תשל"ג. השנה המשמעותית בחיי

בעיתון "ישראל היום" ביקשו ממני, לכבוד ראש השנה, לכתוב על

הזכרונות שלי מהשנה הכי משמעותית בחיי.

זה מה שיצא...

יואב קוטנר המקורי 1972

את השנה הכי משמעותית בחיי, זו שהפכה אותי למי שאני היום, כמעט ואינני זוכר. ולא, אני לא מתכוון לשנת לידתי, אם כי, במידה רבה כן.

בערב ראש השנה תשל"ג (ספטמבר 1972) הייתי בן שמונה עשרה וקצת, בוגר טרי של מחזור ד' בפנימייה הצבאית תל אביב. מספרים לי שהייתי חניך טוב בפנימייה, עם כיוון די ברור בחיים: שאפתי, כמו רבים מחברי,  להיות חייל קרבי וקצין במשרה מלאה... חברי לחדר, גבי אשכנזי, לקח את המסלול הזה שבו הייתי אמור ללכת עד הסוף, והוא לא היחיד.

אבל אז, הכול השתנה. את ערב ראש השנה ביליתי בטיול בחו"ל עם חברים לפנימיה, אני יודע את התאריך כיוון שאת ברכת ה"שנה טובה" שלחתי הביתה מאירופה. ושם, על אחד ההרים הגבוהים בשווייץ, השתנו חיי בבת אחת. תוך טיפוס על ההר, נפצעתי קשה בתאונת נפילה (לא "תאונת סקי", תחקירנים, היזהרו מוויקיפדיה!).
בין שאר הדברים שקרו לי בעקבות הפגיעה בראש, היה אובדן מוחלט של הזיכרון לזמן שקדם לתאונה. לא ידעתי מי אני או איך קוראים לי. לא הכרתי את אמי או אבי או את שאר בני משפחתי, לא זיהיתי את חברי (כולל את חברתי בשלוש השנים האחרונות בתיכון), לא ידעתי קרוא וכתוב וכמעט לא לדבר, שכן אוצר המילים שלי היה מאד מאד מצומצם...

אבל הייתה לי המוזיקה. היא הייתה הקשר שלי עם הסביבה, ממנה יכולתי להנות מבלי להבין למה ומדוע, מבלי לדעת על מה השירים מדברים... מוזיקה היא רגש טהור שלא זקוק לדבר כדי להגיע אליך. כל תהליך השיקום שלי, שנמשך שנים רבות, סבב סביב המוזיקה.


מעבודה בחנות תקליטים ("ספיר" בירושלים) הבנתי את האושר שגורם לך שיתוף המוסיקה "שלך" (זו שהתאהבת בה, לאו דווקא זו שיצרת) עם אנשים אחרים, דרך השירות של 30 השנה בגלי צה"ל שהוא בעצם הרחבת הרעיון הנ"ל, ועד כל שאר ההיבטים של "מוכר התקליטים" שהייתי כל חיי, אם ברדיו או בעיתון או בטלוויזיה... או באופן אישי, כאחד שאומר לאהובתו את רגשותיו (גם) בשירים.


הכל התחיל באותה שנה שאת רובה אינני זוכר. השנה שבה המוסיקה הפכה לסם החיים שלי, לכוח שמרפא ומרים אותי בעיתות מצוקה, ולחיבור שלי עם האנשים שאני אוהב.
עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי...