דנה עדיני

חזקה

בדרך כלל, בימים בהם המוזיקה שווקה בדיסקים, נהוג היה לדבר על "משבר האלבום השני". האלבום שני של דנה עדיני, לא רק שאינו משבר אלא הוא דווקא מסמן התגברות והתחזקות.
"אשליה" הוא אלבום מאד יפה ומאד עצוב. מה שאולי לא מסתדר עם התדמית המתוקה, האיזי-גואינג, שיש לדנה עדיני בתקשורת, בעיקר בטלוויזיה. שכן נדמה שדנה סובלת מסינדרום "ואיך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן...". איך ייתכן, שואלים השואלים, שבחורה כל כך מוכשרת, זמרת נהדרת, יוצרת חכמה וגם, בנוסף לכל, בחורה יפה ומאד מצליחה, לא נמצאת באופוריה תמידית אלא סובלת מעצבות קשה?

... אין דרך להתחמק מזה

אפילו גם אל תנסי

רק לשכב אחור להכנע לזה

לתת לזה להגזים

את כל החולשות, התחושות, הבושות, הרוחות והשדים

אין מקום לבהלה

אין לי מה לעשות

חוץ מלהפנים ש

אור גדול יבוא

עלי

שוב להבין בשתי עיניי

איך כל מה שניצב מולי

הוא אשליה שלי

(מתוך "אשליה")

"אשליה" הוא אוסף נפלא של שירי כאב. על אהבה שאיננה, פרידה, בדידות, סף ייאוש... נדמה לי, בדיאגנוזה בלתי רפואית על פי השירים בלבד, שלא מדובר כאן בדיכאון קליני ממש, כזה שממנו כמעט ואין מוצא, אלא במה שנקרא קו-דיכאוני, כלומר במצב שבהחלט אינו קל, אבל יש בו תקווה. אני עושה את ההבחנה הזו, כי עם סוג כזה של דיכאון יכולים המאזינים להזדהות. לכל אחד מאיתנו יש תקופות כאלה בחיים, והנה אנחנו עדיין בחיים.
באנגלית קוראים לשירי אהבה נכזבת כאלה TORCH SONGS, ומי שבוער כאן זו הזמרת-יוצרת שחושפת את מצוקות נפשה בלי לעשות חשבון וללא הנחות גם למי שגרם לה לכאב וגם לקרובים לה שאינם מצילים אותה מהתהום אליו נפלה.
ברגעים מסויימים, בתוך כל היופי המוזיקלי, זה נשמע קשה וחזק וכמעט חסר סיכוי, אבל בכל זאת יש כאן הפי אנד: למרות הכל דנה שרדה את התקופה הקשה והיא כבר מאחוריה. עובדה... היא מצליחה לדווח עליה בשירים. מי שנמצא בשיא הדאון לא יכול לכתוב על כך בזמן אמת.

כמה זמן זה לא יכול להמשך ככה

אין לי כוח לחיות פה לטעות פה

אני לא רוצה בכלל...

כמה זמן סער לבי מתקער עליי

אין לי אוויר לנשום פה

לדהות פה

אני לא רוצה בכלל

(מתוך "כמה זמן")

דנה עדיני שרה בקול מתוק אך לא מתקתק מדי, חודר וקורע ללב... היא כתבה והלחינה את כל השירים באלבום (פרט לשניים) והם כתובים ומבוצעים מצויין, הכי אישי ואמיתי שאפשר. אך את העוצמה הגלומה באוסף השירים באלבום הזה חייבת דנה עדיני גם לעיבוד ולהפקה המוסיקלית של יונתן "ג'וני הקטן" גולדשטיין.
מדובר בתופעת טבע. ילד פלא כמעט בן 20 שכבר הספיק עוד בהיותו תלמיד בתיכון, להפיק אלבומים לסגול 59, הדרה לוין ארדי וגם אחד לעצמו. הבחור הזה הוא פשוט גאון בהבנה שלו למוזיקה של אחרים וביכולת שלו לארוז אותה בדרך מקורית ורעננה. גולדשטיין עטף את השירים של עדיני בעיבודים שיודעים להיות עדינים ורכים, אך גם, כשצריך, גדולים ובומבסטיים. כשהיא שרה על סיוטי הלילה שלה, על החרדות והרצון לברוח מהחיים האלה, הליווי שג'וני בנה לה מעצים את האמירה במוזיקת רקע מפחידה. כשהיא בוכה על אהבה נכזבת הוא שומר עליה בליווי רגשני שאף פעם אינו גולש לקיטש . זאת היצירה שלה, והיא נשמעת ככה גם בגללו, בזכות שיתוף הפעולה ביניהם ובין כל הנגנים המצויינים שהשתתפו בהקלטות. ביחד הם יצרו אלבום קונספט שכדאי להאזין לו כיצירה שלמה, ולא להסתפק בשירים בודדים ברדיו, פה ושם.

יש לדנה, למרות גילה הצעיר (עוד מעט בת 32), לא מעט היסטוריה אמנותית בשש השנים האחרונות. כשחקנית היא השתתפה בסדרות הטלוויזיה "מסודרים", "השיר שלנו" ו"על קצות האצבעות". את עיקר תשומת הלב כזמרת קיבלה דנה עדיני כחברת שלישית "הבנות נחמה" עם יעל דקלבאום וקרולינה. אלבומן הראשון, בו גם הלחינה ארבעה שירים, הפך להצלחה מטאורית בקנה מידה ישראלי, כשיצא ב2007, והביא את השלישיה להופעות מצליחות בארץ ובעולם. במקביל, לפני ואחרי האלבום השתתפה דנה בכל מיני הפקות מצליחות, ביניהן היא שרה את שיר הנושא לסרטו של אבי נשר "הסודות", בדואט עם דניאל סלומון את "רבות הדרכים",  עם שאנן סטריט בשיר SHARE (תרגום באנגלית ל"להתחלק בעיר" של "הדג נחש") ובאלבום השני של "מטרופולין" בלא פחות מחמישה שירים, היא שרה גם עם אביב גפן, ירמי קפלן, דנה ברגר, קרולינה, פוץ', תומר יוסף ועוד.
ביחד עם מפיק האלבום של "הבנות נחמה", חבר להקת "איזבו", יונתן לוי, שהיה גם בן זוגה באותה תקופה, הקליטה דנה אלבום סולו, "BIG GIRLS", שכולו שירים באנגלית שכתבה והלחינה. האלבום, למרות איכותו וייחודו, לא זכה לתשומת לב רבה. דנה המשיכה כנראה לחפש את דרכה ואת הביטוי שלה, ובעיקר המשיכה בחיים. 


עכשיו, כשהיא פחות פאנקי-גרובית ויותר פנימית, ועושה את זה בעיקר בעברית, היא מצאה את האמירה האישית שלה. והחיים? נדמה שמכאן והלאה זה יכול רק להשתפר.