מה נשמע בני המה
"בני המה", אוהד פישוף וישי אדר, באים לנגן באולפן "מוסיקה היום" בגלי צה"ל (ההקלטה כאן בהמשך), להציג את אלבום הבכורה שלהם. יחידת קומנדו של שני מוסיקאים, עם מחשבים ומקלדות וכל מיני צעצועים ומכשירים אלקטרוניים עתיקים שהוסבו לכלי נגינה. הם נשמעים כמו עדכון עכשווי לצמד אלקטרוני משנות השמונים, אדר בתפקיד הקלידן היציב שברקע שגם משתתף בשירה, אוהד בעיקר בשירה וריקוד ואפקטים... הם נהדרים, עושים את זה ממש טוב, את הזעם הקודר ולעתים מטיפני שלו אוהד פישוף עוטף במוסיקה יפה ומרתקת, הסאונד מחבר באלגנטיות בין צלילי הימים ההם ואווירת האלקטרוניקה של ימינו, ומה שהכי מפתיע (אותי) שמבלי לוותר על עצמת האמירה הם מאד תקשורתיים. גם ביצירה עצמה ("אנחנו עושים פופ" הם מתעקשים לומר) וגם, ובעיקר, בשיחה איתם. אמנם לא רוצים להסביר מה זה "בני המה" ומה מסתתר בתמלילי השירים. הם לא מוכנים, או לא יכולים, לקצר או לאלתר קטע כשיש לחץ של שידור חי...אבל הם נורא חיוביים. משתפים פעולה.
אני מתעכב על הנקודה הזו כיוון שאני זוכר אותם כפי שהיו לפני עשרים וחמש שנה. "נושאי המגבעת" של 1986-1991 היו לא נחמדים. אולי לא כמו שגולדה אמרה שנים אחדות לפני כן על הפנתרים השחורים, אבל עם מוטיבציה דומה: להגיד מה שבא להם בלי להתחשב במה אומרים עליהם. גם במילים ובמוסיקה וגם בכל מה שמסביב, כולל ירידות כסאח על אמנים אחרים... בימים הרחוקים ההם הפוזה הזו הייתה די מעצבנת ואפילו קצת החלישה מהאפקט של האמירה האמנותית. אבל בסופו של דבר מה שחשוב זו היצירה, זה מה שנשאר, כמו ששר שלמה ארצי שהיה נציג ממסד במוסיקה הישראלית שהאמין בהם ושכנע את "הד ארצי" להוציא להם אלבום, בדיוק לפני 20 שנה.
"מי הרג את אגנטה פלסקוג" היה אמנם אלבום הבכורה שלהם, אך הוא בעצם סיים וסיכם את פעילותה של הלהקה שניסתה להיות, והיתה, לגמרי אחרת. האלבום הראשון, בהפקה מקצועית ומהודקת של שלומי ברכה מ"משינה", בא אחרי הוצאת לא מעט קסטות אודיו ווידיאו שהיו ברובן לואו-טק מחוסר ברירה. באותם ימים "דלות החומר" היה לא לא רק קונספט אמנותי אלא גם הכרח תקציבי. וכך האלבום הראשון של "נושאי המגבעת" סגר תקופה פרועה ומאד חזקה של פעילות ייחודית, מעניינת ובעלת השפעה על "ימי רוקסן" של הרוק הישראלי. רק אחר כך, כשהלהקה התפרקה, הוציא מנהלם מוטי "מותקי" שהרבני דיסק ובו מבחר מהקלטות הלהקה בדרך לאותו אלבום, והוכיח שהם היו טובים במיוחד כשהם היו לא טובים.
ב1986 כשפישוף ואדר הקימו את "נושאי המגבעת" עם המתופף אלון כהן והגיטריסט תמיר אלברט, הם היו בני פחות מעשרים. תוך חמש שנים, בשינויי הרכב אחדים, (כשאדר התגייס הצטרף אדם הורוביץ וכשאלברט פרש הגיע רם אוריון) הם יצרו שירים שנחשבו אז שוליים והיום הם קלסיקה בגל-החדש ברוק הישראלי. ביניהם "Live In בית שמש", "ביקור בהר", "האלוהים שלי עייף", "אני טכסט פוליטי", "מתנה לחג", "הבא בתור הוא סוס", "נגד כיוון הזיפים" ועוד.
זמן קצר אחרי הוצאת התקליט ואחרי הופעות מעטות הלהקה התפרקה. חבריה (ללא פישוף) ניגנו בהופעות של צביקה פיק, ובמרץ 1992 הופיעו פישוף, אדר ואוריון בהופעות פרידה "הבא בתור הוא כלום".
בעשרים השנים שחלפו המשיכו החברים להיות פעילים במוסיקה וגם בתחומי אמנות אחרים. ישי אדר, בין השאר, במוסיקה אלקטרונית תחת הכינוי "אוש", ואוהד פישוף עסק בתחום המחול והמיצג. את "נושאי המגבעת" הם הקפידו לא לאחד, והמיתוס של הלהקה הלך והתעצם. מופעי מחווה, סרט, וקהל חדש.
החזרה דווקא אל השיר הזה מרגשת במיוחד. גם בגלל האמירה המחאתית שבו, עכשיו כמו אז, וגם בשל גורלו של אמיר זינדר ז"ל. בתוך כל האלטרנטיביות והצלילים הלא-מכאן האלה, "בני המה", כמו "נושאי המגבעת", הם בסופו של דבר, מאד ישראליים.
והנה הם באולפן גל"צ, בתכניתי "מוזיקה היום" 18.12.2011
סאונד: דני אור ודור סוויסה
צילום: יעל אלין קוטנר
"בני המה"
אוהד פישוף (מימין) וישי אדר (משמאל)
השירים:
בני המה
מתוך שינה
האלוהים שלי עייף
ילידים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה