אדי וודר בבית

אדי וודר שלא הכרת

בימים אלה, כשבעולם הרוק מציינים 20 שנה לאלבום המופת NEVERMIND של "נירוואנה" (יצא בספטמבר 1991) אני מהרהר לעצמי איך היה נשמע קורט קוביין היום לולא היה מתאבד (או, לחילופין, מה היה עושה ג'ים מוריסון עכשיו, בגיל 67). רוב חבריו של קוביין לגל הרוק הצעיר ששטף את ארה"ב ואחר כך את כל העולם בראשית שנות התשעים ממשיכים ליצור מוזיקה ולהופיע, וחלקם הגדול עדיין נשמעים מצויין. ככה זה כשהסנדק של כולם, ניל יאנג,  ממשיך במלוא האנרגיה גם כשהוא בן 66. הרבה מחברי הגל-החדש ההוא (אז קראן לזה "הPאנק החדש") גם מרשים לעצמם בשנים האחרונות לצאת מתחום הצליל והגישה המצופה מהם, וליצור שירים שונים ומפתיעים. קחו למשל את תרסטון מור, גיטריסט "סוניק יות'" והאלבום החדש שלו, המאד מלודי, בהפקת בק.

אדי וודר, סולן PEARL JAM, שעמד בשורה אחת עם קורט קוביין כ"קולו של הדור" ומה לעשות, בחר בחיים והפסיד את הצ'אנס להפוך ל"מיתולוגי", ממשיך עד היום להנהיג את להקתו בהצלחה רבה וגם לפעול מחוץ לה. הוא השתתף בפרוייקטים רבים כסולן ללא הלהקה (בין השאר במופע ההצדעה לבוב דילן, במופע למען טיבט ועוד) ותרם את קולו במיוחד למספר פסקולי סרטים. אחד מהם DEAD MAN WALKING בו שיתף פעולה עם הזמר הפקיסטני נוסרת פתה עלי חאן הוא אחד הדברים הכי יפים שעשה בחייו, בתוך או מחוץ  ל"פרל ג'אם".

בשנת 2007 הוציא וודר אלבום סולו ראשון, שירים שכתב לפסקול סרטו של שון פן INTO THE WILD. לפני שבועות אחדים יצא אלבום הסולו החדש שלו, "Ukelele Songs". שם שמצריך הסבר קצר: יוקליילי הוא כלי נגינה דמוי גיטרה קטנה מאד, שמשמש את המוסיקה העממית האמריקנית שנים רבות אך מוכר רק מעט בתחום הרוק. פיטר טאונשנד (מלהקת "המי") וג'ורג' האריסון היו בין המוזיקאים המפורסמים ברוק שאהבו לנגן ביוקליילי, אך מיעטו להקליט איתו. בדרך כלל שימש היוקליילי בפופ או ברוק ככלי ליווי קצת מצחיק במיוחד כשבדרנים כמו טייני טים הבריטי שרו בקול גבוה בליווי הכלי הזה.

אדי וודר משתמש בכלי הזה, אך לוקח אותו לכיוון אחר מהצפוי. "שירי יוקליילי" הוא אוסף שירים מקוריים של וודר וגם קצת קאוורים, שאת כולם שר וודר בליווי יוקליילי, ללא להקה, כשבקטע אחד, הסינגל הראשון מתוך האלבום "LONGING TO BELONG" מצטרף גם צ'לו. וזהו. קול עצוב וחודר, ויוקליילי שמצליח לא להשמע משעשע. ובניגוד לשיעמום שעצם המשפט הזה, קול ויוקליילי עלול להשרות עליך, מדובר באלבום נורא נורא יפה. השירים, שנשמעים כמו סקיצות ביתיות שהיו יכולות להפוך ללהיטי ענק עם הלהקה, מקבלים פוקוס מלא. אין "עיבוד" או סולואי גיטרה שיסיטו את תשומת הלב, וקולו של וודר נשמע מלא ומרשים. הכל נשמע מאד ביתי ואינטימי, עד כדי כך שבין הקטעים שומעים אותו מדליק סיגריה במצית שלו. כאילו וודר מנסה לומר לנו: מכאן אני בא, ככה זה מתחיל, בבית כשאני לבדי עם השירים שאני כותב ועם המוזיקה שהשפיעה עלי. כלומר הקאוורים. באחד מהם "הלילה את שייכת לי" (שיר קאנטרי משנת 1956) משתתפת הזמרת-יוצרת האמריקנית הנפלאה קאט פאוור (שרלין מרשל) שמתמחה בקאוורים מדליקים לצד חומריה המקוריים. בעוד להיט ישן מ1960, SLEEPLES NIGHT  של "האחים אברלי" שר איתו הזמר האירי גלן האנסרד (סולן THE FRAMES). שלושת הקאוורים שוודר שר לבדו הם ממש עתיקים, "יותר ממה שאת יודעת", "חלמי עלי חלום קטן" (המוכר מהביצוע של "האבות והאמהות")  ו"מידי פעם" הם שירים משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. וודר, שעם "פרל ג'אם" נשמע בדרך כלל נורא רציני, מצליח להיות באלבום הזה פשוט וקליל, חם ומלא נוסטלגיה. הוא הולך אל המקורות שלו ואל הפנימיות שמניעה אותו וחוזר עם שירי אהבה רומנטיים מכל הזמנים. ב"פרל ג'אם" זה לא היה יכול לקרות.

במקביל להוצאת האלבום מוציא וודר גם דיווידי בהופעה, WATER ON THE ROAD בבימויו של ברנדן קאנטי (בדרך כלל המתופף של להקת "פוגאזי" שהיתה מהחבר'ה שהמציאו את הגראנג' עוד לפני "פרל ג'אם"). הדיוידי מתעד שתי הופעות סולו של וודר מב2008 והוא מבצע בו שיר אחד (YOU'RE TRUE) מתוך אלבום היוקליילי, מאלבום הסולו הקודם שלו INTO THE WILD ובעיקר שירים של פרל ג'אם וקאוורים.