יוסי אלפנט ז"ל: 20 שנה למותו והוא חסר

בשבוע הבא, ב6.9.2011 ימלאו 20 שנה למותו של יוסי אלפנט ז"ל. זמר, גיטריסט, כותב, מלחין ומפיק מוזיקלי שהלך לעולמו בשל סיבוכי מחלת הלב בה לקה בגיל צעיר, כשהוא בן 32 בלבד.  לרוב הקוראים השם הזה אולי לא אומר דבר, ובכל זאת, לדעתי הייתה לעשר השנים בהן פעל השפעה על המוזיקה הישראלית החדשה.

כמוזיקאי עצמאי היה אלפנט לגמרי בשוליים. עם "להקה רטורית", כסולן ועם ההרכבים "למה פיל" ו"האחים המכוערים" היו לו רק מעט שירים שהפכו להיטים ("סדר יום", "איך כש...") אך הוא היה אחד מאותם מעטים שהרחיבו את גבולות המוזיקה הישראלית של שנות השמונים, והכניסו לתוכה אנרגיות חדשות ורעננות. זה קרה לו בעיקר כמפיק בשני אלבומי מופת בסוף  השמונים- תחילת התשעים: "אהוד בנאי והפליטים",  ו"שינויים בהרגלי הצריכה" של "החברים של נטאשה". עשר השנים שלו ממשיכות להדהד ברוק המקומי עד הימים האלה.

תראו את הסרט "חייב לזוז" של הבמאי אבידע לבני על אהוד בנאי ו"הפליטים" (סרט שבכלל כדאי לראות...) ותבינו עד כמה היה חשוב אלפנט להצלחה של בנאי, תזכרו איך נקרא "פסטיבל האינדי הראשון" בתל אביב לפני שנתיים... "הלם כרך" כשם שירו של אלפנט... ותקראו את רשימת המשתתפים במופע שיערך לזכרו ב22.9 במועדון "בארבי" בתל אביב. כאלה שעבדו איתו בימים ההם, אהוד בנאי, מיכה שטרית, ברי סחרוף, ורד קלפטר, ליליה, גיל סמטנה ואלברט סופר (חברי להקת "אלגנט") וחבריו ל"להקה רטורית" ו"האחים המכוערים", אחרים שפעלו במקביל, יובל בנאי ושלומי ברכה, דן תורן, וגם דור שהתחיל לפעול הרבה אחרי לכתו: קוואמי, נעם רותם, נעם נבו, מוטי ביקובסקי, תמר אייזנמן, ארז לב ארי ולהקת TREE. כולם באים מתוך אהבה למוזיקה שלו, מתוך תחושה שהוא השפיע על המוזיקה שהם יוצרים, בגלל צליל הגיטרה ייחודי, השירה האפלה והתחושה שאפשר לעשות את זה אחרת גם בישראל ולא רק בבריטניה.

פעם, בראיון נדיר לכתבה בטלוויזיה הצרפתית שצולמה בארץ אלפנט אמר: "אני מאמין שיום אחד, אולי בעוד עשר שנים, המוזיקה שלנו תהיה חלק מהתרבות הישראלית...". הוא לא הפיק לראות שבסופו של דבר הוא צדק.

מי היה המוזיקאי הזה ששילב שמחת חיים ופסיכדליה של שנות הששים עם אפלוליות ומסתורין "גל חדש" של שנות השמונים?

יליד 1959?, בגיל 22 הקים את "להקה רטורית" עם עופר הררי בכלי הקשה, אריק צוקר בבס ואייל גולדשטיין בסינטיסייזרים. ב1983 יצא תקליט שלהם ובו ארבעה שירים בעברית, ביניהם "סדר יום" ו"הלם כרך". במקביל הופיעו אלפנט והררי גם באנגלית בלהקת "UNDERTAKER CONTRACTOR" וב1984 צרפו את מוסה נחמיאס בבס, ירון בכר בקלידים ויניב עצמון בתופים להרכב "רטורית" ששר באנגלית. אלפנט ונחמיאס גם פעלו בניו יורק  תחת השם "חדר 101".

ב1986 הצטרף אלפנט ללהקת "הפליטים" של אהוד בנאי, כגיטריסט מעבד מעבד ומפיק באופרת הרוק "מאמי" ובאלבום "אהוד בנאי והפליטים". במקביל  חידש את "רטורית" עם הררי ונחמיאס וגם ישראל נחום בכלי הקשה, ואורי מיילס בקלידים. אחת ההופעות שלהם הוקלטה ויצאה ב1989בתקליט "הופעה רטורית". זו היתה שנה עמוסת פעילות לאלפנט, בהופעות והקלטות של רמי פורטיס וברי סחרוף, ליליה, ורד קלפטר ןגם להקת "למה פיל" (כי כך נשמע שמו באנגלית, Y אלפנט). הוא גם הופיע עם "האחים המכוערים", איתי אלוהב בגיטרות ושירה, אלי טרגן בבס, אורי בלק בתופים ולוויס וגרשון בשירה. הלחין מוזיקה להצגה "סיפורי אורבניים", והקליט גרסה בעברית שכתב אהוד מנור לשיר "ים האהבה". כתב והלחין את "ענן מאושר" לגידי גוב והפיק את "שינויים בהרגלי הצריחה" של "החברים של נטאשה"... הסוף שלו היה בהחלט לא שוליים, עם גידי גוב והחברים של נטאשה. ומי יודע לאן הוא היה ממשיך אילו לא מת מדום לב בסוף הופעת "האחים המכוערים" במועדון "לוגוס" בתל אביב.

הפליטים

המיתוס סביבו נוצר, כמובן, גם בשל נסיבות מותו. בגלל הידיעה שבשנים האחרונות לחייו הוא הסתבך בשימוש בסמים קשים, ואת מותו מצא ממש על הבמה. בנושא זה כמעט לא משנות העובדות. לא זו שהוא  לא בחר במוות כפיתרון, ולא זו שבזמן מותו הוא היה נקי מסמים.  אלפנט נכנס, ללא רצונו, לקבוצת אמני הרוק בעולם שמתו צעירים (למרבה המזל זה לא קרה לו בגיל 27, וכך נחסך ממנו הצירוף לטיפשות המוחלטת המכונה "מועדון 27"). נדמה שאצלנו הצורך למצוא דמויות מיתולוגיות בתחום המוזיקה, ש"הלכו עד הסוף" הוא גדול במיוחד... מי כבר יש לנו? זהר ארגוב, שנסיבות חייו ומותו שונות לחלוטין... וזהו זה... אז אמנם אלפנט כן הסתבך בסמים, אבל משיחות שהיו לי איתו בשנותיו האחרונות, אני יודע שהוא נלחם על לצאת מהמצב הזה, להמשיך לחיות וליצור כל עוד יוכל. הוא לא רצה להפוך ל"גיבור גיטרה מת" כמו חלק מאליליו. אני מתעקש על הדיוק בנושא הזה בגלל שאני מאמין שיש לדמויות כאלה השפעה עצומה על בני נוער, גם בעידן הפוסט רגשני של ימינו.

על החיים ועל המוות

זמן קצר לאחר מותו של יוסי החל אביו, דויד אלפנט ז"ל (שנפטר לפני שנתיים) לקיים מפעל הנצחה קטן וצנוע ליצירתו. הוא הדפיס והפיץ חוברת דקה ובה מילים לשיריו המוכרים של יוסי וכן לקטעים שלא פורסמו מעולם. בין השאר כתב יוסי, שהיה מודע למיתוס המסוכן בעולם הרוק של "עדיף למות מאשר להזדקן" קטע מרגש על הנושא, מעין צוואה רוחנית של אדם שכל חייו הבוגרים חש שהוא חי בצל המוות.

עשר שנים למדתי שבמוות אין שום רומנטי! המוות הוא מוות. הוא קיים, הוא מגיע ויש לו את הזמן שלו. בהתחברות אליו, בידידות עמו, בקרבה, אין שום רומנטי. ישנה האווילות, צרות המוח, המחשבה המעוותת, העקומה. שהרי מנגד ישנם החיים בהם טמונה הרומנטיקה, ביום יום הנוצץ ולא אפור, בלהביא ילדים, בלגדל אותם, בלגגול בעצמך, לאכול, לשתות, לזיין, להשתכר ולהשתטות מפעם לפעם, בלטייל, ללכת למכולת, להשתין, לחרבן, מהאינטימיות עם האסלה, עם לעשות ביד, בליצור, לייצר, להתעלות, להתעצבן, להתפייס, לאהוב, לאבד ת'ראש,. ראש כואב גורם לקלל את הבוקר, לדפוק אקמול, אופטלגין. יותר טוב לדעת שמחר בוקר חדש, ראש חדש, וככה חוזר חלילה. דוחף את עצמך יום ויום ויום אל הרומנטיקה האמיתית. אני מודה לאל, שאחרי עשר שנים אני כותב את "הבנאליה" הזאת מהצד הזה של החיים ולא מהצד הרומנטי ההוא, כשמר המוות הוא חבר. ובכן הוא לא והוא יגיע.