פט מתיני חוזר

הוא באמת ענק בתחומו. גם בקריטריונים המקובלים בעולם הג'אז, שם לא חוסכים בתארים, הוא מאד בולט. פט מתיני נחשב לאחד מגדולי הגיטריסטים החיים בינינו, ויותר מכך, למרות גילו הצעיר (יחסית ל"ענקים" אחרים בג'אז) הוא אחד מהג'אזיסטים החשובים והמשפיעים בעולם, גם על מוסיקאים ישראליים, כבר למעלה משלושים שנה.

אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו על במה, בהופעה בישראל במרץ 1988. אז הוא היה הדבר הכי חם בג'אז, שהצליח לצאת מגבולות חובבי הג'אז ולהפוך למעין סופרסטאר. ולא במקרה. הוא היה וירטואוז מדהים שנראה כאילו הכל יוצא לו בקלות והוא היה חדשן בגישה המוסיקלית שלו ועם זאת לא נשמע "מפחיד" או מרתיע אלא מאד נגיש, מאד נעים גם כשהוא מסובך מוסיקלית. לא מפתיע שלא מעט קטעים אינסטרומנטליים מאלבומיו שימשו אותות וקטעי מעבר בתכניות הרדיו והטלוויזיה. זה היה ג'אז שקל לאהוב, מבלי שהוא גולש לקיטש מתקתק.

ואני חושב על כך שעשרים שנה לאחר מכן, בתחילת 2008 הקליט נער ישראלי צעיר ומוכשר בשם תומר בר, אלבום בשם "REFLECTIONS" שכולל בעיקר חומרים שהוא הלחין בעצמו, פרט לקטע אחד של מתיני בשם. UNITY VILLAGE. בנוסף לזאת, הישראלי הצוציק הזה (אז בן 14!) הלחין קטע מקורי בשם PAT שהוקדש למתיני. למי ששאל מה לפסנתרן צעיר בן דורנו ולגיטריסט הקשיש בן ה54, איך הם מתחברים... ומתברר שתומר בר לא לבד בעניין הזה. דורות של צעירים חובבי ג'אז, חלקם כאלו שלמדו ב"תלמה ילין" ושיש לי היכרות אישית איתם, מגלים את האיכויות של מתיני, לומדים ממנו, ומעריצים את נגינתו.

אולי בגלל שהוא אף פעם לא היה "רק" ג'אז מסוג אחד אלא שילב ג'אז מסורתי עם ג'אז מודרני וחדשני, שפך פנימה השפעות לטיניות, פיוז'ן, מוסיקה אתנית, פולק ואפילו רוק מתקדם. הוא גם תמיד היה מעניין בדרך העבודה שלו, בחומרים שבחר לבצע, במפגשים המוסיקליים שלו ואפילו בכלים המיוחדים בהם ניגן, מגיטרה סינטיסייזר שהוא היה בין הראשונים שהכניסו אותה לג'אז, דרך גיטרה בת 42 מיתרים (42 מיתרים!!!) ועד גיטרה-באריטון בה הוא מנגן באלבומיו האחרונים.  ואם כבר הזכרתי את מה שהוא עושה לאחרונה.... מתיני הוציא עכשיו אלבום חדש בשם WHAT'S IT ALL ABOUT שבו הוא מנגן, לגמרי סולו גיטרה (באריטון),  גרסות כיסוי לקלסיקות פופ דווקא. ביניהן "צלילי השקט", "אלפי", "הנערה מאיפנמה", "ואני אוהב אותה" ועוד. זה מאד יפה, אבל איך לומר זאת בדרך נימוסית, יפה זה לא מספיק. אם זה היה המופע בגללו הוא מגיע אלינו לארץ, אז ספק אם הייתי ממליץ עליו. למרבה המזל והשמחה מתיני, שמופיע בכל העולם בכל מיני הרכבים שונים, בקצב מטורף של יותר מ200 הופעות בשנה, מגיע אלינו הפעם (בפעם הרביעית שלו, האחרונה היתה בשנת 2000) עם השלישיה המצויינת שלו: נגן הקונטרבס לארי גרנדיר והמתופף ביל סטיוארט. זה לא הולך להיות מופע של קאברים מינימלסיטים ומתוקים (מדי) לשירי פופ משנות הששים אלא... ג'אז. מגוון, רב פנים, מאתגר... כמו שג'אז טוב צריך להיות. ומתברר שיש לזה קהל חם: ההופעה הראשונה בהאנגר 11 בנמל תל אביב הפכה סולד אאוט מהיר, ונוספה עוד הופעה ביום א 27.11.

פט היה נורא צעיר כשהתחיל לנגן, תחילה בחצוצרה ואחר כך בגיטרה, וכשהיה בן 18 כבר הוזמן ללמד מוסיקה במכללת ברקלי שבבוסטון. בן עשרים ניגן בהופעות והשתתף בהקלטות של מוסיקאים כמו פול בליי וגארי ברטון והפך אחד השמות הבולטים בגל הצעיר של מוסיקאי הג'אז. כבר ב1975, כשהיה בן 24, הוציא אלבום ראשון והחל משתף פעולה עם כוכב עולה בג'אז, הבסיסט ז'קו פסטוריוס. מתחילת דרכו הוא רצה לצאת מגבולות הצפוי ממנו, וניגן עם מגוון של מוסיקאים, מהקיצוניים והאבנגרדים ביותר ועד אלה הקרובים ביותר למוסיקה הפופולרית. אחד משיתופי הפעולה הראשונים שלו עם עולם הפולק-רוק היה ב1979 כשניגן עם ג'וני ג'וני מיצ'ל באלבומה "צללים ואור" כשאיתו ז'קו פסטוריוס בבס ולייל מייס בקלידים. מאז הוא נגע כל הזמן בשני העולמות, הג'אז והמוסיקה הפופולרית, וחיבר ביניהם. אין הרבה מוסיקאים שעבדו עם גם עם ג'וני מי'צל ודיוויד בואי (בשיר THIS IS NOT AMERICA), והפיקו אלבום לאחינועם ניני (גיל דור, שותפה הקבוע של ניני למד גיטרה אצל מתיני) ומצד שני ניגנו עם אורנט קולמן, סטיב רייך, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה. אין הרבה גיטריסטים שזכו בכל כל הרבה פרסי גראמי (כסולן ועם "להקת פט מתיני" בלא פחות מ18 פרסים!) בשני התחומים במקביל: גם כ"BEST ROCK INSTRUMENTAL" מחד, ו"BEST JAZZ GUITARIST" מאידך. הוא אמנם מוסיקאי ג'אז, אבל הקריירה שלו מתנהלת כמו של מוסיקאי רוק עם מכירות של יותר מעשרים מליוני עותקים של אלבומיו, ושלושה מהם שהגיעו למכירות של אלבומי זהב.