יואב קוטנר

יום חמישי, 5 במאי 2011

דודה חוזרת



הדודה בת 30

ב1980, ארבע שנים בלבד אחרי פירוק "כוורת", הלהקה הישראלית הכי מצליחה בשנות השבעים, ופחות משנה אחרי סיום דרכה של "גזוז", שגם היא ידעה הצלחה גדולה, טעמו דני סנדרסון וגידי גוב לראשונה את טעם הכישלון היחסי. "דודה", הלהקה שהקימו השניים עם הגיטריסט יהודה עדר, נגן הבאס אלון נדל והמתופף דובי קיזלשטיין לא הצליחה להמריא למרות איכותה הברורה, ולמרות שזה היה אותו סנדרסון ככותב ומלחין ומנגן, ואותו גוב שכבר היה בדרך להיות כוכב ענק גם בקולנוע ובטלוויזיה. "דודה" אמנם מכרה 15000 עותקים מאלבומה היחיד, כמות לא מבוטלת בישראל של 1980, אבל אחרי השיאים שקבעו הלהקות הקודמות של השניים נראו התגובות ל"דודה", במיוחד בהופעות החיות, פושרות למדי.
עכשיו, עם הוצאה חדשה ומהודרת לאלבום ההוא, ברור שכישלונה של "דודה" היה התחלת דרך חדשה וטובה לכל חבריה, ובמיוחד לדני סנדרסון שפירוק הלהקה הכריח אותו להפוך לסולן. זאת ועוד, במבט לאחור בולטת תרומת "דודה" לשינויים במוסיקה הישראלית של שנות השמונים ולפתיחת הרוק הישראלי לצליל שנשמע יותר כבד, יותר חזק, יותר מופק רוקנ'רולית... והרבה פחות זר למה שנחשב "מוסיקה ישראלית לגיטימית". עם אפרים שמיר ו"חמסין", שלום חנוך ו"חתונה לבנה", דויד ברוזה ו"קלף", "תיסלם", "בנזין", מני בגר, גרי אקשטיין, אסתר שמיר, יהודית רביץ, אפילו אריק איינשטיין ושמוליק קראוס ומתי כספי נשמעו יותר כסאח.

הרעיון להקמת להקה שהיא יותר "רוק" ופחות "בידור" התגבש ב1979 תוך הופעות "גזוז" כשסנדרסון ו גוב חשבו  שהקהל רעב למוסיקה יותר "כבדה". השניים הקימו ביניהם, לראשונה, גם שותפות עסקית ולא רק אמנותית, כשהפכו למפיקי להקה עם הגיטריסט יהודה עדר, (יורשו של סנדרסון בלהקת הנח"ל וחבר "תמוז") ושניים ממשתתפי המופע המצליח "קוראים לזה אושר" של אסתר שמיר ויהונתן גפן, נגן הבס אלון נדל והמתופף דובי קיזלשטיין. החמישה נכנסו לחצי שנה של עבודה על שירים חדשים שסנדרסון כתב והלחין ובאוגוסט 1980 יצא תקליט שדרים ראשון, "נשר" כשעל התווית שלו שם הלהקה הוא "קשר חם". בשנייה האחרונה, אחרי שתקליט השדרים כבר הודפס, שינה סנדרסון את השם ל"דודה". "נשר", כמעט שבע דקות של רוק מורכב וכבד-יחסית, סימן  את כיוון הלהקה:  שירה חזקה, סולואי גיטרה ארוכים ומפותלים, וטכסט מבוגר ופחות מצחיק מהסנדרסוניות המקובלת.  הוצאת שיר כזה כמייצג ראשון של האלבום הבהירה שהפעם זה הולך להיות שונה לגמרי. רוב שירי "דודה" נעו בין רוק-כסאח לפופ רוק סטייל סיקסטיז: "לידיה הלוהטת", "ערב אבוד", "גרעינים", "אבן המנדלי", "כל מקום כל שעה" ו"מחפש צרות". שונים היו "רכבת הלילה" האיטי, "שקט שקט" הרך שהפך להיות, כמה אירוני, הלהיט הגדול היחד באלבום. היו באלבום גם קטעי שעשוע קצרים: "אושקה" (אלון נדל בפרודיה על בלוז מזרחי) "קופלה ריקוד הגשם" (יענו עממי) ו"נערות בבל" שבו החברים החליפו ביניהם את כלי הנגינה.  אבל בסך הכל הקרין האלבום תחושה שהם עושים את זה ברצינות.
בדצמבר 1980 יצא תקליט "דודה" שאפילו עטיפתו היתה שונה מהמקובל. הלהקה לא נראתה על העטיפה אלא הלוגו ויד נשית מועכת פחית בירה. דודה דודה, אבל חזקה.....

לקראת הופעות הלהקה הרגיש סנדרסון שחסר לה להיט ו"דודה" הקליטה את "אלף כבאים" שבכתיבתו השתתף לראשונה גם גידי גוב, ויהודה עדר תרם גם הוא מעבר מוסיקלי מדליק במשפט "מגיע? לא מגיע?").
הופעות הלהקה שכללו בעיקר את שירי התקליט ורק מעט להיטי "כוורת" ו"גזוז" התקבלו בקרירות. כנראה שהמוסיקה הייתה קשה מדי ועוצמת ההגברה הייתה מוגזמת לרוב הקהל. הכישלון חידד את הבדלי הגישה בין גוב וסנדרסון: הראשון  רצה פחות להתבדח ולהתרכז במוסיקת רוק. השני רצה לכסח, אבל חשב שכדאי לשמור גם על צד קליל והומוריסטי. הם ניסו לשנות את המופע, הוסיפו שירים של "כוורת" ו"גזוז" ודברי קישור מצחיקים אבל ללא הועיל ו"דודה" לא המריאה. כששומעים עכשיו הופעה שלהם מ1981 (שמצורפת כבונוס לדיסק המקורי) מבינים קצת יותר מה קרה שם. מצד אחד, הלהקה נשמעת מצויין, מלאת אנרגיה ושמחת חיים בשירה ובנגינה, ומצד שני עיקר הכיף הוא בנגינה עצמה, ברעיונות המוסיקליים, ופחות בהומור מילולי. קחו למשל את החידוש ל"שיר מלחים" של "כוורת" שהופך לקטע של יותר משבע דקות, כולל 4 דקות דואט גיטרות של סנדרסון ועדר. תוסיפו לכך עוד קטע אינסטרומנטלי ארוך סטייל אלמן בראדרז "בעקבות הציפור הכחולה", ועוד שני שירים חדשים ("המעיל", ("קניתי לה") וחידוש ללהיט הנשמה הוותיק "מדוע שוטים מתאהבים", ותבינו מדוע ההופעה של "דודה" הייתה תענוג לחובבי רוק ובמיוחד גיטרות ופחות למי שחיפש להיטי-כיף בסגנון "כוורת".
אחרי שמונה חודשי פעילות הודיע גוב במפתיע שהוא פורש (כדי להצטרף למחזה הרוק "התשה"). וסנדרסון, שהתלבט תחילה אם להמשיך את "דודה" בלי גוב החליט לפרק את ההרכב ולגנוז את השירים שכבר הוקלטו לאלבום שני. שניים מהם, "בשדה ירוק" ו"אל תלחץ על ההדק", הוקלטו עשר שנים לאחר מכן על ידי גוב כסולן.

כל חברי "דודה" יצאו מההרפתקה ההיא בשלום והפכו למשתתפים מאד פעילים ומצליחים במוסיקה הישראלית, עד עצם היום הזה. 
מימין: דובי קיזלשטיין, דני סנדרסון, יהודה עדר, אלון נדל, גידי גוב

3 תגובות:

  1. פוסט מצוין, רק טעות קטנה: "...הלהקה שהקימו השניים עם הגיטריסט יהודה עדר, נגן הבאס אלון הלל והמתופף דובי קיזלשטיין לא הצליחה...", מדובר כמובן באלון נדל הבסיסט

    השבמחק
  2. יהודה עדר הזה הוא באמת חתיכת סלע ביסודות של הרוק\פופ הישראלי! בכמה הרכבים חשובים הבן אדם היה..

    השבמחק
  3. לאנונימי הראשון... תודה. תיקנתי

    השבמחק