אהוד בנאי ממשיך לנסוע

רסיסי זכרונות: אהוד ואני וגל"ץ... מעין הקדמה

הפעם הראשונה הייתה ביוני 1983. לתקליטיית גל"צ הגיע תקליט שדרים ובו קטע רגאיי בשם "אידישע ראסטמן" של זמר חדש בשם אהוד בנאי. לא נרשמה התלהבות מיוחדת.

הפעם השנייה לעומת זאת, ב-1986, שינתה הכל. כבר הכרנו את יובל בנאי ב"שלום הציבור" ו"משינה" ואת מאיר בנאי בסרט "שוברים" ובאלבום בכורה וידענו שמדובר במשפחה מוסיקלית. אבל להפתעה של "עיר מקלט" אף אחד לא הכין אותנו. בתקליטיית גלי צה"ל, ליד החלון הפונה לרחוב יהודה הימית שמעתי את השירשמונה פעמים רצופות  מתוך הרגשה שמשהו חדש ונהדר קורה ממש ברגע זה... את הצרחה שלי "עיר מקלט!!!!" הספיק לשמוע גם אהוד שהביא את תקליטי השדרים במו ידיו והיה בדרכו החוצה... ברחוב... ואז היה השידור הראשון של אהוד בנאי בהופעה (כחימום למופע של ג'ון מרטין במועדון "ליקוויד") עם להקה שהוא הציג כ"פליטי הקליק ורטורית": יוסי אלפנט בגיטרה, ז'אן ז'ק גולדברג בתופים, עובד אפרת בבס ומיכה מרגלית בסקסופון וכלי הקשה, ואחר כך הוקמה להקת "הפליטים" הקלאסית (ז'אן ז'ק גולדברג, יוסי אלפנט, גיל סמטנה בבס ונעם זייד הלוי בכלי הקשה) באופרת הרוק "מאמי" ואז, במאי 1987 כשאהוד בנאי, יוסי אלפנט וגיל סמטנה הגיעו לתכנית שלי "רדיו רדיו" כדי להשמיע את האלבום "אהוד בנאי והפליטים". כל כך התלהבתי עד שהזמנתי אותם לבוא יומיים ברציפות והגדרתי את האלבום כ"אחד הטובים ביותר שנוצרו בארץ...".

לפני 25 שנים התאהבתי באהוד בנאי ומאז זה לא מפסיק ולא נחלש.

רסיסי לילה

"רסיסי לילה" קורא אהוד בנאי לאלבומו החדש  ואני מנסה להבין מדוע ולמה הוא מתכוון. בחוברת הדיסק, עוד לפני שמתחילים השירים, מובאת ציטטה משיר השירים והיא המקור לשם:

"אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק,

פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי

שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה"

אז אלה הם רסיסי לילה. וגם, לצד 11 שירי האלבום, משולבים 3 "רסיסי לילה", קטעי נגינה קצרים ללא מילים שמאפשרים הפוגה של רגע מהמטען הרגשי שגודש את האלבום הקסום הזה.

בשבילי אישית הכוונה ב"רסיסי לילה" היא למשהו אחר. לאותן דמעות של התרגשות ואושר שנקוות בעיני בכל פעם שאני מאזין ליצירה המופלאה של אהוד בנאי. גם אחרי כל כך הרבה שנים, ההתחלה שלו היתה ב1983, האלבום הראשון ב1987 ומאז בעוד תשעה אלבומים אולפן, ואלבום הופעה ואלבום אוסף אחד... עוד ועוד ושוב ושוב הוא מצליח, אלוהים יודע איך, לספר את הסיפורים שלו שנכנסים אל תוך הנשמה, מטלטלים אותך, גורמים לך עצב ושמחה והתרגשות והזדהות גם אם הטכסט עצמו עוסק בחוויות פרטיות לגמרי שלו.

בשבילי הוצאת כל אלבום חדש של אהוד בנאי היא חגיגה, ובמיוחד בימים אלה שקונספט האלבום הלך לעולמו, והשירים הבודדים באינטרנט מספקים כנראה את רוב המאזינים, חוויה מיוחדת היא להאזין ליצירה שלמה, עם אמירה אמנותית שיש בה יותר מאשר להיט רגעי. בתוך עטיפה יפה להפליא, פיזית  ורעיונית, עם חוברת מילים ועוד דף הפתעה... כמו פעם, כמו שתקליט צריך להיות. שבע שנים אחרי "ענה לי", אלבומו "הרגיל" האחרון, ושלוש שנים אחרי "שיר חדש", אלבום הפיוטים והתפילות, מוציא אהוד בנאי את "רסיסי לילה" ומביא תמונת מצב שהיא גם אישית וגם מדברת לדור שלם, ואולי כבר יותר מדור אחד, שגדל על שיריו.

נפגשתי עם אהוד בנאי לתכנית מיוחדת על האלבום שתשודר היום בשעה 14:00 בגלי צה"ל.

לפתיחה שאלתי אותו על סמליות חג הפסח בשבילו.

אהוד: זה חג שמביא לי שמחה גדולה. אני גם נולדתי בפסח וזה לא רק יומולדת שלי זה יומולדת של עם ישראל שיצא ממצרים. בעיניי זה חג שמקשר אותנו גם להיסטוריה הכי עתיקה שלנו גם לעכשוויות שלנו כי יציאת מצרים זה תהליך, זה לא דבר שנגמר. זה לא דבר שהיה אלא דבר שקורה וגם אומר לנו מה יהיה בעתיד לבוא. הגאולה, שהיא יציאת מצריים טוטאלית של כל האנושות. אני חושב שבליל הסדר אנחנו בעצם אמורים להעביר לעצמנו ולילדינו את כל שהוא חשוב ומשמעותי ומהותי ביהדות. בעצם תמצית היהדות זה בליל הסדר.

"רסיסי לילה" נפתח, ולא במקרה, בשיר שהוא תמצית האמירה של האלבום: חיבור מקורי ומיוחד בין העבר הרחוק והקרוב, דרך עיסוק בהווה ואל מבט לעתיד, כשהוא מערבב את הזמנים ונע ביניהם קדימה ואחורה. דע מאיפה באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

"אני הולך"

אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע

זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאד, מרענן, נותן למערכת לעבוד...

... טיול קצר בין הערביים, אני הולך ככה לפחות שנות אלפיים

ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם

הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן.

אני הולך לעיר מוכרת וזרה, לא שייך למגזר לא נכנס למגירה,

הלב שלי פתוח פה ושם גם מהבהב, הולך ומתרחק הולך ומתקרב.

עוד סיבוב סביב אותה הכיכר, קרוב לבית הכי רחוק שאפשר...

... אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים

סורק תחנות לא קולט את המקום,

עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום.

עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת, כל יום קצת... עד שתגיע

(מתוך "אני הולך")

 יואב: לאן אתה הולך?

אהוד: הזכרנו את יציאת מצרים. בני ישראל יצאו משם בהליכה, והלכו 40 שנה במדבר. זה סיפור שהוא משל על החיים שלנו...

אני באמת הולך. משתדל ללכת. האמת היא שהייתי הולך יותר. באמת הרופא אמר לי ללכת, ומאז שכתבתי את השיר לצערי אני הולך פחות. כאילו השיר פתאום הולך בשבילי...  אני מקווה עכשיו כשהאלבום יצא אני אחזור להליכות סדירות יומיומיות.

יואב: אתה בטח לא מתכוון רק להליכה הפיזית...

אהוד: אני מתכוון להליכת החיים. אנחנו הולכים בחיים האלה. כל יום קצת עד שנגיע.

יואב: נדבר רגע על מאיפה באת... נדמה לי שבאלבום הזה אתה לא סתם נזכר בעבר אלא אתה מסכם דרך...

אהוד: העבר שלי כל הזמן הולך אתי. אני ממשיך לחיות גם את מי שהייתי ודברים שקרו בעבר עדיין רלוונטיים בחיים שלי היום ועדיין יש להם איזושהי משמעות. ויש דברים שלא, ובכל זאת יש לי צורך לספר עליהם. האלבום מדבר על העבר, ועל ההווה וחלק ממנו, כמו "שיר זמני" או "עד הפעם הבאה" אולי אפילו קורה בעתיד.

למה אתה הכי מתגעגע?

אהוד: אני לא יודע אם המלה "מתגעגע" נכונה, אבל אני זוכר  טוב את מי שהייתי. את הנעורים שלי, את תחילת הדרך שלי. אני משתדל מאוד תמיד לחזור אל המקום הזה של נקודת ההתחלה. מאיפה הכל התחיל, מה היו מקורות ההשראה שלי.

אני לא רוצה להיות זחוח דעת ומבסוט מעצמי ולהגיד:  אוקיי, כבשתי את הפסגה, כבר יש לי את זה בכיס. אני יודע איך כותבים, אני יודע איך מופיעים. אני משתדל תמיד לחזור אל מקום של חוסר הוודאות, של הערפל הזה, שאתה לא יודע בעצם איך לכתוב שיר ואם כתבת שיר טוב, זה לא אומר שאתה תמשיך לכתוב שירים טובים. ואם הייתה לך הופעה נפלאה לפני שבוע, זה לא אומר שגם ההופעה הערב תהיה נפלאה, אלא  זה תמיד לחזור לאיזושהי נקודת התחלה ולהתחיל מחדש.

יואב: בשירים אתה חוזר לא רק לנעורים שלך אלא לעבר הרחוק, מהתנ"ך ועד להורים שלך...

אהוד:  נכון, כי העבר... מהתנ"ך ועד להוריי, נותן לי איזה כנפיים של זמן. אני בנאדם שמאוד אוהב מרחב ומרחב גיאוגרפי פה בארץ הוא לא הכי רחב, ולכן אני אוהב לעוף בזמן. אני אוהב לעשות מסעות בזמן כי זה נותן לי באמת איזושהי תחושה של מרחב שחסרה לי.

יואב: האם אתה מעסק הרבה בעבר גם מפני שאתה מרגיש שפעם היה יותר טוב?

אהוד: אני לא בטוח שהיה יותר טוב. להיפך,  אני חושב שיהיה יותר טוב.

הכרנו קצת אחרי מלחמת השחרור, כשבאויר היתה תחושה: מתחיל סיפור

הצעתי נישואין הסכמת מיד, היית כל כך שמחה ביום שהתחתנו...

(מתוך "רגעי קסם")

יואב: השיר "רגעי קסם" מספר על הפגישה של ההורים שלך, ואתה מדבר בו על התקופה אחרי מלחמת השחרור והתחושה שהולך להיות פה משהו חדש וטוב, תחושה של התחלה חדשה.

אהוד: נכון, נכון...

יואב: האם היום התחושה הזו עדיין קיימת? ואני מתכוון פחות למישור האישי...

אהוד: לצערי התחושה הזו לא קיימת היום. אני חושב שאנחנו בתקופה קשה. יש הרגשה שהכול נסגר סביבנו. גם השמיים. לצערי באמת קשה לי לומר שאני אופטימי במובן ה... איך נקרא לזה? הלאומי, לשנים הקרובות. אבל מה שנותן לי תקווה זה החזון של נביאי ישראל, שמדברים על עולם מתוקן לעתיד לבוא. מתי זה יהיה אני לא יודע. אבל בוא נגיד שכיהודי מאמין החזון הזה שמתאר את ארץ ישראל וירושלים כמרכז רוחני ומוסרי וערכי לעולם כולו, זה דבר שנותן לי תקווה רק אין לי מושג מתי זה יהיה, זה גם יכול להיות עוד מאות שנים.

צריך לזכור שזה החזון שיכול לגרום לנו כיום לעלות על מסלול חדש, לאחד אותנו לחזון משותף. אני כמובן לא זוכר את מלחמת השחרור, אבל כן את מלחמת ששת הימים. הייתה כאן תחושה של חזון משותף, של אחדות.  וזה דבר שנסדק, ועם השנים הולך ונסדק יותר ויותר. אנחנו צריכים לבנות לנו איזה מרכז חדש שיאחד אותנו. שלא יעשה אותנו אחידים, כי היהדות לא אוהבת אחידות, היא אנטי פשיסטית. להיפך, היא בעד ריבוי דעות, אבל מתוך כבוד הדדי, שזה דבר שמאוד חסר בימינו.

יואב: עד כמה הדרך הדתית שלך שמעמיקה בשנים האחרונות עוזרת לך בחיים המעשיים?

אהוד: ביומיום זה עוזר לי מאוד. חשוב לי להבהיר שהוספתי אותה על מי שהייתי קודם. כלומר לא החלפתי את הג'ינס בטרילין או את החולצת טריקו בחולצה לבנה ולא עברתי לגור בבני ברק. אני הוספתי את ההעמקה ביהדות לחיים שלי. אני ממשיך לשמוע את המוסיקה שאהבתי ותמיד אוהב... הוספתי את זה לחיים שלי, וזה תהליך שלקח הרבה שנים... אני מזכיר לך שהתודעה היהודית שלי כבר הייתה מפותחת מימי ה"יידישע רסטה-מן| (השיר הראשון שאהוד בנאי הקליט, ב1982). כלומר לפני 30 שנה כבר עשיתי שיר חסידי...

יואב: אבל זה היה קצת מבודח...

בנאי: זה היה מבודח אבל עם איזושהי כוונה, שאני אפילו לא קלטתי עד כמה בעצם היא רצינית. לא רק לגבי אלא גם לגבי החברה הישראלית, כי השיר אומר שיום אחד החברה הזאת תחזור אל השורשים שלה.

מה זה נותן לי? זה נותן לי כוח, כי המצב לא קל, אבל ברגע שאתה מתחבר לאיזושהי תודעה היסטורית יהודית שהיא לא מהיום, אתה מבין בעצם שאתה לא קשור לארץ ישראל מאה שנה, אלא שלושת אלפים שנה. העבר, המקורות היהודיים, נותנים לי מצד אחד הרבה מאוד כוח ומצד שני, כמו שאמרתי, נותנים מרחב של זמן. אני מקבל משם הרבה אור שעוזר לי להתמודד עם חיי היומיום.

לצערי הרבה אנשים שחוזרים ליהדות הופכים קיצוניים, מבחינה פוליטית ומכל מיני בחינות אחרות, ואני דווקא בלימודי היהדות שלי שהם מאוד מעמיקים והם לא מהיום מוצא שהיהדות היא דת של שלום, ודרכה היא דרך של שלום.

יואב: ב"אני הולך" אתה אומר את זה נורא יפה – עומד על גשר ההלכה ומביט...

אהוד: מחפש את דרך השלום. זו דרך שצריך לחפש אותה, זו לא דרך ברורה, אבל כל תפילה שאני מתפלל נגמרת ב"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" וזה לא מלים בעלמא. ככה אני מאמין.

יואב: שלא כמו באלבומך הקודם, "שיר חדש" וגם שלא כמו אצל רבים מהזמרים שחוזרים בתשובה, אתה עושה הפרדה בין "השירים הדתיים" והשירים "הרגילים".

אהוד: כי בעיניי דתיות זה לא דבר חד מימדי שחייב להיות קשור למילים מהמקורות או לתפילה. אני רואה את העולם כאיש דתי. אני מסתכל על העולם שהקב"ה ברא בהשתאות. ומכאן גם בא המשורר שבי שמסתכל על העולם ומשתאה. איזה מין עולם זה ,שיש בו אנשים כאלה וכאלה, יש בו שמים, יש בו מסעות, יש בו אהבה .אני לא חושב שאדם דתי צריך מעכשיו והלאה, מרגע שהוא נהיה דתי, שהשירים שלו יהיו כביכול אידישקייטים כאלהשמתאימים לרדיו קול חי.

בעיניי, כל השירה שכתבתי עד היום היא דתית במהותה. ודאי בשירים כמו "עיר מקלט" ו"עגל הזהב" שיש להם קונוטציה תנ"כית ברורה, אבל לא רק בהם. כי אני כותב על החיים ונקודת המבט שלי היא דתית.

חז"ל אמרו "אל תהפוך את התורה קרדום לחפור בו". במילים אחרות אל תתפרנס מזה שאתה דתי. עשיתי, ואולי אעשה גם בעתיד, אלבום לדתי, כי יש לי אהבה רבה אל הזמירות האלה ואל הפיוטים,  אבל אני גם בנאדם שכותב שירים, מה שנקרא באידיש "סינגר סונגרייטר" ואין לי שום כוונה לכבות את השלהבת הזו שיש בתוכי. גם אם אני מרגיש צורך לכתוב על דבר שהוא כביכול לא נראה כדתי כל עוד זה לא בוטה וזה לא וולגרי וזה לא גס. תודה לאל אין שום שיר שכתבתי בעבר שאני היום לא אשיר אותו, שאני אתבייש בו, שהוא לא מתאים לי כאיש דתי.

יואב: יש באלבום הזה המון שירים, המון מילים... האם אינך מרגיש לפעמים רצון לבטא את עצמך לא במילים אלא רק במוזיקה?

אהוד: יש פעמים כאלה. אני למשל שמח שיש באלבום "רסיסים", קטעי נגינה קצרים בין השירים, שהכנסתי לאלבום כדי שתהיה קצת הפוגה במלים. ויש שיר כמו "פרפרי הקצב" שהוא עם מעט טקסט, כמו שיר הייקו יפני...

בעבודה על האלבום המשורר והגיטריסט התווכחו קצת. הגיטריסט שבי אמר: תשאיר מקום לאיזו סולו, מה קורה פה? כמה אתה מדבר? אבל יצאו הרבה טקסטים  ולא עצרתי את זה. האלבום הבא, יש לי תחושה כרגע, יהיה עם יותר נגינה ופחות מלים אבל קשה לדעת.

משוטט בין צלילים עולה ויורד בסולם

לא מוצא את הפתח לצאת לעולם

השיר שוב חומק מסרב להיכתב

הוא מחפש את מפתח הלב

(מתוך "מפתח הלב")

יואב: שבע שנים מאז האלבום האחרון שלך שהיה עם שירים חדשים זה המון זמן...

אהוד: התירוץ היחיד שיש לי הוא, ששירים טובים, איך אני אגיד את זה, לא צומחים על העצים.

לכתוב שיר זה לא דבר שקורה לי הרבה. עדיין שיר זה דבר מסתורי בעיניי. אני לא לוחץ את הדבר הזה שנקרא שיר. ובעיניי שיר זה הבסיס לכל. המלים והמנגינה והחיבור שלהם יחד. זה הבסיס לכל מה שאני עושה בעצם. אני מחכה לרגע שייצא ממני שיר וזה קורה אחת לכמה זמן.

יואב: יש לך טכניקות לזרז את זה, שזה יבוא?

אהוד: אני הולך כמעט כל יום פנוי לחדר העבודה שלי ואני יושב ואני כותב ואני מנגן וזה מה שאני יכול לעשות. לפעמים זה קורה לי כשאני הולך בדרך לעבודה... כשהרגע הזה מגיע, הוא מגיע, וגם כשכבר יש את הרעיון לשיר, ויש איזה חומר גלם, כמו אבן של פָסל. עכשיו צריך להתחיל לפסל את זה, צריך להתחיל לעבוד על זה כדי שהמילים יידבקו למנגינה והמנגינה תהיה נכונה. כל זה עוד לפני שלב ההפקה. עם גילי סמטנה (מפיק האלבום) עבדתי קרוב לשנתיים. רק הוא ואני על השירים...

אבל אני צריך זמן. כנראה שזו מין תכונה שלי שאני צריך לקבל אותה. אני  צריך זמן לעבודה.

יואב: יש פחד שהמעיין הזה פתאום ייסתם?

אהוד: כן. בפירוש. אני לא יודע אם זה פחד, אבל באמת אני חי בהרגשה שאני לא יודע אם כתבתי שיר טוב, אם זה באמת יקרה עוד פעם. לא תמיד יודע, לא תמיד מבין איך זה קורה הדבר הזה, שבסוף יוצא לך שיר שאתה אומר, זה שיר טוב, אני רוצה להקליט אותו. אני רוצה להוציא אותו לאור. יש איזשהו חשש, למרות שעם השנים הבנתי שזה קורה בסוף...

יואב: כשאתה רואה פריחה יצירתית של יוצרים מבוגרים זה נותן לך איזה תקווה?

אהוד: בהחלט. כשאני רואה את ואן מוריסון, את ריצ'רד תומפסון, לאונרד כהן, בוב דילן או ניל יאנג...שהוציא אלבום פצצה עכשיו, לבד עם גיטרה, מבחינתי זה מורים, זה מאסטרים, שיש מה ללמוד מהם גם מעבר להאזנה לאלבום. לנסות להבין איך  בכלל שומרים על הגחלת הזו.  ולדעתי זה קורה מאיזושהי שמירה על קשר עם הרחוב, ככה נראה לי, להישאר און דה רוד, להופיע, לשמור על קשר עם קהל,  לצאת לשוטט לבד בלילה...

יואב: ההאזנה לאלבום יוצרת אצלי לעתים תחושה של סיכום תקופה, פרידה מאהוד בנאי שהיה...

אהוד: לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. יכול להיות שזה קיים שם מבלי שאני מודע לזה. לא ניסיתי לסכם פה משהו. ניסיתי אולי כן לתעד, אני יותר מרגיש שאני דוקומנטריסט , זאת אומרת אם הייתי עושה קולנוע מן הסתם הוא היה דוקומנטרי. אני חלש מאוד בלהמציא סיפורים. אני יכול לפתח סיפור על סמך דבר שקרה במציאות.

למשל בשיר "משורר וילד", יש דיאלוג דמיוני שלי עם המשורר אלן גינסברג, שמתבסס על שיר אמיתי שהוא כתב על חוף הכנרת בשנת 1961 ותורגם לעברית על ידי נתן זך. מתוך השיר שלו יצאתי לשיר שלי שמדבר עלי כנער שגדל בישראל שבין 1967 ל1973, כששם היו וודסטוק ו"סרג'נט פפר" ופה מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שכבר אז הייתי חייל...  אני הרגשתי שהייתי חצוי בין "סטרוברי פילדס פוראבר" מצד אחד ל"גבעת התחמושת" מצד שני. מין פיצול כזה במוח. כשכל המסרים שקיבלתי מהמוסיקה שאהבתי היו הפוכים לחלוטין לחינוך שקיבלתי בבית הספר, או מה ששמעתי פה ברדיו הישראלי... המצב הזה הוביל אותי אז לחוויה שקרתה לי בראשית שנות השבעים, עליה כתבתי בשיר אחר, "מעשה בארבעה", שמתקשר גם לסיפור מהגמרא על רבי עקיבא...

יואב: וזה סיפור שמהדהד בך עד עצם היום הזה?

אהוד: מאוד. דווקא כשבאתי לקרוא בגמרא את הסיפור של ארבעה שנכנסו לפרדס, הבנתי אותו יותר מאשר אם לא הייתי עובר את החוויה הזו. זה לא היה סתם לקרוא איזה סיפור יפה בגמרא. פתאום זה היה משהו בתובנות שלי לגבי החיים, שקיבלתי באותו לילה, שהבנתי שהמציאות היא בעצם רק בעיני המתבונן ויכולה גם להיראות שונה לחלוטין. 

והנה הספשל עם אהוד בנאי