קוטנר רוק.נט: יולי 2011

יום ראשון, 31 ביולי 2011

בי"ס רימון מסיים מחזור ראשון... זהו זה 1985

תראו מה מצאתי בארכיון הוויאייצ'אסים הישנים...
פינת הפופ ב"זהו זה" ב1985?. שנה להקמת בית הספר "רימון", ודויד ברוזה מתארח באולפן

יום חמישי, 28 ביולי 2011

ככה הצגתי את ג'ון קייל בפעם הראשונה שלו בישראל... זהו זה 1985

יום רביעי, 27 ביולי 2011

ג'ון קייל בישראל

ג'ון קייל מגיע שוב

הנה אחד שאסור לוותר עליו, במיוחד לא למי שמחפש במוזיקה יותר מאשר להיטים או ריקודים או משהו נעים ברקע...קוראים לו ג'ון קייל. הוא כמעט בן 70, הוא ביקר בארץ כבר חמש פעמים בהופעות, עם להקה ולבד עם גיטרה ופסנתר, והיה פה עוד פעם אחת כמרצה על ספרו האוטוביוגרפי. קייל הוא אחד הכי מיוחדים והכי משונים בעולם המוזיקה מאז שהיה ב"וולווט אנדרגאונד" בשנות הששים, דרך אלבומי הסולו שלו (לפחות 35 כאלה) והמפגשים שלו עם מוזיקאים אחרים כמפיק או בשותף ביצירה (לפחות 40 כאלה)... הוא מוזיקאי מגוון שחלק מיצירתו הוא בסגנון קלסי מודרני ואפילו אבנגרדי, ויש בו צד של אינטלקטואל שמלחין שירי משוררי ויש צד של סינגרסונגרייר רומנטי ועדין וקסום ויש בו צד רוקי פרוע ומחוספס ומלא זעם, ובנוסף לכל אלה הוא פרשן מדהים לשירים של אחרים. הוא חידש את "הללויה" של לאונרד כהן לפני כל האחרים, והפך את השיר לשלו. אחרי 45 שנות יצירה, דווקא השיר זה הביא אותו למודעות קהל הגדול ביותר כשהופיע בפסקול הסרט "שרק". ככה זה כשאמן שוליים בהגדרתו פוגש את המיינסטרים.

האמת היא שלא קל לעכל את ג'ון קייל כשהוא מתפרע עם הקטעים הקשים ו/או הניסיוניים שלו, ואי אפשר שלא להתאהב בו כשהוא רומנטי. לי זה קרה ב1982, באלבום "מוזיקה לחברה חדשה". אחרי שנים של מוזיקה מאתגרת, דיכאונית ומלאת קושי וכעס, מה שנבע כנראה מהאמונה של קייל ש"הפחד הוא חברו הטוב ביותר של האדם", הופיעה פתאום באלבום ההוא, כשקט שאחרי הסערה, גרסה חדשה ואקוסטית לשיר שקייל הקליט במקור שבע שנים לפני כן: "CLOSE WATCH". ברגע ההוא התאהבתי בו סופית. היו לו הרבה שירים נפלאים לפני ואחרי, אבל שיר האהבה-פרידה-כאב-תקווה הזה, פוגע לי בכל פעם בול בלב. לא משנה איפה אני, ובאיזה מצב נפשי... השיר הזה עובד. המילים האלה "אני משגיח היטב על הלב הזה שלי...", הלחן המצמרר בפשטותו , הקול השבור של קייל... אם הייתי צריך לבחור שיר אחד לאי בודד (שיש בו אמצעי האזנה...) זה היה בטוח בין המועמדים המובילים.
מבחינתו של קייל, אני מתאר לעצמי, "CLOSE WATCH", הוא לאו דווקא השיר הנבחר. הוא, שלמד בצעירותו מוסיקה קלסית והיה בין מקימי "מחתרת הקטיפה" עם לו ריד, יצר במשך השנים מגוון מוסיקלי עצום של סגנונות וטעמים. כשראיינתי אותו לקראת ביקורו בישראל באמצע שנות התשעים, הוא התעקש שלא אקטלג את סגנונו המוסיקאי ועמד על כך שאינו "מוסיקאי רוק" או "אמן של מוסיקה פופולרית" אלא רואה עצמו כמוסיקאי "קלסי" מודרני. ואכן, בכמעט 30 השנים שחלפו מאז אלבום ההופעה שלו "רסיסים של יום גשום" שהוקלט בליווי פסנתר בלבד, הוא נשמע לא פעם כמוסיקאי קלסי (לפחות מבחינת העיבוד המוסיקלי) אבל גם כמוזיקאי שבאמת אי אפשר לתייג אותו. הוא עושה הכל, ועד הסוף.. משירי אהבה ישירים וחשופים (למשל העיבוד האינטימי הבלתי נשכח שלו ל"מלון הלבבות השבורים" של אלביס פרסלי ואת "הללויה" של לאונרד כבר הזכרתי?) ועד קטעי רוק כסאח ("וולווט אנדרגראונד", "דורז" "וגם עיבוד Pאנק בלתי נשכח ל"מלון הלבבות השבורים" של אלביס פרסלי). מי שהיה בהופעות הראשונות שלו בישראל, באמצע שנות השמונים, לא יכול לשכוח את ההשתוללות שלו, כולל התקף טירוף על הבמה וניסיון לנתק את כבל הגיטרה של הגיטריסט. ומצד שני, אי אפשר לשכוח את ההופעות הקטנות עם הפסנתר... אני לא מכיר הרבה אמנים כל כך מפוצלי אישיות שנעים בכזו טבעיות בין עידון מושלם לטירוף חסר מעצורים, ולפעמים הכל ביחד, באותו אלבום או אפילו באותו שיר.
בתחילת דרכו, ב"מחתרת הקטיפה", הוא ניגן בויולה ורק שר מעט, אחר כך, כסולן ביותר משלושים אלבומים (ביניהם גם שיתופי פעולה עם חבריו ל"מחתרת הקטיפה", ניקו ולו ריד) הוא תמיד חיפש דרכים חדשות ולא מסחריות להביע את עצמו. העובדה שמידי פעם יצאו לו "להיטים" (כמובן בערבון מוגבל מאד) היא בגדר מקרה. קייל טוען (או לפחות טען לפני 15 שנה) שהמוזיקה הפופולרית לא ממש מעניינת אותו ובכל זאת היתה לו השפעה רבה על המוזיקה הזו גם בסוף שנות הששים, גם בגל החדש של שנות השמונים ושוב בהתפוצצות הבלתי ניתנת לקיטלוג של שנות התשעים. הוא כבר היה אצלנו חמש פעמים, במופע הפסנתר ועם הלהקה שלו ועכשיו הוא חוזר שוב ל"זאפה" (2.8) ול"בארבי" (3.8) ומוכיח, שגם בגילו וממרום ניסיונו הוא נשאר בלתי צפוי.

הנה סט ליסט שלו לפני חודשיים בבריטניה.
האם זה אומר משהו לגבי מה שיקרה כאן?
אי אפשר לדעת...

John Cale, Brighton 2011

John Cale: Emigre / Lost and Found

Brighton Festival

Brighton Dome, 23 May 2011

Set list and personnel from Here Comes The Flood blog

John Cale: vocals, guitar, keyboards
Dustin Boyer: lead guitar
Michael Jerome: drums
Erik Sanko: bass
Nick Franglen: Powerbook samples, keyboard, drone box

with
The Heritage String Quartet: two violins, viola, cello. (** songs with strings)

Setlist

Captain Hook
Look Horizon
Chinese Envoy
Amsterdam
Half Past France **
Riverbank **
Buffalo Ballet **
Do Not Go gentle Into That Good Night **
Caravan **
Ship of Fools
Dancing Undercover
Satellite Walk
Letter from Abroad
ENCORES

Gravel Drive **
Helen of Troy

יום ראשון, 24 ביולי 2011

פול סיימון: זה לא הוא, זה אני

אז איך היה פול סיימון? קודם כל זו הייתה הופעה נהדרת. פול סיימון ושמונת הנגנים הנפלאים שאיתו (שני מתופפים, שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט וסקסופוניסט, וכל אחד מהם מולטי אינסטרומנטליסט שמנגן על עוד כמה כלים, לעתים בבת אחת, כך שעל הבמה היה צוות שווה ערך ל20 נגנים...) נתנו כשעתיים של חגיגה מוזיקלית מרגשת, לא פחות מעשרים וששה שירים (ואגב, כל 20 השירים שחזינו כאן שיהיו בהופעה, אכן בוצעו בה), כמעט כולם להיטי ענק מכל הזמנים (ובמיוחד משנות השבעים והשמונים) כשפול סיימון עצמו מדהים ביכולת הוירטואוזית שלו גם כנגן גיטרה וגם כזמר. הבחור כמעט בן 70 וקולו צח וענוג כמו לפני 40 שנה, כולל עלייה למקומות הגבוהים שמעטים מבני דורו מצליחים להגיע אליהם. הוא שר גם קצת מאלבומו החדש והמצויין, אך כמעט ולא הכריח את הקהל להתמודד עם שירים חדשים. הוא יודע מה מצפים ממנו, כולל ה"שלום" (בעברית וערבית) והוא מלא רצון לספק את מבוקשנו.

ועם זאת, מהזווית האישית והפרטית שלי, כמעריץ פאנאטי של סיימון, גם קצת התאכזבתי או ליתר דיוק התעצבתי. הכל היה בסדר ובכל זאת נרשמו בהופעה רק ארבע פעמים בהן לא יכולתי לעצור את הדמעות. "הנער החי היחיד בניו יורק", "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", "צלילי השקט", "דזלינג בלו" (מהחדש) והגרסה ל"הנה באה השמש" של ג'ורג' האריסון מימי הביטלס. לא שהשאר לא היה טוב, הכל היה נהדר כאמור, אבל בשבילי המוזיקה של פול סיימון היא לא רק כיף, לא רק נגינה נהדרת ומקפיצה. השירים שלו, גם כשלא תמיד הבנתי את משמעותם עד הסוף, קשורים להיסטוריה הפרטית שלי, לנעורים ולהתבגרות, לאהבה שהייתה ושעדיין אתי. דווקא השירים הפחות מתאימים להופעות ענק הם אלה שקורעים לי את הלב, המופנמים, העדינים, הפחות מקפיצים... ובשבילי היו כאלה רק מעט. אולי בגלל הציפייה המוגזמת, אולי בגלל טעם שתי ההופעות שלו כאן בישראל ב1978 (כן כן, רק בשבוע שעבר נזכרתי שהיו לו לא פחות מארבע הופעות כאן באותה שנה) ואולי בגלל שככה זה... יש מוזיקה שצריך לשמוע לבד או עם האהוב/ה שלך. פול סיימון שהופיע כאן הפעם נתן לקהל הרבה מצב רוח טוב ושמחת חיים ומוזיקה מעוררת...הוא, ואי אפשר להאשים אותו בכל כשהוא מופיע בפני 20000 איש, כמעט ויתר על צלילי השקט.

וצריך לדבר גם על המקום. איצטדיון רמת גן אינו מתאים להופעות מסוג ההופעה של פול סיימון (או לאונרד כהן או בוב דילן). אולי ל"דפש מוד" זה מתאים, או ל"מטאליקה", אך למופעים שבהם צריכה להיות איזושהי הקשבה, טיפת אינטימיות, למרות הגודל, האיצטדיון הזה הוא מכה נוראית (ומספרים לי שגם לכדורגל הוא לא מי יודע מה מתאים).

קשה לך להנות גם אם אתה מיליונר או פרוטקציונר ויושב בשורות הקדמיות המאד יקרות, בכסאות הפלסטיק המחוברים באזיקונים. במשך שעתיים אתה צמוד בעל כורחך לשכן שלא הזמנת, בלי יכולת לזוז או למחוא כפיים או להתיישר במושב אלא תוך מגע גופני עם מישהו שלא בא לא לערבב זיעה דווקא איתו או איתה, שלא לדבר על עמידות הדאודורנט שלהם... אלוהים... אתה מתפלל במשך רוב ההופעה, רק שלא יניפו ידיים בהתלהבות בשיר הבא....

קשה לך עוד יותר להנות אם הנך מאלה שלא שפר עליהם מזלם והנך יושב, או עומד, קצת רחוק מהבמה או ממש בקצווי האיצטדיון, ובכך אני כולל את רוב הצופים. הסאונד, שהיה מצויין למי שישב באמצע מקרוב, לא יכול לכסות בצורה אחידה שטח עצום ורב כיווני כזה ושמעתי המון תגובות של צופים שהתלוננו על נושא זה. גם הצפייה ממרחק היא לא משהו. אמנם לא מדובר בבוב דילן שלא אישר קלוזאפים, אבל גם אצל פול סיימון המענה של מסכי הוידאו הוא רק חלקי. הוא אמנם מקרב אותך לבמה, אבל אתה נתון לחסדי במאי המצלמות שכנראה לא בדיוק מכיר את השירים, ומפספס בקביעות כל סולו חשוב, שלא לדבר על עיוות דמויותיהם של הנגנים בגלל זוויות הצילום הבלתי אפשריות.

תאמרו, שטויות, מה אתה מתלונן, הרי ככה זה בהופעות ענק ומי שלא מתאים לא, שלא יבוא. אז זהו, שזה לא חייב להיות ככה. ראיתי בחיי מופעי ענק שנשמעו מצויין וגם נראו טוב (למשל את לאונרד כהן בברלין בהיכל של 17000 איש) וגם בפארק הירקון הופעות עוברות הרבה יותר טוב. איצטדיון רמת גן לא מתאים.

והנה משהו מרגש שקרה בסיבוב הזה... רחוק רחוק מכאן
פול סיימון מזמין לבמה מישהי מהקהל שביקשה שיר...

איימי וויינהאוס

הזמרת שרצתה למות

זה היה המוות הכי צפוי בתולדות המוזיקה של ימינו. כבר כשהתחילה, ב2003 באלבומה הראשון, נפוצו שמועות שמשהו עם הבחורה הסופר-כשרונית הזאת לא בסדר. זמרת נשמה מדהימה, אחד הקולות הכי מרעננים במוזיקה הבריטית של שנות האלפיים, ואישיות מתוסבכת שנגררת שוב ושוב לבעיות סמים ואלכוהול.
שלוש שנים אחרי, בזמן שהוציאה את המאסטרפיס הנפלא שלה "בק טו בלאק" נבחרה וויינהאוס בצורה צינית ואכזרית כ"מועמדת המובילה ברשימת ההולכים למות בקרוב". צהובוני בריטניה ובלוגרי האינטרנט שנתנו לה את התואר המפוקפק הזה, לא הימרו בגדול, היא כבר הייתה לגמרי ג'אנקי ולא עזרו כל ניסיונות הגמילה שעברה מאז. "הם מנסים לקחת אותי לגמילה" היא שרה בשיר הפותח את האלבום, "ואני אומרת לא לא לא". בחמש השנים שעברו מאז זכתה וויינהאוס בלא מעט פרסים ותארים ומכרה מיליוני עותקים מאלבומה, אך לא ממש הצליחה לשקם את עצמה. בכל כמה חודשים דלפו לאינטרנט צילומים שלה מבזה את עצמה על הבמה או בסתם הופעות בציבור, ואיכשהו איש לא הצליחה לעזור לה. נראה כאילו היא לא ממש רצתה להגמל, היא רצתה למות. אולי עכשיו, אחרי שמתה בגיל כה צעיר (בת פחות מ28) יתברר מקור משאלת המוות שלה. חשוב בעיקר לומר למעריציה הצעירים: אין בדרך חייה ובמותה שום דבר הרואי. הניסיון לחבר גם אותה ל"מועדון בני ה27" של כוכבי הרוק שהלכו לעולמם בגיל הזה הוא מטופש ומסוכן. מדובר בטרגדיה פרטית ולא במיתוס חדש. זמרת נפלאה שלא יכלה להחזיק מעמד בעולם הזה. חבל

יום שישי, 22 ביולי 2011

דויד ברוזה חדש

צילום: אילן בשור

שוב מתחיל מחדש

דויד ברוזה הוא תופעת טבע. בגיל 56 כשרבים מבני דורו מתקשים לצאת מהבית להופעות, סתם כקהל, (אני יודע, אני אחד מהם) הוא כמעט כל ערב בצד השני, על הבמה בכל רחבי העולם, לעתים במהלך אותו שבוע הוא נמצא בשלוש יבשות שונות, מופיע מנגן ושר ונותן את עצמו עד הסוף ולא משנה אם מדובר באיצטדיון ענק בארה"ב או במקלט קטן בדרום הארץ. קל לציניקנים להפוך את המחוייבות הבלתי נגמרת שלו לבדיחה, תראו את דמותו ב"ארץ נהדרת", הרבה יותר קשה להיות דויד ברוזה האמיתי. אמן בלתי נלאה במובן החיובי של הביטוי, שלא מוותר ולא מפסיק. גם כשפציעה קשה כמעט חיסלה את הקריירה שלו (ואת חייו) לפני קצת יותר משתים עשרה שנים, גם כשנישואיו עם "האשה שאיתו" התפרקו לפני שנים אחדות, גם כשעולם המוזיקה המוכר משתנה והולך והופך יותר קשה ותחרותי... הוא ממשיך במלוא המרץ, לא עוצר והכי מפתיע, אפילו מצליח להתחדש.

הביטו רק על חמש השנים האחרונות, מאז יצא בשנת 2006 אוסף "המיטב" שלו (שסיכם יותר מעשרים וחמש שנות פעילות) ודיווידי הופעתו במצדה (במקור בוידאו מ1993). לצד מאות הופעות בארץ ובעולם הספיק ברוזה בזמן הזה להיות שותף לכמות כזו של הפקות שמספיקה לאדם נורמלי לשנים של קריירה. אבל, כדברי ידידו מאיר אריאל ז"ל, "האם אני לא נורמלי להיות נורמלי?". הוא לא נורמלי. תוך חמש שנים ברוזה הוציא תקליט מצליח בספרד, "פרקינג קומפלטו", שיצא גם בגרסה ישראלית. הפיק מופע מיוחד של "חמישיית ברוזה" הבינלאומית שתועדה בדיווידי, הקליט עם ווייקלף ז'אן באלבום הקאמבק של "הפוג'יז", עם הזמרת הארגנטינאית מרסדס סוסה זמן קצר לפני שהלכה לעולמה, עם להקת "סברין" (להקה של מוזיקאים פלשתינאים ממזרח ירושלים, איתה הקליט שיר למען השלום), הופיע יותר מ400 פעם במופע משותף עם "מיומנה", ארח במופע זריחה במצדה את הכוכבים האמריקנים ג'קסון בראון ושון קולבין והפיק דיוידי שתעד את המאורע. יצר בארצות הברית אלבום משירי המשורר והמוזיקאי האמריקני המנוח טאונס ואן זנדט, הלחין שם מוזיקה לסרט, כתב מחזמר עם יונתן גפן והשתתף בקליפ בינלאומי למען השלום בשם PLYING FOR CHANGE שהוקלט וצולם ברחבי העולם, בהשתתפות בונו מיו-2 , יצא לסיבוב הופעות "האשה שאתי" עם הוצאת גרסה חדשה של האלבום הנמכר ביותר בישראל בשנות השמונים והתשעים (עד1994 הוא נמכר ביותר מ160,000 עותקים) ובנוסף לכל אלה, כל הזמן, הוא שותף בעשרות הופעות התנדבות למטרות שונות... הוא גם מצייר ומעצב תכשיטים ואפילו מייצר יין, ביחד עם הגיטריסט שמוליק בודגוב יש לו ליין גיטרות קלאסיות ובטוח שפספסתי עוד כמה פעילויות...

ועכשיו יש לברוזה אלבום חדש, "שפה שלישית" שיוצא תשע שנים אחרי אלבומו האחרון בעברית "זה הכל או כלום". בעטיפת הדיסק מתאר ברוזה את יצירת האלבום כפרץ יצירתי שנמשך שבעה עשר ימים רצופים והניב 15 שירים חדשים, מנגינות ומילים. וזהו החידוש העיקרי באלבום "שפה שלישית". לראשונה ב35 שנות הקריירה שלו ברוזה ויתר על יונתן גפן, יעקב רוטבליט, מאיר אריאל ז"ל ושאר המשוררים שתמיד עבד איתם וגם כתב את כל המילים לשירים.

אני עומד בדלת שוב יוצא לדרך

שולח עוד נבט אל עבר החדר החשוך

מתחת לשמיכת הפוך

את ישנה וחולמת

כאשר תתעוררי אהיה רחוק בעיר זרה

אני נפש תאומה שלך

את אומרת

אני עונה

עד שבאת הלום הייתי יתום

אהבתנו מתפתחת מיום ליום

גדלה ותופחת

הסמליות והמציאות בחיינו

כמו בתיאטרון

איך אני אדע שזאת היא אהבה

(מתוך השיר "שפה שלישית")

ברוזה, כרגיל, הלחין את כל השירים ונעזר בהפקה האמנותית בידידו משכבר הימים (מימי "האשה שאתי")המפיק לואי להב. התוצאה היא אוסף שירים מגוון מאד מבחינה מוזיקלית, כאילו ברוזה מסכם באלבום הזה כל מה שהוא אוהב ויודע. מוזיקה ספרדית, בלוז, בלדות ישראליות "כמו פעם", ריתם אנד בלוז, פולק אמריקני, רוק דרומי סטייל ג'יי ג'יי קייל, פופ מתוק בליווי תזמורתי... מכל טוב, לפעמים אפילו בתוך אותו שיר... המילים והמנגינות יושבים ביחד כאילו הוא עושה את זה כל החיים, המוזיקה זורמת בין נינוחות קסומה בשירים אינטימיים ופרטיים לרגעים של התפרצות וריגוש עם הלהקה. התחושה היא של כיף, של אי מאמץ, של חגיגה באולפן עם חברים שמנגנים ביחד. הבסיס הוא ברוזה בשירה, גיטרות ובנג'ו ואיתו אלון נדל בבס, גדי סרי בתופים וכלי הקשה, אייל הלר בגיטרות, דוברו ובנג'ו ורוני עברין בכלי הקשה וקולות. לאלה מצטרפים בשירים אחדים נגני כלי מיתר (בעיבוד תום כהן) וכלי נשיפה (בעיבוד יאיר סלוצקי) וזמרי קולות רקע. תקשיבו לדוגמא לריתם אנד בלוז המדליק "אין לי מנוחה". בסוף השיר, אחרי הסיום החרמני של הסקס כמוצא מהלחץ, שנייה אחרי שהשיר נגמר, שומעים את ברוזה מתגלגל מצחוק. היה להם כיף.

גם הדרך אל האלבום בשנה האחרונה היתה חדשנית ומעודכנת לשינויים בתעשיית המוזיקה. ברוזה גייס 65,000 דולר להפקת האלבום באמצעות האתר "קיקסטארטר". כלומר, מראש היו כמה אלפי מאזינים שלקחו צ'אנס ושילמו על האלבום עוד בטרם הוקלט שיר מתוכו. עכשיו הם מקבלים את המוצר המוגמר ונדמה שאף אחד לא ידרוש בחזרה את כספו. ברוזה יצר את אלבומו הטוב ביותר מזה שנים.

צילום: אילן בשור

עוד מעט ברוזה יגיע לאולפן "מוזיקה היום" עם האלבום החדש.
בינתיים שני מפגשים איתו בשנה האחרונה.
ב18.3.2011 הוא התארח בכתת אמן בבית ספר רימון.

והנה הוא בראיון בתכנית "פסקול ישראלי" בטלויזיה החינוכית
http://www.23tv.co.il/2093-he/Tachi.aspx

יום חמישי, 21 ביולי 2011

עם בוא הזיכרון, עם בוא פול סיימון

איזה קטע משונה. ב1978 שידרתי הופעה של פול סיימון מ"היכל התרבות" בתל אביב. הייתי אז בן 24 וזו הייתה ההופעה הראשונה ששידרתי ברדיו (ביחד עם אלי ישראלי) ולכן זכרתי אותה בהתרגשות רבה.

בסרטיית גל"צ נשמרה הקלטת המופע הנושאת את התאריך 5.7.1978.

באותה הזדמנות גם ראיינתי את פול סיימון, וגם הקלטת התכנית ההיא, נשמרה בארכיון, 14.7.1978.

ולמה אני מספר את כל זה?

מכיוון שלפני שנים אחדות, כשפשטו השמועות על אפשרות לבואם של סיימון וגרפונקל ארצה, חיפשתי באינטרנט צילומים מההופעה הישנה ההיא, ונתקלתי בהקלטת בוטלג של ההופעה ששידרתי, אך עם תאריך ומקום אחר: קיסריה, מאי 1978. נזכרתי פתאום בתמונה מקיסריה, שבה פול סיימון וטוטס טילמנס (נגן המפוחית שלו), מנגנים ביחד. האם חלמתי חלום? שאלתי את עצמי... האם העברתי בזכרוני את מקום ההופעה של סיימון מהיכל התרבות לקיסריה?

היום, לקראת הביקור הנוכחי, שידר האחראי-על-הדיגיטציה בגל"צ, שמוליק לדרמן, קטע מההופעה ההיסטורית ההיא, ובה ישראלי ואני מודיעים לקהל ש"אנחנו בשידור חי מהיכל התרבות"... איך זה יכול להיות? והרי ברשת כתוב שההופעה היתה בקיסריה...

מבולבל מתעתועי הזיכרון התקשרתי לעזרתו של אור ברנע, איש התרבות של YNET. הוא חפר בארכיון הדיגיטילי של "ידיעות אחרונות" והעלה ממצא מפתיע: ב1978 הופיע פול סיימון בישראל 4 פעמים (!!!).

שתי הופעות התקיימו בקיסריה, ב3.7 וב6.7

הופעה אחת בבניני האומה בירושלים ב4.7

והופעה נוספת בהיכל התרבות ב5.7

היו צפויות כנראה עוד שתי הופעות שבוטלו, אבל התקיימו ארבע הופעות!!! ואיך אף אחד לא זוכר את זה??? אפילו לא עמליה ארגמן, אמו של אור ברנע, שהיתה העיתונאית שכתבה אז על פול סיימון.

ואיך צץ ברשת התאריך 7.5? התשובה לכך, כנראה, טמונה בכך שבארה"ב קוראים את 5.7 כשבעה במאי...

אז מישהו שם מצא ברשת את הקלטת ההופעה בגל"צ וחיבר אותה עם צילום מקיסריה ועם תאריך שלא היה.

אז תודה מיוחדת לאור ברנע שתיקן את הזיכרון

והנה, עוד פעם אחת, קטעים מההופעה ההיא... היכל התרבות בתל אביב. יולי 1978

יום שלישי, 19 ביולי 2011

פול סיימון מחר בישראל

עדיין נפלא אחרי כל השנים האלה

השבוע פול סיימון חוזר לישראל. 28 שנים אחרי ש"סיימון וגרפונקל" התאחדו באיצטדיון רמת גן, וגם, לא נשכח, 33 שנים אחרי הפעם הראשונה שלו כאן בהופעה בלתי נשכחת בקיסריה.

הוא תיכף בן 70, והוא מתמודד כבר לא מעט שנים עם חסד נעוריו. ככותב והמלחין של "סיימון וגרפונקל" ובתקליטי הסולו שהוציא בשנות השבעים והשמונים יצר סיימון שורה של יצירות מופת נפלאות, שירים מושלמים שהפכו לקלסיקה אמריקנית ובינלאומית וזכו בהצלחה עצומה. ב1970 היה האלבום "גשר על מיים סוערים" של "סיימון וגרפונקל" הנמכר ביותר בהיסטוריה, חגיגות 30 השנה לו שהתקיימו לא מזמן הוכיחו שגם אחרי כל השנים האלה וכל תהפוכות המוזיקה הפופולרית, הוא עדיין קלאסיקה.

מאז ידע סיימון לא מעט שיאים אמנותיים ומסחריים ונדמה שהמוזיקה שלו מצליחה לדבר לכל סוגי הקהל למרות שאף פעם לא ויתר על מהפכנות מוזיקלית. הוא היה אחד הראשונים ששילבו רוק ופולק אמריקני במקצבים אפריקניים ודרום אמריקניים וכאמן מצליח ומשפיע הוא הרחיב בעיקשות ובהתמדה את גבולות מוזיקת הפופ. הוא מעניין ומרגש היום, ממש כמו לפני 40 שנה. אין הרבה אמנים שאפשר לומר את זה עליהם.

גם בקולו ובחיצוניותו פול סיימון כמעט ולא השתנה. הוא אמנם קצת הקריח, טיפה השמין, אבל בסך הכל נראה היום בערך כמו לפני שלושים שנה. ומאחר שאף פעם לא היה "צעיר מרדן" במיוחד גם לא היה לו צורך להתמודד עם ההזדקנות, אלא בתוך השירים עצמם. מפתיעה, עם זאת, עיקשותו להמשיך ולהתחדש אמנותית. לפני כחמש שנים, באלבומו "SURPRISE" הוא נעזר במפיק בראין אינו שאף השתתף בהלחנת שלושה מהשירים, ובאלבום החדש שלו SO BEAUTIFUL OR SO WHAT הוא אמנם חוזר אל מפיקו משנות השבעים פיל רמון, אך הוא מתחבר שוב למעיין היצירה ומוציא עוד יצירת מופת. המוזיקה שלו עכשיו נשמעת דומה למה שעשה בעבר (במיוחד ב1986, בימי GRACELANDשנוצר בשילוב מוזיקאים ומקצבים דרום אפריקניים, אחרי שסיימון כמעט נואש מהפופ האמריקני "הרגיל") אך יש בה גם צדדים חדשים שלא היו ביצירתו עד כה. הוא מתבגר נפלא. והאלבום הזה מושלם, הטוב ביותר שהוציא ב20 השנים האחרונות.

ועם זאת, סיימון יודע שרוב הקהל אוהב אותו בגלל ההיסטוריה המפוארת שלו ולא בגלל חדשנותו. הוא אינו מתעקש להתרכז בשירים חדשים (ר' במסגרת) שכן פול סיימון הוא GIVER, אמן שרוצה לספק את המאזינים, לתת להם שעה וחצי של כיף. אני רואה אותו ברשת בסיבוב האחרון, עם הלהקה המצויינת שלו, והוא כמו שהיה תמיד. עם הקול המתוק והעדין שהיה לו לפני כל השנים ועם השילוב בין המופנמות, הכאילו ביישנות, והידיעה שהשירים שלו הם המנונים לדורות של אוהבים. השירה שלו אינטימית ומרגשת גם כשהוא עומד בפני אלפי צופים. כשהוא לבדו עם הגיטרה האקוסטית וגם כשהוא עם הלהקה שלו, מלאת השמחה וחדוות ההופעה... הם נהנים מהמוזיקה ויוצרים תחושה שבכל הופעה הם חיים את המוזיקה מחדש. כשזה קורה ככה על הבמה, זה קורה ככה גם בקרב הקהל.

מה הוא הולך לשיר בישראל? מתוך 25 שירים בממוצע שמבוצעים בכל הופעה (ולפעמים ישנם עוד שניים-שלושה שירים בהדרנים) אלה 20 השירים שהיו בכל הופעות הסיבוב הנוכחי:

מתוך האלבום החדש:

SO BEAUTIFUL OR SO WHAT

DAZZLING BLUE

REWRITE

מאלבומי שנות ה2000:

כלום

משנות ה90:

THE OBVIOUS CHILD וגם הוא מ1990

משנות ה80:

בעיקר שירים מGRACELAND

THE BOY IN THE BUBBLE

CRAZY LOVE vol 2

DIAMONDS ON THE SOLES OF HER SHOES

THAT WAS YOUR MOTHER

GUMBOOTS

וגם

HEARTS AND BONES

LATE IN THE EVENING

משנות ה70:

KODACHROME

PEACE LIKE A RIVER

50 WAYS TO LEAVE YOUR LOVER

GONE AT LAST

MOTHER AND CHILD REUNION

STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS

SLIP SLIDIN' AWAY

מימי "סיימון וגרפונקל":

THE ONLY LIVING BOY IN NEW YORK

THE SOUND OF SILENCE

ובין הקאברים, בממוצע שניים בהופעה, בולט במיוחד...

HERE COMES THE SUN של ג'ורג' האריסון בימי "הביטלס"

זכרונות מהפעם הראשונה

ההופעה הראשונה של פול סיימון בישראל התקיימה ב7.5.1978 בקיסריה. זו הייתה תקופה אופטימית בישראל, וגם מצבנו בעולם נראה לא רע. פחות מחמש שנים אחרי מלחמת יום כיפור וחצי שנה אחרי נאומו של נשיא מצריים סאדאת בכנסת בירושלים, הייתה תחושה כאילו העניינים מתחילים להשתנות ואנחנו בדרך אל הסכם השלום הראשון... פול סיימון התחבר אל היהדות שלו ואל הישראליות שלו יותר מאשר אי פעם בעבר, ובאותם ימים, קשה אולי להאמין היום, זה היה אחד המרכיבים החזקים בהבאת אמנים בסדר גודל כזה לישראל. פחות הכסף הגדול, יותר הפטריוטיות וההזדהות.

וכך הסכים פול סיימון, אז בשיא הצלחתו המסחרית, לאשר לגלי צה"ל לשדר את ההופעה שלו ונאות גם להתראיין בלעדית לחייל צעיר ונמרץ בגלי צה"ל (אני...). חלק מהדברים שאמר אז מקבלים משמעות חדשה 33 שנים אחרי...

פול סיימון: כאמן שמופיע אני חושב כל הזמן על פרישה. כבר לפני שמונה שנים החלטתי להפסיק... אבל הופעתי הרבה בשנים האלה וכנראה שאני חייב להמשיך להופיע.

כשאני עולה לבמה אני מרגיש ביניהם חיבה גדולה אלי. אבל מצד שני אני חושב שזה דבר מסוכן לזכות בכל כך הרבה תשומת לב, לכל כך הרבה תשואות. זה לא משהו שקורה לך עם חברים שלך. אתה לא מצפה מהם לקפוץ ולהריע בכל פעם שאתה נכנס לחדר. זה לא טוב להיות מרכז תשומת הלב כל הזמן. זה לא טבעי. לעלות על במה ולהופיע זה לא טבעי. רוב האנשים לא יעשו את זה. למרות שאני נהנה להופיע, זה משאיר אותי ריק אחר כך. יש אנשים שמופיעים שמרגישים שההופעה ממלאת אותם. אני מרגיש קצת עצוב. אפילו אם ההופעה מצליחה מאד.

האינסטינקט הראשון שלי הוא להגיד שאני אוהב להיות מאוהב. זה בוודאי נכון. אבל יש כנראה אמת בעובדה שאני מקבל כוח נפשי מלהיות לבד. אני שלו יחסית כשאני לבדי.

אני לא מפחד להזדקן. לא. אבל אני נמצא במקצוע שאין לו מה לעשות עם זקנה. זה בעניין נעורים. יש יוצאים מהכלל אבל הם.... יוצאים מהכלל.

למרות שאני לא מנסה במודע לכתוב על חיי זה איכשהוא חודר לתוך השירים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי "למה כתבתי את זה" ורק אחרי זמן אני מבין שזה על הילד שלי או על הנישואים שלי או על חבר...

למעשה לא אוהבים אותי. הם אוהבים את האדם שיצר את השירים. זה רק חלק ממני, אולי החלק היפה, האמנותי, אבל יש עוד צדדים באישיות שלי שאני לא יודע אם הם היו אוהבים. הם אוהבים את מה שהם מדמים לראות בי. אבל אני לא מה שהם מדמים.

אני לא חושב על עצמי כעל כוכב פופ או רוק. אולי פעם חשבתי כך, אבל עכשיו לא. התבגרתי. הצלחתי. על כך פנים, לא איבדתי את העניין בכתיבת שירים כצורה אמנותית. זו הנאה גדולה להיות מעורב ביצירת השירים או לשמוע אנשים שרים אותם. כותבי שירים אמנם לא יכולים לשנות את העולם, אבל הם יכולים לגרום לאנשים ללכת ברחוב ולזמזם... זה מה שאנחנו עושים. זה מה שאני רוצה להיות. להמשיך לכתוב.