חוזרים לעצמם

בתוך מבול האלבומים העבריים החדשים שיוצאים בשבועות האחרונים בולטת תופעה מעניינת: אמנים וותיקים שחוזרים אל השירים הישנים והטובים שלהם ומבצעים אותם מחדש. כלומר הם אינם מסתפקים בהוצאת "מיטב הלהיטים" אלא מציעים גרסות חדשות ומעודכנות לשירים שכבר הכרנו, עם תוספות קלות של חומרים חדשים ממש. אי אפשר להתייחס לאלבומים חדשים אלה כאל "סתם מיחזור" כיוון שיש בגישה החדשה לשירים הישנים הצהרה אמנותית: ככה אני רואה את השירים עכשיו. ככה אני רוצה שאתם תשמעו אותם. ישנו כמובן גם ההיבט הכלכלי, האלבומים החדשים מנצלים את השירים שכבר הוכיחו את עצמם כדי לקדם את הקריירה שלהם בשלב הנוכחי, אם בהופעות ואם במכירות התקליטים. כשכל העולם מרוויח מחידושי שירים, מדוע שמבצעי השירים המקוריים לא ירוויחו גם הם? ובמיוחד כשההוצאות החדשות אינן בחברות התקליטים הישנות.

בניגוד למה שנדמה אולי, יעל לוי לא נעלמה. אמנם את אלבומה האחרון "5" היא הוציאה ב2004, שנות דור בעולם הפופ, אבל היא כל הזמן ממשיכה להופיע... וגם להקליט. עכשיו מוציאה לוי את "אי ירוק בים", אלבום כפול בו היא משלבת בין חידושי שיריה ובין שירים חדשים לגמרי.  אלבום אחד, SIDE A, כולל 12 ממיטב להיטיה בהפקה מוסיקלית של רון בונקר ובעיבודים משותפים עם מוסיקאים שניגנו עם יעל לוי בהופעות בשנים האחרונות: רון בונקר בגיטרות, פסנתר, קלידים וקולות. ג'נגו (עמיר רוסיאנו) בבס, גיטרה ושירה. גלעד שמואלי בתופים וקובי ויטמן בכלי הקשה. כמעט כל השירים כאן היו להיטים גדולים, וזה לא מפתיע כשיודעים שהם נבחרו מתוך קרירה שהתחילה עוד בשנות השבעים (במופע "שיחות סלון" עם יהונתן גפן יצחק קלפטר ודויד ברוזה).  ששה משירי האלבום החדש הופיעו באלבום הבכורה של לוי, ב1982: "נערה גבוהה", "גשם הקשב", "בלדה לנאיבית", "אי ירוק בים", "ניחושים של ים" וכמובן גם "תמונה" (דה בה דה בה דה, האות ללא-מילים המיתולוגי של התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"ץ). לאלה נוספו "לך לאן שתלך", "אל תאכזב אותי" ועוד. יעל לוי נשמעת היום כמו שנשמעה תמיד, קולה עדיין ילדותי משהו ונוגה. אבל היום היא שרה הרבה יותר טוב מבעבר, העיבודים החדשים זורמים ומאחדים את התקופות השונות ומגוון המוסיקאים איתם עבדה לאמירה אחת. זה נורא יפה ובהחלט מוצדק אמנותית.  האלבום השני בחבילה, SIDE B, לוקח אותנו מההווה הנשען על העבר אל עבר העתיד:  ישנם בו ששה לחנים חדשים של ורד קלפטר, למילים שלה ושל תרצה אתר ז"ל, מוקלטים בליווי מינימליסטי של ורד קלפטר בגיטרות ויעל לוי בשירה. חוץ מזה שהאלבום הזה מעורר געגוע ליצירה חדשה של קלפטר, הוא גם מעדכן את הסטטוס של לוי. 35 שנים אחרי ההתחלה, העתיד נראה מצויין. 

מיכה שטרית מופיע בימים אלה קצת עם "החברים של נטאשה" ובעיקר  עם הרכב משלו, שנשמע הרבה יותר "רוק" ממה שעשה בהופעות אי פעם כסולן. אלבומו החדש, לעומת זאת, נוקט בגישה הפוכה. את האנרגיות התוססות של "מסמרים ונוצות", אלבום הסולו הראשון שלו משנת 1998 (בהפקת ברי סחרוף ויזהר אשדות) הוא מרסן ומשקיט, והופך את "טבריה", "אל ניניו" ו"באביב", בהפקה של לואי להב, למשהו אחר. כך הוא עושה גם לשירים המוכרים מאלבומיו הבאים, "קצב של שחורים באפריקה" , "נמנע ממך" ו"בחיפה מול הים". לששת השירים האלה מוסיף שטרית את "פרידה" של ולדימיר ויסוצקי, שהוא תרגם לסולו הראשון של ארקדי דוכין, ואת  "אם כבר לבד"  של "החברים של נטאשה".  מה שמותיר את המאזין עם שני שירים חדשים: "בדרך הגדולה (ענבלים)" של נתן אלתרמן, בלחן חדש של שטרית, וקטע פרוזה של ס. יזהר מתוך ספרו "צלהבים". הכל ביחד בעיבודים של משה לוי ולואי להב, עם נגינה נהדרת של משה לוי, מיקי שביב ורע מוכיח כשאליהם מצטרפים ברי סחרוף, מיקי הררי ואמיר פינטו, הופכים את "מיכה שטרית" לאלבום שאינו חדשני, אבל נשמע רענן וטרי ומאד מרגש.  

אלון אולארצ'יק מנסה מידי פעם להגיש את שיריו המוכרים בדרך שונה מזו שהכרנו באלבומיו. למשל בהופעות חיות עם יצחק קלפטר ואפרים שמיר שם הופכים שירים לחלק מרפרטואר של הרכב קולי בליווי רוק, או,  להבדיל, במופע ובאלבום "אולארצ'יק בשקט" ששבו הציג את השירים בגרסאות מינימליסטיות כמעט-אקוסטיות (הגדרה שלו) ביחד עם הגיטריסט ברק חנוך. ללא קשר לשיריו המקוריים, אולארצ'יק מפלרטט תמיד גם עם ג'אז, אם כחבר בלהקת "הפלטינה" ואם בהפקות שלו, למשל ב1999, במופע ואלבום כפול בשם "אולאר'ציק ג'אז" שבו ביצע בעיקר סטנדרטים, אבל גם את "בא לשכונה בחור חדש".  עכשיו בהרכב חדש בשם "אולארצ'יק סטייל" שכולל את בנו מקס קונטרבס, אלעד אדר בפסנתר והפקה מוסיקלית, שי וצר בתופים ועם אורחים ניצן עין הבר בכלי נשיפה ורוני עברין בכלי הקשה הקליט אולארצ'יק מבחר מלהיטיו, בעיבוד ג'אזי שלו עם אלעד אדר. "בא לשכונה בחור חדש", "כל הליל אני בגנך", "שעשועי כאילו", "כל דבר קט", "שני חלקים בתוך השלם", "החיים קשים", "כולם כולם", "הוא מאוהב" ו"היא הולכת בדרכים". לאלה תוסיפו את "מדינה קטנה" (של סנדרסון ורכטר בכוורת) ו"ערב של שושנים" מהקלסיקות ועוד אחד חדש לגמרי, "אין זמן"  בו מצטרפת אליו בתו טסה בשירה. לאולארצ'יק יש סטייל שובבי, אגבי, כאילו יצירת הלהיטים באה לו בקלות. "אולארצ'יק סטייל" ממחיש שהוא (גם) מוזיקאי מאד רציני ומעניין, חסר גבולות במובן הכי מדליק.