"האלבומים"

סוף עונת התקליטים

לקראת הקרנת הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" בערוץ 8 ב"הוט", החל מהשבוע השני של ינואר, התפרסם במוסף "ישראל היום" ראיון שלי עם עורך הסדרה, יואב קוטנר.

 יואב: מה פתאום להקדיש סדרה תיעודית ל"אלבומים". האם לא שמעת שבעידן ה3MP עבר זמנו של קונספט האלבום  ובימינו  ישנם רק שירים בודדים?

קוטנר: קודם כל, בוא לא נשכח שמדובר בסדרה היסטורית ולאו דווקא במה שקורה בעשר השנים האחרונות. וחוץ מזה, גם בימינו  קונספט האלבום לא באמת מת. אמנם מבחינה מסחרית רוב השוק מתעסק בשירים בודדים, במיוחד כשמדובר בהורדות באינטרנט. אבל אני לא מכיר ולו אמן אחד שהפסיק להוציא אלבומים.

מדובר בצורת הבעה אמנותית שונה. "יצירת שיר" ו"יצירת אלבום" אינם זהים למרות הדמיון ביניהם. באלבום שלם היוצר אומר משהו הרבה יותר רחב ומלא, ונותן גם מקום לשירים שאינם-בהכרח סינגלים, כלומר לא מוגבלים על ידי הצורך להיות "להיטים".

מאז שנות הששים, אלבומים טובים שאינם "סתם אוספים" כוללים אמנם להיטים אבל יש בהם ערך מוסף, בשירים האחרים. אלבום שלם, גם בימינו, הוא בדרך כלל מבט על חייו של היוצר בתקופה מסויימת ויש משמעות לבחירה שלו בשירים ספציפיים לקבוצה אחת. גם אם לא כל השירים באלבום קשורים זה לזה מבחינה נושאית, הבחירה דווקא בהם, ההקלטה שלהם בזמן מסויים, ואפילו עריכת סדר השירים, יוצרים אמירה חדשה.

בשבילי קונספט האלבום לא פחות רלוונטי היום. מבלי להפחית מאהבתי לשירים בודדים, אני עדיין אוהב את המוצר שנקרא "אלבום", כולל היצירתיות שיש בעטיפה ובחוברת והמילים... כמו עלעול באלבום צילום משפחתי, עוד קונספט שבטח כבר לא קיים. היכולת לגעת בזה פיזית, לראות את זה וגם האפשרות לתת אותו במתנה למישהו שאתה אוהב... עם 3MP זה לא עובד.

יואב: איך בוחרים?

קוטנר: זו בעצם המשימה הכי קשה. בין מאות האלבומים הישראלים המצויינים שנוצרו עם השנים על מה ללכת... אז קודם כל הגבלנו את עצמנו לרוק הישראלי ולא לכל המוסיקה שנוצרת בארץ. זה לא אומר שאין דברים נפלאים בסגנונות אחרים, אלא שאנחנו רוצים להתרכז במה שאנחנו הכי אוהבים. שזה רוק ישראלי.

דבר שני, תחמנו את העיסוק שלנו מבחינת הזמנים לתקופה שבין סוף שנות השבעים לסוף שנות התשעים, גם בגלל התחושה שזה "הדור שלנו" וגם מסיבות מעשיות: מסוף שנות השבעים כבר יש חומרים מצולמים, ולא רק מארכיוני הערוץ הראשון. ומסוף שנות התשעים עבר מספיק זמן כדי שתהיה פרספקטיבה על חשיבות האלבומים.

חשוב לי להדגיש שלא ניסינו ליצור סדרת סרטים על "האלבומים הכי טובים" או "האלבומים הכי מצליחים". לא התיימרנו לסכם שום דבר אלא להביא מבט ממוקד על אלבומים שמעניינים אותנו גם ברמת הסיפור האישי (פחות התעסקנו בפירוק מרכיבי האלבומים, פתיחת ערוצי הקלטה וכד' כמו שמקובל בסדרות דומות בחו"ל) וגם ובעיקר באלבומים שיש בהם משהו קצת אלטרנטיבי, קצת מהפכני, או לפחות מסמן שינוי, אצל היוצרים שלהם. לאלבומים כאלה יש בדרך  כלל משמעות לגבי הסצנה כולה, גם אם לא ישירה ומיידית. כלומר, לדוגמה, כשפורטיס הקליט את אלבומו הראשון, הוא לא זכה בהצלחה ולא נחשב יצירת מופת... ובכל זאת היתה לו השפעה גדולה על מה שקרה במוסיקה האלטרנטיבית הישראלית בשנות השמונים. וכך ארבעה מתוך חמשת האלבומים בעונה הראשונה הם אלבומי בכורה, "פלונטר" של רמי פורטיס, "זקני צפת" של "זקני צפת", "זמן סוכר" של "איפה הילד" ו"אביתר בנאי" של... אביתר בנאי. החמישי, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, הוא אמנם אלבומו השני, אך הראשון ללא שותפו עד אז, רמי פורטיס.

חוץ מזה, ניסינו למצוא אלבומים שעוד לא טופלו בסדרות דומות או בסרטים בעבר, גם אם הם מאד ראויים... כמו "אהוד בנאי והפליטים" שבמאי הסדרה אבידע לבני ביים עליו סרט נפלא, "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, "נושאי המגבעת", "מינימל קומפקט" ועוד. גם אלבומי מופת כמו "סוף עונת התפוזים" של "תמוז" שהיה במרכז פרק בסדרה באותו שם או "באה מאהבה" של יהודית רביץ ו"מותק" של קורין אלאל שהיו בסדרת "האלבומים הגדולים" בערוץ מוסיקה 24 בשנת 2007....     

יואב: ומה עם האלבום של...

קוטנר: תרשה לי לעצור אותך. תגובות בנוסח "מה עם זה ומה עם סגנון כזה..." הן דבר שמאד קשה לי איתו. מדובר בחמישייה פותחת מתוך מה שאני מקווה הולכת להיות סדרה ארוכת טווח... זו לפחות הכוונה של "נורמה הפקות" שיזמו את הסדרה וגם של אייל אופנהיים, האחראי מטעם ערוץ 8. והנה, עוד לפני ששודר סרט אחד, אני כבר שומע כל מיני תהיות וטרוניות איך פספסנו ואיך לא הקדשנו זמן לכל מיני אלבומים אחרים. הרי ברור שאי אפשר לעשות סרטים על כל האלבומים הנפלאים שנוצרו בארץ, ואפילו לא על אחוז קטן מתוכם. אז מה אפשר לעשות? לא לעשות בכלל כדי לא "לקפח" אף אחד? או לנסות לבחור, עם כל הקושי שבדבר, ולעשות את הכי טוב שאתה יכול?. אני זוכר שאחרי "סוף עונת התפוזים" הייתי שנתיים בדיכאון רק בגלל תחושת ההחמצה של הדברים שלא נכנסו לסדרה...

יואב: מה אתה מתחמם... תרגיע...

קוטנר:. זה מעציב וגם מעצבן... במקום להתייחס למה שאנחנו עושים, לטוב או לרע, מבקרים את מה שהיינו צריכים לעשות. אני מציע לכל מי שמרגיש שפספסנו לבחור חמישה או עשרה האלבומים הכי ראויים בעיניו, ואז אוכיח לו תוך שלוש שניות שהוא פספס עשרות אלבומים לא פחות חשובים... 

                                                                                                                                                                                                 יואב: מדוע אתה אומר כל הזמן "אנחנו"?
קוטנר: כיוון שהפקת סרטים, בניגוד לקלות של הפקת תכניות רדיו, היא עסק מורכב שכולל צוות שלם שבלעדיו זה לא קורה. הבמאי אבידע לבני, עורך המשנה דרור נחום, התחקירן הראשי יונתן אברהמי, מפיקה בפועל תמי כהן, המפיק אסף אמיר, הצלם דויד זריף, עורכי הוידאו יוני כהן וטל שפי וענת ערב מ"נורמה הפקות" ועוד לא מעט שותפים בתהליך...

יואב: ובכל זאת, בוא נחזור אליך. אני עוקב אחריך אישית כבר די הרבה זמן, ושמתי לב שמאז שנות השמונים אתה מתעסק הרבה בתיעוד ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית ובמיוחד הרוק הישראלי. מסדרות ברדיו, ביניהן מאה שעות "למרות הכל" בגל"צ, דרך "סוף עונת התפוזים" בערוץ הראשון, עריכת אנציקלופדיה המוסיקה "מומה" וכל מיני תכניות בערוץ המוסיקה בשנים הראשונות. מאיפה בא הצורך הכמעט אובססיבי שלך לנבור בעבר?  האם הוא נובע מחיפוש המקורות שלך בגלל אובדן הזיכרון שחווית בגיל 18?

קוטנר: קיוויתי שנתחמק מנושאים אישיים, אבל אני מבין שאי אפשר להתעלם מזה. ברור שלסיפור האישי שלי, כמו אצל כל אחד אחר, יש השפעה על מה שאני עושה בחיים. לכן כנראה, מתחילת עיסוקי במוסיקה, כמוכר בחנות תקליטים ומסוף 1974 כעורך מוסיקה בגלי צה"ל, עניינה אותי האינפורמציה שמאחורי השירים והיוצרים. אבל, במקרה, אני זוכר אירוע ספציפי משנות השמונים שגרם לי להחליט שאני לא יכול להסתפק בהתעסקות בחומרים חדשים, שזה מה שהכי אהבתי לעשות, אלא אני מרגיש צורך למצוא, לתעד ולשמר את העבר.

יואב: האם תרצה לשתף אותנו במה קרה?

קוטנר: ואללה... ציפיתי שתבקש... דווקא לא בא לי!

יואב: ובכל זאת...

קוטנר: טוב. אם אתה מתעקש... השנה הייתה 1984, ובארץ התחילו לייצר קומפקט דיסקים. אחד התקליטים הראשונים שהוסבו לדיסק היה האלבום "ירושלים של זהב", אוסף השירים המצליח ביותר של המוסיקה הישראלית שיצא בעקבות מלחמת ששת הימים שהיתה כמובן ב1967. בחוברת הדיסק נכתב: "תאריך הוצאת התקליט המקורי: 1983". לי היה ברור שמדובר בטעות דפוס וחוסר הגהה, או, אולי, כדי לציין שהסבת התקליט לדיסק נעשתה ב1983. אבל אז נדדו מחשבותי אל העתיד, ושאלתי את עצמי מה יאמר בחור צעיר עוד עשרים שנה שיתקל בקומפקט דיסק הזה, ועשוי אולי לחשוב שהוא באמת יצא ב1983 או, עוד יותר גרוע, בכלל לא לדעת מתי הייתה מלחמת ששת הימים, או  מי זה אריק איינשטיין, או מתי קמה להקת "כוורת" ומהיכן הגיעו חבריה, והאם זהר ארגוב קשור לסשה ארגוב, ומה היה מהפכני בלהקת "תמוז"... בשנות השמונים לא היה שום תיעוד מסודר להיסטוריה של הזמר העברי בכלל והרוק הישראלי בפרט. מאז אני מכנה את עצמי "חרי"ן", חוקר רוק ישראלי נקודתי, ומקדיש לכך חלק גדול מעבודתי... השותפות שלי ביצירת סדרת "האלבומים" היא עוד חלק באני מאמין שלי, ששאלתי מאחד העם, שאין עתיד בלי עבר.
                                                                                                                                                                

החמישיה הפותחת:

רמי פורטיס:  "פלונטר" (1978)

דרכו של פורטיס לאלבום הבכורה שלו התחילה בטרומה שלו כחייל במלחמת יום כיפור. הוא הבין אז שהוא חייב לעשות מוסיקה ולא מעניין אותו להיות דומה לשום דבר ולאף אחד אחר.

ארבע שנים אחרי, עם להקת "מיים חמים" ובעיקר עם המפיק המוסיקלי חיים רומנו, השלים פורטיס אלבום בכורה שונה מכל מה שהיה מקובל במוסיקה הישראלית של התקופה. הופעות פראיות שהקנו לו את התואר "פנקיסט" (למרות שלא היה) ושירים כמו "דבש", "רד מעל מסך הטלויזיה שלי", "המוות אינו חסר עבודה" ו"אינקובטור" הפכו את פורטיס לאמן האינדי הישראלי הראשון שהוחתם לחברת תקליטים גדולה והוציא אלבום.

זקני צפת: "זקני צפת" (1992)

ב1991, כשהם עדיין תלמידי תיכון, הקליטו נגן הבס יוני בן טובים, הזמר מאור כהן, הגיטריסט אורן לוטנברג והמתופף עדיאל פורטוגלי גרסת כיסוי פנקיסטית ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. שנה אחרי, עם המתופף רע מוכיח, הלהקה כבר התפרקה אחרי עשרות הופעות מטורפות והקלטת אחד האלבומים הכי נועזים / מופרעים ברוק הישראלי. "ציפי", "ריקי", "חזיר היבלות", "החיים יפים" ועוד התפרצויות אנרגיות נעורים שלא נשמעו אצלנו עד אז. אחרי האלבום הזה הלהקה המקורית נעלמה ומאור כהן, לעתים עם אורן לוטנברג, המשיך להשתמש במותג, אך בדרך שונה לגמרי.

ברי סחרוף: "סימנים של חולשה" (1993)

בגיל 36, אחרי עשרים שנה של נגינה ויצירה בהרכבים שונים, מ"חלום קוסמי" דרך "מינימל קומפקט" ו"פוריין אפר" ובעיקר עם רמי פורטיס בשלושה אלבומים ועשרות הופעות, החליט ברי סחרוף לצאת לדרך עצמאית. ביחד עם רע  מוכיח יצר סחרוף אלבום שהתבסס על סימפולים (דגימות צליל) בדרך שלא היתה מוכרת עד אז בארץ. הוא כתב (ביחד עם דן תורן) והלחין (ביחד עם רע מוכיח) אלבום רוק-אלקטרוני שסימן את תחילת ההמראה שלו לגבהים בהם הוא נמצא בעשור האחרון, כאחד המוסיקאים הישראלים הבולטים של ימינו. האלבום כלל להיטים כמו "כמה יוסי", "רעש לבן" ו"חבל שאת לא" אך האימפקט שלו היה כיצירה שלמה.

איפה הילד: "זמן סוכר" (1993)

הדרך ל"זמן סוכר" אלבום הבכורה של "איפה הילד" התחילה ב1987 בקיבוץ "גבעת ברנר" כשחמי רודנר, זמר ונגן הבס, הקים הרכב ראשון של הלהקה עם ידידו הצעיר ממנו, הגיטריסט אסף שריג. מעבר מהקיבוץ לתל אביב, צירוף הגיטריסט אופיר בר עמי והמתופף אסף מרוז, השלימו את ההרכב המוכר של הלהקה שהפכה אחת הבולטות ב"דור רוקסן". למרות שהיו לחמי ולאסף לא מעט שירים מוכנים, נזקקה הלהקה לשלוש שנים קשות של מאבק קיומי והקלטה לא מעט גרסאות של שיריה, בטרם הוחתמה לחברת "הד ארצי" והוציא את אלבום הבכורה שלה. שילוב הטקסטים המאד ישראלים והסאונד שהושפע מהרוק החו"לי של התקופה ייצרו את אחד האלבומים הזכורים ביותר ברוק הישראלי.

אביתר בנאי: "אביתר בנאי" (1997)

אביתר בנאי, אחיו הצעיר של מאיר, וחבר בשבט המוסיקאים שכלל אז את יוסי וגברי ואהוד ויובל, היה חייב למצוא את הייחוד שלו כשהחליט גם הוא להיות מוסיקאי. זה קרה לו אחרי הצבא, כשעבר מבית הוריו בבאר שבע אל העיר הגדולה והחל עובד כל השירים שיהפכו לאלבומו הראשון. עם חבר צעיר מבאר שבע, המוסיקאי צח דרורי, ובתמיכת מפיק רב ניסיון, חיים שמש מ"הד ארצי", הפגיש אביתר את שירי-הפסנתר המינימליסטים שלו עם עיבודים והפקה של אסף אמדורסקי, קורין אלאל ואחרים, ויצר, כשהוא בן 24 בלבד, את אחד מאלבומי הבכורה הכי מיוחדים במוסיקה הישראלית. אוסף מרטיט של שירי כאב ואהבה שהפך, למרבה ההפתעה, גם להצלחה מסחרית גדולה.

הסדרה "האלבומים" תשודר בערוץ 8 ב"הוט" החל מה14.1.2012

סדר שידור התכניות בסדרה יהיה הפוך מהסדר הכרונולוגי...