הגיטרה ממשיכה לייבב
בחודש הבא ימלאו עשר שנים למותו של ג'ורג' האריסון. חבר הביטלס האהוב ביותר (עלי ועל כל מי שאני מכיר...). הוא היה הביטל הכי נחמד, הכי נוגע ללב. כמובן שאנחנו לא יודעים עליו שום דבר באמת ואנחנו מתבססים על תדמיות שהתקשורת והיחצנים ואינטרסנטים שונים מוכרים לנו... ובכל זאת, אי אפשר לסכם אחרת את ג'ורג' האריסון. הוא היה הכי נחמד, עם החיוך הכי מקסים. הוא נראה אדם טוב, חם, צנוע וישר. וחוץ מזה, כל זה לא היה מעניין אם לא היו לו שירים נהדרים ומרגשים והוא ידע לגרום לגיטרה שלו לנגן צלילים נפלאים... את להיטיו הגדולים כתב בסוף שנות העשרים שלו, לפני יותר מארבעים שנה... "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", "משהו", "הנה באה השמש", "כל הדברים בני חלוף", "האין זה חבל", "תן לי אהבה תן לי שלום בעולם". השירים לא רק שורדים, אלא מרגשים גם כיום, אבל עד סוף חייו הייתה להאריסון השפעה לא רק כמי שכתב-שירים-יפים בסוף ימי הביטלס אלא כיוצר מיוחד ועצמאי שאינו מפסיק לחפש ולהביט בחיים בדרך פילוסופית.
היה לו קול מתוק-חמוץ, כאילו על סף בכי, והיו לו גיטרות ענוגות וחזקות. כשמת ממחלת הסרט בנובמבר 2001 היה בן 58 אך נותר בזיכרון כבחור הצעיר והביישן, האח הקטן והמוכשר של ג'ון לנון ופול מקרטני, שלא יצר כמות יצירות מופת כמוהם, ואולי לא שינה את העולם כמותם, אבל הצליח לרגש בנגינת הגיטרה המדהימה שלו, בפתיחות שלו למוסיקה שונה (שהשפיע מאד על חדירת תרבות המזרח לפופ המערבי) וגם, כשג'ון ופול הרשו לו, בשילוב שירים נפלאים באלבומי "הביטלס", חלקם לא פחות טובים מהכי טובים שהם כתבו. SOMETHING למשל, אולי שיר האהבה הגדול ביותר של הלהקה.
את השנים האחרונות לחייו הקדיש האריסון למשפחתו, לתחביביו הלא-מוסיקליים ובראשם לאהבתו לגינון. הוא היה עובד בגינה שלו ימים שלמים, עוסק שעות במדיטציה, וכמעט לא נראה בציבור, אולי גם בכך תרם לתחושה שהוא נשאר טהור ונקי ותמים.
בשבוע שעבר יצאו לאור בארה"ב סרט וספר שנקראים כשם שיר של האריסון, "חיים בעולם החומרני" (LIVING IN THE MATERIAL WORLD). הביוגרפיה הרשמית של האריסון, בבימויו של מרטין סקורסזה ובהפקת אלמנתו של האריסון, אוליביה.
הסרט עמוס הפרטים ייחדש כנראה גם לביטלמנייקים שרופים. פחות בעובדות עצמן, ובעיקר בכניסה לתוך עולמו הרוחני של האריסון כפי שהתבטאה בחייו. החיפוש הבלתי נלאה אחרי המשמעות, והגישה המשלימה, הזן-בודהיסטית, לכל מה שקורה לו. אפילו כשפול מקרטני אומר לו לא לנגן, אפילו כשאריק קלפטון לוקח לו את אשתו, אפילו כשמטורף פוצע אותו קשה בניסיון לרצוח אותו בסוף חייו... הוא נשאר שלו, שקול, לא מריר. לא כמו "ילד שלי מוצלח" שאינו מבין מה קורה לו, אלא כפילוסוף שמנסה לראות את התמונה היותר גדולה ולא מנסה לשנות את הבלתי ניתן לשינוי. ניסיון ההתנקשות בחייו, למשל, בתקופה בה התגלה בגופו סרטן ריאות, גרמו לו להבין שהגיע הזמן להתכונן למשימה של חייו: ההכנות למותו.
הקרנת שלוש שעות הסרט, ששודר בשני חלקים ברשת HBO, והוצאת הספר האלבומי המהודר שמלווה אותו, פותחים שורת אירועים והפקות לציון עשור למותו של האריסון, ומין הסתם גם הוצאות מחודשות של יצירתו.
הנה תכנית ספשל על ג'ורג' האריסון ב1970
שודרה בגלי צה"ל 9.7.2010
ג'ורג' האריסון נולד ב1943 ובגיל 14 פגש את לנון ומקרטני, הראשון היה גדול ממנו בשלוש שנים, השני בשנה. בגיל 14 זהו פער גילים מאד משמעותי ובמשך כל ימי הביטלס, עד התפרקות הלהקה ב1970, החברים התייחסו אליו כאל האח הקטן, אמנם וירטואוז הגיטרה שהם רק חלמו להיות, אך הכותב-מלחין שיש לו עוד מה ללמוד.. בתחילת הדרך ג'ורג' היה שלם לגמרי עם התפקיד הזה, ואף לקח ברצינות את תפקיד המתווך והמאזן בין ג'ון ופול, אך לקראת סוף ימי הלהקה הוא כבר לא היה מרוצה. הוא רצה לבטא את עצמו כיוצר וחשב שיש לו מקום להעמיק בחיפוש המשמעות לחייו גם מחוץ ללהקה. הוא לא הצטער על התפרקות הביטלס.
בשמונה שנות פעילותם המוקלטת הביטלס הקליטו 22 משיריו, 3 קטעים אינסטרומנטלי ים בהם השתתף בכתיבה ועוד 4 שירים לא שלו בהם היה סולן. עוד בטרם התפרקה הלהקה, הוא היה הראשון בה שהוציא אלבומי סולו, אחד של מוסיקה הודית ואחד של מוסיקה אלקטרונית שבהחלט הקדימו את זמנם.
ב1970 הוא הוציא את המאסטרפיס הגדול שלו, אלבום המופת המשולש "כל הדברים בני חלוף" שבו פרק את כל מה שהצטבר בו בשנים האחרונות לביטלס, והפתיע את שותפיו כשהיה לרגע לביטלס המצליח מכולם.
מאז הוציא הריסון עוד 11 אלבומי סולו, עמד מאחורי הפקת אלבום כפול של קונצרט הצדקה הראשון בעולם הרוק, "הקונצרט למען בנגלה דש", ידע תקופות של שפל אישי ואמנותי אך יצא מהם בשלום, חזר לפעילות בריא ושלם וגם היה חבר בלהקת הצמרת הגדולה מכולם, "הטרוולינג ווילבוריז" (בוב דילן, טום פטי, ג'ף לין ורוי אורביסון). הוא היה שותף כנגן אורח ו/או מפיק ביותר מ100 אלבומים נוספים ובמקביל ניהל קריירה של הפקות קולנועיות, בעיקר של סרטי חבורת "מונטי פייטון".
פעמיים בקריירה העצמאית שלו זכה הריסון להצלחה מסחרית. התקופה הראשונה הייתה בתחילת שנות השבעים, כשהיה חתום בחברת התקליטים APPLE של הביטלס.
התקופה השנייה הייתה בסוף שנות השמונים, כשהוציא אלבומים בחברת תקליטים עצמאית שהקים, DARK HORSE. יצאו לו שלושה אוספים של "מיטב הלהיטים". הראשון בשנת 1976 (שחציו שירים מימי "הביטלס"), השני בשנת 1989, "המיטב של סוס שחור" והשלישי שסיכם ימי "סוס שחור" (1976-1992) שיצא רק לאחר מותו.
האלבום "הרגיל" האחרון שהוציא הריסון היה "ענן תשע" בשנת 1987. מאז ועד מותו הוא השתתף בשני אלבומי ה"טראוולינג ווילבוריז", הופיע עם אריק קלפטון (הופעה שהונצחה באלבום כפול "חי ביפן"), חשף שירים גנוזים שלו בתקליטי "האנתולוגיה" של הביטלס, עבד על הוצאות מחודשות של אלבומיו הראשונים אחרי הביטלס והחל מקליט שירים לאלבום חדש, "BRAINWASHED" שהושלם לאחר מותו.
השיר "החדש" האחרון שלו, היה בעצם חידוש לאחד משיריו הטובים ביותר. "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה" זכה לחיים חדשים בפסקול "LOVE" של תיאטרון המחול "קרקס השמש" שיצא ב2005. ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, לקח סקיצה ביתית של הריסון לשירו "WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS" והפך אותה בעיבוד תזמורתי גדול, לעוד אחד מהרגעים הקסומים של ג'ורג' הריסון בשיאו.
קצת על הסרט
בדרך כלל, בכל תיאורי הביטלס משנות הששים והלאה, נהוג היה לתאר את ג'ורג' האריסון כ"THE QUIET ONE", "הבחור השקט". כזה שאין לו הרבה מה לומר או אולי זה שמתבייש להתבטא בצילם של ג'ון לנון ופול מקרטני. בסרט החדש מתגלה גם ג'ורג' שונה לגמרי. הוא אמנם שקט ומאד COOL, אבל חלקו בתוך הלהקה וביחסים בין חבריה מאד מרכזי. הוא המאזן בין פול וג'ון, המתווך ביניהם, ולמרות גילו הצעיר, הוא לעתים המבוגר האחראי. השתיקה שלו לא נובעת מחולשה או מכך שאין לו מה לומר אלא מתוך עוצמה, מתוך הבנה שהתחילה בשלב מאד מוקדם, שהחיים המעשיים והחומריים הם רק חלק מתוך התמונה היותר שלמה. החצי הראשון של הסרט מדבר על דרכו של האריסון לעצמאות בימי הביטלס. הנער הצעיר בחבורה (לנון היה לועג לו בתחילת הדרך על כך שהוא כל כך רזה וקטן), הבחור שבא מבית דל ומצא את השחרור שלו במוסיקה, נאבק בעשר השנים של הביטלס על ההכרה ביצירתיות שלו. את זה שהוא היה גיטריסט נהדר, כבר מההתחלה, כולם ידעו. את זה שיש לו גם מה לומר, למדו במשך הזמן. הוא כנראה לא היה יכול ליצור את כל השפע שיצר אחרי הלהקה אם לא היה גדל כילד הקטן בתוך משפחת הביטלס.
בסרט נטען שבשלב שבו הביטלס התפרקו, ב1970, היו להאריסון מאות שירים שלא מצאו את דרכם ללהקה (לדעתי היו "רק" עשרות כאלה) וג'ורג' שהיה הראשון מבין חברי הלהקה שהוציא אלבומי סולו עוד לפני שהתפרקה, פרח באלבום הראשון שלו אחרי הלהקה, בסט של שלושה תקליטים בשם "כל הדברים בני חלוף" והפך לרגע לביטל המצליח ביותר (יותר מפול מקרטני וג'ון לנון באותה שנה).
העובדה שמבחינה יצירתית הוא לא היה פרנטר-שותף-מתחרה ללנון ומקרטני, כפי שהשניים היו זה לזה, איפשרו להאריסון לחפש את עצמו גם בתחומים אחרים. המוסיקה הייתה אהבתו הראשונה, אבל הוא עשה מדיטציה, ניגן עם מוסיקאים הודים, גינן, טייל, אהב מרוצי מכוניות, הפיק סרטים... ובעיקר נע כל חייו בין "החיים בעולם החומרני" ובחיפוש המשמעות בעולם הרוחני.
"פרשת פטי" היא אחת המרתקות בקריירה של ג'ורג' האריסון, ולמרות אופייה הרכילותי היא מלמדת הרבה על אישיותו. פטי בוייד, דוגמנית יפהפייה שפגש בימי צילומי "לילה של יום מפרך" של הביטלס הייתה אהובתו ואשתו וההשראה לכמה משירי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים, ובראשם "SOMETHING". בערך בזמן שהשיר הזה נכתב (1969) התהדק הקשר בין ג'ורג' ובין מי שנחשב גדול גיטריסטי הבלוז-רוק הבריטים, אריק קלפטון. שנה קודם לכן, ג'ורג' הזמין את אריק לנגן את הסולו בשיר "כשהגיטרה שלי מייבבת בעדנה", הם הפכו לחברים קרובים ובילו שעות רבות ביחד. במקביל, קלפטון התאהב באשתו הבלתי-ניתנת-להשגה של חברו הטוב, התחיל ביניהם רומן חשאי וקלפטון כתב לכבודה כמה שירי אהבה וכמיהה קורעי לב, ובראשם "ליילה" שהוביל אלבום כפול שהוקדש לה. כשיצא האלבום של קלפטון הסתיימה כבר תקופת החשאיות, הרומן בין השניים היה גלוי, ופטי עזבה את ג'ורג' והפכה להיות בת זוגו של קלפטון, ומה שמפתיע במיוחד הוא ששני הגברים המשיכו להיות החברים הכי טובים עד סוף ימיו של ג'ורג'. אמנם מסגרת הסיפור הזה הייתה ידועה כבר מזמן, אבל החידוש סרט הוא בדרך שהסיפור הזה מסופר, ובכל הפרטים הקטנים שמספקים גיבורי המשולש. פטי, למשל, שאומרת שקלפטון פשוט לא הותיר לה ברירה כשהשמיעה לה את "ליילה". קלפטון, שאומר שהוא בכלל התייעץ עם האריסון וקיבל ממנו אור ירוק להמשיך את היחסים עם פטי, וג'ורג' עצמו, שמסכם את הפרשה (בצילום בראיון ב1973) ואומר: אני אוהב את קלפטון, ואני מקווה שהוא נהנה... זה בטח יותר טוב בשבילו מעוד מנה של הרואין (קלפטון היה מכור באותה תקופה). במבט של 40 שנה לאחור, מוצגת ההתייחסות של האריסון לפרשה הזו אז כהשלמה שנובעת מתוך הגישה הפילוסופית שלו, "בגלל שהוא ראה את התמונה הגדולה יותר" אומר עליו קלפטון "הוא היה מעל כל זה"...
ובהמשך ישיר לפרידה מפטי, עם או בלי קשר אליה, מוצגת בסרט "התקופה הרעה" של האריסון, שבדרך כלל זוכה להתייסות מינימלית, אם בכלל, בביוגרפיות שלו. מתברר שהיו לו אי שם בסביבות 1973-1976 שנים קשות מאד של נפילה לסמים קשים ואי יכולת למצוא את עצמו מבחינה אמנותית. המשבר התבטא במידה מסויימת ביצירתו באותה תקופה, ובעיקר בהופעותיו החיות שהיו מאד לא מפוקסות ונקטלו באכזריות על ידי המבקרים. אם להסתמך על קטע הופעה קצר ששילב סקורסזה, כנראה שדי בצדק.
כיף לפתוח את השבוע עם הכתבה שלך, קוטנר :)
השבמחקוכן. הוא אכן החיפושית האהובה ביותר, ולא בכדי.