוי ולא שיחזור. היא כותבת ומלחינה מקורית שיש לה בהחלט מה לומר על החיים והיחסים והאהבה. על הפלטפורמה שבנו לה העיבודים וההפקה המוסיקלית של עובד אפרת והנגינה המצויינת של השלישיה, היא עושה את זה במלוא הכוח וההתכוונות, עדינה וחזקה גם יחד. המוסיקה יפה, אך נדמה שהגר, שהיא כותבת ועורכת ספרים עוד לפני שהיא מוסיקאית, באה לאלבום הזה לא כ"זמרת" אלא כאשה שמתעסקת במלים, שיש לה מה לומר, ואשר מצאה דרך מוסיקלית לבטא את עצמה. דווקא חוסר היומרנות, והפער בין ההגשה הצנועה והליווי המאד מיומן, הזו הופך את האלבום למקסים ונוגע ללב.
רוברט נסטה מארלי. לא היה "רק" מוזיקאי הרגאיי החשוב והמצליח בעולם , אלא גם לוחם חירות, נביא ואיש דת הראסטפארי, התנועה הרוחנית-דתית הג'מייקאית שמאמינה שאנשיה הם מצאצאי עשרת השבטים. רבים משיריו של מארלי עסקו בכמיהה לשיבה לציון (ולא דווקא לישראל של היום). האמונה בג'ה ("יה", "האלוהים") הייתה הכח המניע העיקרי בעבודתו ובחייו של מארלי. "כשהיית אומר לו שהוא כתב שיר גדול" מספר בחוברת הדיסק החדש חבר ילדות שלו, "הוא היה אומר: לא, זה לא אני, זה ג'ה!".
לקהל הישראלי יש בשירתו של מארלי ערך מוסף מיוחד: מין ניגון חסידי יידישאי תימני... הו יו יו יו... במין סלסול שאנחנו כאן יכולים להבין טוב יותר מכל חובב רגאיי בעולם. אולי לכן האידישע ראסטמן הזה הוא אחד האמנים האהובים בישראל, ולא רק בגלל המוזיקה עצמה אלא בזכות האנרגיות החיוביות שלו, החיוך הכובש, התחושה שהוא אמיתי לגמרי ואומר את דבריו, לעתים המחאתיים והמכאיבים, מתוך יושר וניקיון פנימי ויושר.
ולכן LIVE FOREVER, אלבום ההופעה הכפול שלו שיוצא עכשיו, 30 שנה לאחר מותו, הוא הזדמנות משמחת להיזכר באחד המוזיקאים החשובים של המאה העשרים.
אחרי שהפך כוכב במולדתו ג'מייקה בשנות הששים, הוחתם מארלי בראשית שנות ה70 לחברת התקליטים הבריטית "ISLAND". ב1973 הוציאו בבריטניה אלבום ראשון שלו, והרגאיי הפך להיות אחד הדברים הכי חמים במוזיקה בבריטניה. תחילה בעזרת אריק קלפטון שגרסתו לשיר של מארלי "I Shot The Sheriff" הפכה ב1974 ללהיט ענק. עד סוף העשור, עם תשעה אלבומים נוספים, הפך מארלי לכוכב על בזכות עצמו ולא רק בבריטניה.
בשנת 1980 הוא הוציא את האלבום "התקוממות" (UPRISING) שלווה בסיבוב ההופעות המצליח ביותר בקריירה שלו. באירופה הופיעו מארלי ולהקתו בפני יותר ממיליון מעריצים ושברו שיא כשסיימו את הסיבוב בהופעה באיטליה בפני 100,000 איש (האפיפיור, שהופיע באותו מקום ימים אחדים לפני כן, הצליח לאסוף הרבה פחות קהל).
ב16 בספטמבר התחיל מארלי את המסע לכיבוש אמריקה. הוא הופיע שם גם לפני כן, אך ב1980 נראה שהטיימינג שלו מושלם. הקהל האמריקני היה רעב לאייקון כמוהו שנראה הרבה יותר מסופרסטאר רוק "רגיל". מין כהן גדול שמצליח לאחד קהלים מסגנונות, תרבויות וטעמים שונים. אפילו סטיבי וונדר, גדול המוזיקאים של התקופה, העריץ אותו על פעילותו למען השחורים והקדיש לו שיר, כולל ציון שמו המפורש: "מאסטר בלסטר (ג'אמינג)". השיר הפך להיט ענק באותו חודש, אך מה למארלי זה כבר לא עזר.
לאחר חמישה ימים בלבד בארה"ב, למחרת הופעה בניו יורק ב20 בספטמבר, מארלי התמוטט תוך ריצת בוקר בסנטרל פארק, הוחש לבית חולים ורק אז גילה לראשונה שהוא חולה אנושות. סרטן שהתגלה בבוהן רגלו שלוש שנים קודם לכן טופל רק חלקית (קטיעת הבוהן היתה עשוייה להציל אותו אך לפי מסורת הרסטה אסור לקטוע איברים כדי לא לפגוע בשלמות גוף האדם) ובשלב זה היו לו כבר גרורות בכל גופו, כולל ריאותיו וראשו.
למרות מצבו הקשה החליט מארלי לא לוותר על המופע שנקבע ל23 בספטמבר 1980. לדבריו כדי לא לאכזב את אלפי מעריציו (המופע היה סולד אאוט תוך שעה מרגע שהתחילה מכירת הכרטיסים) וגם בגלל שחברי להקתו היו זקוקים לכסף . וכך, כשהוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו, החליט מארלי לתת כל מה שיש לו, בשארית כוחותיו, בשעה וחצי של מופע מדהים בפני קהל שכלל לא מודע למצבו. בהקלטה, שמתפרסמת עכשיו לראשונה, הוא נשמע מלא אנרגיה חיובית. מדבר-מטיף כמו תמיד ושר במלוא ההתכוונות מבחר משיריו הגדולים ביותר, ביניהם "ויברציות חיוביות", "מלחמה", "לא אשה, אל תבכי", "ג'אמינג", "אקסודוס", "האם יכולת להיות נאהב", ""האם זו אהבה" ולסיום get up stand up , קומו, עמדו על זכויותיכם!. סאונד ההקלטה, במיוחד בשיר הזה, לא מהמשובחים, אבל זה לא ממש משנה. ההקשר מרגש במיוחד: במופע האחרון ובשיר האחרון שביצע על במה בחייו מוכיח מארלי שהוא, כדבר השיר, לא מוותר על המאבק עד הרגע האחרון.
המאבק של מארלי לא היה על מקומו בעולם המוזיקה. בשבילו הפעילות המוזיקלית הייתה כלי לקידום רעיונותיו החברתיים והפוליטיים. הוא היה לוחם שנשקו מוזיקה. "מה שטוב במוזיקה הוא שכשהיא פוגעת בך, אינך מרגיש כאב" כדבריו. הוא עסק בבעיות חברתיות בתוך ג'מייקה, בפערים הכלכליים ושחיתות השלטון (בשנת 1976 ניסו להתנקש בחייו בשל דיעותיו, הוא וריטה אשתו נפצעו קשה, והוא גלה מרצון ללונדון למשך שנתיים). במשך שנות השמונים הפך מארלי דובר לתנועות השחרור של השחורים באפריקה. ב1978 הוא קיבל מטעם האו"ם את "מדליית השלום לעולם השלישי" על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים. ב1980, הוא נבחר להופיע בטכס העצמאות של זימבבווה (לשעבר רודזיה) ושר את השיר שלו באותו שם שהפך להמנון הרפובליקה.
אחרי המופע בפיצבורג הפסיק מארלי את סיבוב ההופעות ויצא לסדרת טיפולים בניו יורק ובמרפאהאלטרנטיבית בגרמניה, אך מצבו המשיך הידרדר.
ב11 במאי 1981 בוב מארלי נפטרבדרכו לג'מייקה, בבית חולים במיאמי.הוא היה בן 36. מילותיו האחרונות לבנוזיגיהיו "כסף לא יכול לקנות חיים".
ב21 במאי נערכה לו הלוויה ממלכתיתבג'מייקה. הוא נקבר במוזוליאום בעיר הולדתו כשלצדו הונחו בקבר ספר
תנ"ך וגיטרת הגיבסון לס-פול שלו
אחרי מותו יצאו אוספים רבים משיריו, כולל הקלטות שלא יצאו קודם לכן ובישולים מיוחדים לשירים המוכרים. אוסף להיטיו LEGEND הוא אחד הנמכרים ביותר בעולם עם מכירות של יותר משלושים מיליון עותקים.
גם כשידע שמותו קרב סירב מארלי לכתוב צוואה, שכן לפי הראסטה זוהי הודאה כי הוא בן תמותה, ויש בכך ויתור על אפשרות לחיות חיי נצח. LIVE FOREVER נקרא האלבום החדש, ולא במקרה. במוזיקה הוא נשאר חי לנצח.
בדרך כלל, בימים בהם המוזיקה שווקה בדיסקים, נהוג היה לדבר על "משבר האלבום השני". האלבום שני של דנה עדיני, לא רק שאינו משבר אלא הוא דווקא מסמן התגברות והתחזקות. "אשליה" הוא אלבום מאד יפה ומאד עצוב. מה שאולי לא מסתדר עם התדמית המתוקה, האיזי-גואינג, שיש לדנה עדיני בתקשורת, בעיקר בטלוויזיה. שכן נדמה שדנה סובלת מסינדרום "ואיך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן...". איך ייתכן, שואלים השואלים, שבחורה כל כך מוכשרת, זמרת נהדרת, יוצרת חכמה וגם, בנוסף לכל, בחורה יפה ומאד מצליחה, לא נמצאת באופוריה תמידית אלא סובלת מעצבות קשה?
... אין דרך להתחמק מזה
אפילו גם אל תנסי
רק לשכב אחור להכנע לזה
לתת לזה להגזים
את כל החולשות, התחושות, הבושות, הרוחות והשדים
אין מקום לבהלה
אין לי מה לעשות
חוץ מלהפנים ש
אור גדול יבוא
עלי
שוב להבין בשתי עיניי
איך כל מה שניצב מולי
הוא אשליה שלי
(מתוך "אשליה")
"אשליה" הוא אוסף נפלא של שירי כאב. על אהבה שאיננה, פרידה, בדידות, סף ייאוש... נדמה לי, בדיאגנוזה בלתי רפואית על פי השירים בלבד, שלא מדובר כאן בדיכאון קליני ממש, כזה שממנו כמעט ואין מוצא, אלא במה שנקרא קו-דיכאוני, כלומר במצב שבהחלט אינו קל, אבל יש בו תקווה. אני עושה את ההבחנה הזו, כי עם סוג כזה של דיכאון יכולים המאזינים להזדהות. לכל אחד מאיתנו יש תקופות כאלה בחיים, והנה אנחנו עדיין בחיים. באנגלית קוראים לשירי אהבה נכזבת כאלה TORCH SONGS, ומי שבוער כאן זו הזמרת-יוצרת שחושפת את מצוקות נפשה בלי לעשות חשבון וללא הנחות גם למי שגרם לה לכאב וגם לקרובים לה שאינם מצילים אותה מהתהום אליו נפלה. ברגעים מסויימים, בתוך כל היופי המוזיקלי, זה נשמע קשה וחזק וכמעט חסר סיכוי, אבל בכל זאת יש כאן הפי אנד: למרות הכל דנה שרדה את התקופה הקשה והיא כבר מאחוריה. עובדה... היא מצליחה לדווח עליה בשירים. מי שנמצא בשיא הדאון לא יכול לכתוב על כך בזמן אמת.
כמה זמן זה לא יכול להמשך ככה
אין לי כוח לחיות פה לטעות פה
אני לא רוצה בכלל...
כמה זמן סער לבי מתקער עליי
אין לי אוויר לנשום פה
לדהות פה
אני לא רוצה בכלל
(מתוך "כמה זמן")
דנה עדיני שרה בקול מתוק אך לא מתקתק מדי, חודר וקורע ללב... היא כתבה והלחינה את כל השירים באלבום (פרט לשניים) והם כתובים ומבוצעים מצויין, הכי אישי ואמיתי שאפשר. אך את העוצמה הגלומה באוסף השירים באלבום הזה חייבת דנה עדיני גם לעיבוד ולהפקה המוסיקלית של יונתן "ג'וני הקטן" גולדשטיין. מדובר בתופעת טבע. ילד פלא כמעט בן 20 שכבר הספיק עוד בהיותו תלמיד בתיכון, להפיק אלבומים לסגול 59, הדרה לוין ארדי וגם אחד לעצמו. הבחור הזה הוא פשוט גאון בהבנה שלו למוזיקה של אחרים וביכולת שלו לארוז אותה בדרך מקורית ורעננה. גולדשטיין עטף את השירים של עדיני בעיבודים שיודעים להיות עדינים ורכים, אך גם, כשצריך, גדולים ובומבסטיים. כשהיא שרה על סיוטי הלילה שלה, על החרדות והרצון לברוח מהחיים האלה, הליווי שג'וני בנה לה מעצים את האמירה במוזיקת רקע מפחידה. כשהיא בוכה על אהבה נכזבת הוא שומר עליה בליווי רגשני שאף פעם אינו גולש לקיטש . זאת היצירה שלה, והיא נשמעת ככה גם בגללו, בזכות שיתוף הפעולה ביניהם ובין כל הנגנים המצויינים שהשתתפו בהקלטות. ביחד הם יצרו אלבום קונספט שכדאי להאזין לו כיצירה שלמה, ולא להסתפק בשירים בודדים ברדיו, פה ושם.
יש לדנה, למרות גילה הצעיר (עוד מעט בת 32), לא מעט היסטוריה אמנותית בשש השנים האחרונות. כשחקנית היא השתתפה בסדרות הטלוויזיה "מסודרים", "השיר שלנו" ו"על קצות האצבעות". את עיקר תשומת הלב כזמרת קיבלה דנה עדיני כחברת שלישית "הבנות נחמה" עם יעל דקלבאום וקרולינה. אלבומן הראשון, בו גם הלחינה ארבעה שירים, הפך להצלחה מטאורית בקנה מידה ישראלי, כשיצא ב2007, והביא את השלישיה להופעות מצליחות בארץ ובעולם. במקביל, לפני ואחרי האלבום השתתפה דנה בכל מיני הפקות מצליחות, ביניהן היא שרה את שיר הנושא לסרטו של אבי נשר "הסודות", בדואט עם דניאל סלומון את "רבות הדרכים", עם שאנן סטריט בשיר SHARE(תרגום באנגלית ל"להתחלק בעיר" של "הדג נחש") ובאלבום השני של "מטרופולין" בלא פחות מחמישה שירים, היא שרה גם עם אביב גפן, ירמי קפלן, דנה ברגר, קרולינה, פוץ', תומר יוסף ועוד. ביחד עם מפיק האלבום של "הבנות נחמה", חבר להקת "איזבו", יונתן לוי, שהיה גם בן זוגה באותה תקופה, הקליטה דנה אלבום סולו, "BIG GIRLS", שכולו שירים באנגלית שכתבה והלחינה. האלבום, למרות איכותו וייחודו, לא זכה לתשומת לב רבה. דנה המשיכה כנראה לחפש את דרכה ואת הביטוי שלה, ובעיקר המשיכה בחיים.
עכשיו, כשהיא פחות פאנקי-גרובית ויותר פנימית, ועושה את זה בעיקר בעברית, היא מצאה את האמירה האישית שלה.והחיים? נדמה שמכאן והלאה זה יכול רק להשתפר.
לפעמים הישג אמנותי יוצא דופן עשוי להיות גם מכשול. הגעת ליצירת מופת ומה הלאה? איך ממשיכים מהנקודה הגבוהה מבלי לאכזב? איך אפשר להתעלות על עצמך? והכי קשה, איך לא לחזור על אותה אמירה שכל כך הוכיחה את עצמה? מחשבות קיומיות אלה עלו בראשי כששמעתי שלנעם רותם יש אלבום חדש, שלישי מאז פרק את "קרח 9" ויותר חשוב לענייננו, יצירה מלאה ראשונה מאז הוציא את 2007 את אלבומו השני, "עזרה בדרך", שהיה באזני מאסטרפיס. ולפני שאזכיר לך ממה אני מתלהב כשאני מזכיר את "עזרה בדרך", אציין רק שהשורה התחתונה היא שרותם הצליח להתגבר על "הבעייה" הזו וליצור עוד אלבום מוצלח ביותר, שאם כבר, מהווה המשך טבעי ובמידה רבה אפילו השלמה לאלבום ההוא...
"עזרה בדרך" היה אלבום מאד מיוחד שתיעד תקופה לא קלה לנעם רותם ולאשתו שחלתה בסרטן. בעטיפה של רוק אקוסטי מאד נעים לאוזן הביא רותם שורה של שירי חרדה וכאב שחש מי שחייו של אדם קרוב לו ואהוב נמצאים בסכנה קרובה. הוא מתמודד בשיריו עם האימה והתקווה, ההזדהות והחמלה והכעס על "הגורל" והרצון לעזור והצורך להיות חזק. רותם כתב שירים שכוחם בישירותם, וכך גם השירה שלו: בטון שקט ודיווחי שכמעט אינו מסגיר את סערת רגשותיו הוא תאר את מחשבותיו ותחושותיו ולמרות שהנושאים לא קלים (כימותראפיה, בתי חולים, חברים מתים) "עזרה בדרך" היה בעיקר אלבום מלא תקווה. ללא מסקנות גדולות, בלי לתת עצות מעשיות איך להתנהג במצבים דומים, נועם רותם סיפר על ניצחון האהבה והיה לסיפור שלו הפי אנד אמיתי: אשתו החלימה.
ועכשיו, יותר משלוש שנים אחרי, נעם רותם מספר לנו שהחיים ממשיכים. ישנם פחדים, ישנם לא מעט חששות, האימה נמצאת שם בפנים... אך יש גם איזשהו ביטחון שלא היה בעבר שיהיה בסדר. אני לא ממש בטוח בתחושות האלה שלי, שכן ברבים משירי "ברזל ואבנים" לא ברורה לי עד הסוף כוונת הכותב במילים. אני אומר את זה בגלל המוזיקה. יש ב"ברזל ואבנים" אמירה מוזיקלית מאד סוחפת ומרוממת רוח. ביחד עם אביחי טוכמן בעיבודים וההפקה המוזיקלית יצר נעם רותם רוק הגיטרות רזה ורב עוצמה, שיושב טוב עם השירה המאד קולית. רותם שר ומנגן בגיטרות, טוכמן בבס, טמבורין, קלידים, וטוכמן מנגנים ואיתם אדם שפלן בגיטרות וקולות, ניר וטשטיין בתופים, אסף תלמודי בפסנתר, אור בהיר בגיטרה, אביב בונן בכלי הקשה ובשירים בודדים אלדד גואטה בסינטי, יואב שושני בגיטרה, הילה גנות-טוכמן בקולות,, דני מאיר שמקבל קרדיט על ייעוץ אמנותי אחראי בשיר אחד על עיצוב סאונד ואפקטים ואסף אמדורסקי בשיר אחד בפסנתר וסינטי סטרינגס.
ב1993, כשנעם רותם היה חייל (בתקליטיית גלי צה"ל) הוא הקים את "קרח 9" (השם נלקח מספרו של קורט וונוגוט "עריסת חתול") כשהוא בשירה וגיטרה ואיתו אוהד קוסקי בגיטרה ושירה, רועי הדס בבס ואורי מייזלמן בתופים. הלהקה הופיעה במועדונים ברחבי הארץ, לבדה וגם כחימום ל"מוניקה סקס" והתחילה להקליט שירים ראשונים, בהפקת שי להב, ביניהם עיבוד קורע ל"תוכי יוסי" ששר אריק איינשטיין ול"אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי. אלבום הבכורה שלהם "תחילתם של החיים הנכונים" בהפקת משה לוי יצא ב1997, והציב את "קרח 9" כתשובה מקומית לבריטפופ של "פאלפ" ו"סווייד". באלבום בלט במיוחד השיר "איתו לנצח" שהיה באורגינל שיר אהבה הומוסקסואלי שהיה קשור יותר למשחק התדמיות ששיחקו חברי הלהקה כרוקרים פרובוקטיביים מאשר לחייהם האמיתיים. השיר קיבל סיבוב נוסף וסטרייטי לפני שלוש שנים בגרסה של ליהי עטר.
הלהקה זכתה בהצלחה גדולה, חיממה את אביב גפן ואת... "סווייד", אך הדבק בין החברים התחיל להתרופף.
ב1999 יצא אלבום שני, "קרח תשע" שהצליח פחות. זמן קצר אחרי הוצאתו הקליטו החברים שיר בשם "אסף אמדורסקי" ולמרות שהלהקה לא התפרקה רשמית, דרכיהם נפרדו. רותם הלחין מוזיקה למחזה הרוק "לאהוב את רונה" והשתתף בסדרה פלורנטין וחבריו ניגנו בהרכבים שונים והקימו בלעדיו את להקת "הקוסקים".
ב2004 הוציא רותם אלבום סולו ראשון "חום אנושי" עם הסינגל "ארץ אחרת". ב2007 את "עזרה בדרך" הנ"ל ועכשיו, אחרי עוד שלוש שנים של הופעות והשתתפות בהפקות שונות (ביניהן ב"רישומי פחם בצבע" משירי מאיר אריאל) הוא חוזר בפרק השלישי של סיפור חייו. תקשיבו לו.
הפעם הראשונה הייתה ביוני 1983. לתקליטיית גל"צ הגיע תקליט שדרים ובו קטע רגאיי בשם "אידישע ראסטמן" של זמר חדש בשם אהוד בנאי. לא נרשמה התלהבות מיוחדת.
הפעם השנייה לעומת זאת, ב-1986, שינתה הכל. כבר הכרנו את יובל בנאי ב"שלום הציבור" ו"משינה" ואת מאיר בנאי בסרט "שוברים" ובאלבום בכורה וידענו שמדובר במשפחה מוסיקלית. אבל להפתעה של "עיר מקלט" אף אחד לא הכין אותנו. בתקליטיית גלי צה"ל, ליד החלון הפונה לרחוב יהודה הימית שמעתי את השירשמונה פעמים רצופות מתוך הרגשה שמשהו חדש ונהדר קורה ממש ברגע זה... את הצרחה שלי "עיר מקלט!!!!" הספיק לשמוע גם אהוד שהביא את תקליטי השדרים במו ידיו והיה בדרכו החוצה... ברחוב... ואז היה השידור הראשון של אהוד בנאי בהופעה (כחימום למופע של ג'ון מרטין במועדון "ליקוויד") עם להקה שהוא הציג כ"פליטי הקליק ורטורית": יוסי אלפנט בגיטרה, ז'אן ז'ק גולדברג בתופים, עובד אפרת בבס ומיכה מרגלית בסקסופון וכלי הקשה, ואחר כך הוקמה להקת "הפליטים" הקלאסית (ז'אן ז'ק גולדברג, יוסי אלפנט, גיל סמטנה בבס ונעם זייד הלוי בכלי הקשה) באופרת הרוק "מאמי" ואז, במאי 1987 כשאהוד בנאי, יוסי אלפנט וגיל סמטנה הגיעו לתכנית שלי "רדיו רדיו" כדי להשמיע את האלבום "אהוד בנאי והפליטים". כל כך התלהבתי עד שהזמנתי אותם לבוא יומיים ברציפות והגדרתי את האלבום כ"אחד הטובים ביותר שנוצרו בארץ...".
לפני 25 שנים התאהבתי באהוד בנאי ומאז זה לא מפסיק ולא נחלש.
רסיסי לילה
"רסיסי לילה" קורא אהוד בנאי לאלבומו החדש ואני מנסה להבין מדוע ולמה הוא מתכוון. בחוברת הדיסק, עוד לפני שמתחילים השירים, מובאת ציטטה משיר השירים והיא המקור לשם:
"אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק,
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי
שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה"
אז אלה הם רסיסי לילה. וגם, לצד 11 שירי האלבום, משולבים 3 "רסיסי לילה", קטעי נגינה קצרים ללא מילים שמאפשרים הפוגה של רגע מהמטען הרגשי שגודש את האלבום הקסום הזה.
בשבילי אישית הכוונה ב"רסיסי לילה" היא למשהו אחר. לאותן דמעות של התרגשות ואושר שנקוות בעיני בכל פעם שאני מאזין ליצירה המופלאה של אהוד בנאי. גם אחרי כל כך הרבה שנים, ההתחלה שלו היתה ב1983, האלבום הראשון ב1987 ומאז בעוד תשעה אלבומים אולפן, ואלבום הופעה ואלבום אוסף אחד... עוד ועוד ושוב ושוב הוא מצליח, אלוהים יודע איך, לספר את הסיפורים שלו שנכנסים אל תוך הנשמה, מטלטלים אותך, גורמים לך עצב ושמחה והתרגשות והזדהות גם אם הטכסט עצמו עוסק בחוויות פרטיות לגמרי שלו.
בשבילי הוצאת כל אלבום חדש של אהוד בנאי היא חגיגה, ובמיוחד בימים אלה שקונספט האלבום הלך לעולמו, והשירים הבודדים באינטרנט מספקים כנראה את רוב המאזינים, חוויה מיוחדת היא להאזין ליצירה שלמה, עם אמירה אמנותית שיש בה יותר מאשר להיט רגעי. בתוך עטיפה יפה להפליא, פיזית ורעיונית, עם חוברת מילים ועוד דף הפתעה... כמו פעם, כמו שתקליט צריך להיות. שבע שנים אחרי "ענה לי", אלבומו "הרגיל" האחרון, ושלוש שנים אחרי "שיר חדש", אלבום הפיוטים והתפילות, מוציא אהוד בנאי את "רסיסי לילה" ומביא תמונת מצב שהיא גם אישית וגם מדברת לדור שלם, ואולי כבר יותר מדור אחד, שגדל על שיריו.
נפגשתי עם אהוד בנאי לתכנית מיוחדת על האלבום שתשודר היום בשעה 14:00 בגלי צה"ל.
לפתיחה שאלתי אותו על סמליות חג הפסח בשבילו.
אהוד: זה חג שמביא לי שמחה גדולה. אני גם נולדתי בפסח וזה לא רק יומולדת שלי זה יומולדת של עם ישראל שיצא ממצרים. בעיניי זה חג שמקשר אותנו גם להיסטוריה הכי עתיקה שלנו גם לעכשוויות שלנו כי יציאת מצרים זה תהליך, זה לא דבר שנגמר. זה לא דבר שהיה אלא דבר שקורה וגם אומר לנו מה יהיה בעתיד לבוא. הגאולה, שהיא יציאת מצריים טוטאלית של כל האנושות. אני חושב שבליל הסדר אנחנו בעצם אמורים להעביר לעצמנו ולילדינו את כל שהוא חשוב ומשמעותי ומהותי ביהדות. בעצם תמצית היהדות זה בליל הסדר.
"רסיסי לילה" נפתח, ולא במקרה, בשיר שהוא תמצית האמירה של האלבום: חיבור מקורי ומיוחד בין העבר הרחוק והקרוב, דרך עיסוק בהווה ואל מבט לעתיד, כשהוא מערבב את הזמנים ונע ביניהם קדימה ואחורה. דע מאיפה באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
"אני הולך"
אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע
זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאד, מרענן, נותן למערכת לעבוד...
... טיול קצר בין הערביים, אני הולך ככה לפחות שנות אלפיים
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן.
אני הולך לעיר מוכרת וזרה, לא שייך למגזר לא נכנס למגירה,
הלב שלי פתוח פה ושם גם מהבהב, הולך ומתרחק הולך ומתקרב.
עוד סיבוב סביב אותה הכיכר, קרוב לבית הכי רחוק שאפשר...
... אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים
סורק תחנות לא קולט את המקום,
עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום.
עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת, כל יום קצת... עד שתגיע
(מתוך "אני הולך")
יואב: לאן אתה הולך?
אהוד: הזכרנו את יציאת מצרים. בני ישראל יצאו משם בהליכה, והלכו 40 שנה במדבר. זה סיפור שהוא משל על החיים שלנו...
אני באמת הולך. משתדל ללכת. האמת היא שהייתי הולך יותר. באמת הרופא אמר לי ללכת, ומאז שכתבתי את השיר לצערי אני הולך פחות. כאילו השיר פתאום הולך בשבילי... אני מקווה עכשיו כשהאלבום יצא אני אחזור להליכות סדירות יומיומיות.
יואב: אתה בטח לא מתכוון רק להליכה הפיזית...
אהוד: אני מתכוון להליכת החיים. אנחנו הולכים בחיים האלה. כל יום קצת עד שנגיע.
יואב: נדבר רגע על מאיפה באת... נדמה לי שבאלבום הזה אתה לא סתם נזכר בעבר אלא אתה מסכם דרך...
אהוד: העבר שלי כל הזמן הולך אתי. אני ממשיך לחיות גם את מי שהייתי ודברים שקרו בעבר עדיין רלוונטיים בחיים שלי היום ועדיין יש להם איזושהי משמעות. ויש דברים שלא, ובכל זאת יש לי צורך לספר עליהם. האלבום מדבר על העבר, ועל ההווה וחלק ממנו, כמו "שיר זמני" או "עד הפעם הבאה" אולי אפילו קורה בעתיד.
למה אתה הכי מתגעגע?
אהוד: אני לא יודע אם המלה "מתגעגע" נכונה, אבל אני זוכר טוב את מי שהייתי. את הנעורים שלי, את תחילת הדרך שלי. אני משתדל מאוד תמיד לחזור אל המקום הזה של נקודת ההתחלה. מאיפה הכל התחיל, מה היו מקורות ההשראה שלי.
אני לא רוצה להיות זחוח דעת ומבסוט מעצמי ולהגיד: אוקיי, כבשתי את הפסגה, כבר יש לי את זה בכיס. אני יודע איך כותבים, אני יודע איך מופיעים. אני משתדל תמיד לחזור אל מקום של חוסר הוודאות, של הערפל הזה, שאתה לא יודע בעצם איך לכתוב שיר ואם כתבת שיר טוב, זה לא אומר שאתה תמשיך לכתוב שירים טובים. ואם הייתה לך הופעה נפלאה לפני שבוע, זה לא אומר שגם ההופעה הערב תהיה נפלאה, אלא זה תמיד לחזור לאיזושהי נקודת התחלה ולהתחיל מחדש.
יואב: בשירים אתה חוזר לא רק לנעורים שלך אלא לעבר הרחוק, מהתנ"ך ועד להורים שלך...
אהוד: נכון, כי העבר... מהתנ"ך ועד להוריי, נותן לי איזה כנפיים של זמן. אני בנאדם שמאוד אוהב מרחב ומרחב גיאוגרפי פה בארץ הוא לא הכי רחב, ולכן אני אוהב לעוף בזמן. אני אוהב לעשות מסעות בזמן כי זה נותן לי באמת איזושהי תחושה של מרחב שחסרה לי.
יואב: האם אתה מעסק הרבה בעבר גם מפני שאתה מרגיש שפעם היה יותר טוב?
אהוד: אני לא בטוח שהיה יותר טוב. להיפך, אני חושב שיהיה יותר טוב.
הכרנו קצת אחרי מלחמת השחרור, כשבאויר היתה תחושה: מתחיל סיפור
הצעתי נישואין הסכמת מיד, היית כל כך שמחה ביום שהתחתנו...
(מתוך "רגעי קסם")
יואב: השיר "רגעי קסם" מספר על הפגישה של ההורים שלך, ואתה מדבר בו על התקופה אחרי מלחמת השחרור והתחושה שהולך להיות פה משהו חדש וטוב, תחושה של התחלה חדשה.
אהוד: נכון, נכון...
יואב: האם היום התחושה הזו עדיין קיימת? ואני מתכוון פחות למישור האישי...
אהוד: לצערי התחושה הזו לא קיימת היום. אני חושב שאנחנו בתקופה קשה. יש הרגשה שהכול נסגר סביבנו. גם השמיים. לצערי באמת קשה לי לומר שאני אופטימי במובן ה... איך נקרא לזה? הלאומי, לשנים הקרובות. אבל מה שנותן לי תקווה זה החזון של נביאי ישראל, שמדברים על עולם מתוקן לעתיד לבוא. מתי זה יהיה אני לא יודע. אבל בוא נגיד שכיהודי מאמין החזון הזה שמתאר את ארץ ישראל וירושלים כמרכז רוחני ומוסרי וערכי לעולם כולו, זה דבר שנותן לי תקווה רק אין לי מושג מתי זה יהיה, זה גם יכול להיות עוד מאות שנים.
צריך לזכור שזה החזון שיכול לגרום לנו כיום לעלות על מסלול חדש, לאחד אותנו לחזון משותף. אני כמובן לא זוכר את מלחמת השחרור, אבל כן את מלחמת ששת הימים. הייתה כאן תחושה של חזון משותף, של אחדות. וזה דבר שנסדק, ועם השנים הולך ונסדק יותר ויותר. אנחנו צריכים לבנות לנו איזה מרכז חדש שיאחד אותנו. שלא יעשה אותנו אחידים, כי היהדות לא אוהבת אחידות, היא אנטי פשיסטית. להיפך, היא בעד ריבוי דעות, אבל מתוך כבוד הדדי, שזה דבר שמאוד חסר בימינו.
יואב: עד כמה הדרך הדתית שלך שמעמיקה בשנים האחרונות עוזרת לך בחיים המעשיים?
אהוד: ביומיום זה עוזר לי מאוד. חשוב לי להבהיר שהוספתי אותה על מי שהייתי קודם. כלומר לא החלפתי את הג'ינס בטרילין או את החולצת טריקו בחולצה לבנה ולא עברתי לגור בבני ברק. אני הוספתי את ההעמקה ביהדות לחיים שלי. אני ממשיך לשמוע את המוסיקה שאהבתי ותמיד אוהב... הוספתי את זה לחיים שלי, וזה תהליך שלקח הרבה שנים... אני מזכיר לך שהתודעה היהודית שלי כבר הייתה מפותחת מימי ה"יידישע רסטה-מן| (השיר הראשון שאהוד בנאי הקליט, ב1982). כלומר לפני 30 שנה כבר עשיתי שיר חסידי...
יואב: אבל זה היה קצת מבודח...
בנאי: זה היה מבודח אבל עם איזושהי כוונה, שאני אפילו לא קלטתי עד כמה בעצם היא רצינית. לא רק לגבי אלא גם לגבי החברה הישראלית, כי השיר אומר שיום אחד החברה הזאת תחזור אל השורשים שלה.
מה זה נותן לי? זה נותן לי כוח, כי המצב לא קל, אבל ברגע שאתה מתחבר לאיזושהי תודעה היסטורית יהודית שהיא לא מהיום, אתה מבין בעצם שאתה לא קשור לארץ ישראל מאה שנה, אלא שלושת אלפים שנה. העבר, המקורות היהודיים, נותנים לי מצד אחד הרבה מאוד כוח ומצד שני, כמו שאמרתי, נותנים מרחב של זמן. אני מקבל משם הרבה אור שעוזר לי להתמודד עם חיי היומיום.
לצערי הרבה אנשים שחוזרים ליהדות הופכים קיצוניים, מבחינה פוליטית ומכל מיני בחינות אחרות, ואני דווקא בלימודי היהדות שלי שהם מאוד מעמיקים והם לא מהיום מוצא שהיהדות היא דת של שלום, ודרכה היא דרך של שלום.
יואב: ב"אני הולך" אתה אומר את זה נורא יפה – עומד על גשר ההלכה ומביט...
אהוד: מחפש את דרך השלום. זו דרך שצריך לחפש אותה, זו לא דרך ברורה, אבל כל תפילה שאני מתפלל נגמרת ב"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"וזה לא מלים בעלמא. ככה אני מאמין.
יואב: שלא כמו באלבומך הקודם, "שיר חדש" וגם שלא כמו אצל רבים מהזמרים שחוזרים בתשובה, אתה עושה הפרדה בין "השירים הדתיים" והשירים "הרגילים".
אהוד: כי בעיניי דתיות זה לא דבר חד מימדי שחייב להיות קשור למילים מהמקורות או לתפילה. אני רואה את העולם כאיש דתי. אני מסתכל על העולם שהקב"ה ברא בהשתאות. ומכאן גם בא המשורר שבי שמסתכל על העולם ומשתאה. איזה מין עולם זה ,שיש בו אנשים כאלה וכאלה, יש בו שמים, יש בו מסעות, יש בו אהבה .אני לא חושב שאדם דתי צריך מעכשיו והלאה, מרגע שהוא נהיה דתי, שהשירים שלו יהיו כביכול אידישקייטים כאלהשמתאימים לרדיו קול חי.
בעיניי, כל השירה שכתבתי עד היום היא דתית במהותה. ודאי בשירים כמו "עיר מקלט" ו"עגל הזהב" שיש להם קונוטציה תנ"כית ברורה, אבל לא רק בהם. כי אני כותב על החיים ונקודת המבט שלי היא דתית.
חז"ל אמרו "אל תהפוך את התורה קרדום לחפור בו". במילים אחרות אל תתפרנס מזה שאתה דתי. עשיתי, ואולי אעשה גם בעתיד, אלבום לדתי, כי יש לי אהבה רבה אל הזמירות האלה ואל הפיוטים, אבל אני גם בנאדם שכותב שירים, מה שנקרא באידיש "סינגר סונגרייטר" ואין לי שום כוונה לכבות את השלהבת הזו שיש בתוכי. גם אם אני מרגיש צורך לכתוב על דבר שהוא כביכול לא נראה כדתי כל עוד זה לא בוטה וזה לא וולגרי וזה לא גס. תודה לאל אין שום שיר שכתבתי בעבר שאני היום לא אשיר אותו, שאני אתבייש בו, שהוא לא מתאים לי כאיש דתי.
יואב: יש באלבום הזה המון שירים, המון מילים... האם אינך מרגיש לפעמים רצון לבטא את עצמך לא במילים אלא רק במוזיקה?
אהוד: יש פעמים כאלה. אני למשל שמח שיש באלבום "רסיסים", קטעי נגינה קצרים בין השירים, שהכנסתי לאלבום כדי שתהיה קצת הפוגה במלים. ויש שיר כמו "פרפרי הקצב" שהוא עם מעט טקסט, כמו שיר הייקו יפני...
בעבודה על האלבום המשורר והגיטריסט התווכחו קצת. הגיטריסט שבי אמר: תשאיר מקום לאיזו סולו, מה קורה פה? כמה אתה מדבר? אבל יצאו הרבה טקסטים ולא עצרתי את זה. האלבום הבא, יש לי תחושה כרגע, יהיה עם יותר נגינה ופחות מלים אבל קשה לדעת.
משוטט בין צלילים עולה ויורד בסולם
לא מוצא את הפתח לצאת לעולם
השיר שוב חומק מסרב להיכתב
הוא מחפש את מפתח הלב
(מתוך "מפתח הלב")
יואב: שבע שנים מאז האלבום האחרון שלך שהיה עם שירים חדשים זה המון זמן...
אהוד: התירוץ היחיד שיש לי הוא, ששירים טובים, איך אני אגיד את זה, לא צומחים על העצים.
לכתוב שיר זה לא דבר שקורה לי הרבה. עדיין שיר זה דבר מסתורי בעיניי. אני לא לוחץ את הדבר הזה שנקרא שיר. ובעיניי שיר זה הבסיס לכל. המלים והמנגינה והחיבור שלהם יחד. זה הבסיס לכל מה שאני עושה בעצם. אני מחכה לרגע שייצא ממני שיר וזה קורה אחת לכמה זמן.
יואב: יש לך טכניקות לזרז את זה, שזה יבוא?
אהוד: אני הולך כמעט כל יום פנוי לחדר העבודה שלי ואני יושב ואני כותב ואני מנגן וזה מה שאני יכול לעשות. לפעמים זה קורה לי כשאני הולך בדרך לעבודה... כשהרגע הזה מגיע, הוא מגיע, וגם כשכבר יש את הרעיון לשיר, ויש איזה חומר גלם, כמו אבן של פָסל. עכשיו צריך להתחיל לפסל את זה, צריך להתחיל לעבוד על זה כדי שהמילים יידבקו למנגינה והמנגינה תהיה נכונה. כל זה עוד לפני שלב ההפקה. עם גילי סמטנה (מפיק האלבום) עבדתי קרוב לשנתיים. רק הוא ואני על השירים...
אבל אני צריך זמן. כנראה שזו מין תכונה שלי שאני צריך לקבל אותה. אני צריך זמן לעבודה.
יואב: יש פחד שהמעיין הזה פתאום ייסתם?
אהוד: כן. בפירוש. אני לא יודע אם זה פחד, אבל באמת אני חי בהרגשה שאני לא יודע אם כתבתי שיר טוב, אם זה באמת יקרה עוד פעם. לא תמיד יודע, לא תמיד מבין איך זה קורה הדבר הזה, שבסוף יוצא לך שיר שאתה אומר, זה שיר טוב, אני רוצה להקליט אותו. אני רוצה להוציא אותו לאור. יש איזשהו חשש, למרות שעם השנים הבנתי שזה קורה בסוף...
יואב: כשאתה רואה פריחה יצירתית של יוצרים מבוגרים זה נותן לך איזה תקווה?
אהוד: בהחלט. כשאני רואה את ואן מוריסון, את ריצ'רד תומפסון, לאונרד כהן, בוב דילן או ניל יאנג...שהוציא אלבום פצצה עכשיו, לבד עם גיטרה, מבחינתי זה מורים, זה מאסטרים, שיש מה ללמוד מהם גם מעבר להאזנה לאלבום. לנסות להבין איך בכלל שומרים על הגחלת הזו. ולדעתי זה קורה מאיזושהי שמירה על קשר עם הרחוב, ככה נראה לי, להישאר און דה רוד, להופיע, לשמור על קשר עם קהל, לצאת לשוטט לבד בלילה...
יואב: ההאזנה לאלבום יוצרת אצלי לעתים תחושה של סיכום תקופה, פרידה מאהוד בנאי שהיה...
אהוד: לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. יכול להיות שזה קיים שם מבלי שאני מודע לזה. לא ניסיתי לסכם פה משהו. ניסיתי אולי כן לתעד, אני יותר מרגיש שאני דוקומנטריסט , זאת אומרת אם הייתי עושה קולנוע מן הסתם הוא היה דוקומנטרי. אני חלש מאוד בלהמציא סיפורים. אני יכול לפתח סיפור על סמך דבר שקרה במציאות.
למשל בשיר "משורר וילד", יש דיאלוג דמיוני שלי עם המשורר אלן גינסברג, שמתבסס על שיר אמיתי שהוא כתב על חוף הכנרת בשנת 1961 ותורגם לעברית על ידי נתן זך. מתוך השיר שלו יצאתי לשיר שלי שמדבר עלי כנער שגדל בישראל שבין 1967 ל1973, כששם היו וודסטוק ו"סרג'נט פפר" ופה מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שכבר אז הייתי חייל... אני הרגשתי שהייתי חצוי בין "סטרוברי פילדס פוראבר" מצד אחד ל"גבעת התחמושת" מצד שני. מין פיצול כזה במוח. כשכל המסרים שקיבלתי מהמוסיקה שאהבתי היו הפוכים לחלוטין לחינוך שקיבלתי בבית הספר, או מה ששמעתי פה ברדיו הישראלי... המצב הזה הוביל אותי אז לחוויה שקרתה לי בראשית שנות השבעים, עליה כתבתי בשיר אחר, "מעשה בארבעה", שמתקשר גם לסיפור מהגמרא על רבי עקיבא...
יואב: וזה סיפור שמהדהד בך עד עצם היום הזה?
אהוד: מאוד. דווקא כשבאתי לקרוא בגמרא את הסיפור של ארבעה שנכנסו לפרדס, הבנתי אותו יותר מאשר אם לא הייתי עובר את החוויה הזו. זה לא היה סתם לקרוא איזה סיפור יפה בגמרא. פתאום זה היה משהו בתובנות שלי לגבי החיים, שקיבלתי באותו לילה, שהבנתי שהמציאות היא בעצם רק בעיני המתבונן ויכולה גם להיראות שונה לחלוטין.
