בעיתון "ישראל היום" ביקשו ממני, לכבוד ראש השנה, לכתוב על
הזכרונות שלי מהשנה הכי משמעותית בחיי.
זה מה שיצא...
יואב קוטנר המקורי 1972
את השנה הכי משמעותית בחיי, זו שהפכה אותי למי שאני היום, כמעט ואינני זוכר. ולא, אני לא מתכוון לשנת לידתי, אם כי, במידה רבה כן.
בערב ראש השנה תשל"ג (ספטמבר 1972) הייתי בן שמונה עשרה וקצת, בוגר טרי של מחזור ד' בפנימייה הצבאית תל אביב. מספרים לי שהייתי חניך טוב בפנימייה, עם כיוון די ברור בחיים: שאפתי, כמו רבים מחברי, להיות חייל קרבי וקצין במשרה מלאה... חברי לחדר, גבי אשכנזי, לקח את המסלול הזה שבו הייתי אמור ללכת עד הסוף, והוא לא היחיד.
אבל אז, הכול השתנה. את ערב ראש השנה ביליתי בטיול בחו"ל עם חברים לפנימיה, אני יודע את התאריך כיוון שאת ברכת ה"שנה טובה" שלחתי הביתה מאירופה. ושם, על אחד ההרים הגבוהים בשווייץ, השתנו חיי בבת אחת. תוך טיפוס על ההר, נפצעתי קשה בתאונת נפילה (לא "תאונת סקי", תחקירנים, היזהרו מוויקיפדיה!). בין שאר הדברים שקרו לי בעקבות הפגיעה בראש, היה אובדן מוחלט של הזיכרון לזמן שקדם לתאונה. לא ידעתי מי אני או איך קוראים לי. לא הכרתי את אמי או אבי או את שאר בני משפחתי, לא זיהיתי את חברי (כולל את חברתי בשלוש השנים האחרונות בתיכון), לא ידעתי קרוא וכתוב וכמעט לא לדבר, שכן אוצר המילים שלי היה מאד מאד מצומצם...
אבל הייתה לי המוזיקה. היא הייתה הקשר שלי עם הסביבה, ממנה יכולתי להנות מבלי להבין למה ומדוע, מבלי לדעת על מה השירים מדברים... מוזיקה היא רגש טהור שלא זקוק לדבר כדי להגיע אליך. כל תהליך השיקום שלי, שנמשך שנים רבות, סבב סביב המוזיקה.
מעבודה בחנות תקליטים ("ספיר" בירושלים) הבנתי את האושר שגורם לך שיתוף המוסיקה "שלך" (זו שהתאהבת בה, לאו דווקא זו שיצרת) עם אנשים אחרים, דרך השירות של 30 השנה בגלי צה"ל שהוא בעצם הרחבת הרעיון הנ"ל, ועד כל שאר ההיבטים של "מוכר התקליטים" שהייתי כל חיי, אם ברדיו או בעיתון או בטלוויזיה... או באופן אישי, כאחד שאומר לאהובתו את רגשותיו (גם) בשירים.
הכל התחיל באותה שנה שאת רובה אינני זוכר. השנה שבה המוסיקה הפכה לסם החיים שלי, לכוח שמרפא ומרים אותי בעיתות מצוקה, ולחיבור שלי עם האנשים שאני אוהב. עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי...
פעם, לפני המון המון זמן, כשרק התחלתי לעמוד על דעתי ולעצב את טעמי המוסיקלי (אצלי, מסיבות אישיות, זה קרה בערך בגיל 19-20) "פינק פלויד" הייתה בשבילי הלהקה הכי גדולה והכי חשובה בעולם. כן, אהבתי את "הביטלס" ועוד המון להקות של הימים ההם, אבל את רובן, ובמיוחד את "הביטלס" כולם אהבו, זה היה כמעט מובן מאליו, כמו לאהוב לחם ואת אריק איינשטיין. לעומת זאת לאהוב את "פינק פלויד" בירושלים בשנת 1973 זה היה משהו מיוחד, יוצא דופן, מין גילוי פרטי של מוסיקה שאף אחד מסביבי לא הכיר, סוד שמגלים רק לחברים קרובים...הם היו שונים ומסתוריים, בלי צילומים שלהם על העטיפה, עם שמות מוזרים לאלבומים, ובעיקר עם מוסיקה חלומית, לעתים סיוטית, שלא נשמעה כמו שום דבר אחר. ריחוף בחלל לזוז מהכסא, טריפ בלי טיפת סם.
מימין: סיד בארט, רוג'ר ווטרס,ריק רייט, ניק מייסון
מוסיקה הייתה אז משהו שרק שומעים (או לעתים רחוקות רוקדים) והיא הספיקה לגמרי. הכל נשמע אחרת. יותר עשיר, יותר מרתק, יותר אמיתי. היינו מניחים את התקליט על הפטיפון, שמים את האוזניות על הראש, עוצמים עיניים ו... יוצאים למסע קסום ומסתורי... מקשיבים. מאד מקשיבים. לא היה אינטרנט, לא היו שידורי טלוויזיה מחו"ל, לא היו כמעט כתבות על נושאים כאלה בעיתונים... הייתה המוסיקה. היינו נעזרים לפעמים בעטיפות התקליטים לקבל קצת אינפורמציה ובעיקר כמשהו שאפשר לבהות בו בזמן ההאזנה...
אני זוכר שעות של בהייה בצילום של פרה באחו על עטיפת "אמא לב אטום" ומנסה להבין למה הכוונה בשם המשונה הזה ATOM HEART MOTHER(היצירה עצמה, על 23 וחצי הדקות שלה, לא סייעה במאום, כיוון שהיתה אינסטרומנטלית ללא מילים להאחז בהן) אחר כך, כשהעמקתי את התחקיר לגבי אמנים שאהבתי, הבנתי שמעצב העטיפה בחר את הפרה כסמל למשהו טבעי ופשוט, מין ניגוד מוחלט למוסיקה של הלהקה שהייתה הכי חדשנית ו"מתקדמת" לזמנה.
אותה עטיפת פרה חזרה והפציעה בחיי שנתיים לאחר מכן כשבדרך לגלי צה"ל ברחוב יפת ביפו גיליתי קצביה שכל חלון הראווה שלה היה מכוסה בעשרות עטיפות של התקליט, מין עיצוב אנדי וורהולי של בעל העסק... כששאלתי בהתרגשות את הקצב אם גם הוא אוהב את "פינק פלויד" הוא הודה שאינו מכיר ושהסיבה היחידה לבחירה בפרה היא... הפרה, והעובדה שבחנות הסמוכה ייצרו עטיפות תקליטים עבור חברת CBS...
כשהתגייסתי בדצמבר 1974 לגל"צ ובמשך עשר השנים הבאות "פינק פלויד" היתה
ה-להקה שלי. במבחן הקבלה לתחנה, כשהתבקשתי לערוך תכנית על להקה שאני אוהב, הדפסתי במכונת כתיבה דף ליינאפ ראשון בחיי, על תולדות הלהקה ובמיוחד על האלבום החדש שלה, "הצד הפל של הירח". בגלל "פינק פלויד" (וגם "קינג קרימזון" ו"ג'נסיס") הבנתי שבשבילי מוסיקה לא צריכה להיות מובנת ופשוטה מיד, היא לא חייבת להיות "פופ" כדי שאוהב אותה, ואולי אפילו להפך, לעתים קרובות השירים שלא באים לך בקלות נשארים איתך הרבה יותר זמן...בזכות "פינק פלויד" גיליתי בתוכי את המשיכה אל הקטעים הלא מובנים מאליהם, גם אם הם קצת יותר "משונים". מאז, במינון זה או אחר, אני באותה דיעה.
בגלל "פינק פלויד", כשהייתי עורך מוסיקה בגל"ץ אחת היוזמות הראשונות שלי הייתה עריכת "מרתונים" שיוקדשו לאמן אחד או לסגנון ספציפי, וזאת כדי שיהיה מקום להשמיע בתכנית רדיו גם יצירה של 12, 18 ואפילו 25 דקות...
בגלל "פינק פלויד" ערכתי תכנית שבועית בשם "רוק פלוס" (שהגיש משה מורד) ואני לא אשכח את ההתרגשות המטורפת בספטמבר 1975, כשהאלבום החדש, "הלוואי והיית כאן", הגיע לחנות התקליטים "מסדה" של שוקי ווייס, ואני קורע את הצלופן השחור שעטף את העטיפה, רואה לראשונה את לחיצת היד עם האיש הבוער, וטס באוטובוס בימים פרה-הרכב-הפרטי לגל"צ כדי להיות הראשון להשמיע את האלבום, להספיק עוד לפני התכנית המתחרה ברשת ג' "קצת אחרת" שחבריה בירושלים, רחוקים מהעדכון התלאביבי... אני גם זוכר את הקטע המשעשע בהשמעה הראשונה, כשבסוף השיר "קח סיגר" ולפני "הלוואי והיית כאן" הסאונד מתכווץ והופך לצליל של טרנזיסטור... מה שהקפיץ את האחראי הטכני בתחנה שהיה בטוח שיש תקלה בשידור, וגרם לו להפעיל סרט הקלטה לשעת חירום עם "נעימות קלות"...
בגלל "פינק פלויד" התחלתי להתעניין לעומק בהקלטות נדירות ומיוחדות, מה שנקרא תקליטים לבנים, או "בוטלגים", שכן הלהקה הזו הופיעה בהופעות מדהימות במשך כל שנות השבעים ולא הוציאה מאז "אומהגומה" ב1969 אף הקלטה בהופעה... בגלל "פינק פלויד" נסעתי לראשונה בחיי במיוחד להופעה בחו"ל, לראות ב1980 את מופע הרוק הכי מרשים שראיתי בחיי... THE WALL...
ואז אחרי השיא הזה הכל התחיל להתמוטט. באלבום הבא, "החיתוך הסופי" היה כבר ברור ששום דבר בלהקה הזו לא יהיה כשהיה, ואכן הם התפרקו והסתכסכו והפכו לשתי קבוצות מתחרות, רוג'ר ווטרס מול השאר, וחזרו חד פעמית ... והקליטו כל מיני דברים טובים (בעיקר דיוויד גילמור, אחד מגדולי הגיטריסטים של דורנו) וגם אלבומים פחות מוצלחים... אבל שום דבר לא הצליח לקלקל את הקסם הראשוני. גם לא עכשיו, במבט של שלושים שנה לאחור. "פינק פלויד", מתחת לכל ההפקה הבומבסטית, והאפקטים, והמופעים המטורפים...הם עשו מוזיקה טובה, לרוב מאד מלודית, מאד יפה, מאד מרגשת גם ללא מילים. וזה העיקר.
עכשיו, בלי כל סיבה אקטואלית, יוצאים מחדש כל 14 האלבומים של "פינק פלויד", כנראה כדי לשכנע את הדור שלא ידע שמדובר באחת הלהקות הכי טובות שהיו אי פעם בעולם.. למיטיבי לכת, צפויות הוצאות מיוחדות של אלבומים ספציפיים. הראשון ביניהם הוא "הצד האפל של הירח" עם המון גרסאות שונות של השירים המוכרים. לשאר, מומלץ להכיר את הלהקה שחמש עשרה שנים בלבד, בין השנים 1967 ל1982, שינתה את העולם.
תקציר ההיסטוריה
"פינק פלויד" היתה להקה בריטית שהתחילה באמצע הסיקסטיס כלהקת הריתם אנד בלוז של סיד בארט (שקרא לה "הצליל של פינק פלויד" על שמם של שני בלוזיסטים אמריקניים שהוא העריץ: פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל). תוך זמן קצר, ותוך ויתור על מקומו של בארט שהתחפף משימוש יתר בסמי הזיה, הם הפכו ללהקה המובילה במה שנקרא אז "מוזיקת מחתרת". הפסיקו לנגן ריתם אנד בלוז וכמעט ובמקום שירים במובן הרגיל של בית-פזמון-בית יצרו בעיקר קטעי אווירה פסיכדליים ארוכים, כשהם שוברים את המסגרות המוכרות במוזיקה הפופולרית. את אלבומם הראשון, "החלילן בשערי השחר" הוביל עדיין סיד בארט, אך השינוי המהפכני שלהם התרחש עם פרישתו, בהרכב שכלל את רוג'ר ווטרס בבס ושירה, דיוויד גילמור בגיטרה ושירה, ריק רייט בקלידים ושירה וניק מייסון בתופים וכלי הקשה.
ב1968 יצא אלבומם השני "צלחת מלאת סודות" והתחיל את המהפכה המוזיקלית הגדולה של התקופה. אני מדלג על שני אלבומי פסקולים שיצאו בתחילת הדרך, ועל שלושה שיצאו אחרי 1980, ומתרכז בעיקר: אלבום ההופעה הכפול "אומה גומה", היצירה "אמא לב אטום", היצירה הגדולה השניה "הדים" (25 דקות של טריפ באלבום ""MEDDLE) ההפקה המטורפת בחדשנותה, גם בתחום הסאונד והשימוש באפקטים, של "הצד האפל של הירח" שהפכה אותם ללהקה הכי מצליחה בעולם, האלבום המושלם "הלוואי והיית כאן" ואחריו "חיות" המוזר, והשיא הקונספטואלי של "החומה". לא הייתה אף להקה כזו, אף פעם.
הצד האפל של הקוסם: תאוריית הקשר שלא היה
ללהקה רבת קסם ומיסתורין כמו "פינק פלויד" נקשרו כל השנים תיאוריות שונות ומשונות לגבי משמעות עטיפות אלבומיהם, שמות הקטעים ורמזים שונים ומשונים בתוך היצירה. חלק מהן, מין הסתם, נכונות לגמרי (למשל הקטע SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND באמת הוקדש למנהיג הלהקה הפורש סיד בארט, ולכן האותיות המודגשות יוצרות את שמו). לעומת זאת, לתיאוריית "הצד האפל של הקוסם" שמתעוררת לתחייה מדי פעם, אין כנראה שום בסיס עובדתי. סתם קוריוז משעשע... והיא אומרת ככה: יש קשר הדוק בין הסרט "הקוסם מארץ עוץ" (THE WIZARD OF OZ) ובין "THE DARK SIDE OF THE MOON". אם תקרינו את הסרט ללא סאונד ותנגנו באותו זמן את האלבום תופתעו לראות את הקשר המדהים בין התמונות והצלילים, עד כדי כך שרוג'ר ווטרס, הוגה "הצד האפל" בנה את הקונספט המוסיקלי בדיוק לפי הסרט.
האמת היא שזה לא. אמנם הצד הראשון של האלבום זהה באורכו לקטע השחור לבן שבתחילת הסרט (וזאת אם הCD יתחיל בדיוק בשאגה השלישית של האריה השואג של MGM בפתיחה) אבל זה בערך הדבר היחיד מתאים. סיפור הסרט (הילדה המסכנה שמגיע אל הארץ המופלאה שמעבר לקשת בענן) אינו קשור לסיפור האלבום (מסע אל הצד האפל של המוח במסווה של טיסה הירח) וההתאמה בין הסצנות הקולנועיות, בקצב ובאורך, לקטעים באלבום, היא חלשה ביותר. המוסיקה של "פינק פלויד" מתאימה לכל ויז'ואל שתצרפו אותה אליו, כמו למשל נסיעה באוטו בלילה, או מהדורת חדשות מקרית בטלויזיה... אבל אין קשר מיוחד בין האלבום והסרט למרות אלפי התיאוריות והפרשנויות בלמעלה מ-10,000 האתרים המוקדשים לנושא תחת הכותרת
"WIZARD OF OZ THE DARK SIDE OF THE MOON" .
אז מה עכשיו? "פינק פלויד" שהתפרקה סופית ב1994 (בהרכב בלי רוג'ר ווטרס) מכרה ב29 שנות קיומה למעלה מ200 מיליון אלבומים ברחבי העולם. עכשיו, כמו שקורה אחת לעשור, והפעם תוך אפשרות ראשונה להוריד את כל החומרים דיגיטלית, מוציאה חברת EMI את כל אלבומי הלהקה מחדש בעריכה דיגיטאלית ובאריזות חדשות שכוללות צילומים וטכסטים לשירים (תוספת משמעותית ללהקה שצילומיה לא הופיעו ברוב אלבומיה, וגם הטכסטים לשירים היו רק בחלק קטן מהאלבומים). תחת הכותרת "Why Pink Floyd…?", יוצאים מחדש 14 אלבומיה הלהקה במארז אחד או כבודדים, ועוד סדרה של מוצרים לאספנים. דיסקים, תקליטי ויניל, מארזים הכוללים DVD, ,SACD בלו ריי ומזכרות מהופעות הלהקה ועוד. כמו כן, ייצא דיסק אוסף חדש: A Foot In The Door - The Best of Pink Floyd.
בנוסף, 3 האלבומים הנמכרים ביותר של הלהקה: The Dark Side of The Moon, Wish You Were Here, The Wall ייצאו בקרוב במהדורות מיוחדות: • ‘Experience Edition’ – מהדורה הכוללת את האלבום המקורי עם דיסק נוסף המכיל חומרים נוספים הקשורים לאותו אלבום ספציפי: הופעות חיות, גרסאות אולפן נדירות ועוד. • 'Immersion Edition’ – קופסה למעריצים הכוללת את כל ההקלטות והחומרים הקיימים ב- ‘Experience Edition’ והרבה מאד תוספות: CD/DVD/ Blu-ray/memorabilia box set.
בתוך גל היוצרות-זמרות שמציף אותנו בשנים האחרונות (אני ספרתי יותר מחמישים (!) אלבומים של זמרות חדשות בשנתיים-שלוש האחרונות), מאד קשה לבלוט ולמשוך תשומת לב, במיוחד אם את אחת שמקפידה להתעסק בעיקר, כלומר במוזיקה עצמה, ולא עסוקה בלמכור תדמית או ביחצנות לשם יחצנות.
החשיפה קשה שבעתיים אם את אחת כמו רונית שחר. אחת שמתעקשת על קו יצירתי עצמאי משלה,עשיר בניואנסים מוזיקליים עדינים ומאד מאופק, לא מתלהם, לא בוטה, ואינו דומה בהכרח למה-שהולך-היום.
איך אפשר למשוך תשומת לב כשבהופעה שלך,בצורה שאת שרה, יש משהו מאד נינוח, COOL, בלתי מתאמץ. הקול שלה, טון הביטוי, גם כשהוא כמעט נואש, הוא תמיד צלול ויפה. היא לא צורחת, לא בוכה... הכאב שלה פנימי. כפי שהיא שרה בשיר הפותח את האלבום החדש...
"תגנוב אותי שוב":
שקט
אני מלאה בך
אולי זאת שמחה
אולי זאת שמחה
איזה שקט,
בא לי לבכות
בא לי לצחוק
זה בא לי בלב
אני מתפללת
קוראת בשמך
בלילות,
בא לי אותך
תבוא
תגנוב אותי שוב
תברח
אחר כך תשוב
הנה הים
נושק לחול
ושוב בורח,
ושוב שוטף
כחול כחול
כחול כחול
כחול
תזכורת קצרה להיסטוריה שלה. ילדית 1969, שרה בלהקה צבאית מאז 1987,אחר כך למדה בבית ספר רימון, ב1992 הצטרפה ללהקת הליווי של שלמה ארצי בהקלטות "ירח" ונשארה איתו בהופעות ארבע שנים שנים נוספות. ב1995 הפתיעה כשחיממה לבד עם גיטרה את ההופעה של ניל יאנג בישראל, ובאותה שנה שרה עם שלמה ארצי באלבומו "שניים"... וגם התחילה בקריירה העצמאית שלה.
בדיוק לפני 15 שנה, בספטמבר 1996 יצא אלבום הבכורה שלה "שלום לתמימות" בהפקת יהודה עדר עם להיטים גדולים כ"ועכשיו ניגע", "תמיד זה בינתיים", "אהוב יקר", "טרקתי את הדלת" ו"שלום לתמימות". זו הייתה ההצלחה המסחרית הגדולה של רונית, ובניגוד למקובל "להכות על הברזל בעודו חם" הקריירה שלה באה בפולסים כאלה שנדמה שהיא נהנית להתחיל כל פעם מחדש.
בשנת 2000 יצא אלבומה השני "ספרי לי הכל" בהפקת בן זוגה ואבי בנה דדי טל, עם "ספרי לי הכל", "ניתקת ממך", "נורית" ו"תירגעי עכשיו".
רק שש שנים אחרי, בשנת 2006, יצא אלבומה "להתחיל להמשיך" בהפקת לואי להב, עם "להתחיל להמשיך", "רחל" ו"כמה קסם".
כל הזמן היא לא נחה, המשיכה להופיע ולכתוב ולהיפגש עם אמנים אחרים וגם להיות אמא במשרה מלאה... ועכשיו, רק עכשיו, יוצא אלבומה הרביעי, "כל העולם".אלבום רביעי ב15 שנות פעילות זה באמת לאט ומעט... וכנראה שגם רונית מרגישה צורך להסביר. כך היא כותבת בקומוניקט המצורף לאלבום:
"האלבום החדש והרביעי שלי עשה דרך ארוכה. מעולם לא תכננתי להוציא אלבום פעם בכמה שנים, אלא הרבה יותר מהר מזה אבל תהליכים פנימיים כנראה מובילים לי את הדרך יותר ממה שנדמה לי. בתוך החיפוש התחלתי להבין שכנראה הפעם אני בשלה גם להפיק וכך יצא שזו פעם ראשונה שאני שותפה בהפקה המוסיקלית, ביחד עם המפיק הצעיר יונתן כנען שזכיתי להכיר. החיבור והכימיה בינינו היו מרגשים בטבעיות שלהם. בהמשך הצטרפה אלינו אלונה דניאל שותפתי להופעות, והביאה גם את הערך המוסף שלה כמוסיקאית וכמתופפת. זה היה מסע פנימי כמו גם פיזי, מסע של למידה והתבגרות ובעיקר מלא באנשים מדהימים".
צילום: אריאל שלג
ומה נאמר, היה שווה לחכות."כל העולם" הוא אלבום נורא יפה. שירים זכים כמו מיים, צלילי גיטרות ענוגים, שירה מדוייקת שעושה טוב באוזן. אלבום שעובד עליך יותר ויותר בכל האזנה דווקא בגלל שהוא כל כך "לא עכשווי". משמש אי של רוגע בתוך הכאוס שמסביב. פרט לשיר אחד, "העם הנבחר" שאמור כנראה להיות הלהיט-מתוך-התקליט והוא הכי פחות מוצלח בו, היא בדרך כלל לא נופלת לקלישאות, לא מוזיקליות ולא מילוליות. היא מבטאת הכאב שלה, את החששות והגעגועים והאמפטיה בדרך מאופקת ונעימה, עם בהרבה רגישות מוזיקלית. כשצריך, בגלל השיר, לעשות את זה באנגלית אז זה באנגלית, וכשצריך להכניס לאווירה רמז מוזיקלי מזפיק. ב"ניו יורק, ולנטיינ'ז דיי", לדוגמא, שיר קסום ומופלא, הבאס מנגן רמז ל"מיי פאני וולנטיין" וזה שווה יותר מכל מילה... ככה היא בוחנת מהי האהבה, מהו האושר, מתגעגעת וכמהה בדרכה שלה. היא כל כך היא שאפילו כשהיא שרה שיר של שלמה ארצי (בואי ונתיר) ומוסיפה הברה אחת בלבד, אני נכנע-עת, (ל"אני נכנע" שלו) זה נשמע לגמרי שיר שלה...
את העובדה שמוש בן ארי יודע ליצור להיטים כולם יודעים. זה היה ברור כבר בימיו כסולן "שבע" שם כתב באלבום הראשון את "עוד יבוא שלום עלינו" ובטח בעשר שנות קריירת הסולו שלו עם שירים כמו "עד אלי", "JAH IS ONE", "את", "יה", "דרך", "אנצל", "ממריאים", "משא ומתן", "לא נשבר", "זיכרון אחד מושלם" ועוד... כולל גם את "עכשיו תורי" ל"כוכב נולד" 8.
הרבה יותר מעניין, בשלב זה של דרכו, כשהוא בן 41 (השבוע, מזל טוב) ונמצא במקום מאד מצליח בקריירה שלו, מה הוא עושה כדי לא להיות רק "פופ" . נדמה לי שמוש בן ארי חיפש תמיד ערך מוסף לעבודתו, מה שקל לעשות כשאתה בתחילת דרכך או במלחמה על מקומך אבל לא מובן מאליו כשאתה מצליח. אז מוש בן ארי 2011 הוא אמן מאד מצליח והוא ממשיך לחפש את הדרך להתפתח, להשתנות, ובעיקר לומר משהו שהוא מעבר לאסקפיזם המקובל במוזיקה הפופולרית. חשוב לו לומר משהו אישי, ותמיד חשוב לו גם לומר משהו על הסביבה בה הוא חי. ואגב, הרבה לפני ובלי שום קשר להתעוררות המחאה החברתית של ימינו...
למשל ה-להיט הגדול באלבום החדש, הנושא את שמו, הוא שיר מחאה במסווה של להיט שנטיפי קליל וחביב:
'סתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני
אני פה הפושע?
אתמול הלכתי עם עצמי לחוף
טיפה להשתחרר
לשטוף בים את הצרות
קפץ עלי שוטר
למה להתעסק בשטויות?
הכל מהמיסים שלי
יש שקרים, קונספירציות,
מזימות
ושוב על חשבוני
'סתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני
אני פה הפושע?
מעבר לכביש קבלן עם משאית
מזהם לנו ת'נחל
יש לו אישורים בכיס ימין
ופקיד אחד משוחד
הרי מזמן נשבענו להציל חיים
בשם אהבת ארצנו
עכשיו נמכרת היא לכל מרבה מחיר
ואני טיפה בים
'סתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני
אני פה הפושע?
משלם מיסים – תמיד
שומר על החוקים – תמיד
לא מאבד תקווה – תמיד
רץ לעבודה – תמיד
אני תמיד דבק באמונה – תמיד
רואה ת'אור בקצה המנהרה
אז תגידו מה נהיה?
אוי ארצי מולדתי
הפכת זרה
'סתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני
אני פה הפושע?
נוף ארצנו הפך לבטון
עקרונות ילדנו הפכו ממון
חזון היותנו הפך לנדל"ן
כבוד לאבותינו רק אם יש זמן
אם בוכה על בנה זרוקה לצד כביש
עוני קיים בינינו רק שלא נרגיש
כאב לזולת ברייטינג קיים
תגיד, את כל הדרך עשינו לחינם?
דור שלם רוצה לחיות
דור שלם רוצה להיות
'סתכל לי בעיניים ותגיד שזה אני
אני פה הפושע?
מוש משתנה בעיקר במוזיקה. לא בצורה מהפכנית, לא דרמאטית, אינו מוותר על סגנונו המוכר, אבל בכל אלבום הוא מגדיל את הפאלטה של הצבעים ממנה הוא מצייר את עולמו. באלבום החדש הוא עושה את זה ביחד עם המפיק המוזיקלי פילוני (איש שב"ק ס שעבד איתו גם באלבום ההופעה הכפול) כשהוא משלב מוזיקות ממקורות שונים לצליל ישראלי רוק אתני ימתיכוני מקורי: כלי הקשה הודיים, מוזיקה ערבית, רוק, דאנס, מזרחית, Fאנק, רגאיי, אקורדיאון, באס וגיטרה חשמליים, כינורות "מערביים", הכל מעורבב במידה נכונה, בהפקה מוזיקלית מושלמת, ובביצועים של נגנים פנטסטיים. מעל ובתוך המצע המוזיקלי הזה מוש נשמע מאדCOOL ומשוחרר, לא מתאמץ... אני מתאר לעצמי שזה קורה בגלל המקצוענות שלו ובעצם המשימה לא פשוטה. לעשות עוד אלבום כזה זה לא עניין של מה שבכך. הוא נלחם על מקומו הייחודי ועל הדרך לבטא את עצמו לא רק מול כל ההצלחות האחרות במוזיקה הישראלית אלא גם מול עברו ובעיקר מול תדמיתו... גם עכשיו, אחרי כל השנים האלה, עדיין נשמעת לפעמים הטענה המגוחכת שבגלל הראסטות הוא חייב להיות מוזיקאי מסוג מאד מסויים (שלא לדבר על הגזענות המחוצפת בהתייחסות למראהו החיצוני כחלק מביקורת מוזיקלית... גם את זה כבר ראינו).
ובעצם מוש בן ארי היה כל הזמן כזה. אמן שמחפש משמעות. בימי "שבע" והשאנטיפי הוא נחשב לאמן שפועל בשוליים, מאז הוא באמצע לגמרי, כולל שיתופי פעולה עם ברי סחרוף, דין דין אביב, "שוטי הנבואה", מוקי ופילוני, אביתר בנאי, ג'ורג' סמען, מרינה מקסימיליאן בלומין, שי יעיש ועוד, השתתפות במופעים לזכרו של מאיר אריאל וב"שרים בפארק" משירי אריק איינשטיין, ובאלבום המחווה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך ועוד... תוך כדי כך חמשת אלבומיו נמכרו יפה, ההופעות שלו, בגרסתם הגדולה ו/או האקוסטית, כל הזמן מפוצצות קהל (כולל, בחודש שעבר פעמיים בקיסריה ועוד מעט באמפי שוני ובמופע זריחה במצדה ב"פסטיבל התמר"), ונדמה שבקלות הוא היה יכול להמשיך בכוח האנרציה עוד ועוד בלי לשנות דבר. אז הנה הוא דווקא מעיז, בדרכו השקטה, ותוך כדי כך מסייע להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה הישראלית העכשווית.
לקראת ההופעות הגדולות הבאות,
13.10.11 חמדיה 15.10.11 שוני בנימינה 16.10.11 פסטיבל התמר 17.10.11 תימניאדה בראש העין 18.10.11 פסטיבל אפטאון – בת ים 20.10.11 בארי
מוש בן ארי עם להקתו בגלי צה"ל באולפן "מוזיקה היום" יום ראשון ה25.9.2011
גראם ג'קסון וישראל אליצור: סאונד
מוש בן ארי בגיטרה ושירה, רונן ברק בתופים, אייל מזיג בבס,
תומר בן ארי בקלידים, מחשב ותכנותים, עופר מאיר אנקורי בסקסופון וחליל,
יעל מלר בקולות וכלי הקשה, קרן טננבאום בכינור וקולות, שירה חן בקולות
לקראת המופע השנתי לזכר מאיר אריאל ז"ל השיגה אלמנתו, תרצה, את הקליפ לשיר "מכופף הבננות"
שכתב מאיר אריאל והלחין שלום חנוך. אריק איינשטיין שר באלבומו "מזל גדי" ב1968.
אריק איינשטיין וחבורתו (אורי זהר, צבי שיסל, בועז דוידזון ועוד חברים) יצרו קליפים כבר ב1969, לשירים כמו "כשאת בוכה את לא יפה", "אובלדי אובלדה" ועוד. בטלויזיה החד ערוצית של ראשית שנות השבעים הוקרן גם קליפ שאיש לא מוצא היום ל"לילה" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין, ובתכנית "ניקוי ראש", שנים אחדות לאחר מכן (1973) יצר דודו גבע קליפ אנימציה ל"קפה טורקי".
על האנימציה והבימוי היו אחראים ארני ליפסיי ודודו שליטא. הקליפ הופק באולפני קיבוץ עין גדי. ומאחר שנוצר ב1977,הוא כנראה קליפ האנימציה הראשון בצבע.
