ישראל ברייט היום

את שמו שמעת, אם בכלל, כמנהיג להקת "השמחות" שזכתה בהצלחה רבה לפני יותר מעשור. אבל ישראל ברייט הוא הרבה יותר מ"ההוא ששר יהודה יהודה". עשרים שנה אחרי שהוציא אלבום בכורה ועם דרך מוסיקלית מגוונת, ברייט הוא אחד המוסיקאים הישראלים המעניינים והמקוריים שפועלים אצלנו, שאף פעם (חוץ מימי "השמחות") לא זכה בהכרה הרחבה ובהצלחה הראויים לאחד כמוהו: מין לוחם עיקש למען מציאת הצליל הישראלי העממי החדש. כל חייו הוא לא מפסיק לחפש את השילוב הנכון. לא הפופ המזרחי ולא השאנטיפי האתני, לא הרוק ולא היפ הופ ולא שירי ארץ ישראל של פעם ומוסיקה קלסית וערבית... הוא יושב לו בככר השעון ביפו, מושפע מכל הצבעים והריחות והצלילים שעוברים מסביבו בולגרים ורוסים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, צעירים וזקנים...  ויוצר לו סלט ישראלי שהוא תערובת מקורית של כל אלה.

עכשיו יש לו אלבום חדש, "דרגות לכלוך ונקיון", וכבר משמו ומצילום עטיפתו, ברור לך שהאמירה הפרטית הייחודית, והניסיון הבלתי נלאה למצוא את הסגנון "הישראל-ברייטי", חשובים לו לא פחות מלמכור עוד כמה אלפי עותקים. ולא שלא מגיע לו. נהפוך הוא. "דרגות לכלוך ונקיון" הוא אלבום מרגש עמוס בשירים מצויינים, מלאים טכסטים חכמים (ואפילו אחד של יהודה עמיחי). שירים שיש בהם אמירה חברתית ופוליטית, לצד שירים אישיים לגמרי וגם כאלה שלא אפכת להם להיות שטותיים או ג'יברישיים (או שאולי זו גרוזינית) ובלבד שיתאימו למקצבים השבורים. המוסיקה מסכמת את כל מישראל ברייט יודע לעשות, בעיבודים ששואבים את צלילם העממי מהגנים המשתתפים: ויטלי פודולסקי באקורדיאון, גולן זוסקוביץ' בבס, עידו מיימון בתופים, אלון קמפינו בגיטרה קלסית, יאיר תמיר בגיטרה חשמלית וגרשון וייספירר בסקסופון בריטון ופלוגלהורן. הרבה רעיונות מוסיקליים דחוסים באלבום היפה הזה, והכי יפה הוא השיר הכי פשוט: "כוכבים במקום עיניים". קלסיקה מיידית. 

ברייט היה תמיד מיוחד בהתנהלותו. בילדותו למד לנגן באקורדיון ואחר כך בגיטרה ופסנתר וגיטרה, עזב את התיכון (ועשה בגרות בבית) כדי להקדיש את זמנו למוסיקה. בגיל 17 הוציא שיר ראשון (שהוקדש לג'ימי הנדריקס) שהקליט עם חברים מ"משינה" ובצבא, למרות אהבתו למוסיקה לא שרת בלהקה צבאית אלא כתב בעיתון "במחנה" וערך בו את מדור ההומור "פרה קדושה" וגם לצוות התכנית "מה יש" בגלי צה"ל, שם כתב את פינתה של "פזית".

אחרי הצבא, תוך לימודיו לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, החל מקליט שירים לאלבום הבכורה שלו "כל מה שמנגד" שיצא ב1991. האלבום כלל להיט קטן אחד, "שיר של אפריל" ובעיקר רוק אלטרנטיבי שזכה לתשומת לב גם בזכות קליפים שביים עידן לוי, בעידן שבו כמעט לא נוצרו קליפים למוסיקה ישראלית כי לא היה היכן להראות אותם.

הגישה האלטרנטיבית שלטה גם באלבומו השני, "קוף עירוני" שיצא ב1994. האלבום כלל את "אהבה שחורה", "לוחשת", ו"רוכב אופניים". ולשלושתם נוצרו גם קליפים מיוחדים, למשל ל"אהבה שחורה" קליפ בהשתתפות 15 צלמים שצילמו זה את זה בתוך הר פחם...

עיבוד תמונה: עידן לוי

במקביל לפעילותו כזמר הלחין ברייט גם מוסיקה לתיאטרון, קולנוע וטלויזיה. בין השאר להצגות של יוסף אל דרור "לופ", "המובן מאליו" ו"שתי טיפות מים" וגם ל"ויאמר וילך" של רנה שינפלד עליה זכה בשנת 1996 בתואר "מוסיקאי השנה בתיאטרון".

ב1996 החל ברייט משנה כיוון. עם צוות חדש של מוסיקאים ששילב ישראלים צברים, רוסי וערבי. סמי בדרה בדרבוקה ושירה, ויטלי פודולסקי באקורדיאון ושירה, אלעד כהן בונן בתופים וכלי הקשה וצחי הר נבו בבס ושירה הוקמה להקת "השמחות".

בראשית 1998 יצא אלבום "השמחות" בהפקת יוסי פיין. עם להיטים כ"היו לי פעם חברים", "בדרך הביתה", "אדם צריך בית" ובמיוחד "יהודה יהודה",  האלבום הפך רב מכר גדול.

בשנת 2001 יצא אלבום שני של הלהקה, "אנשים מספרים", ולא זכה בהצלחה רבה. וברייט, שבמשך כל הקריירה שלו לא הסתפק ביצירת שירים "רגילים" הרגיש כנראה שהגיע זמן לעשות את זה יותר קיצוני והחליט לצמצם את פעילותו בפופ וללכת על גישה אמנותית.

ב2004 הוא הוציא אלבום בשם "אוצר סמוי", שהוקדש לשירי משוררים כמו זלדה, אברהם חלפי, פאבלו נארודה, אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי, יהודה עמיחי, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר ועוד. הוא הופיע ב"ערבי משוררים" שונים את עיקר ביטויו האמנותי בעשור הזה מצא במוסיקה לפרוייקטים אחרים. הוא הלחין מוסיקה לסרטים "ג'ירפות" (בימוי צחי גראד, 2001), "המנגליסטים" (יוסי מדמוני ודוד אופר, 2003) בו גם השתתף כשחקן, ו"אצבע אלוהים" (יגאל בורשטיין, 2008) עליו זכה בפרס האקדמיה על המוסיקה. הוא גם השתתף כשחקן בסדרת הטלויזיה "סרוגים" שם גילם דמות של משורר מתלבט. עכשיו הוא חוזר באלבום של שירים ובהופעות נילוות. טוב שחזר.