עוד פעם אחת על דילן... וזהו

ככה הוא (לא) נראה לרוב הקהל

שתי ההופעות של דילן, בשבוע שעבר באיצטדיון רמת גן

ההופעה של דילן בשבוע שעבר ממשיכה להעסיק את מעריציו הפנאטיים (אני יודע, אני אחד מהם...) וגם רבים שסתם באו כדי להיות חלק ממה שנראה כהופעה הכי חשובה של התקופה. הרשת עדיין גועשת בטוקבקים בעד (מעט) ונגד (הרבה) כשהתחושה הכללית היא שלא מדובר פה בעוד חוליה בשרשרת ההופעות שמגיעה אלינו אלא באירוע חד פעמי.     בוב דילן, כנראה היוצר החי הגדול ביותר במאה העשרים, כנראה לא יגיע לכאן שוב, לפחות לא להופעה חיה, והשאלה היא אם כמבקר או ככתב מוזיקה אני אמור לבטא את מה שבאמת הרגשתי, או לשקף את מה שנראה לי כדעת הקהל הרחב. אני מנסה לעשות את שניהם.

בעצם אלה היו שתי הופעות שונות בתכלית. למי שידע למה לצפות וגם הצליח לשבת קרוב לבמה זו הייתה הופעה נפלאה. בוב דילן נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות מתיש, כשהוא מתזז מארץ לארץ אחרת כל יומיים. הוא הגיע אלינו חולה, לא שעה לעצת רופאיו לנוח ואולי אפילו לבטל את ההופעה, ונתן את כל מה שיש לו. את כל מה שהוא מסוגל לתת בגילו, באנרגיות שלו, ועם הקול שבו הוא שר עכשיו ועם העיבודים של השירים שלו עכשיו. הוא לא יכול לשיר בקול אחר, הוא לא מנסה לשחזר את הצליל שהיה לשיריו פעם. הוא יוצר גאון שמנסה, גם אחרי מאות ולפעמים אלפי הופעות עם השירים הוותיקים לתת להם חיים חדשים. בעיני עדיפה פרשנות עכשווית על ניסיון של זמר לעשות קאברים לאיך שהוא נשמע לפני שלושים שנה. הבנאדם הוא מהפכן אמיתי והוא יכול להמשיך לחזור על העיבודים הישנים. כשהוא בוחר שירים ישנים (7 מתוך 15 השירים בהופעה היו מיטב להיטיו משנות הששים, שניים מראשית שנות השבעים) הוא חייב לבצע אותם אחרת, כי אחרת למה לו בכלל לבוא? כדי לשמוע את הביצועים הישנים אפשר לרכוש דיסקים...

הוא בא לעשות עבודה. לא למצוא חן, לא להתחנף ולא להתנחמד. את העבודה שלו הוא עשה נהדר. עם שאריות החצץ של קולו הוא שר מצויין, לא זייף ולא חיפף, הוא ניגן נפלא באורגן, הבריק מיד פעם בגיטרה סולו והיה, כרגיל, נגן מפוחית מדהים. ביחד עם ההרכב המושלם שלו נשמע דילן כמו זמר בלוז שחור בשנות הששים שבא למועדון לנגן את הריתם-אנד-בלוז שלו עם כל הנשמה ועם כל האכפתיות. באמת לא משנה לי שהוא לא אמר "ערב טוב תל אביב" או הציג את הנגנים. הוא אמר כל כך הרבה בשירים, שלא הייתי זקוק לשום דבר אחר. כמי שאוהב את דילן של ימינו, ומאזין למוזיקה שלו כיצירה עכשווית וחיה ולא כנוסטלגיה לשנות הששים הייתה לי חוויה נפלאה. המופע היה עמוס שירים נצחיים ("בלדה לאיש רזה", "חזרה להייווי 61", "גשם כבד עומד ליפול", "לכל אורך מגדל השמירה", ""דברים השתנו", "הכל נגמר עכשיו בייבי בלו", "כמו אבן מתגלגלת", "התשובה נשאת ברוח" ועוד ועוד) ובכל זאת הרגע הקסום ביותר מבחינתי היה דווקא ביצוע שקט ואינטימי לשיר פחות מוכר בשם FORGETFUL HEART מתוך אלבומו האחרון.  גם בשיר הזה, כמו בעוד הרבה רגעים יפים במופע, הרגשתי המון אהבה ואינטימיות על הבמה. שכחתי לרגע שאני באיצטדיון רמת גן. בקיצור, למאזינים כמוני שידעו איזה דילן הולך להגיע, והיה להם מזל לראות אותו מקרוב, זו היתה הופעה בלתי נשכחת.

לרוב הקהל, כנראה, החוויה הייתה שונה לגמרי. איצטדיון רמת גן הוא המקום הכי פחות מתאים לריתם-אנד-בלוז האינטימי של דילן. רק מעטים יכולים להרשות לעצמם להיות קרובים לבמה (וספק אם דווקא הם קהל היעד העיקרי של דילן) וההוראה שלו (שקיימת לדעתי בכל הופעותיו) לא לצלם אותו בקלואזפ הותירה חלק גדול מהצופים מרוחקים ומנוכרים עם מסכי וידאו שלא עוזרים להבין מה קורה על הבמה, לא מראים שהוא רוקד, שהוא מחייך, שהוא גם יודע להופיע. התאכזבו במיוחד אלה שלא שעו ל"אזהרות" המקדימות, שלא מכירים בכלל ובטח לא אוהבים את דילן של עשר-עשרים השנים האחרונות ואשר, למרות הכל, ציפו לשמוע את דילן הצעיר שר בקולו הגבוה את מיטב להיטיו בגרסאות מוכרות. דילן תמיד היה בלתי צפוי ולא מתפשר עם דרישות הקהל שלו. השאלה היא אם הוא, או דווקא מי שהחליט להביא אותו לאיצטדיון רמת גן בתנאים הידועים-מראש האלה, אחראי על האכזבה.


וככה זה נשמע
http://www.dylanvideo.com/apps/videos/videos/show/14013214-things-have-changed-tel-aviv-israel-20-6-11