יואב קוטנר

יום שישי, 8 באפריל 2011

REM הסוף?



מקיצים מהחלום?

בסרט הדוקומנטרי המרתק "אמנות בזבל", העוסק ביצירת אמנות מחומרים ברי מיחזור, אומר האמן הברזילאי ויק מוניז משפט נהדר: "עדיף שאין לך שום דבר ואתה רוצה הכל, מאשר יש לך הכל ואתה לא רוצה כלום". נזכרתי בחוכמת החיים הזו כשהאזנתי לאלבום החדש של אר.אי.אם COLLAPSE INTO NOW, לא בגלל הרעיון של מיחזור זבל, האלבום שלהם, למרות התזכורות לעבר, אינו מיחזור ובטח אינו זבל (למרות כל מיני ביקורות חצי אוטומטיות וצפויות). אלא מפני שכל הקריירה של אר.אי.אם, אחת הלהקות האמריקניות הגדולות ביותר של כל הזמנים, נראית כניסיון מתמשך לפעול ברוח דבריו של מוניז, ובעיקר לא ליפול למלכודת הטמונה בחציו השני. שכן השלב הראשון הוא די מובן מאליו, כשאתה בתחילת דרכך, רעב להכרה והצלחה, ברור שאתה מתנהג כמו מישהו שרוצה הכל. החוכמה היא איך לשמור על התשוקה הזו גם כשכבר הגעת והצלחת וכבשת... ל"אר.אי.אם" זה קרה בדיוק לפני עשרים שנה, ב1991, כשאחרי עשור של מסע ארוך ומפרך מהשוליים למרכז, הפכה הלהקה להצלחה אמריקנית ובינלאומית עצומה באלבומה השביעי OUT OF TIME עם הלהיט LOSING MY RELIGION. השנים הבאות היו לא פשוטות ללהקה, שמצד אחד המשיכה להצליח בענק ומצד שני פחדה להפוך לקלישאה, לא רצתה למחזר את עצמה ושאפה כל הזמן להמשיך ולהתפתח. האלבום החדש מצליח לעמוד במשימה הזו בכבוד. הוא אולי לא אחד מאלבומיה החשובים ביותר של הלהקה, אבל הוא כולל כמה שירים מצויינים. מלאי אנרגיה ויופי וחוכמה, ויש בו עדיין המצאות חדשות כמו פעם. אחרי 30 שנות פעילות ו17 אלבומים זהו הישג לא מבוטל. אם נכונות השמועות ש"COLAPSE INTO NOW" מסמן את סוף דרכה של הלהקה (הם הודיעו באחרונה על פרישה מהופעות חיות) אז הם בהחלט גומרים יפה.
אר.אי.אם. קמה ב1980 בעיר אתנס, בג'ורג'יה ארה"ב, על ידי הזמר וכותב המילים מייקל סטייפ, הגיטריסט והמלחין פיטר באק, הבסיסט והמלחין וזמר קולות הרקע מייק מילס והמתופף ביל ברי. שם הלהקה, REM, שנבחר לטענתם באופן מקרי לחלוטין, הוא ראשי תיבות של Rapid Eye Movement, תנועות עיניים מהירות, כשמו של שלב בשינה בו מופיעים חלומות. מעריצי הלהקה שיפרו את השם REM בטענה שהוא בעצם מסמל ראשי תיבות של Really Excellent Music, באמת מוסיקה מצויינת.
ב-1983 יצא אלבום הבכורה שלהם, Murmur, שסימן כיוון לאלטרנטיב האמריקני של התקופה: רוק אנרגטי, מינימליסטי שהמסרים המילוליים שלו נעים בין ערפול ומסתורין לעיסוקים פוליטיים ואקולוגיים. מאז הוציאה "אר.אי.אם" אלבום בשנה בממוצע כשהיא הולכת וכובשת חוג מעריצים ענק ואהדה גדולה מאוד של מבקרי מוסיקה.
אלבום החמישי,  Document, שיצא ב1987 (וכלל את THE ONE I LOVE, הלהיט הגדול הראשון שלהם מחוץ לחוגי האלטרנטיב, סימן את התחלת החדירה של הרוק האמריקני הרזה אל תוך המיינסטרים. אלבומיהם הבאים, Green (1988), Out of Time (1991) ובעיקר Automatic for the People (1992) זכו להצלחה בינלאומית עצומה והניבו את הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. לא רק LOSING MY RELIGION שנבחר, גם בישראל, לאחד "שירי העשור" בסיכום התשעים, אלא גם שירים כמו DRIVE, EVERYBODY HURTS וMAN ON THE MOON שהפכו להמנוני הרוק המלודי של התקופה. למרות הצלחתה הגדולה, לא וויתרה REM על נסיונותיה להתחדש ולשנות את הצליל שלה. ב1994 יצא האלבום Monster, שהיה הרבה יותר גראנג'י מכוסח ברוחו (והצליח פחות) ושנתיים לאחר מכן את  האלבום New Adventures in Hi-Fi בו התארחה כוהנת הפנק-רוק (שגם משתתפת באלבום החדש בשני קטעים).
התקופה הזו לוותה בסיבוב הופעות עולמי ענק, במהלכו הגיעה הלהקה גם לישראל (והופיעה באיצטדיון רמת גן כשלהקת החימום שלה היא "רדיוהד") אך בעיות גופניות אצל החברים הביאו להפסקת ההופעות ומתופף הלהקה ביל ברי, שסבל מדימום במוח, פרש מהלהקה לטובת חיים שלווים. ב1998 הקליטה הלהקה אלבום ראשון בלעדיו,  Up ועמדה על סף פירוק, אך בסופו של דבר המשיכה לפעול כשלישיה. במהלך 2001 יצרה הלהקה אלבום נוסף, Reveal, והשמועות סיפרו שבעת העבודה על האלבום ביקר מייקל סטייפ בתל אביב ואף כתב כאן ארבעה משירי האלבום. תל אביב גם  מוזכרת בשיר "Disappear" מאותו אלבום.
REM היתה תמיד מעורבת בנושאים פוליטיים וחברתיים. חבריה תומכים בדמוקרטים בארצות הברית, ואף הופיעו במסגרת חגיגות ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון. סטייפ היה פעיל נגד המלחמה בעיראק והלהקה הופיעה בהופעות "Vote for Change" שיזם ברוס ספרינגסטין יחד עם להקות כדוגמת פרל ג'אם לטובת המתמודד בבחירות 2004, ג'ון קרי.
סטייפ הוא גם מפיק קולנוע, בין השאר היה אחד ממפיקי הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'". הוא אף צלם חובב והוציא כמה ספרי צילום, אחד מהם על הזמרת פטי סמית, אותה הוא מעריץ מאז ילדותו.
ב2007 נכנסה REM ל"היכל התהילה של הרוקנרול" וסיכמה את תולדותיה באוספי להיטים והופעה. נראה כאילו הסיפור נגמר כבר אז אבל עוד אלבום מצויין,  ACCLERATE שיצא ב2008 ומסע הופעות עולמי שליווה אותו, הוכיחו שאולי הם כבר לא מוכרים מיליונים, אבל יש להם עדיין הרבה מה להציע. ההתמוטטות לתוך ההווה, כשמו של האלבום החדש, היא דווקא בעלת מסר אופטימי מרענן ומחזק לדור שגדל על מוזיקה בשנות השמונים והתשעים.



3 תגובות:

  1. הם אמרו שבראשון לינואר בשעה 12 בלילה שנת 2000 הם יתפרקו, חבל שהם לא קיימו את זה אז.
    שביל ברי עזב את הלהקה הם כבר לא אותו דבר.

    השבמחק
  2. המשפט: "עדיף שאין לך שום דבר ואתה רוצה הכל, מאשר יש לך הכל ואתה לא רוצה כלום" - אכן נשמע מרשים בהתחלה, אבל בתכל'ס הוא לא ממש נכון.

    קודם כל, אין מי שיש לו הכל. וגם מי שיש לו המון תמיד רוצה עוד משהו. אני לא מדבר דווקא על כסף או חמדנות, אבל תמיד רוצים דברים: פיזיים, בריאותיים, משפחתיים, פוליטיים, נפשיים וכו'. תמיד יש רצון למשהו.

    ולכן, המשפט הזה לוזרי קצת. משהו בסגנון "או קיי, לאנשים כאלו ואחרים אולי יש הרבה דברים שהשיגו בחיים, אבל אני מנחם את עצמי במחשבה שכל פעם שהם השיגו משהו ירד להם הרעב ואילו לי עדיין יש אותו".

    לא יודע אם הסברתי את עצמי טוב, אבל זה מה יש כרגע.

    השבמחק
  3. חסר במאמר שמה של אותה כוהנת פנק-רוק שגם משתתפת באלבום החדש בשני קטעים.

    השבמחק