תומר יוסף חוזר הביתה. גם לבית ילדותו (רח' השחר 35 כפר סבא, עם להתבסס על האלבום החדש שלו) וגם למקום הנפשי והפיזי שהוא קורא לו בית עכשיו.
אחרי שנים שבהן נדד במוסיקה שלו בכל מיני מקומות בעולם... הוא היה לגמרי ראסטה ג'מייקני באלבום הראשון (ב2002 "תגידו משהו", אחד האלבומים הכי בוב מארליים שנוצרו אצלנו) , כמעט אמריקני באלבום השני (גרוב, היפ הופ ונשמה ולהיט ענק בשם "אל תטוסי" ב"צוחקים מתחת לאדמה", 2006), אלקטרוני-צועני-בלקני גרובי עם ה"בלקן ביט בוקס" (בארבעה אלבומים ומאות הופעות בכל העולם), "טרמפולינה" (אלבום אחד וחידוש מצליח ל"עברתי רק כדי לראות" של אסתר שמיר), שיתופי פעולה עם "בום פם", "נערות ריינס" (כמפיק), יעקב רוטבליט ובעוד כל מיני מפגשים מוסיקליים... עכשיו תומר יוסף חוזר עכשיו הביתה לחופשת מולדת. התקליט החדש שלו "השחר 35" הוא מאד ישראלי, מאד ביתי. גם ובעיקר בסאונד האקוסטי הרך, נשמע פשוט כמו בשירים ישראלים של פעם כשהיתה פחות אלקטרוניקה והיו יותר חליל וגיטרה... וגם בתכני רוב השירים, שהם עכשיו אינטימיים, אישיים, קטנים במתכוון.
בשיר הפתיחה, שדווקא מזכיר את הגרוביות המוכרת של יוסף, הוא מציג את הרעיון...
טוקיו, מוסקווה, רודוס, פראג, ניו יורק, רומא הונג קונג, האג, שטוקהולם, באזל הירושימה
תמיד תרצה לחזור לאמא... הנה שוב סובב סביב... לאן לאן לאן, הרי בכל מקום יש זמן, יש זמן, יש זמן, תביא את החלום לכאן...
או שלקראת סוף התקליט הוא שואל:
"איך אומרים ביפנית אני צריך עזרה?... זה הרעל שהייתי צריך להקיא, כדי לחזור ולהיות חדש ונקי, לא אשכח את טוקיו ואני, אשוב הביתה שוב אדע מי אני...
ואם כל זה לא מספיק, הוא מסיים את האלבום בשיר אהבה לתל אביב "ז'ה טם תל אביב".
למה אני אוהב אותך כל כך? עם החוף ההומה והזיהום שנפלט, עם הפיח והטיח והרעש המטיח...
בין לבין הוא נזכר בילדותו, בטיול משפחתי לכנרת (בשיר הנהדר ששנייה מתוכו פתחה את הכתבה הזו, "יפה באמת"), מתגעגע לסבא שלו (בשיר הכי נוגע ללב באלבום "שיר לסבא") אבל לא נצמד רק לעבר אלא מתעסק גם ביחסים מאז ועד היום, כשיש לו אשה וילד, ובעיקר בחיפוש מקומו, הפיזי והרוחני, במציאות העכשווית.
תומר יוסף כתב והלחין את כל השירים, בשניים מהם, "תן לי לעוף" ו"נשברה לי הגיטרה" עזר לו דן תורן, ואחד, "כפרה", נכתב על ידי יעקב רוטבליט ונשמע מאד שונה ברוחו משאר שירי האלבום.
הוא שר עדין, וקרוב, ובהתאם ההפקה היא מאד ביתית ברוחה. מינימליסטית ואינטימית ברוב השירים. תומר יוסף מנגן בגיטרה קלסית, טמבורין, מקלדת קסיו, גווירה ואפילו בשקית בשיר אחד. תמיר מוסקט, שותפו ל"בלקן ביט בוקס" ולאלבומו הקודם, הפיק מוסיקלית את האלבום החדש ומנגן בתופים, כלי הקשה שונים, קלידים ותיכנותים. השלישי בחבורה, שמספק את רוב הליווי המלודי הוא איתמר ציגלר, גם הוא מלהקת ההופעות של ה"בלקן ביט בוקס", ומוזיקאי נפלא כשלעצמו. ציגלר מנגן בבס, גיטרה אקוסטית, מקלדת קסיו ומנדולינה. שלושת החברים האלה הם הבסיס. בחלק מהשירים ישנן תוספות חלילים בהם מנגנים סלעית להב ואביחי אור-נוי (בעיבוד תמיר מוסקט ותומר יוסף ובשיר אחד בעיבוד אלון אולארצ'יק), ויש גם שיר שבו המלווה היחיד הוא אדם שפלן בגיטרה וקסיו.
המון שנים הוא חשוף לעין הציבור, מאז 1994 כשהתגלה ב"פלטפוס" תומר יוסף מאד מאד פעיל ועסוק. קומיקאי, שחקן קולנוע, מתופף, זמר, במאי, מפיק ועוד ועוד ולפעמים הכל ביחד... עכשיו, בתוך ההצלחה הגדולה של "בלקן ביט בוקס" הוא מוצא זמן לקחת הפסקה, לעצור לרגע כדי לומר משהו אישי וכמעט פרטי. והוא עושה את זה נורא יפה ומרגש.
ב3.11 ישיק תומר יוסף את האלבום בהופעה במועדון "זאפה" בתל אביב. בהשתתפות תמיר מוסקט, איתמר ציגלר, תום דרום ודן זייתון. אחר כך, במשך כל חודש דצמבר, הוא יסתובב ברחבי ארצנו בסיבוב הופעות שונה מזה שהיה רגיל לו בשנים האחרונות. בשקט.
בחודש הבא ימלאו עשר שנים למותו של ג'ורג' האריסון. חבר הביטלס האהוב ביותר (עלי ועל כל מי שאני מכיר...). הוא היה הביטל הכי נחמד, הכי נוגע ללב. כמובן שאנחנו לא יודעים עליו שום דבר באמת ואנחנו מתבססים על תדמיות שהתקשורת והיחצנים ואינטרסנטים שונים מוכרים לנו... ובכל זאת, אי אפשר לסכם אחרת את ג'ורג' האריסון. הוא היה הכי נחמד, עם החיוך הכי מקסים. הוא נראה אדם טוב, חם, צנוע וישר. וחוץ מזה, כל זה לא היה מעניין אם לא היו לו שירים נהדרים ומרגשים והוא ידע לגרום לגיטרה שלו לנגן צלילים נפלאים... את להיטיו הגדולים כתב בסוף שנות העשרים שלו, לפני יותר מארבעים שנה... "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", "משהו", "הנה באה השמש", "כל הדברים בני חלוף", "האין זה חבל", "תן לי אהבה תן לי שלום בעולם". השירים לא רק שורדים, אלא מרגשים גם כיום, אבל עד סוף חייו הייתה להאריסון השפעה לא רק כמי שכתב-שירים-יפים בסוף ימי הביטלס אלא כיוצר מיוחד ועצמאי שאינו מפסיק לחפש ולהביט בחיים בדרך פילוסופית.
היה לו קול מתוק-חמוץ, כאילו על סף בכי, והיו לו גיטרות ענוגות וחזקות. כשמת ממחלת הסרט בנובמבר 2001 היה בן 58 אך נותר בזיכרון כבחור הצעיר והביישן, האח הקטן והמוכשר של ג'ון לנון ופול מקרטני, שלא יצר כמות יצירות מופת כמוהם, ואולי לא שינה את העולם כמותם, אבל הצליח לרגש בנגינת הגיטרה המדהימה שלו, בפתיחות שלו למוסיקה שונה (שהשפיע מאד על חדירת תרבות המזרח לפופ המערבי) וגם, כשג'ון ופול הרשו לו, בשילוב שירים נפלאים באלבומי "הביטלס", חלקם לא פחות טובים מהכי טובים שהם כתבו. SOMETHING למשל, אולי שיר האהבה הגדול ביותר של הלהקה.
את השנים האחרונות לחייו הקדיש האריסון למשפחתו, לתחביביו הלא-מוסיקליים ובראשם לאהבתו לגינון. הוא היה עובד בגינה שלו ימים שלמים, עוסק שעות במדיטציה, וכמעט לא נראה בציבור, אולי גם בכך תרם לתחושה שהוא נשאר טהור ונקי ותמים.
בשבוע שעבר יצאו לאור בארה"ב סרט וספר שנקראים כשם שיר של האריסון, "חיים בעולם החומרני" (LIVING IN THE MATERIAL WORLD). הביוגרפיה הרשמית של האריסון, בבימויו של מרטין סקורסזה ובהפקת אלמנתו של האריסון, אוליביה.
הסרט עמוס הפרטים ייחדש כנראה גם לביטלמנייקים שרופים. פחות בעובדות עצמן, ובעיקר בכניסה לתוך עולמו הרוחני של האריסון כפי שהתבטאה בחייו. החיפוש הבלתי נלאה אחרי המשמעות, והגישה המשלימה, הזן-בודהיסטית, לכל מה שקורה לו. אפילו כשפול מקרטני אומר לו לא לנגן, אפילו כשאריק קלפטון לוקח לו את אשתו, אפילו כשמטורף פוצע אותו קשה בניסיון לרצוח אותו בסוף חייו... הוא נשאר שלו, שקול, לא מריר. לא כמו "ילד שלי מוצלח" שאינו מבין מה קורה לו, אלא כפילוסוף שמנסה לראות את התמונה היותר גדולה ולא מנסה לשנות את הבלתי ניתן לשינוי. ניסיון ההתנקשות בחייו, למשל, בתקופה בה התגלה בגופו סרטן ריאות, גרמו לו להבין שהגיע הזמן להתכונן למשימה של חייו: ההכנות למותו.
הקרנת שלוש שעות הסרט, ששודר בשני חלקים ברשת HBO, והוצאת הספר האלבומי המהודר שמלווה אותו, פותחים שורת אירועים והפקות לציון עשור למותו של האריסון, ומין הסתם גם הוצאות מחודשות של יצירתו.
הנה תכנית ספשל על ג'ורג' האריסון ב1970
שודרה בגלי צה"ל 9.7.2010
ג'ורג' האריסון נולד ב1943 ובגיל 14 פגש את לנון ומקרטני, הראשון היה גדול ממנו בשלוש שנים, השני בשנה. בגיל 14 זהו פער גילים מאד משמעותי ובמשך כל ימי הביטלס, עד התפרקות הלהקה ב1970, החברים התייחסו אליו כאל האח הקטן, אמנם וירטואוז הגיטרה שהם רק חלמו להיות, אך הכותב-מלחין שיש לו עוד מה ללמוד.. בתחילת הדרך ג'ורג' היה שלם לגמרי עם התפקיד הזה, ואף לקח ברצינות את תפקיד המתווך והמאזן בין ג'ון ופול, אך לקראת סוף ימי הלהקה הוא כבר לא היה מרוצה. הוא רצה לבטא את עצמו כיוצר וחשב שיש לו מקום להעמיק בחיפוש המשמעות לחייו גם מחוץ ללהקה. הוא לא הצטער על התפרקות הביטלס.
בשמונה שנות פעילותם המוקלטת הביטלס הקליטו 22 משיריו, 3 קטעים אינסטרומנטליים בהם השתתף בכתיבה ועוד 4 שירים לא שלו בהם היה סולן. עוד בטרם התפרקה הלהקה, הוא היה הראשון בה שהוציא אלבומי סולו, אחד של מוסיקה הודית ואחד של מוסיקה אלקטרונית שבהחלט הקדימו את זמנם.
ב1970 הוא הוציא את המאסטרפיס הגדול שלו, אלבום המופת המשולש "כל הדברים בני חלוף" שבו פרק את כל מה שהצטבר בו בשנים האחרונות לביטלס, והפתיע את שותפיו כשהיה לרגע לביטלס המצליח מכולם.
מאז הוציא הריסון עוד 11 אלבומי סולו, עמד מאחורי הפקת אלבום כפול של קונצרט הצדקה הראשון בעולם הרוק, "הקונצרט למען בנגלה דש", ידע תקופות של שפל אישי ואמנותי אך יצא מהם בשלום, חזר לפעילות בריא ושלם וגם היה חבר בלהקת הצמרת הגדולה מכולם, "הטרוולינג ווילבוריז" (בוב דילן, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון). הוא היה שותף כנגן אורח ו/או מפיק ביותר מ100 אלבומים נוספים ובמקביל ניהל קריירה של הפקות קולנועיות, בעיקר של סרטי חבורת "מונטי פייטון".
פעמיים בקריירה העצמאית שלו זכה הריסון להצלחה מסחרית. התקופה הראשונה הייתה בתחילת שנות השבעים, כשהיה חתום בחברת התקליטים APPLE של הביטלס.
התקופה השנייה הייתה בסוף שנות השמונים, כשהוציא אלבומים בחברת תקליטים עצמאית שהקים, DARK HORSE. יצאו לו שלושה אוספים של "מיטב הלהיטים". הראשון בשנת 1976 (שחציו שירים מימי "הביטלס"), השני בשנת 1989, "המיטב של סוס שחור" והשלישי שסיכם ימי "סוס שחור" (1976-1992) שיצא רק לאחר מותו.
האלבום "הרגיל" האחרון שהוציא הריסון היה "ענן תשע" בשנת 1987. מאז ועד מותו הוא השתתף בשני אלבומי ה"טראוולינג ווילבוריז", הופיע עם אריק קלפטון (הופעה שהונצחה באלבום כפול "חי ביפן"), חשף שירים גנוזים שלו בתקליטי "האנתולוגיה" של הביטלס, עבד על הוצאות מחודשות של אלבומיו הראשונים אחרי הביטלס והחל מקליט שירים לאלבום חדש, "BRAINWASHED" שהושלם לאחר מותו.
השיר "החדש" האחרון שלו, היה בעצם חידוש לאחד משיריו הטובים ביותר. "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה" זכה לחיים חדשים בפסקול "LOVE" של תיאטרון המחול "קרקס השמש" שיצא ב2005. ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, לקח סקיצה ביתית של הריסון לשירו "WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS" והפך אותה בעיבוד תזמורתי גדול, לעוד אחד מהרגעים הקסומים של ג'ורג' הריסון בשיאו.
קצת על הסרט
בדרך כלל, בכל תיאורי הביטלס משנות הששים והלאה, נהוג היה לתאר את ג'ורג' האריסון כ"THE QUIET ONE", "הבחור השקט". כזה שאין לו הרבה מה לומר או אולי זה שמתבייש להתבטא בצילם של ג'ון לנון ופול מקרטני. בסרט החדש מתגלה גם ג'ורג' שונה לגמרי. הוא אמנם שקט ומאד COOL, אבל חלקו בתוך הלהקה וביחסים בין חבריה מאד מרכזי. הוא המאזן בין פול וג'ון, המתווך ביניהם, ולמרות גילו הצעיר, הוא לעתים המבוגר האחראי. השתיקה שלו לא נובעת מחולשה או מכך שאין לו מה לומר אלא מתוך עוצמה, מתוך הבנה שהתחילה בשלב מאד מוקדם, שהחיים המעשיים והחומריים הם רק חלק מתוך התמונה היותר שלמה. החצי הראשון של הסרט מדבר על דרכו של האריסון לעצמאות בימי הביטלס. הנער הצעיר בחבורה (לנון היה לועג לו בתחילת הדרך על כך שהוא כל כך רזה וקטן), הבחור שבא מבית דל ומצא את השחרור שלו במוסיקה, נאבק בעשר השנים של הביטלס על ההכרה ביצירתיות שלו. את זה שהוא היה גיטריסט נהדר, כבר מההתחלה, כולם ידעו. את זה שיש לו גם מה לומר, למדו במשך הזמן. הוא כנראה לא היה יכול ליצור את כל השפע שיצר אחרי הלהקה אם לא היה גדל כילד הקטן בתוך משפחת הביטלס.
בסרט נטען שבשלב שבו הביטלס התפרקו, ב1970, היו להאריסון מאות שירים שלא מצאו את דרכם ללהקה (לדעתי היו "רק" עשרות כאלה) וג'ורג' שהיה הראשון מבין חברי הלהקה שהוציא אלבומי סולו עוד לפני שהתפרקה, פרח באלבום הראשון שלו אחרי הלהקה, בסט של שלושה תקליטים בשם "כל הדברים בני חלוף" והפך לרגע לביטל המצליח ביותר (יותר מפול מקרטני וג'ון לנון באותה שנה).
העובדה שמבחינה יצירתית הוא לא היה פרנטר-שותף-מתחרה ללנון ומקרטני, כפי שהשניים היו זה לזה, איפשרו להאריסון לחפש את עצמו גם בתחומים אחרים. המוסיקה הייתה אהבתו הראשונה, אבל הוא עשה מדיטציה, ניגן עם מוסיקאים הודים, גינן, טייל, אהב מרוצי מכוניות, הפיק סרטים... ובעיקר נע כל חייו בין "החיים בעולם החומרני" ובחיפוש המשמעות בעולם הרוחני.
"פרשת פטי" היא אחת המרתקות בקריירה של ג'ורג' האריסון, ולמרות אופייה הרכילותי היא מלמדת הרבה על אישיותו. פטי בוייד, דוגמנית יפהפייה שפגש בימי צילומי "לילה של יום מפרך" של הביטלס הייתה אהובתו ואשתו וההשראה לכמה משירי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים, ובראשם "SOMETHING". בערך בזמן שהשיר הזה נכתב (1969) התהדק הקשר בין ג'ורג' ובין מי שנחשב גדול גיטריסטי הבלוז-רוק הבריטים, אריק קלפטון. שנה קודם לכן, ג'ורג' הזמין את אריק לנגן את הסולו בשיר "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", הם הפכו לחברים קרובים ובילו שעות רבות ביחד. במקביל, קלפטון התאהב באשתו הבלתי-ניתנת-להשגה של חברו הטוב, התחיל ביניהם רומן חשאי וקלפטון כתב לכבודה כמה שירי אהבה וכמיהה קורעי לב, ובראשם "ליילה" שהוביל אלבום כפול שהוקדש לה. כשיצא האלבום של קלפטון הסתיימה כבר תקופת החשאיות, הרומן בין השניים היה גלוי, ופטי עזבה את ג'ורג' והפכה להיות בת זוגו של קלפטון, ומה שמפתיע במיוחד הוא ששני הגברים המשיכו להיות החברים הכי טובים עד סוף ימיו של ג'ורג'. אמנם מסגרת הסיפור הזה הייתה ידועה כבר מזמן, אבל החידוש סרט הוא בדרך שהסיפור הזה מסופר, ובכל הפרטים הקטנים שמספקים גיבורי המשולש. פטי, למשל, שאומרת שקלפטון פשוט לא הותיר לה ברירה כשהשמיעה לה את "ליילה". קלפטון, שאומר שהוא בכלל התייעץ עם האריסון וקיבל ממנו אור ירוק להמשיך את היחסים עם פטי, וג'ורג' עצמו, שמסכם את הפרשה (בצילום בראיון ב1973) ואומר: אני אוהב את קלפטון, ואני מקווה שהוא נהנה... זה בטח יותר טוב בשבילו מעוד מנה של הרואין (קלפטון היה מכור באותה תקופה). במבט של 40 שנה לאחור, מוצגת ההתייחסות של האריסון לפרשה הזו אז כהשלמה שנובעת מתוך הגישה הפילוסופית שלו, "בגלל שהוא ראה את התמונה הגדולה יותר" אומר עליו קלפטון "הוא היה מעל כל זה"...
ובהמשך ישיר לפרידה מפטי, עם או בלי קשר אליה, מוצגת בסרט "התקופה הרעה" של האריסון, שבדרך כלל זוכה להתייסות מינימלית, אם בכלל, בביוגרפיות שלו. מתברר שהיו לו אי שם בסביבות 1973-1976 שנים קשות מאד של נפילה לסמים קשים ואי יכולת למצוא את עצמו מבחינה אמנותית. המשבר התבטא במידה מסויימת ביצירתו באותה תקופה, ובעיקר בהופעותיו החיות שהיו מאד לא מפוקסות ונקטלו באכזריות על ידי המבקרים. אם להסתמך על קטע הופעה קצר ששילב סקורסזה, כנראה שדי בצדק.
בראיון עימו (ב"ניוזוויק") סקורסזה משווה בין התקופה הרעה של האריסון ובין זו שלו עצמו (אחרי הסרט "השור הזועם") ואומר שהדרך של האריסון לצאת מתוך המשברים בחייו הייתה אחת הסיבות שלו (של סקורסזה) ליצור את הסרט. הבמאי, שבין עבודותיו בתחום המוסיקה היו "הוואלס האחרון" של "הלהקה" (ב1976) ובעיקר בעשר השנים האחרונות, סדרת הטלוויזיה על תולדות הבלוז, והסרטים על בוב דילן "אין כיוון הביתה" ועל "האבנים המתגלגלות", SHINE A LIGHT, אומר שבשלוש השנים בהם עבד יצירת הסרט, בשיתוף פעולה הדוק עם אוליביה האריסון, בת זוגו של ג'ורג' מאז אמצע שנות השבעים שהיתה אחראית על ההפקה, הוא חיפש לא רק את הסיפורים הקטנים והתמונות האינטימיות מחייו של האריסון אלא בעיקר את התובנות הגדולות. אם יש אחת מרכזית כזו, הנשארת בזיכרון אחרי שלוש השעות עמוסות האינפורמציה של הסרט, הרי היא שג'ורג' האריסון היה אדם רוחני באמת. הוא לא רק הבחור הצעיר מהביטלס שמצא משהו מיוחד ושונה מחבריו כדי להתלבט, אלא אדם שכל חייו לא הפסיק להטיל ספק, לבחון את עצמו ולנסות להשתפר. לא רק במוסיקה, חיפוש המשמעות הייתה בשבילו מוטיב מרכזי בחיים. לקראת סוף חייו, אליבא כל המרואיינים בסרט, ג'ורג' מצא את השלווה הפנימית. מחלת הסרטן שבה לקה, והפציעה הקשה על ידי מתנקש מטורף שפרץ לביתו, חיזקו את התייחסותו אל המוות כאל משהו שיש להתכונן אליו כל החיים תוך השלמה. "אני צריך להתכונן לוותר" הספיק האריסון לומר בסרט, "לגעת שהגיע הזמן ללכת". רינגו מספר בדמעות איך קצת לפני מותו, כשג'ורג' כבר לא היה מסוגל לקום מהמיטה, הוא הציע לרינגו להצטרף אליו לנסיעה לארה"ב לניתוח של בתו של רינגו. הוא היה חבר אמיתי. אוליביה מתארת את סוף חייו כרגעים של שלווה ואהבה, ואור גדול שמילא את החדר. אני מאמין לה.
"פופלקס" באלבום חדש? זוהי כנראה התגובה הראשונה בהאזנה לאלבום הבכורה של "אנטיביוטיקה", לפחות בקרב הקשישים (כמוני) שעוד זוכרים את שנות השמונים... ואצלי בכלל האסוציאציה תפשה משמעות מיסטית, עד כמה שהדבר נשמע לא-הגיוני, כשבשבוע שבו הגיע לרדיו השיר הראשון של "אנטיביוטיקה" קיבלתי במייל, לגמרי במקרה, שני שירים חדשים של "פופלקס" המקורית... עשרים וחמש שנה אחרי שאייל לינור, בני בלק, שחר בן-ברק ודובדיב הוציאו את האלבום "סיפורים לפני השינה" עם "קוראים לי איציק" ו"שיר עם פולני" הם כנראה מתכננים איזשהו קאמבקון קטן שעדיין מוקדם לדבר בו, אבל הוא בהחלט מייצג איזשהו געגוע לניו ווייב של שנות השמונים. מה שמחזיר אותנו ל"אנטיביוטיקה"...
יאמר מייד. "אנטיביוטיקה" היא בהחלט לא רק חיקוי. הם אמנם מזכירים בסאונד בחלק מהשירים את "פופלקס", וגם לעתים קצת את "נושאי המגבעת" (שהתחילה לפעול באותו זמן בדיוק) ובעיקר להקות בריטיות אפלות-צליל של הימים ההם... אבל מתוך האהבה שלהם לשנות השמונים, הם יוצרים משהו מאד עכשווי, מלא השפעות מימי "הפינגווין" אבל גם נורא רענן ועכשווי. הרבה יותר כבד ולא-פופי מאשר "פופלקס" למשל...
"אנטיביוטיקה" (איזה שם אייטיזי...) עושים את זה כבר שש שנים, יוצרים מוסיקה שמחוסר ברירה נקרא לה "מתייחסת לגל החדש של שנות השמונים". לא באנגלית כמו רבים מחבריהם בתחום בשנים האחרונות, אלא דווקא בעברית. ואת הפטנט של לעשות ניו ווייב בעברית הם למדו מלהקת "הקליק", עוד הרבה לפני "פופלקס" ו"נושאי המגבעת" ואפילו לפני הגלגולים המוקדמים של "משינה" ופורטיס-סחרוף. לכן, מרגש במיוחד שיתוף הפעולה שלהם בהופעות עם חברי "הקליק", שהם כשלעצמם חוזרים לבמה בשנה האחרונה בדרך לאלבום חדש.
גרעין הלהקה הם הזמר ונגן הבס דן פביאן בלוך (להבדיל מדניאל בלוך, אחיו של יוני בלוך ומתופף משובח בעצמו). דן גם כותב את רוב המילים ומלחין עם שותפו מתחילת הדרך, גיא רוזנבלט. ב2008 הם הקליטו כשלישיה עם המתופף טל גלעם EPבשם "לאור היום" ובו השירים , "בורג", "מונומילציה", "דליה בן שושן" ו"גינות ציבוריות". "מונומילציה" הושמע קצת בתכניות של שדרנים אלטרנטיביים כמו קוואמי וליאון פלדמן, ל"גינות ציבוריות" נוצר קליפ שהוקרן מאות פעמים בערוץ 24 (סתם... כמובן שלא...) אך את עיקר הבאז יצרה הלהקה בהופעות חיות, מ"אוזן בר" ו"תמונע" ועד אינדי נגב.
עטיפת התקליט: יצירתה של לוטם גינתון, שנקר
בשלוש השנים האחרונות הם עובדים על אלבום הבכורה, "להישמע להוראות השימוש". כשאל רוזנבלט ובלוך הצטרפו המתופף אורי זליג (בהופעות המתופף הוא ניר זילברמן) ומה שהיה בעל השפעה משמעותית על צליל הלהקה, הקלידנית נורית שטרנברג שהוסיפה את שטיחי הסינטיסייזרים האופייניות לגל החדש הישן והטוב... הם הקליטו בהפקתו של הגיטריסט דני אברג'יל (שניגן בעבר עם "טיפקס", "נערי רפול" ובעיקר עם "גיישה נו") עשרה שירים, כולל גרסאות חדשות לשלושה משירי האיפי ("גינות ציבריות" נשאר בחוץ) ועוד חומרים חדשים ומדליקים, ביניהם הסינגל הראשון שיצא לרדיו "סלנואיד".
אקסטטי, מכוון מסיבות, אורות
שורות שחול זורות
קוסמונאוט כושל שסופר את הזמן
עד שהחבל יתחיל לסחוט
בקטע פלסטי,
החלל משתנה לתוך חלום על הזיות
כמה סימפטי הרגע המוצהר של כוונות, שקריות
בכל מקום, כל היום
ערפל מרחף ברום
כל מקום, כך פתאום
העורב מרחף היום
בכל מקום...
סלנואיד
חי בוויד, סלנואיד
פנטסטי, פעימה של הלב קורעת עוד מהכאב
כמה אלסטי הרעד הפועם בתוככי אדם זאב
בכל מקום, כל היום
ערפל מרחף ברום
כל מקום, כך פתאום
העורב מרחף היום
כל מקום, כל היום
הכאב מתפוצץ פתאום
בכל מקום...
"סלנואיד", לחסוך לך את הגוגל, הוא דמות של חייזר תושב הירח בסרט המדע-בדיוני הראשון, "מסע אל הירח" משנת 1902. בין השיר הזה שפותח את האלבום, ובין השיר הסוגר, "דליה בן שושן", המתבסס על דמות בספר של שמעון אדף, נמצא עולמה של להקת "אנטיביוטיקה". וזה, כמו שכתבתי על "הקליק" בדיוק לפני שלושים שנה, מדליק.
נורא קשה ללהקה חדשה למצוא את מקומה ואף לבלוט בצונאמי החידושים שמציף אותנו. "אנטיביוטיקה" עומדים במשימה עם שירים טובים, מיוחדים ומרעננים ועם סאונד קצת פחות מחוספס מזה שהיה להם בתחילת הדרך, כשהסינטיסייזרים מעגלים את הסאונד והמוסיקה עצמה קליטה להפליא מבלי להשמע קיטשית. וכך, תוך שלוש שנות פעילות מאז איפי הבכורה, "אנטיביוטיקה" צוברת עוד ועוד קרדיט, בהופעות בפסטיבלים כמו "אינדי נגב" ו"הלם כרך", בהצדעה ל"סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, במחווה ל"אתניקס" ובשיתופי פעולה עם מוסיקאים בעלי שם בתחום, כמו קרני פוסטל, רם אוריון וכאמור אפילו "הקליק". הוראות שימוש: קחו אותם בכל יום במשך שבוע, ואז אם אפשר בהופעה, שם הם משכנעים במיוחד.
כבר כמה שבועות שאני מעדכן כאן, בלשונית למעלה שנושאת את השם "ארכיון מוסיקה היום 1999-2003"
שירים מתוך מאות ההופעות החיות שהתקיימו בתכנית בימים ההם.
אז עכשיו, אני מפנה תשומת לב לרשימה ההולכת וגדלה של הופעות. היא מסודרת לפי הא-ב ומאד קל למצוא.
בלינק, באייקאסט, ישנו פירוט מלא של השירים והמשתתפים.
אז הנה תכנית אחת מיוחדת, שמופיעה בשלמותה (כולל הדיבורים באולפן), והיא מיוחדת בשבילי לא רק בגלל המוסיקה המצויינת, כאלה היו באמת המון הופעות, אלא מפני שזו התכנית האחרונה של "מוסיקה היום" שהפיק דרור נחום
(החליף אותו תומר רן, המכונה תומרן)
הוא בן 67 והוא לא מפסיק. ממשיך בשלו ולא מוותר. משחק בסדרות טלוויזיה ובסרטים, פעיל מרכזי ב"אשכולות", הארגון שדואג לשמירה על זכויותיהם של אמני ישראל, ולא חושש לתמוך בחברו חנן גולדבלט גם כשהתחושה היא שכל העולם סביבו חושב אחרת. ובעיקר הוא ממשיך להיות זמר מיוחד, שאינו כותב שירים בעצמו, אבל יוצר סגנון עצמאי בזכות טעמו המשובח.
בשנה שעברה, אחרי 45 שנות קריירה כזמר בהם הקפיד על הקלטת שירים מקוריים, הוציא אושיק לוי, לראשונה, אלבום של פרשנות אישית לשירים של אחרים. גרסות פרטיות וחשופות של זמר מבוגר, צרוב קול (מרוב סיגריות...) שנשמע מאד אמיתי ואישי ואינטימי כשהוא לוקח שירים של יוצרים צעירים (יחסית) והופך אותם לשלו. הוא חזר בו בעיקר לשנות התשעים עם "איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", "שלמונזה" של "משינה", "חור בלבנה" של "רוקפור", "שקט" של "נקמת הטרקטור", "סיכוי קלוש" של שרון הולצמן, "כל קיץ" של מיקה קרני, "עצוב בלעדייך" של אביב גפן ו"אל תפחד" של ריטה. לצידם הקליט לוי גרסה מחודשת לשיר "לישון לישון" מאלבומו הראשון, ושיר חדש לגמרי, "ילדה שלי" שכתבה בתו נועה לוי, והלחינו ארי גורלי וזיו ריינר, מפיק האלבום., "קול וחומר". זה היה כבר האלבום השלישי שלו בשנות האלפיים. אחרי שב2003 יצא אלבום שלו בהופעה עם מיטב להיטיו (בהשתתפות אביתר בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, קורין אלאל, לאה שבת, סי היימן, גבי שושן, רוני ונפתלי אלטר). שנתיים לאחר מכן הוציא אושיק אלבום של שירים חדשים בשם "אומר שירו בשקט" בהפקת אדם גורליצקי ובהשתתפות אביב גפן, יהודה פוליקר, דניאל סולומון, דידי שחר, אדם גורליצקי, נפתלי אלטר, מיקי גבריאלוב, קורין אלאל וקובי אוז. עכשיו, כשאינו חושש להחשב לנוסטלגיה בלבד הוא מוצא זמן לחזור אל העשור הראשון לפעילותו כסולן, ומוציא מחדש את שלושת אלבומיו הראשונים בצירוף אלבום אוסף שיצא בסוף שנות השבעים, והתקליטון הראשון שהוציא ב1970.
ההתחלה שלו כסולן באה אחרי כעשור בהם שר ב"להקת פיקוד מרכז", ב"רביעיית הטיילת" וב"שלישית התאומים". הוא היה גם שחקן תיאטרון וקולנוע, ונחשב לאחד הכוחות העולים בבידור הישראלי. נדמה לי שאיש לא ציפה למהפכה המוסיקלית שאושיק לוי הציע בשלושת אלבומיו הראשונים. אני חייב לפרט כדי לנמק...
ב1971 יצא אלבום הבכורה "קצת שקט!". האלבום נפתח ביריות והתפוצצויות, מתוכן בוקע לחן של אל קופר, איש "דם יזע ודמעות" האמריקנית, וטכסט של יהונתן גפן "אין מילים"...העיבוד, של שמוליק ארוך הוא מפתיע , מין פופ-רוק ישראלי מקורי שנשמע הכי מעודכן-צליל שאפשר. משהו שאולי רק אריק איינשטיין בעבודה עם "הצ'רצ'ילים" התקרב אליו באותה תקופה. האלבום הזה עמוס בשמות החמים של התקופה ברוק הבראשיתי של הימים ההם. להקת הג'אז-רוק "זיעה קרה" (שמוליק ארוך בגיטרה ובס, אלונה טוראל בקלידים, אהרל'ה קמינסקי בתופים, ממלו גייטנופולוס בכלי נשיפה וקרלוס אלברטו בכלי הקשה) ליוו, בעיבודים של שמוליק ארוך את רוב שירי האלבום: "אם אלוהים היה רוצה" שכתב והלחין שלום חנוך, "לישון לישון" ששלום חנוך הלחין למילים של מאיר אריאל, "הרץ למרחקים ארוכים" של יעקברוטבליט שהלחינה אלונה טוראל, "לא יודעים" של אסי דיין שהלחין דויד קריבושי ו"קצת שקט" שכתב יוסי בכר והלחין קובי אשרת. "הצ'רצ'ילים" כלהקת ליווי (רוב הקסלי וחיים רומנו בגיטרות, מיקי גבריאלוב בבס ועמי טרייבטש בתופים) ומיוחד רוב הקסלי כמעבד היו אחראים על "כץ" ו"שיהיה לך טוב" שכתב יהונתן גפן והלחין הקסלי ו"שתי אחיות" של איציק מאנגר בתרגום יורם טהרלב, שהלחין צביקה פיק.
לאלה צורפו "דג הצלופח" של יורם טהרלב שהלחין ועיבד מתי כספי שגם ניגן בכל הכלים, ושיר הסולו הראשון של אושיק לוי "חוזה לך ברח" של יעקב רוטבליט ושלום חנוך בעיבוד אלכס ווייס. את העטיפה, עם צילום שצילם דני בינסטד, עיצב דויד טרטקובר. אלבום מושלם שנשמע רענן ומפתיע גם 40 שנה אחרי.
אלבומו השני "אושיק לוי" שיצא בראשית 1975 כלל להקת ליווי בשם "או שכן או שלא", צוות נגנים גדול ושלושה מובילים מוסיקליים.קובי אשרת הלחין ועיבד את "הייתי גבר" של דויד אבידן שנחשב אז שערורייתי, וביחד עם קובי רכט את "שיר ערש גנוב" של יהונתן גפן. מתי כספי הלחין ועיבד את אחד המאסטרפיסים הגדולים של שנות השבעים (ושל הזמר העברי בכלל): "זה מכבר" של לאה גולדברג. כספי גם עיבד את "אגדת דשא" של מאיר אריאל ושלום חנוך, "יש לי שיר" של ואן מוריסון עם מילים של אהוד מנור והלחין גם שיר-ג'ינגל משעשע בשם "רגליים" שכתב חיים חפר.
תגלית התקליט היה המלחין נפתלי אלטר שהלחין את "יונתן סע הביתה" ו"ישמעאל" (למילים של יהונתן גפן), "לא הכרתי אותך" (תרצה אתר ) ושבע וחצי דקות של "ניגון עתיק" (של נתן אלתרמן). במיוחד השיר האחרון, שהפך עם החזרה בשירה נוסח "היי ג'וד" של הביטלס, עם הגיטרה של חיים רומנו והמוג סינטיסייזר של נפתלי אלטר לבלוז-רוק רב עוצמה שלא נשמעו כמוהו אצלנו.
ב1976 הוציאו לוי ואלטר תקליט משותף בשם "איפה טעינו" שהמשיך את הקו הרוקי של התקליט הקודם. אלטר הלחין לתקליט פתיחה וסיום אינסטרומנטליים שהקנו לו תחושת קונספט וכן את כל השירים, ביניהם "איפה טעינו" (למילים של זאב טנא), "זכרון יעקב" (נפתלי אלטר), "הבכי" (נתן אלתרמן), "עד הבוקר" (יעקב גלעד, נפתלי אלטר ואושיק לוי) והפתעת האלבום בדיעבד: "תור א.ב.ג." של מאיר אריאל, שהוא בעצם גרסה מוקדמת בשנתיים לשירו של מאיר אריאל "טרמינל".
ב1978 שר אושיק לוי בפסטיבל הילדים להיט גדול בשם "טוליק" שהלחין נפתלי אלטר למילים של רמה סמסונוב, והקליט עוד שירים של נפתלי אלטר, "שיר עם סימנים" ו"טוב לחיות בעד ארצנו", ומאז הקריירה שלו הוקדשה בעיקר לבידור ולטלוויזיה, אם כי הוא אף פעם לא הפסיק לשיר.
ב1985 יצא אלבומו "לילות שרב", ב1990 "בקצה ילדות", ב1995 "לפעמים לא בכוונה" ועוד שלושה אלבומים בשנות ה2000.
הנה אושיק לוי בספשל "זה מכבר" שערכתי בגלי צה"ל ב13.10.2011
בפעם הראשונה בה שמעתי את "אומללה" הייתי בטוח שמדובר באיזושהיא מתיחה או אולי בטעות בזיהוי מצדי. זה קרה לפני שנתיים במועדון "בארבי" בתל אביב, במסגרת תחרות להקות צעירות בשם GBOB (ראשי תיבות של THE GLOBAL BATTLE OF BANDS, קרב הלהקות העולמי) ובין כל הלהקות הבאמת טובות ומעניינות שעלו לבמה, חלקן הגדול מעדת ההאבי-מטאל, בלטה הלהקה הזו, עם השם הדו לשוני המדליק, והפגינה רמת ביצוע אחר, שילוב של מקצוענות ומקוריות שלא פוגשים הרבה בתחרויות מהסוג הזה. חשבתי שאולי איזה מפיק מנסה לבדוק את עירנות השופטים ושולח להתמודדות להקה שכבר הוכיחה את עצמה... אז זהו, שלא. "אומללה", שקמה רק חודשים אחדים לפני התחרות, גברה על 15 הלהקות שעלו לגמר מתוך 200 הרכבים שהתחרו ברחבי הארץ ונבחרה להתמודד בלונדון בגמר של הGBOB, עם להקות מכל העולם, על פרס בשווי 100 אלף דולר ויחסי ציבור עולמיים לשנה. אז אמנם בלונדון הם לא הצליחו לזכות בפרס המיוחל, אבל הגיעו למקום החמישי המכובד (מתוך 60 להקות מרחבי העולם)... בהחלט הישג יוצא דופן ללהקה שכמעט לא הופיעה על במה קודם לכן.
הם חמישה חברים מירושלים בשנות העשרים שלהם. ג'וזף ליימון הזמר, כותב המילים וחלק גדול מהלחנים. אוראל תמוז הגיטריסט, יובל גורן נגן הבס, זוהרה נידם בקלידים ושירה ועומרי בלאו המתופף. בדרך לאלבום זוהרה פרשה ובמקומה מנגן בקלידים ניר יצקן שגם היה אחראי לחלק מעיבודי כלי הנשיפה והמיתרים. חברי הלהקה, חלקם בוגרי האקדמיה למוסיקה בירושלים ובעלי רקע של לימוד מוסיקה קלאסית, שכחו, לדבריהם, כל מה שלמדו והיו שותפים ברמה זו או אחרת בהלחנת השירים, בעיבודים ובהפקה המוסיקלית שעליה היה אחראי רן ניר, נגן הבס של "המוג'וז" (לשעבר להקתו של אסף אבידן).על הפוסט פרודקשן והמיקסים היה אחראי עוד מוסיקאי מאד מעודכן בסאונד של ימינו, רן שם טוב (מנהיג "איזבו"). באוקטובר 2010 החלו החברים להקליט את המוסיקה שלהם. במרץ 2011 יצא ללהקה סינגל ראשוןPLEASE שהפך להיט גלגל"צי ולווה בקליפ שביים עמרי בראל. חודשיים אחרי יצא הסינגל MY PDF FILES, גם הוא עם קליפ ששילב אנימציה וצילומי להקה, ובאוגוסט האלבום המלא, בהוצאה עצמאית של מנהלם יונתן ליפיץ.
העטיפה המוסיקלית שלהם מאד עכשווית, עם חיבורים ל"וומפייר וויקאנד", "או קיי גו" או "טי וי און דה רדיו" וטכסטים משונים, חלקם נונסנס, שעוסקים בעולם המעודכן טכנולוגית והניכור או חוסר האונים שחש האדם האנלוגי הלכוד בתוך הקידמה., כמו שאומר להיטם הגדול, והשיר שדחף אותם אל התחרות בחו"ל how do you convert PDF to JPG"".
איך הופכים פי.די.אף לג'יי. פג?
אני לא יודע
איך הופכים פידיאף לג'יי פג?
אני לא יודע
העולם שלי הוא מסמך
אני יכול להכניס אותו על דיסק-און-קי
זה המפתח שלי לעולם
זה המפתח שלי לעולם
מצלמה דיגיטלית מצלמת את העצב שלי
באיזה פורמט אשתמש כדי למצוא אושר?
מאבד את איכות התמונה שלי
מה הייתי עושה בלי האינטרנט?
וכך, כמו בשיר הזה, רוב השירים של "אומללה" מורכבים ממשפטים קטועים, אסאמאסיים, כמעט רובוטיים. והם יכולים אולי לטעון שהטכסטים שלהם הם "שטויות" (כך הם עשו בכל מיני ראיונות) ולומר שהמילים רק משמשות את המוסיקה, אבל אני מזהה את הכאב שבתוך ההומור הנונסנסי ובתוך המוסיקה הכיפית והקופצנית. "אומללה" זה לא רק שם שמתנגן יפה, כאילו בצרפתית, זה גם משהו עצוב לגמרי ישראלי. ובמיוחד המוסיקה. מתחת למעטת ההפקה החדשנית אני שומע צלילים שמזכירים לי ימים אחרים, ויפים, בתולדות הפופ-רוק. קצת ניו וויב מסוף האייטיז-תחילת הניינטיז ובעיקר את המוסיקה הקרקסית והשאפתנית של שנות השבעים, מהגלאם רוק ועד הפרוג, מ"ספרקס" ועד "רוקסי מיוזיק", מדויד בואי ועד "ג'נסיס". לא שהם מחקים את הלהקות ההן, לא שהם דומים להן, אבל משהו בתחושת החופש שהייתה אז, של מותר לעשות מה שמתחשק, של אי הצורך ללכת בתלם כדי ליצור להיט פופ, קיים מאד חזק באלבום הבכורה שלהם "STAND GO SHOW SHOUT".
והם מדליקים במיוחד על הבמה עם כל האנרגיה והטירוף ושמחת החיים העצובה. ב17.10.2011 תהיה לך הזדמנות לבדוק את זה במסגרת הופעות של להקות שונות ("השובבים", "מונטי פיורי") בפסטיבל "בציר חדש" ביבנה, והנה עוד כמה הופעות קרובות שלהם: יום ג', 18.10.2011 בפסטיבל "אפ טאון" בבץ ים יום ה', 20.10.2011 ביאנלה, הרצליה שבת, 22.10.2011 מועדון "בארבי" תל אביב יום ב', 24.10.2011 פסטיבל בשקל, קריית שמונה שבת, 29.10.2011 אינדינגב
והנה הם בהופעה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 16.10.2011
