תמר גלעדי שרה נעמי שמר

לקראת הופעתה הקרובה של תמר גלעדי בתיאטרון "גשר" ביום ששי 9.9.2011
הופיעה תמר עם להקה (בהרכב מיוחד) בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 

יוראי אורון ורמי הראל

גדי סרי

סאונד: אסף סיטון ואהוד שכטר

צילום: יעל אלין קוטנר

תמר גלעדי בשירה ומלודיקה, רמי הראל בקלידים,

יוראי אורון בקונטרבס, גדי סרי בכלי הקשה

אור

סימני דרך

פרלוד

בית חלומותי

מה עושים העצים

הנה מה שכתבתי על תמר גלעדי עם הוצאת האלבום

נעמי שמר חיה

נעמי שמר ז"ל כתבה והלחינה ב74 שנות חייה מאות שירים שהפכו קלסיקות של הזמר העברי, עשרות משיריה נחשבים "לאומיים" למרות שלעתים קרובות נכתבו על נושאים אישיים ופרטיים. למרות ששיריה כל כך מוכרים ואהובים ובוצעו אלפי פעמים, ישנה חרדת קודש בהתייחסות ליצירה שלה. לכן, אולי, שבע שנים אחרי לכתה (ב26 ביוני 2004) רק מעטים מתמודדים עם יצירתה באלבומים או מופעים שלמים.

לתמר גלעדי יש קשר אישי מיוחד לנעמי שמר. היא נשואה לבנה של נעמי, אריאל הורוביץ, ומין הסתם לה קשה עוד יותר מלאחרים להתמודד עם המיתוס הענק שנקרא "שירי נעמי שמר". גם כאחת שאולי כבר מכירה את דעתה של היוצרת על ביצועים לשיריה, וגם משום שמי כמוה יודע שדווקא לה אסור לפשל כשמסביבה כולם יודעים אם נעמי הייתה אוהבת את זה...

תמר גלעדי, שעד היום הוציאה שלושה אלבומים אישיים יפהפיים, "תמר גלעדי" עם הלהיט "האהבה מתה" (2000), "גן חורפי" (2003), "סוד של ורוד" (2008) מוציאה עכשיו את "בלוז לנעמי" והיא מדלגת מעל משוכת הציפיות הנ"ל בעזרת הגישה הצנועה שלה לביצוע השירים. היא שרה יפה ופשוט, בלי להשוויץ, נותנת לשירים את כל הכבוד. בניהולו המוזיקלי של רמי הראל, ובעיבודים של תמר ושלו, ועם צוות נגנים ג'אזי נהדר שכולל את רמי הראל בפסנתר וקלידים, יוראי אורון בקונטרבס, איתן איצקוביץ' בתופים ותמר בגיטרה, מלודיקה, חליל אירי ושירה היא מציעה גרסות אינטימיות, קצת ג'אזיות, קצת בלוזיות, לתריסר משיריה של שמר. ביניהם "חליל מקנה סוף", "חבלי משיח", "לשיר זה כמו להיות ירדן", "סימני דרך", "אור", "בית חלומותי", "העיר הלבנה", "ולס להגנת הצומח", "ליל אמש", "זמר נודד", "חורשת האקליפטוס".

נדמה לי שנעמי שמר היתה אוהבת את הגישה הזו. 

בחוברת הדיסק כותבת תמר הקדמה. הנה חלק ממנה:

"גדלתי על השירים של נעמי שמר. לא תארתי לי שאמצע את עצמי יום אחד חלק ממשפחתה, נשואה לאריאל בנה. אבל מרגע שזה קרה, הקרבה הפכה להיות טבעית בשבילי. התאהבתי בנעמי היומיומית ושכחתי שהיא גם "המשוררת הלאומית". כשנעמי נפטרה, גל האבל ששטף את הארץ הזכיר לי שנעמי שמר בעצם שייכת לכולם והרגשתי צורך לשמור על נעמי הפרטית שהכרתי כדי שלא אשכח אותה כפי שהייתה. אז גם הבנתי את הפער העצום בין נעמי שמר ה"ממלכתית", לבין האשה בעלת האופי הזרוק והפרוח שקיבלה את פניי בחיוך ממזרי ורגליים יחפות..."