ג'וני מיצ'ל

מה שיותר כחול יותר עצוב

במפגש הקבוע בפורום יום ששי בבית הקפה, אני מזכיר את האלבום BLUE  של ג'וני מיצ'ל, ובבת אחת עיני כל המשתתפים נוצצות, ואחד מהם, נקרא לו ג', מודה שהאלבום הזה, שהוא מכיר בעל פה, עדיין גורם לו לדמוע. והוא לא לבד. לדור שלנו, שזוכר את הסבנטיז עוד מהסבנטיז, האלבום הוא נקודת ציון משמעותית בחיים. לא פחות. ההפתעה היא שהאלבום ממשיך לדבר גם אל צעירים שנולדו בעולם שונה לחלוטין. בני בן ה18, מוזיקאי בפני עצמו, חורש עליו כבר שבועות, בגלי צה"ל אני נתקל בחיילים צעירים שמתוודים שזהו אחד האלבומים האהובים עליהם ביותר, ושתי חיילות בתחנה, תמר אלמקיאס ונעה ארגוב, עורכות בימים אלה תכנית מיוחדת המוקדשת לאלבום. הן מארחות לביצועים עכשוויים את מיקה קרני, איה כורם, מיה איזקוביץ', עינב ג'קסון כהן וגם זמרת אחת שהקליטה שירים מתוך האלבום הזה כבר ב1973, חוה אלברשטיין שגרסאות שלה ל"קרי", "אהובי" (MY OLD MAN) ועוד שירים של מיצ'ל עם מילים בעברית של יורם טהרלב ותרצה אתר ז"ל, הוקלטו בשנת 1973 לתכנית הרדיו "פגישה מחודשת על ג'וני מיצ'ל"...

מאז, אמנם רק מעט זמרות (וזמרים) ישראלים העזו להתמודד עם שיריה של מיצ'ל, אבל השפעתה על דורות של זמרות-כותבות היא עצומה, מקורין אלאל ויהודית רביץ ואסתר שמיר ונורית גלרון ועד הבנות (נחמה) של ימינו, יעל דקלבאום, קרן אן, מירי מסיקה או מיקה קרני... כולן מושפעות ממנה, ובעיקר מהמוזיקה שיצרה בתחילת דרכה. אלבומה הרביעי, BLUE, הוא בעיני רבים הגדול מכולם.

היא נולדה כרוברטה ג'ון אנדרסון, ב7 בנובמבר 1943, באלברטה שבקנדה. בגיל 9 לקתה בשיתוק ילדים ובזמן אישפוזה בבית החולים החלה להופיע בפני הילדים. את טכניקת נגינת הגיטרה הייחודית שלה למדה לבדה, ואחר כך השתלמה גם בפסנתר וקלידים. האהבה העיקרית שלה היתה לציור והיא למדה בבי"ס לאמנות (בהמשך דרכה לא זנחה את אהבתה זו ובין השאר ציירה את רוב עטיפות תקליטיה). בגיל 21 עברה לטורונטו, נישאה לזמר הפולק צ'ק מיצ'ל והתחילה להופיע כ"ג'וני מיצ'ל". שנה לאחר מכן הזוג עבר לדטרויט, נפרד, וג'וני החלה זוכה לתשומת לב בחוגי הפולק בניו יורק בזכות כתיבתה וקולה המיוחדים.

בגיל 23 הוחתמה לתקליטי "ריפרייז" והקליטה אלבום ראשון בהפקתו של איש להקת "הברדז" דייוויד קרוסבי. שיריה החלו מתפרסמים בפי אחרים, ביניהם ג'ודי קולינס את "שני הצדדים עכשיו" וטום ראש את "משחק המעגל". עד מהרה הפכה מיצ'ל לאחד השמות החמים ביותר בפולק-רוק האמריקני, חברה קרובה של ג'יימס טיילור וגרהם נש, ושותפה לחבורה של "קרוסבי, סטילס נש ויאנג" שחוללו מהפכה בתחום.

אלבומה השני "עננים" ב1969 זכה להצלחה במוזיקה העממית. השלישי, "הגבירות מהקניון" ב1970 אף הצליח במצעדים הרגילים בזכות הלהיטים "מונית צהובה גדולה" ושיר שכתבה לחבריה קרוסבי סטילס נאש ויאנג, "וודסטוק". את השיר, שהפך לאחד מסמלי התקופה, כתבה מיצ'ל מבלי שהייתה בכלל בפסטיבל, כיוון שהיתה עסוקה בהופעה במקום אחר.

לשיא ההכרה האמנותית בה, וגם להצלחה המסחרית הגדולה הראשונה, הגיעה מיצ'ל באלבומה השלישי, BLUE שאותו יצרה תוך כדי חופשה באירופה. זו היתה תקופה קשה וסוערת בחייה של מיצ'ל, והיא מתעסקת באלבום בנושאים אישיים ובדרך חשופה שהציבו סטנדרט חדש למונח "סינגר-סונגרייטר". "כל שאני רוצה", "קליפורניה", "נהר", "ארגז מלא שלך", "הפעם האחרונה בה ראיתי את ריצ'רד". העצב בBLUE הוא אינסופי, ולמרות החשיפה הכאב גם מאד פרטי וסודי. בשיר LITTLE GREEN שעוסק בילדה שנמסרה לאימוץ. רק אחרי המון שנים, באמצע שנות התשעים, חשפה מיצ'ל שהיא שרה על בתה היחידה, אותה ילדה כשהיתה בת 21 ולא יכלה לגדל בעצמה. רק ב1997, השתיים נפגשו.

עצוב, מינימליסטי ויפהפה, "בלו" הוא  אלבום הווידוי האישי המושלם והמזוקק ביותר של סינגר סונגרייטר. השירים של מיטשל, ישירים ופואטיים, הם עצבים חשופים, סיפורים של אהבה ואובדן, כתובים במורכבות מעוררת השתאות. גם על הרגעים היותר חיוביים ואופטימיים בתקליט, מעיבים רגעים  מרירים-מתוקים של תוגה ובדידות. שירים דוגמת "Little Green" (אודות ילדה שנמסרה לאימוץ) ושיר הנושא (שיר גאולה שנכתב עבור ג'יימס טיילור) מעלים את היצירה האישית -וידויית לרמות חדשות של פתיחות וכנות. המוזיקה של מיטשל חוצה את גבולות הפולק האקוסטי ומגיעה למקומות יותר מורכבים ומגוונים, אשר מבשרים את הניסיוניות של יצירותיה המאוחרות יותר. 

"בלו", אלבום בעל איכויות של עוצמה ותובנה שלא היו כמותו מאז ועד היום, עדיין נחשב לקו פרשת מים. 

כך נכתב באנציקלופדית המוזיקה המקוונת ALL MUSIC GUIDE על האלבום הזה שבמידה רבה גם סיים את "תקופת תחילת הדרך" של מיצ'ל. אחריו, וב18 האלבומים שהקליטה מאז, היא יצאה מעולם הפולק האישי למרחבים מוזיקליים מגוונים, ובעיקר נגעה בג'אז. מיצ'ל נחשבה תמיד מוזיקאית של מוזיקאים, אך אף פעם לא הפכה לכוכבת על מבחינה מסחרית.  תחושת העייפות מהמאבק התמידי על מעמדה והחמרה במצבה הבריאותי הובילו אותה להוציא בראשית המילניום תקליטי סיכום-דרך, "שני הצדדים עכשיו" ו"טראוולוג". ב2002 היא הכריזה על פרישה סופית מפעילות מוסיקלית. חמש שנים אחרי היא חזרה לפעילות, ובשנים האחרונות המוזיקה שלה זוכה לתחייה מחודשת בקרב מוזיקאים רבים שמצדיעים לה. הכל התחיל בעצם לפני 40 שנה, באלבום הקסום ההוא.

עוד נקודה

עוד משהו שהופך את השיר BLUE  לעצוב במיוחד הוא גרסתה קורעת הלב של שדרנית גל"צ לאה עוז ז"ל. זמן קצר לפני מותה ב1996, הקליטה לאה ביצוע מרגש לשיר, אך לא הספיקה להוציא אותה לאור. אחרי מותה הפיקו חיים צינוביץ', איציק ניני, תומר בירן ודי ג'יי צ'ופי גרסת סינגל של הביצוע הנפלא והחד פעמי של עוז. העצב אין לו סוף.

לאה עוז ז"ל. צילום אבנר נאמני. מתוך ספר גל"צ