פול סיימון: זה לא הוא, זה אני

אז איך היה פול סיימון? קודם כל זו הייתה הופעה נהדרת. פול סיימון ושמונת הנגנים הנפלאים שאיתו (שני מתופפים, שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט וסקסופוניסט, וכל אחד מהם מולטי אינסטרומנטליסט שמנגן על עוד כמה כלים, לעתים בבת אחת, כך שעל הבמה היה צוות שווה ערך ל20 נגנים...) נתנו כשעתיים של חגיגה מוזיקלית מרגשת, לא פחות מעשרים וששה שירים (ואגב, כל 20 השירים שחזינו כאן שיהיו בהופעה, אכן בוצעו בה), כמעט כולם להיטי ענק מכל הזמנים (ובמיוחד משנות השבעים והשמונים)  כשפול סיימון עצמו מדהים ביכולת הוירטואוזית שלו גם כנגן גיטרה וגם כזמר. הבחור כמעט בן 70 וקולו צח וענוג כמו לפני 40 שנה, כולל עלייה למקומות הגבוהים שמעטים מבני דורו מצליחים להגיע אליהם. הוא שר גם קצת מאלבומו החדש והמצויין, אך כמעט ולא הכריח את הקהל להתמודד עם שירים חדשים. הוא יודע מה מצפים ממנו, כולל ה"שלום" (בעברית וערבית) והוא מלא רצון לספק את מבוקשנו.

ועם זאת, מהזווית האישית והפרטית שלי, כמעריץ פאנאטי של סיימון, גם קצת התאכזבתי או ליתר דיוק התעצבתי. הכל היה בסדר ובכל זאת נרשמו בהופעה רק ארבע פעמים בהן לא יכולתי לעצור את הדמעות. "הנער החי היחיד בניו יורק", "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", "צלילי השקט", "דזלינג בלו" (מהחדש) והגרסה ל"הנה באה השמש" של ג'ורג' האריסון מימי הביטלס. לא שהשאר לא היה טוב, הכל היה נהדר כאמור, אבל בשבילי המוזיקה של פול סיימון היא לא רק כיף, לא רק נגינה נהדרת ומקפיצה. השירים שלו, גם כשלא תמיד הבנתי את משמעותם עד הסוף, קשורים להיסטוריה הפרטית שלי, לנעורים ולהתבגרות, לאהבה שהייתה ושעדיין אתי. דווקא השירים הפחות מתאימים להופעות ענק הם אלה שקורעים לי את הלב, המופנמים, העדינים, הפחות מקפיצים... ובשבילי היו כאלה רק מעט. אולי בגלל הציפייה המוגזמת, אולי בגלל טעם שתי ההופעות שלו כאן בישראל ב1978 (כן כן, רק בשבוע שעבר נזכרתי שהיו לו לא פחות מארבע הופעות כאן באותה שנה) ואולי בגלל שככה זה... יש מוזיקה שצריך לשמוע לבד או עם האהוב/ה שלך. פול סיימון שהופיע כאן הפעם נתן לקהל הרבה מצב רוח טוב ושמחת חיים ומוזיקה מעוררת...הוא, ואי אפשר להאשים אותו בכל כשהוא מופיע בפני 20000 איש, כמעט ויתר על צלילי השקט.

וצריך לדבר גם על המקום. איצטדיון רמת גן אינו מתאים להופעות מסוג ההופעה של פול סיימון (או לאונרד כהן או בוב דילן). אולי ל"דפש מוד" זה מתאים, או ל"מטאליקה", אך למופעים שבהם צריכה להיות איזושהי הקשבה, טיפת אינטימיות, למרות הגודל, האיצטדיון הזה הוא מכה נוראית (ומספרים לי שגם לכדורגל הוא לא מי יודע מה מתאים).

קשה לך להנות גם אם אתה מיליונר או פרוטקציונר ויושב בשורות הקדמיות המאד יקרות, בכסאות הפלסטיק המחוברים באזיקונים. במשך שעתיים אתה צמוד בעל כורחך לשכן שלא הזמנת, בלי יכולת לזוז או למחוא כפיים או להתיישר במושב אלא תוך מגע גופני עם מישהו שלא בא לא לערבב זיעה דווקא איתו או איתה, שלא לדבר על עמידות הדאודורנט שלהם... אלוהים... אתה מתפלל במשך רוב ההופעה, רק שלא יניפו ידיים בהתלהבות בשיר הבא....

קשה לך עוד יותר להנות אם הנך מאלה שלא שפר עליהם מזלם והנך יושב, או עומד, קצת רחוק מהבמה או ממש בקצווי האיצטדיון, ובכך אני כולל את רוב הצופים. הסאונד, שהיה מצויין למי שישב באמצע מקרוב, לא יכול לכסות בצורה אחידה שטח עצום ורב כיווני כזה ושמעתי המון תגובות של צופים שהתלוננו על נושא זה. גם הצפייה ממרחק היא לא משהו. אמנם לא מדובר בבוב דילן שלא אישר קלוזאפים, אבל גם אצל פול סיימון המענה של מסכי הוידאו הוא רק חלקי. הוא אמנם מקרב אותך לבמה, אבל אתה נתון לחסדי במאי המצלמות שכנראה לא בדיוק מכיר את השירים, ומפספס בקביעות כל סולו חשוב, שלא לדבר על עיוות דמויותיהם של הנגנים בגלל זוויות הצילום הבלתי אפשריות.

תאמרו, שטויות, מה אתה מתלונן, הרי ככה זה בהופעות ענק ומי שלא מתאים לא, שלא יבוא. אז זהו, שזה לא חייב להיות ככה. ראיתי בחיי מופעי ענק שנשמעו מצויין וגם נראו טוב (למשל את לאונרד כהן בברלין בהיכל של 17000 איש) וגם בפארק הירקון הופעות עוברות הרבה יותר טוב. איצטדיון רמת גן לא מתאים.


והנה משהו מרגש שקרה בסיבוב הזה... רחוק רחוק מכאן
פול סיימון מזמין לבמה מישהי מהקהל שביקשה שיר...