איה כורם החדשה

איה כורם החדשה

לעתים התמודדות עם הצלחה קשה יותר מהתמודדות עם כישלון. כי כשלא הולך לך, אין לך ברירה אלא לנסות להבין מה קרה, איפה טעית, ואולי לשנות את דרכך. אבל כשיש הצלחה... מה עושים אז? מה משנים? איך ממשיכים להתפתח ולא לחזור על עצמך?

איה כורם באלבום החדש שלה, השלישי, "לאלף את הסוסים"  מצאה איך לשמור על העוגה ולאכול אותה. להמשיך ולפתח את מה שהיה לה באלבומיה הקודמים: שירים כותבים היטב, שירה מלאת הבעה, יכולת לעטוף אמירה אישית בפופ נעים... ועם זאת לצאת לדרך חדשה, להשמע יותר מדוייקת וחזקה ואישית מבעבר. היא הלכה לעיבוד ומצאה את עצמה.

לפני חמש שנים, כשהוציאה את אלבום הבכורה שלה "איה כורם" היא הפכה בין לילה לאחת השמות החמים והמצליחים בקבוצת המוזיקאים-סינגר-סונגרייטרז שקוטלגה, לא ממש בצדק, כ"חבורת רימון".  האלבום ההוא, בהפקה מוזיקלית, עיבודים וניהול אמנותי של אורי זך כלל כמות נאה של להיטים, "קיץ", "שיר אהבה פשוט", "יונתן שפירא", "קליפה", "בסוף הלילה" ו"אתה זורם אצלי בדם". איה זכתה על ההתחלה שלה בתגובה מדהימה, האלבום הפך זהב, היא הושמעה הרבה ברדיו, נבחרה למקום שני כזמרת השנה בגלגלצ ורשת ג' וכתבה גם שירים מצליחים לזמרות אחרות. יותר מהכל, האלבום הציג את כורם, גם בשירים הבודדים שלא כתבה בעצמה (שכתבו אריק ברמן ואיתי פרל), כבעלת אמירה אישית  שתדמיתה די סובלת מהעובדה שהיא נחשבת לחלק מאותה חבורה שכבשה את המיינסטרים הישראלי באמצע שנות ה2000. למרות שהיתה צעירה מהם, שוייכה כורם לחבורת קרן פלס, אריק ברמן, מירי מסיקה, אורי זך, אוהד חיטמן, איתי פרל ואחרים. כולם מוזיקאים מוכשרים ופוריים שכתבו זה לזה והיו חברים ועבדו זה עם זה... למי שלא התעמק ביצירה עצמה אלא רק בעטיפה השיווקית היה קשה להבחין בעובדה שהם באים ממקומות אחרים, פיזית ומנטלית, ולמרות שיתופי הפעולה ביניהם, אין להם סגנון אחיד.

אלבומה השני של איה כורם, "שפה זרה" שיצא שנתיים לאחר הראשון ניסה להכות על הברזל בעודו חם, אך הצליח פחות. שוב בהפקתו של אורי זך כלל האלבום כמה שירים שזכו לתשומת לב רדיופונית, "הסוף של הסיפור" (שכורם כתבה עם אריק ברמן), "אל תאמיני" (בהשראת שיר של ג'ניס איאן), "אוטוביוגרפיה" (בהשראת היפים אמריקנים של סוף שנות הששים), ו"זהב שחור" (שיר תגובה ל"עטור מצחך זהב שחור" שהלחין מלחין השיר המקורי יוני רכטר), אך למרות הכתיבה הטובה, הניסיון להעמיק את ההבעה ולתחכם את האריזה המוזיקלית... זה לא ממש עבד, לפחות לא מבחינה מסחרית. לא בטוח שבגלל תוכנו של האלבום ולא בגלל, שוב, ההתייחסות לאיה כורם כאלה חלק מקבוצה. המיינסטרים, כדרכו, השתעמם מהר והמשיך הלאה לטרנד הבא.

"אני אהבתי את השיר הזה, אבל היום הוא לא עושה לי כלום" שרה כורם בפתיחת אלבומה החדש, ולמרות שהיא כנראה מדברת, במילים שלה ושל אשכול נבו, על יחסים שהיו ונגוזו, הטכסט מתאים בחלקו גם לדרכה המקצועית. "ואם איבדת הכל, עכשיו כבר אין מה לאבד" היא שרה ווריאציה על "כמו אבן מתגלגלת" של בוב דילן, ואולי מתוך התחושה הזו , שאין לה מה להפסיד, היא הגיעה לאלבום החדש שלה "לאלף את הסוסים", ויצאה מנצחת.

הדרך שלה לעצמאות באלבום כללה גם היבטים חיצוניים: היא התנתקה מחברת התקליטים שבה יצאו שני אלבומיה הראשונים, (עננה – הד ארצי) והליכה, כמו אמנים רבים בימינו, בדרך עצמאית (האלבום הופק לבד, ומופץ בHIGH FIDELITY), היא התחברה לעולם החדש גם כששיתפה את הקהל בתהליך העבודה על האלבום. באוגוסט 2010 פתחה בלוג בשם "מילים, איה כורם"  a(AYAKOREM.CO.IL ובו סיפרה על הלבטים והמחשבות שבדרך ואפילו שילבה קומיקס של "מאחורי הקלעים") היא גם כתבה מדריך "עשה זאת בעצמך" לטובת מוזיקאים שרוצים לעשות את זה עצמאית.

איה כורם החדשה היא אשה משוחררת. אומרת מה שבא לה על יחסים, סקס, הורים, אהבה.. ללא התחשבות בדרישות הרייטינג, חופשייה להתבטא מבלי לחשוש מאימת הפלייליסט. דווקא מתוך הגישה הזו היא נשמעת הרבה יותר תקשורתית ומעניינת. היא לא הפכה לרוקית מחוספסת, היא עדיין פופית ומעודנת, אבל עם אנרגיות חדשות.זה קורה בטכסטים שהולכים עוד צעד לכיוון אישי וחושפני וזה קורה בעיקר בזכות הגישה המוזיקלית היותר "רוקית" ברוב השירים, בעיבודים והפקה מוזיקלית שלה ביחד עם תומר אדם לנצינגר וגיל לואיס. השינוי בגישה המוזיקלית נשמע ברור בליווי, הפלייבק עשיר ברעיונות מרגשים,והוא השפיע מאד גם על השירה שלה שהיא קולית (COOL) וחושנית ומלאת נשמה מבעבר. הבחירה שלה להקליט, לצד שיריה המקוריים, חידוש ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי, אופייני לאלבום הזה. למה? ככה. כי זה יפה וזה מה שבא לה. שאפו!