איימי וויינהאוס

הזמרת שרצתה למות

זה היה המוות הכי צפוי בתולדות המוזיקה של ימינו. כבר כשהתחילה, ב2003 באלבומה הראשון, נפוצו שמועות שמשהו עם הבחורה הסופר-כשרונית הזאת לא בסדר. זמרת נשמה מדהימה, אחד הקולות הכי מרעננים במוזיקה הבריטית של שנות האלפיים, ואישיות מתוסבכת שנגררת שוב ושוב לבעיות סמים ואלכוהול.
שלוש שנים אחרי, בזמן שהוציאה את המאסטרפיס הנפלא שלה "בק טו בלאק" נבחרה וויינהאוס בצורה צינית ואכזרית כ"מועמדת המובילה ברשימת ההולכים למות בקרוב". צהובוני בריטניה ובלוגרי האינטרנט שנתנו לה את התואר המפוקפק הזה, לא הימרו בגדול, היא כבר הייתה לגמרי ג'אנקי ולא עזרו כל ניסיונות הגמילה שעברה מאז. "הם מנסים לקחת אותי לגמילה" היא שרה בשיר הפותח את האלבום, "ואני אומרת לא לא לא". בחמש השנים שעברו מאז זכתה וויינהאוס בלא מעט פרסים ותארים ומכרה מיליוני עותקים מאלבומה, אך לא ממש הצליחה לשקם את עצמה. בכל כמה חודשים דלפו לאינטרנט צילומים שלה מבזה את עצמה על הבמה או בסתם הופעות בציבור, ואיכשהו איש לא הצליחה לעזור לה. נראה כאילו היא לא ממש רצתה להגמל, היא רצתה למות. אולי עכשיו, אחרי שמתה בגיל כה צעיר (בת פחות מ28) יתברר מקור משאלת המוות שלה. חשוב בעיקר לומר למעריציה הצעירים:  אין בדרך חייה ובמותה שום דבר הרואי. הניסיון לחבר גם אותה ל"מועדון בני ה27" של כוכבי הרוק שהלכו לעולמם בגיל הזה הוא מטופש ומסוכן. מדובר בטרגדיה פרטית ולא במיתוס חדש. זמרת נפלאה שלא יכלה להחזיק מעמד בעולם הזה. חבל