עוד לפני ההופעה ב"מוסיקה היום" בגל"ץ בשנת 2000
SUEDE הופיעה פעמיים בתחנה...
ב1995 הם ביצעו את MY DARK STAR
ב1997 את ANOTHER NO ONE ואת ACROSS THE UNIVERSE של הביטלס
הנה ההקלטה:
והנה צילומים מהביקור ב1995 שדרור נחום מצא בארכיונו הפרטי...
שימו לב לכובעי גל"צ בידיהם של סיימון וריצ'רד, אותם קיבלו מטל ברמן
אדיר והילדות מופיעים ביום ד 29.6.2011 באוזן בר בתל אביב אז קודם כל שיר חדש שלהם...
וזאת הזדמנות לחזור אל ג'אם שלהם בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 10.10.2010 אדיר אוחיון בשירה וגיטרה, עידו הרשקוביץ' בבס וקולות, נדב הושע בתופים וקולות
השירים בתכנית:
לא יכול בלי
לאט לאט
מי עוד
לב אל לב
צילומים בגל"צ: דני זודקביץ'.
והנה מה שהיה לי לומר עליהם, "ישראל היום" 27.9.2010
איזה תענוג זה לטעות לפעמים, לחשוב שאתה יודע משהו כשבעצם אין לך צל מושג, לצפות בעקבות כך למשהו גרוע במיוחד ו...להתאכזב לטובה.
זה מה שקרה לי עם אלבום הבכורה של "אדיר והילדות". אני מודה שמראש, לפני ששמעתי צליל מתוכו, כבר היה לי איזשהו אנטי כללי נגדו. קודם כל המחשבה שהנה עוד אחד מיוצאי "כוכב נולד" שלא הצליח לקחת את הגמר נזכר פתאום שהוא בעצם רוקר בועט... אחר כך הפירגונים מכל מיני כיוונים שהזכירו באותה נשימה את "אדיר והילדות" לצד "רדיו הד" או "מיוז" (ובמקום אחד אפילו את "ג'וי דיוויז'ן" רחמנא לצלן, לא פחות ולא יותר). וחוץ מזה היה גם העניין של שם הלהקה "אדיר" ו"הילדות" שהריח לי לא טוב, משובניזם ועד פדופיליה...
אז הנה אני מודה. טעיתי בגדול. למזלי לא פרסמתי את הסתייגויותי ברבים, ולכן הפאשלה היא בעיקר ביני לבין עצמי. אני בכל זאת מזכיר אותה כאן, כיוון שיש לי הרגשה שכמוני ישנם עוד לא מעטים שקובעים את דעתם מבלי להקשיב באמת. השם, התדמית, ההקשר... כל אלה יוצרים דעות קדומות. וחבל. מי יודע כמה דברים טובים פספסנו בגלל התכונה הזו...
אז הנה אני אומר את זה, צועק את זה, בצורה ברורה: "אדיר והילדות" הוא אלבום רוק פנטסטי, אחת ההפתעות הנפלאות של החודשים האחרונים במוסיקה הישראלית החדשה.
אדיר הוא אדיר אוחיון שכותב ומלחין ושר ומנגן בגיטרות, "הילדות" הם עידו (דודו) הרשקוביץ בבס ושירה ונדב הושע בתופים, קלידים. ההפקה המוסיקלית העצמאית של השלושה מפתיעה בעוצמתה וברעננותה, אז נכון שאפשר שלשמוע שהם שמעו "רדיו הד", בשירה הגבוהה ובמעברי המקצבים... אבל כל מוסיקאי מעודכן בכל העולם (המערבי) שמע "רדיו הד" בעשרים השנים האחרונות, לצד עוד הרבה דברים נפלאים אחרים שקורים בחו"ל, והשאלה היא איך המוסיקה החדשה שאתה מושפע ממנה חודרת לתוך היצירה שלך והופכת לחלק מהשפה שלך.
"אדיר והילדות" שמעו הרבה מוסיקה טובה ועכשיו הם עושים את שלהם: נשמעים לגמרי מקוריים, ממש לא חקיינים. פאוור טריו ישראלי שמגיש בלי רגשי נחיתות רוק גיטרות (ולעתים קלידים) חם ומסעיר ומרגש. נגינה משובחת, שירה מלאת נשמה ומעל לכל, שירים טובים ולא סתם הפקה מעניינת. "אדיר והילדות" עושים את שלהם תוך אי התחשבות במה-שהולך-היום ולא רק בפופ המקומי (אין אף קטע מזרחי!!!) אלא גם בנישה של הרוק הישראלי (כולל קטע סיום של תשע דקות!!!). איזה כיף שעוד עושים מוסיקה כזאת, שיש בה מקום גם ל"סתם נגינה", להבדיל מיצירת להיט-מהודק שאין בו חופש מוסיקלי כזה... ועוד אצלנו בארץ ישראל...
אז עכשיו כשסיכמנו שאין קשר בין האלבום הזה ומה שאולי חשבת (אני חשבתי) על אדיר אוחיון אני חוזר לרגע להיסטוריה שלו. האמת היא שאני ממעט לצפות ב"כוכב נולד" (רק מפני שיש לי המון המון המון מוסיקה חדשה לשמוע ואי אפשר להספיק הכל בחיים) אבל אפילו אני זוכר את הדיבורים על אוחיון בעונה החמישית של התכנית (בה הגיעו לגמר שלומי בראל, מרינה מקסימיליאן בלומין ובעז מעודה שזכה). אדיר אוחיון בלט בשירתו גבוהת המנעד ומיוחד, לצד פרשנותו לשירים מוכרים (ביניהם "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, "מחכים למשיח" של שלום חנוך) הוא הפתיע במיוחד בשיר המקורי שבחר לשיר "לצלול" (שלא מופיע באלבום של "הילדות").
טמירה ירדני מפיקת "כוכב נולד" סיפרה שבעצם אדיר אוחיון היה רוקר בכל רמ"ח אבריו עוד בטרם הגיע לתחרות, עם חברי "הילדות" הוא הופיע בצפון הארץ עוד שלוש שנים טרם התחרות, והוא בסך הכל בן 25 (חבריו ללהקה מעט יותר מבוגרים ממנו) . כך שהמחשבה הפסולה שהודיתי בה בתחילת הכתבה, על כך שהוא הפך לרוקיסט רק אחרי הכישלון, אין לה על מה להתבסס.
מסקנה א': בתחרויות כאלה ובכלל בתחרויות-מוסיקה לעתים קרובות ההשתתפות חשובה יותר מהזכייה, ועוד קצת התבשלות והתכוננות לקראת הוצאת אלבום הבכורה יכולה להועיל (אני זוכר את "החברים של נטאשה" לוקחים את המקום השני בתחרות של עיריית תל אביב שבה זכה... מי זה היה???). ומסקנה ב', אם באמת יש לך את זה ואתה מוכן לעבוד קשה כדי לעשות את זה, בלי להתפשר על האמת האמנותית שלך כדי ולזכות בהצלחה מיידית.... סופך שתגיע. "אדיר והילדות" מגיעים עכשיו.
ההופעה של דילן בשבוע שעבר ממשיכה להעסיק את מעריציו הפנאטיים (אני יודע, אני אחד מהם...) וגם רבים שסתם באו כדי להיות חלק ממה שנראה כהופעה הכי חשובה של התקופה. הרשת עדיין גועשת בטוקבקים בעד (מעט) ונגד (הרבה) כשהתחושה הכללית היא שלא מדובר פה בעוד חוליה בשרשרת ההופעות שמגיעה אלינו אלא באירוע חד פעמי. בוב דילן, כנראה היוצר החי הגדול ביותר במאה העשרים, כנראה לא יגיע לכאן שוב, לפחות לא להופעה חיה, והשאלה היא אם כמבקר או ככתב מוזיקה אני אמור לבטא את מה שבאמת הרגשתי, או לשקף את מה שנראה לי כדעת הקהל הרחב. אני מנסה לעשות את שניהם.
בעצם אלה היו שתי הופעות שונות בתכלית. למי שידע למה לצפות וגם הצליח לשבת קרוב לבמה זו הייתה הופעה נפלאה. בוב דילן נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות מתיש, כשהוא מתזז מארץ לארץ אחרת כל יומיים. הוא הגיע אלינו חולה, לא שעה לעצת רופאיו לנוח ואולי אפילו לבטל את ההופעה, ונתן את כל מה שיש לו. את כל מה שהוא מסוגל לתת בגילו, באנרגיות שלו, ועם הקול שבו הוא שר עכשיו ועם העיבודים של השירים שלו עכשיו. הוא לא יכול לשיר בקול אחר, הוא לא מנסה לשחזר את הצליל שהיה לשיריו פעם. הוא יוצר גאון שמנסה, גם אחרי מאות ולפעמים אלפי הופעות עם השירים הוותיקים לתת להם חיים חדשים. בעיני עדיפה פרשנות עכשווית על ניסיון של זמר לעשות קאברים לאיך שהוא נשמע לפני שלושים שנה. הבנאדם הוא מהפכן אמיתי והוא יכול להמשיך לחזור על העיבודים הישנים. כשהוא בוחר שירים ישנים (7 מתוך 15 השירים בהופעה היו מיטב להיטיו משנות הששים, שניים מראשית שנות השבעים) הוא חייב לבצע אותם אחרת, כי אחרת למה לו בכלל לבוא? כדי לשמוע את הביצועים הישנים אפשר לרכוש דיסקים...
הוא בא לעשות עבודה. לא למצוא חן, לא להתחנף ולא להתנחמד. את העבודה שלו הוא עשה נהדר. עם שאריות החצץ של קולו הוא שר מצויין, לא זייף ולא חיפף, הוא ניגן נפלא באורגן, הבריק מיד פעם בגיטרה סולו והיה, כרגיל, נגן מפוחית מדהים. ביחד עם ההרכב המושלם שלו נשמע דילן כמו זמר בלוז שחור בשנות הששים שבא למועדון לנגן את הריתם-אנד-בלוז שלו עם כל הנשמה ועם כל האכפתיות. באמת לא משנה לי שהוא לא אמר "ערב טוב תל אביב" או הציג את הנגנים. הוא אמר כל כך הרבה בשירים, שלא הייתי זקוק לשום דבר אחר. כמי שאוהב את דילן של ימינו, ומאזין למוזיקה שלו כיצירה עכשווית וחיה ולא כנוסטלגיה לשנות הששים הייתה לי חוויה נפלאה. המופע היה עמוס שירים נצחיים ("בלדה לאיש רזה", "חזרה להייווי 61", "גשם כבד עומד ליפול", "לכל אורך מגדל השמירה", ""דברים השתנו", "הכל נגמר עכשיו בייבי בלו", "כמו אבן מתגלגלת", "התשובה נשאת ברוח" ועוד ועוד) ובכל זאת הרגע הקסום ביותר מבחינתי היה דווקא ביצוע שקט ואינטימי לשיר פחות מוכר בשם FORGETFUL HEART מתוך אלבומו האחרון. גם בשיר הזה, כמו בעוד הרבה רגעים יפים במופע, הרגשתי המון אהבה ואינטימיות על הבמה. שכחתי לרגע שאני באיצטדיון רמת גן. בקיצור, למאזינים כמוני שידעו איזה דילן הולך להגיע, והיה להם מזל לראות אותו מקרוב, זו היתה הופעה בלתי נשכחת.
לרוב הקהל, כנראה, החוויה הייתה שונה לגמרי. איצטדיון רמת גן הוא המקום הכי פחות מתאים לריתם-אנד-בלוז האינטימי של דילן. רק מעטים יכולים להרשות לעצמם להיות קרובים לבמה (וספק אם דווקא הם קהל היעד העיקרי של דילן) וההוראה שלו (שקיימת לדעתי בכל הופעותיו) לא לצלם אותו בקלואזפ הותירה חלק גדול מהצופים מרוחקים ומנוכרים עם מסכי וידאו שלא עוזרים להבין מה קורה על הבמה, לא מראים שהוא רוקד, שהוא מחייך, שהוא גם יודע להופיע. התאכזבו במיוחד אלה שלא שעו ל"אזהרות" המקדימות, שלא מכירים בכלל ובטח לא אוהבים את דילן של עשר-עשרים השנים האחרונות ואשר, למרות הכל, ציפו לשמוע את דילן הצעיר שר בקולו הגבוה את מיטב להיטיו בגרסאות מוכרות. דילן תמיד היה בלתי צפוי ולא מתפשר עם דרישות הקהל שלו. השאלה היא אם הוא, או דווקא מי שהחליט להביא אותו לאיצטדיון רמת גן בתנאים הידועים-מראש האלה, אחראי על האכזבה.
אהוד בנאי יוצא בימים אלה בסיבוב הופעות חדש עם אלבומו המצויין "רסיסי לילה". ההופעה הקרובה באמפי עומר ב30.6.2011 ההופעות הבאות: 5.7 + 6.7 צוותא ת"א 7.7 בית גבריאל 14.7 אמפי שוני
אהוד בנאי בהופעה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב 12.6.2011
אהוד בנאי בשירה וגיטרות, גיל סמטנה בבס, קולות והפקה, ניצן חן רזאל בכינור וקולות
נושי פז בגיטרה וקולות, אלעד כהן בקלידים, כלי הקשה וסמפלר, ערן פורת בתופים
במפגש הקבוע בפורום יום ששי בבית הקפה, אני מזכיר את האלבום BLUE של ג'וני מיצ'ל, ובבת אחת עיני כל המשתתפים נוצצות, ואחד מהם, נקרא לו ג', מודה שהאלבום הזה, שהוא מכיר בעל פה, עדיין גורם לו לדמוע. והוא לא לבד. לדור שלנו, שזוכר את הסבנטיז עוד מהסבנטיז, האלבום הוא נקודת ציון משמעותית בחיים. לא פחות. ההפתעה היא שהאלבום ממשיך לדבר גם אל צעירים שנולדו בעולם שונה לחלוטין. בני בן ה18, מוזיקאי בפני עצמו, חורש עליו כבר שבועות, בגלי צה"ל אני נתקל בחיילים צעירים שמתוודים שזהו אחד האלבומים האהובים עליהם ביותר, ושתי חיילות בתחנה, תמר אלמקיאס ונעה ארגוב, עורכות בימים אלה תכנית מיוחדת המוקדשת לאלבום. הן מארחות לביצועים עכשוויים את מיקה קרני, איה כורם, מיה איזקוביץ', עינב ג'קסון כהן וגם זמרת אחת שהקליטה שירים מתוך האלבום הזה כבר ב1973, חוה אלברשטיין שגרסאות שלה ל"קרי", "אהובי" (MY OLD MAN) ועוד שירים של מיצ'ל עם מילים בעברית של יורם טהרלב ותרצה אתר ז"ל, הוקלטו בשנת 1973 לתכנית הרדיו "פגישה מחודשת על ג'וני מיצ'ל"...
מאז, אמנם רק מעט זמרות (וזמרים) ישראלים העזו להתמודד עם שיריה של מיצ'ל, אבל השפעתה על דורות של זמרות-כותבות היא עצומה, מקורין אלאל ויהודית רביץ ואסתר שמיר ונורית גלרון ועד הבנות (נחמה) של ימינו, יעל דקלבאום, קרן אן, מירי מסיקה או מיקה קרני... כולן מושפעות ממנה, ובעיקר מהמוזיקה שיצרה בתחילת דרכה. אלבומה הרביעי, BLUE, הוא בעיני רבים הגדול מכולם.
היא נולדה כרוברטה ג'ון אנדרסון, ב7 בנובמבר 1943, באלברטה שבקנדה. בגיל 9 לקתה בשיתוק ילדים ובזמן אישפוזה בבית החולים החלה להופיע בפני הילדים. את טכניקת נגינת הגיטרה הייחודית שלה למדה לבדה, ואחר כך השתלמה גם בפסנתר וקלידים. האהבה העיקרית שלה היתה לציור והיא למדה בבי"ס לאמנות (בהמשך דרכה לא זנחה את אהבתה זו ובין השאר ציירה את רוב עטיפות תקליטיה). בגיל 21 עברה לטורונטו, נישאה לזמר הפולק צ'ק מיצ'ל והתחילה להופיע כ"ג'וני מיצ'ל". שנה לאחר מכן הזוג עבר לדטרויט, נפרד, וג'וני החלה זוכה לתשומת לב בחוגי הפולק בניו יורק בזכות כתיבתה וקולה המיוחדים.
בגיל 23 הוחתמה לתקליטי "ריפרייז" והקליטה אלבום ראשון בהפקתו של איש להקת "הברדז" דייוויד קרוסבי. שיריה החלו מתפרסמים בפי אחרים, ביניהם ג'ודי קולינס את "שני הצדדים עכשיו" וטום ראש את "משחק המעגל". עד מהרה הפכה מיצ'ל לאחד השמות החמים ביותר בפולק-רוק האמריקני, חברה קרובה של ג'יימס טיילור וגרהם נש, ושותפה לחבורה של "קרוסבי, סטילס נש ויאנג" שחוללו מהפכה בתחום.
אלבומה השני "עננים" ב1969 זכה להצלחה במוזיקה העממית. השלישי, "הגבירות מהקניון" ב1970 אף הצליח במצעדים הרגילים בזכות הלהיטים "מונית צהובה גדולה" ושיר שכתבה לחבריה קרוסבי סטילס נאש ויאנג, "וודסטוק". את השיר, שהפך לאחד מסמלי התקופה, כתבה מיצ'ל מבלי שהייתה בכלל בפסטיבל, כיוון שהיתה עסוקה בהופעה במקום אחר.
לשיא ההכרה האמנותית בה, וגם להצלחה המסחרית הגדולה הראשונה, הגיעה מיצ'ל באלבומה השלישי, BLUEשאותו יצרה תוך כדי חופשה באירופה. זו היתה תקופה קשה וסוערת בחייה של מיצ'ל, והיא מתעסקת באלבום בנושאים אישיים ובדרך חשופה שהציבו סטנדרט חדש למונח "סינגר-סונגרייטר". "כל שאני רוצה", "קליפורניה", "נהר", "ארגז מלא שלך", "הפעם האחרונה בה ראיתי את ריצ'רד". העצב בBLUE הוא אינסופי, ולמרות החשיפה הכאב גם מאד פרטי וסודי. בשיר LITTLE GREEN שעוסק בילדה שנמסרה לאימוץ. רק אחרי המון שנים, באמצע שנות התשעים, חשפה מיצ'ל שהיא שרה על בתה היחידה, אותה ילדה כשהיתה בת 21 ולא יכלה לגדל בעצמה. רק ב1997, השתיים נפגשו.
עצוב, מינימליסטי ויפהפה, "בלו" הוא אלבום הווידוי האישי המושלם והמזוקק ביותר של סינגר סונגרייטר. השירים של מיטשל, ישירים ופואטיים, הם עצבים חשופים, סיפורים של אהבה ואובדן, כתובים במורכבות מעוררת השתאות. גם על הרגעים היותר חיוביים ואופטימיים בתקליט, מעיבים רגעים מרירים-מתוקים של תוגה ובדידות. שירים דוגמת "Little Green" (אודות ילדה שנמסרה לאימוץ) ושיר הנושא (שיר גאולה שנכתב עבור ג'יימס טיילור) מעלים את היצירה האישית -וידויית לרמות חדשות של פתיחות וכנות. המוזיקה של מיטשל חוצה את גבולות הפולק האקוסטי ומגיעה למקומות יותר מורכבים ומגוונים, אשר מבשרים את הניסיוניות של יצירותיה המאוחרות יותר.
"בלו", אלבום בעל איכויות של עוצמה ותובנה שלא היו כמותו מאז ועד היום, עדיין נחשב לקו פרשת מים.
כך נכתב באנציקלופדית המוזיקה המקוונת ALL MUSIC GUIDE על האלבום הזה שבמידה רבה גם סיים את "תקופת תחילת הדרך" של מיצ'ל. אחריו, וב18 האלבומים שהקליטה מאז, היא יצאה מעולם הפולק האישי למרחבים מוזיקליים מגוונים, ובעיקר נגעה בג'אז. מיצ'ל נחשבה תמיד מוזיקאית של מוזיקאים, אך אף פעם לא הפכה לכוכבת על מבחינה מסחרית. תחושת העייפות מהמאבק התמידי על מעמדה והחמרה במצבה הבריאותי הובילו אותה להוציא בראשית המילניום תקליטי סיכום-דרך, "שני הצדדים עכשיו" ו"טראוולוג". ב2002 היא הכריזה על פרישה סופית מפעילות מוסיקלית. חמש שנים אחרי היא חזרה לפעילות, ובשנים האחרונות המוזיקה שלה זוכה לתחייה מחודשת בקרב מוזיקאים רבים שמצדיעים לה. הכל התחיל בעצם לפני 40 שנה, באלבום הקסום ההוא.
עוד נקודה
עוד משהו שהופך את השיר BLUE לעצוב במיוחד הוא גרסתה קורעת הלב של שדרנית גל"צ לאה עוז ז"ל. זמן קצר לפני מותה ב1996, הקליטה לאה ביצוע מרגש לשיר, אך לא הספיקה להוציא אותה לאור. אחרי מותה הפיקו חיים צינוביץ', איציק ניני, תומר בירן ודי ג'יי צ'ופי גרסת סינגל של הביצוע הנפלא והחד פעמי של עוז. העצב אין לו סוף.
לקראת הופעתה של יסמין אבן במוצ"ש 25.6.2011 ב"אוזן בר" בתל אביב היא התארחה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל לסט אקוסטי קצרצר
דני אור ואסף סיטון הקליטו
דני זודקביץ' צילם
והנה משהו שכתבתי עליהם ועל שותפה נתן לסלור שכתבה שלא-פורסמה-עדיין ב"ישראל היום"
שניהם ביחד וכל אחד לחוד
הם לא ממש צמד, אבל כבר כמה שנים ששמותיהם של יסמין אבן ונתן סלור כרוכים זה בזה. הם ביחד בהופעות משותפות ובכל מיני הפקות, שלו ושלה ושל שניהם. בימים אלה הוציאו השניים, כל אחד ואחת לחוד, אלבומים חדשים, מקסימים, שגם בהם ישנן לא מעט נקודות השקה (שירים שנכתבו ביחד, אותו מפיק מוזיקלי), וזו גם הזדמנות לשים לב אליהם בנפרד.
נתן סלור, בנה של תרצה אתר ז"ל (ונכדו של נתן אלתרמן ז"ל) נושא על כתפיו מחויבות לאיכות בשל המורשת המפוארת. במידה רבה הקריירה שלו היא שילוב בין יצירה "רצינית" וניסיון להשתחרר מהציפיות, במוזיקה קצת יותר "קלילה", בין האמנותי לפופולרי.
הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 8 ועד הצבא ניגן בעיקר ג'אז. כתלמיד בבית הספר "רימון" החל לכתוב שירים ובעידודו של יהודה עדר החל גם לבצע אותם. הופעתו הראשונה הייתה בשנת 2000 ב"פסטיבל הפסנתר", עם יסמין אבן. מאז הוא הופיע הרבה, לעתים עם יסמין אבן, השתתף בערבי שירי משוררים והלחין מוזיקה לתיאטרון וגם שיחק בעצמו בהצגות. ב2006 יצא אלבום הבכורה שלו "25 שעות" בהפקת מלחין וגיטריסט "הקליק" לשעבר, אלי אברמוב. שותפיו של סלור לעשייה היו יסמין אבן שהלחינה איתו את רוב השירים וגם מאיר גולדברג, ארקדי דוכין, טל פרי. דני דותן וחיים נחמן ביאליק. בשירה התארחו יסמין אבן, קרני פוסטל ורונה קינן. האלבום כלל גם גרסה שלו ל"בלדה על נערי שגדל" שהלחין סשה ארגוב למילים של תרצה אתר.
באלבום החדש "לא זוכר את אתמול" ממשיכים סלור ואברמוב ליצור פופ-דאנס אלקטרוני נורא יפה. גם אילו היה מופיע כאן רק השיר AFTER ALL THE LOVE IS GONE, שהחזיר את ג'וזי כץ לאולפן ההקלטות אחרי תקופת פרישה קשה, היה האלבום הזה מומלץ בחום. ג'וזי שרה באנגלית, והיא הכי קולית בעולם... מצה שמשמח לומר הוא שבץ' לא לבד ובאלבום יש עוד שירים טובים, בהם מתארחים אלונה דניאל, רוני אלטר, קוואמי וגם... יסמין אבן בגרסה מפתיעה ל"SELF CONTROLL" של לורה ברניגן. יסמין אבן גם שותפה לעיבודים, לכתיבת והלחנת רוב שירי האלבום, מלבד אחד שכתב והלחין עפר בשן ואחד למילים של ערן צור. נתן סלור מוכיל שוב שהוא לא רק מוזיקאי של מוזיקאים. הוא יודע לרקוד בשירים, ובשיר האחרון הוא מרגש במיוחד כיוון שהוא כמעט לבד עם הפסנתר. "קצת אתה" קוראים לו.
גם יסמין אבן נעה כל דרכה בין הביטוי האמנותי "הגבוה" והרצון ליצור מוזיקה פופולרית, אך נדמה שאצלה הצורך לומר משהו אישי בלתי מתפשר גובר על כל שיקול מסחרי. וכך, באלבומה החדש, "לחשים", היא פועלת כביכול בתחום הפופ, אך היצירה שלה מורכבת ולא פשוטה לעיכול. רוב השירים שבחרה להלחין אינם "פופ". טכסטים של מיכל סנונית, ללי ציפי מיכאלי, דבי סער, איתי מאירסון, רחל חלפי, אורציון ברתנא, רפי וייכרט, דורית וייסמן, מירון ח. איזקסון, מאיה בז'רנו, אמיר אור, נורית זרחי, יחזקאל נפשי, ציפי שחרור, אילנה יפה, עידו בסוק וגור שומרון. היא שרה בקול ילדותי מעט, ומארחת לשירה בחלק מהשירים מוזיקאים מצליחים, חמי רודנר, סימה לוי דוכין, אבי בללי, דן תורן, ערן צור, לימור עובד, קרן הדר, עמית ארז ו...נתן סלור וזה יפה ומפחיד בבת אחת... גם כשהמוזיקה (כל הלחנים של יסמין אבן) נעימה וקליטה וגם כשההפקה המוזיקלית (של אלי אברמוב) עוטפת ברוק רך או באלקטרוניקה זורמת, מסתתרת מתחת לפני השטח אימה גדולה. וכמו להדגיש את הגישה האמנותית הוסיפה יסמין ל19 השירים המושרים, "הפזמונים", עוד 14 קטעי הקראה של המשוררים שאת שיריהם הלחינה.
הגישה הזו אינה מפתיעה כיוון שיסמין אבן היא יוצרת מאד מגוונת שלא מסתפקת במוזיקה פופולרית. היא כותבת שירה מגיל צעיר, פרסמה משיריה בכתבי העת "עמדה" ו"מראה" והוציאה ב2007 את ספר שיריה הראשון "אשה באלכסון". בוגרת "רימון" במגמת הלחנה לקולנוע ותיאטרון, כתבה והלחינה הצגות מוזיקליות, הלחינה לערבי שירה, ביניהם ב2003 לתחרות הלחנת שירי היינריך היינה. כבר בתחילת דרכה זכתה פעמיים בפרס אקו"ם: בתחום ההלחנה (2000) ובתחום הפזמונאות (2003).כתבה שירים לרוני אלטר, אביהו שבת, שושן ואחרים, ניגנה באיחוד של "הקליק" והלחינה מוזיקה לסרטים "תעלומת אריס סאן", "הכבשה הכחולה", "גראס באישור רופא" ועוד. הוציאה שלושה אלבומים "יסמין אבן", (2004), "רסיסים" (2006), "החלום שלי הלך לאיבוד: שירים וסיפורים לילדים" ( 2007). "לחשים" ממשיך את החיפוש המתמיד שלה, והיא מצליחה לשלב בו את כל תחומי העניין שלה: שירה, קולנוע, תיאטרון ובעיקר מוזיקה.
