TINY FINGERS

תן לאצבעות ללכת

לצידה, שלא לומר בצילה, של המוזיקה הפופולרית בישראל, מכל הצבעים והסוגים ובכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, ישנה בשנים האחרונות תופעה מרתקת שפחות נחשפת בתקשורת: פריחה חסרת תקדים במוזיקה האלטרנטיבית בישראל. הצפה של יצירתיות שמתבטאת בכל מיני רמות של פעילות.

תשומת לב רבה יחסית ניתנת לפסטיבלי אלטרנטיב שונים, ובראשם פסטיבל "אינדי נגב" שהתקיים השנה בפעם החמישית. הפסטיבל הזה, רחוק מאד מהמרכז פיזית וקונספטואלית, הוא הוכחה לכך שיש קהל למוזיקה שונה, ושבעזרת סבלנות ועיקשות אפשר להגיע אליו ולהפוך אירוע מצומצם-יחסית לפסטיבל של ממש עם אלפי משתתפים. ולא רק בפסטיבלים חד שנתיים פורחת המוזיקה השונה. אלא בפעילות שוטפת וכמעט יומיומית בהופעות במועדונים קטנים, בהקלטות של עשרות (!) אמנים סולנים ולהקות וגם בתכניות רדיו מעטות, ולא רק "הקצה"-כמעט-ז"ל שמתעסקות במוסיקה הזו בקביעות.

כמובן שלא מדובר בצד של התקשורת רב הרייטינג אלא בעיקר בתחנות אלטרנטיביות כשלעצמן, כמו "קול הקמפוס", אבל זה חלק מהעניין. המוסיקה הזו אינה "מיינסטרים" ולא שואפת להגיע לכולם, במיוחד כשחלק גדול ממנה נעשה באנגלית ולעתים לא קל לעיכול בקריטריונים של הפופ הקיים. ובכל זאת, למרות שוליותה, המוסיקה האלטרנטיבית תמיד משפיעה גם על המרכז והפריחה שלה, בסופו של דבר, טובה  למוסיקה הישראלית "הרגילה" ווטאבר איט איז. 

אור לישראלים

על רקע זה מרגשת העובדה שהשבוע קורה בתחום האינדי הישראלי משהו באמת מיוחד ויוצא דופן: להקה אחת, TINY FINGERS שמה, מוציאה בבת אחת שני אלבומים שונים, ושניהם מצויינים. בתקופה בה נראה כאילו האפשרויות ליצור משהו שאינו מסחרי ברוחו הולכות מצטמצמות, יש פתאום תקווה.

"טייני פינגרז" הוקמה לפני שלוש שנים על ידי הגיטריסט אורן בן דוד, נגן הבס בועז בנטור והמתופף טל כהן. אז, תחת השם MASSIVE FINGERS הם היו פאוור-רוק אינסטרומנטלי כבד עם נגיעות פסיכדליות ואלקטרוניות שהופיע ברחבי הארץ ומשכו תשומת לב בצליל המיוחד שלהם.

בתחילת 2011 נוספו להרכב שני חברים חדשים שהרחיבו את הצליל והפכו אותו מעט יותר נגיש: נגן הקלידים והמוג סינטיסייזר נימרוד בר והזמרת דניאלה ססיליה תורג'מן. וכך השנה, כשברפרטואר שלהם גם שירים-עם-מילים (באנגלית) וקול נשי עוצמתי, "טייני פינגרז" הפכו להיות אחד השמות החמים בסצנת האינדי הישראלי החדש, ובלטו במופעים מפוצצי אנרגיה ב"פסטיבל יערות מנשה"  וב"אינדי נגב".

גיא חג'ג', מהאתר החשוב ביותר למוזיקת אינדי בארץ, "עונג שבת", כתב עליהם:

"אני  משתדל להגיע לכל הופעה של Tiny Fingers  שאני רק יכול. בכל פעם שראיתי אותם הם קפצו מדרגה נוספת מעלה: נגינה מדויקת יותר,  יותר כוח,  קטעים יותר מורכבים ומרוכזים...  הפינגרז עושים משהו שהוא לא רק מפיל ומעיף (כלומר משפיע עליך פיזית), הוא גם ייחודי. נכון, הוא שואב השפעה מפה ומשם, אבל הפינגרז לא באמת "נשמעים כמו". הם נשמעים כמו הפינגרז".

 

במקביל להופעות הקליטה הלהקה את שני אלבומיה. הראשון  MASSIVE FINGERS SPACETRIP,  הוקלט באולפני "אנובה" בתל אביב (ואם כבר מדברים על אינדי, הרי ש"אנובה" כחברת תקליטים היא אחת מנושאות הדגל בתחום), כשהלהקה מנגנת "חי" כלומר, כמו שהיא, ללא הכפלות או תוספות, כמו בהופעה חיה. חצי משמונת הקטעים באלבום אינסטרומנטליים, כנראה מימי טרום דניאלה ססיליה תורג'מן והוא מופץ על ידי "נענע דיסק" (ואם כבר מדברים על אינדי וגו').

האלבום השני FOREIGN TELEGRAMS הוקלט בהופעה חיה באולפן הרדיו "קול הקמפוס FM 106" (של בית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למנהל) במסגרת התכנית "אור לגויים" של אורלי יעקובי. הרעיון היה ליצור אלבום ספונטני וחי שהקטעים בו נוצרים תוך כדי ההקלטה, שהוביל אורי "מיקסמונסטר" וורטהיים ("התפוחים", "רדיוטריפ" והפקת הרבה מוסיקת אינדי משובחת). חברי הלהקה החליפו כלים ותפקידים במהלך ההקלטה שנמשכה יום אחד בלבד, ויצרו משהו מעניין ויותר קליל, שמציג צד שונה במוסיקת הלהקה. פחות רוק-כבד ויותר אלקטרוני. קטע הסיום באלבום נפתח בהקלטה מהמשיבון של אורן בן דוד: אירנה מהמועצה האיזורית מגידו מזכירה לו ששכח לשלוח חשבונית על ההופעה בפסטיבל יערות מנשה. הם כנראה באמת עושים את זה בעיקר בשביל הכיף, למען ההנאה מהמוסיקה ולא בשביל הביזנס... וכך, האלבום שמודפס במספר מוגבל של עותקים פיזיים, מוצע להורדה חינמית באתר הרדיו www.106fm.co.il.

השקת האלבום (שהוא כבר השני שיוצא מתוך תכניות "אור לגויים" של אורלי יעקובי) תתקיים במסיבת יום ההולדת השנתית של "קול הקמפוס" שתיערך ב-2.12 במועדון "הבלוק" בתל אביב.

גלעד כהנא ונינט THE WALKING MAN בהופעה

במוצ"ש 26.11.2011 במועדון "זאפה" תל אביב

יופיעו גלעד כהנא ונינט טייב 

"THE WALKING MAN" 

בהשקת האלבום החדש

 BAD LOVE

לקראת ההופעה הגיעו החברים השבוע לאולפן גל"צ...

מוזיקה היום 20.11.2011

סאונד: דני אור ואסף סיטון

צילום: יעל אלין קוטנר

THE WALKING MAN

גלעד כהנא בשירה, נינט טייב בשירה וגיטרה, אסי בן סימון בגיטרה,

גיורא פוליטי בתופים, יונתן לויטל בבס ושירה, לוי בן ברוך בקלידים, מחשב ושירה

TO BE POPULAR

DARKNESS ILLUMINATES DARKNESS

MY GAME

BAD LOVE

SO MUCH MORE

LIFEGUARD

יונתן לויטל

אסי בן סימון

לוי בן ברוך

גיורא פוליטי

ככה זה נשמע:
 



וככה זה נראה בתמונות זזות... בYNET...
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4151312,00.html

QUEEN

נפתח במשהו אישי. לפני עשר שנים, במהלך שידור אקטואליה בגלי צה"ל בו הוקדשו כמה דקות לפרדי מרקיורי במלאת עשור למותו, הרשיתי לעצמי להביע איזושהי הסתייגות מתרומת "קווין" למוסיקה של ימינו... לא שאמרתי שמרקיורי הוא זמר רע, חס ושלום, וגם לא שהלהקה לא מוצלחת, אבל העזתי להטיל ספק בחשיבותה במבט של עשר שנים לאחור, יחסית ללהקות קלסיות שאינן כבר איתנו כמו "הביטלס" או "פינק פלויד" או "לד זפלין"... אמרתי, ולא ידעתי במה אני מסתבך... עשרות התגובות הנזעמות שהגיעו לתחנה (בימים שלפני הטוקבקים באינטרנט זה נחשב להמון)  התייחסו אלי כאל צורר מניאק שלא מבין כלום במוסיקה ושיש להיפטר ממנו במיידי... אמנם ידעתי לפני כן ש"קווין" היא להקה פופולרית בארץ, אבל המקרה הזה לימד אותי עד כמה המעריצים הפנאטיים שלה מתייחסים אליה ביראת קודש וכמה חסר טעם מבחינתי היה לערער על איכותה דווקא ביום השנה למנהיגה. עשר שנים אחרי, זו הזדמנות לבקש סליחה ממי שנפגע אז ועדיין זוכר היום... ולנסות ולהסביר למה התכוונתי.

במידה רבה ההסתייגות שלי מ"קווין" הייתה אכזבת אוהב. כששמעתי את שמה לראשונה, אי אז בסוף 1974 זו הייתה להקה לא מוכרת בארץ, שהוציאה שלושה אלבומים בבריטניה ולמרות שהיה לה להיט אחד שהושמע טיפה ברדיו הישראלי, "KILLER QUEEN", היא הייתה רחוקה ברוחה מלהקות הפופ המצליחות של התקופה. בבריטניה "קווין" נחשבה, ואני מצטט מאנציקלופדיית הרוק של הNME הבריטי "מפגש מרענן בין הריתם-אנד-בלוז הכבד של "לד זפלין" והגלאם-רוק של דיוויד בואי ו"רוקסי מיוזיק".

ואז, ב1975, ארבע שנים אחרי שקמה, הוציאה QUEEN את אלבומה הרביעי, "לילה באופרה" (כשם סרטם של האחים מארקס), יצירת מופת שחיזקה את התחושה שהלהקה שייכת יותר לאלטרנטיב-מחפש-הדרך מאשר לפופ המסחרי, ובכל זאת הצליחה לפרוץ אל הקהל הרחב. האלבום הזה היכה בהלם את המוסכמות במוסיקה הקלה בזכות השילוב המעולה בין כל הסגנונות שהיו בו, מגיטרות מטאל ועד קולות אופראיים, מפופ זוהר ועד רוק מתקדם, מאווירה של כבדות ובומבסטיות לצד קלילות והומור (סקרמוש סקרמוש), נגינה מדהימה ושירה חד פעמית. אלבום קונספט שיש להאזין לו כשלמות, אך כולל גם להיטים מרגשים כמו "אתה החבר הכי טוב שלי", "אהבת חיי" והגדול מכולם "רפסודיה בוהמית". שש דקות של יצירה רב שכבתית, עמוסת רעיונות, שהייתה שונה מכל מה שנשמע ברדיו עד אז. חמש שנים אחרי, בבחירת "קטע הרוק של העשור" השתלבה QUEEN בטבעיות בצמרת לצד "לד זפלין" (מקום ראשון עם "מדרגות לגן עדן"), "ג'נסיס", "פינק פלויד", "יס", "סגול כהה" ומייק אולדפילד.

וגם בסוף 1991, אחרי יותר חמש עשרה שנים של מהפכות מוסיקליות ושינויי אופנה בלתי פוסקים האלבום הנמכר ביותר בבריטניה היה "Queen - Greatest Hits 2" כשהשיר Bohemian Rhapsody שוב בראש מצעד התקליטונים. אמנם זה קרה חודש לאחר מותו של פרדי מרקיורי, ובכל זאת, זו היתה הוכחה לכך שהשיר הזה הפך להיות קלסיקה על זמנית.

ובחזרה לאמצע שנות השבעים. הצלחת "לילה באופרה" וההופעות שבאו בעקבות האלבום, הפכו את QUEEN לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות הרוק הבריטי, אך גם יצרו סטנדרט שאי אפשר לעמוד בו. הלהקה הוציאה עד מותו של מרקיורי ב1991 עוד עשרה אלבומים (שניים מהם בהופעה) והקליטה עשרות להיטים מצליחים, אבל, בהשוואה לחד פעמיות של "לילה באופרה" ושל פעילותם בשנות השבעים, אבד משהו מהקסם המקורי.

אחרי האלבום "ג'אז" ומסע ההופעות הענק שתועד באלבום הכפול LIVE KILLERS  (כולל  WE ARE THE CHAMPIONS וWE WILL ROCK YOU, LOVE OF MY LIFE) הלהקה, או מי שניהל אותה, התחילו לחשוב בראש אמריקני. כולל סאונד חדש, יותר קרוב לדיסקו או לFאנק, כולל קליפים, שחלקם הגדול פתטי, ובקיצור בהתלבטות בין נאמנות למהפכנות ובין חיפוש הלהיט הבא הם, לפחות בעיני, ויתרו יותר מדי פעמים.

זאת ועוד. באמריקה כמו באמריקה. במקום להקה עם סולן כריזמטי הם הפכו לפרדי מרקיורי, הפרובוקטור ההומו המוחצן והנגנים שאיתו.. הם אמנם המשיכו ליצור פה ושם שירי מופת ובהופעות הם היו ענקיים. אבל גם הגיעו, מידי פעם, לקיטש בלתי נסלח (שלא לדבר על מה שפרדי מרקיורי עשה עם זמרת האופרה מונסרט קבלייה). כמעריץ שלהם בתחילת הדרך, הרגשתי די נבגד. מבחינתי הם גמרו עוד עשר שנים לפני הסוף המאד עצוב של פרדי מרקיורי, בנובמבר 1991.

חלפו עשרים שנה, ושוב אפשר לשמוע את "קווין" כמו שהם, ללא הקשר לסביבה המוסיקלית בה פעלו. יש להם המון שירים טובים ופרדי מרקיורי, על כל הבומבסטיות המוגזמת שלו, היה חלק חשוב באמירה המוסיקלית. מבינים את זה במיוחד כששומעים את חבריו עושים את השירים עם זמרים אחרים, טובים ככל שיהיו. בלעדיו זה לא QUEEN.

פרדי מרקורי נולד בספטמבר 1946 בשם פארוק בולסרה בזנזיבר, למשפחה ממוצא פרסי. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו להודו. היה ספורטאי מצטיין, צייר ותלמיד נגינה בפסנתר עוד לפני שעבר בגיל 17 לבריטניה. הוא למד אמנות בקולג והצטרף ללהקות אחדות שאת האחרונה בהן, SMILE, הפכה מרקיורי ב1971 לQUEEN, כרמז, שהיה מאד לא מקובל באותן שנים האנגליה, לנטיותיו המיניות.

בעשר השנים הבאות מרקיורי, בעל הכאריזמה הבלתי נגמרת והיכולת הקולית המופלאה, הוביל את הלהקה לכיבוש העולם עם שמונה אלבומים מצליחים. ב1982 הוא החליט להוציא את QUEEN להפסקת פעילות קצרה, ובתשע השנים הבאות פעל בלהקה וכסולן מחוצה לה, בין השאר באלבומי הסולו MR BAD GUY (1985), ו"ברצלונה" (עם מונסרט קבלייה ב1987). QUEEN, במקביל, הוציאה באותן שנים ארבעה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעה. ב1988 הודיע מרקיורי על פרישה מהופעות מבלי לנמק מדוע. שלוש שנים לאחר מכן הודיע שחלה באיידס, ויומיים מאוחר יותר מת בביתו שבאנגליה.

בשנת 1992 יצא אוסף שירי סולו שלו THE GREAT PRETENDER וב1995 הוציאו חבריו ללהקה את האלבום MADE IN HEAVEN ובו שירים שכתב והקליט בשנות חייו האחרונות. אחרי מותו של מרקיורי הפכה דמותו, בעידוד חבריו ללהקה, סמל המאבק באיידס

שלמה גרוניך ואפרת גוש בהופעה

שלמה גרוניך ממשיך בסיכומי הקריירה שלו וחוזר בהופעה לשניים מאלבומיו הקלסיים: "למה לא סיפרת לי?" (1971) ו"צמר גפן מתוק" (1982)

לקראת השקת המופע החדש, בפסטיבל הפסנתר במרכז ענב ביום שלישי 22.11.11 התארח גרוניך עם אפרת גוש ועמרי אגמון בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.

מוזיקה היום 20.11.2011

סאונד: דני אור ואסף סיטון

צילום: יעל אלין קוטנר

שלמה גרוניך בשירה וקלידים, אפרת גוש בשירה וגלוקנשפיל, עמרי אגמון בגיטרות

ישראל

עכשיו זה שנינו

ברחוב שלנו

אשה קשה

ישראל ברייט היום

את שמו שמעת, אם בכלל, כמנהיג להקת "השמחות" שזכתה בהצלחה רבה לפני יותר מעשור. אבל ישראל ברייט הוא הרבה יותר מ"ההוא ששר יהודה יהודה". עשרים שנה אחרי שהוציא אלבום בכורה ועם דרך מוסיקלית מגוונת, ברייט הוא אחד המוסיקאים הישראלים המעניינים והמקוריים שפועלים אצלנו, שאף פעם (חוץ מימי "השמחות") לא זכה בהכרה הרחבה ובהצלחה הראויים לאחד כמוהו: מין לוחם עיקש למען מציאת הצליל הישראלי העממי החדש. כל חייו הוא לא מפסיק לחפש את השילוב הנכון. לא הפופ המזרחי ולא השאנטיפי האתני, לא הרוק ולא היפ הופ ולא שירי ארץ ישראל של פעם ומוסיקה קלסית וערבית... הוא יושב לו בככר השעון ביפו, מושפע מכל הצבעים והריחות והצלילים שעוברים מסביבו בולגרים ורוסים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, צעירים וזקנים...  ויוצר לו סלט ישראלי שהוא תערובת מקורית של כל אלה.

עכשיו יש לו אלבום חדש, "דרגות לכלוך ונקיון", וכבר משמו ומצילום עטיפתו, ברור לך שהאמירה הפרטית הייחודית, והניסיון הבלתי נלאה למצוא את הסגנון "הישראל-ברייטי", חשובים לו לא פחות מלמכור עוד כמה אלפי עותקים. ולא שלא מגיע לו. נהפוך הוא. "דרגות לכלוך ונקיון" הוא אלבום מרגש עמוס בשירים מצויינים, מלאים טכסטים חכמים (ואפילו אחד של יהודה עמיחי). שירים שיש בהם אמירה חברתית ופוליטית, לצד שירים אישיים לגמרי וגם כאלה שלא אפכת להם להיות שטותיים או ג'יברישיים (או שאולי זו גרוזינית) ובלבד שיתאימו למקצבים השבורים. המוסיקה מסכמת את כל מישראל ברייט יודע לעשות, בעיבודים ששואבים את צלילם העממי מהגנים המשתתפים: ויטלי פודולסקי באקורדיאון, גולן זוסקוביץ' בבס, עידו מיימון בתופים, אלון קמפינו בגיטרה קלסית, יאיר תמיר בגיטרה חשמלית וגרשון וייספירר בסקסופון בריטון ופלוגלהורן. הרבה רעיונות מוסיקליים דחוסים באלבום היפה הזה, והכי יפה הוא השיר הכי פשוט: "כוכבים במקום עיניים". קלסיקה מיידית. 

ברייט היה תמיד מיוחד בהתנהלותו. בילדותו למד לנגן באקורדיון ואחר כך בגיטרה ופסנתר וגיטרה, עזב את התיכון (ועשה בגרות בבית) כדי להקדיש את זמנו למוסיקה. בגיל 17 הוציא שיר ראשון (שהוקדש לג'ימי הנדריקס) שהקליט עם חברים מ"משינה" ובצבא, למרות אהבתו למוסיקה לא שרת בלהקה צבאית אלא כתב בעיתון "במחנה" וערך בו את מדור ההומור "פרה קדושה" וגם לצוות התכנית "מה יש" בגלי צה"ל, שם כתב את פינתה של "פזית".

אחרי הצבא, תוך לימודיו לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, החל מקליט שירים לאלבום הבכורה שלו "כל מה שמנגד" שיצא ב1991. האלבום כלל להיט קטן אחד, "שיר של אפריל" ובעיקר רוק אלטרנטיבי שזכה לתשומת לב גם בזכות קליפים שביים עידן לוי, בעידן שבו כמעט לא נוצרו קליפים למוסיקה ישראלית כי לא היה היכן להראות אותם.

הגישה האלטרנטיבית שלטה גם באלבומו השני, "קוף עירוני" שיצא ב1994. האלבום כלל את "אהבה שחורה", "לוחשת", ו"רוכב אופניים". ולשלושתם נוצרו גם קליפים מיוחדים, למשל ל"אהבה שחורה" קליפ בהשתתפות 15 צלמים שצילמו זה את זה בתוך הר פחם...

עיבוד תמונה: עידן לוי

במקביל לפעילותו כזמר הלחין ברייט גם מוסיקה לתיאטרון, קולנוע וטלויזיה. בין השאר להצגות של יוסף אל דרור "לופ", "המובן מאליו" ו"שתי טיפות מים" וגם ל"ויאמר וילך" של רנה שינפלד עליה זכה בשנת 1996 בתואר "מוסיקאי השנה בתיאטרון".

ב1996 החל ברייט משנה כיוון. עם צוות חדש של מוסיקאים ששילב ישראלים צברים, רוסי וערבי. סמי בדרה בדרבוקה ושירה, ויטלי פודולסקי באקורדיאון ושירה, אלעד כהן בונן בתופים וכלי הקשה וצחי הר נבו בבס ושירה הוקמה להקת "השמחות".

בראשית 1998 יצא אלבום "השמחות" בהפקת יוסי פיין. עם להיטים כ"היו לי פעם חברים", "בדרך הביתה", "אדם צריך בית" ובמיוחד "יהודה יהודה",  האלבום הפך רב מכר גדול.

בשנת 2001 יצא אלבום שני של הלהקה, "אנשים מספרים", ולא זכה בהצלחה רבה. וברייט, שבמשך כל הקריירה שלו לא הסתפק ביצירת שירים "רגילים" הרגיש כנראה שהגיע זמן לעשות את זה יותר קיצוני והחליט לצמצם את פעילותו בפופ וללכת על גישה אמנותית.

ב2004 הוא הוציא אלבום בשם "אוצר סמוי", שהוקדש לשירי משוררים כמו זלדה, אברהם חלפי, פאבלו נארודה, אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי, יהודה עמיחי, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר ועוד. הוא הופיע ב"ערבי משוררים" שונים את עיקר ביטויו האמנותי בעשור הזה מצא במוסיקה לפרוייקטים אחרים. הוא הלחין מוסיקה לסרטים "ג'ירפות" (בימוי צחי גראד, 2001), "המנגליסטים" (יוסי מדמוני ודוד אופר, 2003) בו גם השתתף כשחקן, ו"אצבע אלוהים" (יגאל בורשטיין, 2008) עליו זכה בפרס האקדמיה על המוסיקה. הוא גם השתתף כשחקן בסדרת הטלויזיה "סרוגים" שם גילם דמות של משורר מתלבט. עכשיו הוא חוזר באלבום של שירים ובהופעות נילוות. טוב שחזר.

זמן חיוך

טיימינג זה הכל בחיים

השבוע, בפתיחת תערוכת צילומים של "הביטלס" ו"הרולינג סטונז" בגלריה "מינוטאור" בתל אביב, קראתי בתכניה שהצלם פיליפ טאונסנד כותב שצילם את "הרולינג סטונז" בתחילת  דרכם בלונדון ב1963, ואת "הביטלס" בעת ביקורם אצל המהרישי בהודו ב1966.

ואכן, הצילומים המקסימים של מיק ג'אגר וחבריו ל"האבנים" הצעירים חנוטים בחליפות, לגמרי מתאימים לתקופה שהוא מדווח עליה. אבל "הביטלס", בלוק הכי היפי זרוק שלהם יושבים עם המהרישי.. זה ממש לא יכול להיות משנת 1966. הם הרי פגשו אותו לראשונה בסוף 1967, ונסעו אליו לרישיקש בהודו ב1968...

כשהערתי לאחראים במקום על הטעות ההיסטורית נדמה לי שנראיתי כמו איזה טרחן קשיש שמדקדק בקטנות... מה זה חשוב? זה היה כל כך מזמן? ומה משנה אם זה קרה ב1966 או שנתיים אחרי... הסיפור העצוב שלפניך, על בראיין וילסון ולהקתו "נערי החוף", הוא הוכחה לכך שלעתים טיימינג זה הכל בחיים.

הקרב הגדול: נערי החוף מול החיפושיות

ב1966 "נערי החוף" היו הלהקה הכי מצליחה בארה"ב, וההרכב היחיד שיכול היה להתמודד עם "הביטלס" בשילוב בין הצלחה מסחרית עצומה וביקורות מצויינות. חמש שנים שאחרי שהלהקה המאד משפחתית הזאת (שבבסיסה עמדו שלושה אחים ובן דוד) התחילה דרכה כלהקה שמשלבת מזמורים כנסייתיים, רוק'נרול ו"מוסיקת גלישה", ועם שורה של עשרות להיטים מצליחים, הגיעה הלהקה למאסטרפיס שלה.

במאי 1966 יצא אלבומם ה12 (!) PET SOUNDS והוכיחו שיש להם גם מה להגיד בפורמט הדי-חדש באותם ימים בארה"ב, האלבום. לא רק אוסף להיטים ואיתו כל מיני שאריות כדי להשלים אריק נגן, אלא יצירה שלמה שיש בה אמירה רחבה.

"צלילי חיות מחמד" היה כזה. היו בו כמה סינגלים מצליחים, "האם זה יהיה נחמד", "רק האל יודע", "סלופ ג'ון בי" ו"קרוליין לא" אבל הוא היה בעיקר "אלבום" עם קשר רעיוני בין השירים, ותחושה שצריך לשמוע את כל השירים ברצף כדי לחוות את היצירה במלואה.

האלבום, שהוקלט במשך כמעט שנה בין יוני 1965 לאפריל 1966 נשמע כמו שהוא נשמע גם משום שבראיין וילסון, המוסיקאי העיקרי ב"נערי החוף" החליט להפסיק להופיע ולהקדיש את זמנו לעבודת אולפן. האלבום נחשב גם, עד היום, לאבן דרך בהתפתחות הסאונד כשבהקלטתו נוסו לראשונה כל מיני טכניקות מאד חדשניות לזמנן.

בצד השני של האוקיינוס, בבריטניה, "הביטלס" עמדו באותו זמן לסיים את העבודה על אלבומם השביעי "רבולבר". ההשפעה של "פט סאונדס" עליהם הייתה חסרת תקדים. הם, ובעיקר פול מקרטני והמפיק ג'ורג' מרטין, היו בהלם מהרעיונות המוסיקליים של וילסון ומרמת ההפקה שנשמעה כמעט בלתי אפשרית באולפני "אבי רואד" באותה תקופה. ההערצה, שלא לומר הקנאה, בהישגי "נערי החוף" דירבנה את "הביטלס" לעשות בשנתיים הבאות את המהפכה המוסיקלית הכי גדולה שלהם.

באוגוסט 1966 יצא "רבולבר", האלבום הכי מהפכני של "הביטלס" שמסמל את תחילת פריחת המוסיקה הפסיכדלית בעולם הפופ-רוק.

חודשיים לאחר מכן הוציאו "נערי החוף" את הקונטרה שלהם, יצירת מופת רב שכבתית שתומצתה ל3 דקות וארבעים וחמש שניות של GOOD VIBRATIONS. השיר, שהיה חלק מאלבום קונספט חדש שהגה וילסון לא חיכה להשלמת האלבום ויצא כדי להפוך מיד ללהיט ענק בכל העולם. פול מקרטני אמר (כבר אז) שזה השיר הכי טוב שהוא שמע בחיים והודה, לימים, שכדי לנצח את השיר הזה הוא יצר את הקונספט של "סרג'נט פפר". מאז נבחר השיר פעמים רבות לאחד משירי הגדולים ביותר שנוצרו בשנות הששים, ומצעד 100 גדולי המאה העשרים בדירוג המגאזין "רולינג סטון" הוא הקדים אפילו את "היי ג'וד" של "הביטלס".

בחזרה לסוף 1966... "הביטלס" שהפסיקו באותה תקופה את הופעותיהם החיות והתחילו לעבוד על מה שיהיה האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", מחליטים, תחת  ההלם של "תנודות טובות", למהר ולהוציא בינואר 1967 את התקליטון הבא שלהם: "סמטת פני" ו"שדות תות לנצח". עולם המוסיקה בהלם, דבר כזה עוד לא נשמע... ובראיין ווילסון מחליט לעכב את הוצאת האלבום הבא של להקתו, "SMILE", כדי לעבוד עליו ולשפר אותו עוד קצת, להוסיף עוד שירים וללטש עוד את ההקלטות הקיימות... לנצח את "פני ליין"/"סטרוברי פילדס פוראבר" ולהוציא את מה שאמור היה להיות "אלבום הפופ-רוק-פסיכדליה הטוב ביותר בכל הזמנים".

ואז, ביוני 1967, "הביטלס" הוציאו את "סרג'נט פפר", שינו לנצח את עולם המוסיקה הקלה, וגמרו את הקריירה, כמעט את החיים, של בראיין וילסון.

בראיין וילסון

חייו של בראיין

ביוני 1967, בגיל 25, בראיין וילסון נישבר. הוא החליט לגנוז את האלבום SMILE ולפרוש מפעילות. הסתגר בבית במשך שנים (השמועות סיפרו שהוא לא יצא מהמיטה חודשים ארוכים), כמעט לא כתב שירים חדשים וחזר רק לגיחות קצרות כמפיק מוסיקלי בלהקה שהצלחתה הלכה וקטנה. רק אחרי  20 שנות טיפולים פסיכיאטריים, הצליח בראיין להתאושש והוציא אלבום סולו ראשון (בעזרת הפסיכיאטר יוג'ין לאנדי שכתשלום על עבודתו קיבל קרדיט כשותף בכתיבה ובהפקה). האלבום לא זכה בהצלחה, חברת התקליטים סרבה להוציא לו אלבום נוסף ונראה כאילו ווילסון גמר סופית את חייו המקצועיים אך באמצע שנות התשעים החלה הקריירה שלו להתאושש. לסרט דוקומנטרי עליו "לא נוצרתי לזמנים האלה" הוא הקליט עיבודים חדשים ללהיטי "נערי החוף" ומאז הוא שוב פעיל, בעיקר בפרוייקטים שמחזירים אותו, בהופעות והקלטות, אל ימיו הגדולים בשנות הששים. בעשור האחרון הוא הקליט שירים חדשים לצד חידושים לשירי "נערי החוף" וללהיטי שנות החמישים עליהם גדל. הוא גם הופיע בהצלחה במופעים ששיחזרו את "פט סאונדס" ואת האלבום הגנוז SMILE.

תן חיוך

עכשיו, 44 שנים אחרי, SMILE, האלבום הגנוז המסקרן ביותר בהיסטוריה, יוצא לאור. חלק מהשירים בו הופיעו כבר מזמן באלבומי "נערי החוף", גם בזמן אמת, כלומר עוד בסוף שנות הששים, ובמיוחד בכל מיני אוספים שיצאו מאז. כל כך הרבה שנים אחרי והשאלה היא אם היה שווה לחכות... בין 19 הקטעים ושמונה הבונוסים (ועוד אלבום שלם של עבודה באולפן למי שבאמת מתעניין) יש כמה שירים מצויינים (שכבר יצאו בעבר), ויש כאן בעיקר ראש מוסיקלי שנשאר מיוחד ומרענן, במיוחד בתחום ההרמוניות הקוליות המדהימות.

אבל, בסופו של דבר, אחרי כל השינויים וההתפתחויות שעברו על המוסיקה בשנים הרבות האלה, האלבום הזה לא נשמע מרתק כמו ההבטחה שהייתה גלומה בו כשהיה גנוז. "פט סאונדס" נשאר ה-מאסטרפיס של "נערי החוף" ובאופן כללי, "הביטלס" שוב ניצחו.

נערי החוף בישראל  

היו להם כמה להיטים בישראל אבל "נערי החוף" אף פעם לא באמת הצליחו פה. אולי בגלל שבזמן אמת, בשנות הששים, בריטניה הייתה קרובה יחסית, ברדיו ובחנויות התקליטים, והמוסיקה האמריקנית הייתה נורא רחוקה... חודש באוניה... ואולי בגלל שהמוסיקה עצמה, מצד אחד ההרמוניות הקוליות שמבוססות על מוסיקה כנסייתית, ומצד שני מקצבי הגלישה והמילים שמתעסקות ב"כיף כיף כיף" לא ממש דיברו לצעירים הישראלים באותם ימים.

וכך, בעוד הביטלס מפעפעים לתוך המוסיקה הישראלית בחיקויים וגרסות בעברית ובהשפעה לעומק, "הביץ' בוייז" נשארו נחלתם של מעטים. דני סנדרסון, שגדל כנער בארה"ב, הקליט את "הגלשן שלי" ויודע לשיר בעל פה את כל שיריהם כולל הקולות השניים. אבל כמה סנדרסון כבר יש לנו?

עשרת הכי מוכרים של "נערי החוף" בישראל

תנודות טובות (GOOD VIBRATIONS)

אני מסתדר (I GET AROUND)

ברברה אן (BARBARA ANN)

רק האל יודע (GOD ONLY KNOWS)

להשתחרר (BREAK AWAY)

אני יכול לשמוע מוסיקה (I CAN HEAR MUSIC)

סארפינג יו אס איי (SURFING USA)

פאן פאן פאן (FUN FUN FUN)

נערות קליפורניה (CALIFORNIA GIRLS)

נערת סרף (SURFER GIRL)

רועי דהן

רועי דהן הוציא לאחרונה אלבום בכורה SOME OF THIS LIFE אותו כתב, הלחין והפיק מוזיקלית.

ב29.11 יופיע דהן עם להקתו במועדון בארבי בת"א

רועי דהן (שירה, פסנתר וגיטרה) שי בר-ששת (גיטרה בס) אילן טננבאום (תופים) עמית המאיר (גיטרות)
אמיר לביא (גיטרה חשמלית) אורית שפירא (קולות) אליאל קריספין (גיטרה אקוסטית) וענת רבן (צ'לו).

לקראת ההופעה הגיע רועי דהן בהרכב מצומצם להופעה אקוסטית ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל.

עמית המאיר

ענת רבן

מוזיקה היום 30.10.2011

סאונד: דני אור ומני ציפל

צילום: יעל אלין קוטנר

רועי דהן בשירה וגיטרה, עמית המאיר בגיטרה, ענת רבן בצ'לו

BLUE BIRDS

FALLING LIKE A STONE

STATE OF MIND

DOES ANYONE KNOW

והנה קטע מהג'אם בYNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4148633,00.html

ג'יימס בלייק

להתאהב בג'יימס בלייק

לפעמים קורה שאני מפספס משהו ממש טוב בתוך שיטפון המוסיקה הבלתי נפסק שמציף אותי בשנים האחרונות. הרי אי אפשר להספיק הכל, ובדרך כלל כשאתה מגלה משהו באיחור, אתה שומר את הפאשלה לעצמך, ובטח  לא רץ לספר לחבר'ה. אבל המקרה שלפניך הוא באמת מיוחד, ואני לא יכול להרשות לעצמי שלא להמליץ על האמן הזה רק בגלל שלא הייתי מרוכז לפני כמה חודשים... השיר הראשון שלו יצא לפני שנה בדיוק, אלבום הבכורה שלו יצא בתחילת השנה, והנה שוב יש תירוץ מצויין לחזור ולהזכיר אותו. עכשיו יוצא לו EP חדש, עם ששה שירים, וגם מהדורה מיוחדת  של אלבום הבכורה שכוללת את הEP החדש ועוד שני שירים שנוספו לאלבום... אז מוטב מאוחר.

עטיפת האלבום המקורית

הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של ג'יימס בלייק היתה בתכנית "הקצה" עם נדב רביד וזה היה עוד אחד מהדברים המשונים ונהדרים שהוא השמיע. הרבה יותר מפתיעה היתה הפעם השנייה. במהלך נסיעת ערב עם גלגלצ באוטו, ופתאום נכנס לחלל שלי שיר מוזר, מין קינה נורא עצובה ויפה, "יש גבול לאהבה שלך" שר הזמר שלא הכרתי, בליווי מינימיליסטי שכמעט לא נשמע, וכל כמה שניות המוסיקה נקטעה, בהתחלה עוד לא היה ברור שההפסקות האלה הן חלק מהשיר, וכשהגברתי את הווליום כדי להבין מה קורה, חטפתי מכת בסים בלתי צפוייה. מין תדר נמוך שמרעיד את הרמקולים ומארגן לך מחדש את האיברים הפנימיים. זה היה ג'יימס בלייק בלהיט שלו  "LIMIT TO YOUR LOVE" אמר הקריין, וההפתעה התעצמה מזה שהשיר הנורא לא שגרתי הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר ברשימות ההשמעה של ימינו נחשב, ולו לרגע קט, ללהיט שראוי להשמיע בשעות הפריים. איזה יופי. שמעתי, התפעלתי, והמשכתי הלאה.

הפעם הבאה ששמעתי את שמו של ג'יימס בלייק הייתה בשבילי מפתיעה לא פחות. בעת צילום ראיון עם אביתר בנאי, לתכנית עתידית על אלבומו הראשון, דיברנו על מה שהוא שומע היום ומה מרגש אותו. ושוב עלה שמו של ג'יימס בלייק. בנאי הכיר את האלבום מהאינטרנט, לא את המוצר הפיזי, וההפתעה היתה שכשכבר השגתי את האלבום הנפלא הזה, גיליתי פתאום את הדימיון בעטיפה בין אלבום הבכורה של אביתר בנאי (1997) ובין זה של ג'יימס בלייק (2011). תאמרו, סתם מקריות, ואני טוען שיש בכך משהו מיסטי. ואם יש קשר בין אביתר בנאי, שאני מאד אוהב את טעמו המוסיקלי,  ליוצר אחר אז בטח יש בזה משהו... ניסיתי להשיג אותו בחברת התקליטים ובכמה חנויות... האלבום לא היה במלאי ושוב ויתרתי.

אביתר בנאי 1997

 ואז הגיעה הפעם ששיכנעה אותי סופית לא לוותר. פתאום, משום מקום, שמעתי מישהו שר גרסה נפלאה לאחד השירים הכי יפים של ג'וני מיצ'ל "A CASE OF YOU" (הייתי יכולה לשתות ארגז שלם שלך ועדיין לעמוד על רגלי). גרסה צנועה, מינימליסטית, קורעת לב. כן. ניחשת נכון. זה היה ג'יימס בלייק, וזה היה אחד השירים באי-פי החדש שלו. אז גם התברר ש"LIMIT TO YOUR LOVE" הוא בעצם קאבר, לשיר של היוצרת הקנדית FEIST, אבל שני השירים האלה אינם מאפיינים את ג'יימס בלייק מבחינה זו שהוא אינו זמר של גרסאות חיקוי אלא יוצר נורא מיוחד ומקורי ומרגש במוסיקליות שלו. בהפתעות בעיבוד. בעוצמת הרגש. בחוסר המודעות או חוסר האיכפתיות למה ואיך "נכון" להישמע בימינו.

מתי בפעם האחרונה יכולת לומר משפט כזה על אמן חדש?

עטיפת האיפי

 הוא בסך הכל בן 22 וכבר כמה שנים נחשב לאחד הכוחות הצעירים המעיינים  בדאבסטאפ (מין תת ז'אנר במוסיקה האלקטרונית, שנותן דגש חזק על אפקטים של באס עמוק ועל מקצבים שבורים), ביוטיוב תמצאו קטעים שלו עוד מ2009, כל מיני שטיחים של סאונד קודר ואפל. שנה לאחר מכן אפילו היה לו להיט בתחום, אי-פי בשם CMYK שבו סימפל את הזמרות השחורות עליה וקליס ואת המפיק טימברלנד.

כל אלה, לטעמי, היו רק חימום לאלבום הראשון שלו שבו הוא מוסיף על הקטעים האינסטרומנטליים הדי מופשטים מילים ושירים והרבה רגש שעושה את כל ההבדל. בעיני הטהרנים הוא אולי בוגד במורשת הדאבסטאפ "האמיתי", אבל בעיני הוא עושה משהו חדש ונהדר, אולי אלבום הבכורה הכי מרגש ששמעתי השנה. הוא יוצר שירים אישיים נורא יפים, שהיו יכולים להשמע נהדר בליווי פסנתר בלבד (ואכן יש כל מיני גרסות אקוסטיות שלו ברשת), והוא שר מדהים, בקול גבוה, מאד עדין, עם המון רגש וחום. מין קינה מודרנית, גוספל פרטי. כל התוספות האלקטרוניות והסאונדים המפתיעים הם רק מעטפת לדבר האמיתי, מוסיפים עניין ותחושה של משהו חדש. זה לא היה שווה אם מתחת לאפקטים ולמניפולציות שהוא עושה על כלי הנגינה ועל הקול שלו לא היו שירים כמו UNLUCK, THE WILHELM SCREAM, TO CARE וכל השאר. ה EP החדש ENOUGH THUNDER הוא הוכחה שאלבום הבכורה לא היה רק מקרה. העטיפה דהוייה, כאילו שוכפלה על ידי חובבן, מצהירה על אי השתתפותו של בלייק במשחק המסחרי. והתוכן... עוד ששה שירים מצויינים, אחד מהם עם בון איבר ואחד גרסה מדהימה לג'וני מיצ'ל ועוד ארבעה חדשים ומקוריים....

הוא נהדר ויש לי הרגשה שזוהי רק ההתחלה של יחסים ארוכי טווח.

האלבום בגרסה החדשה